אז במה הם אוטיסטים?
זה נכון שיש המון אנשים שיש להם יכולות תקשורת נמוכות ומנהלים חיים תקינים
יכול גם להיות שיש לבני הזוג שלהם אתגר קצת יותר משמעותי בחיי נישואין מאשר לשאר הזוגות
אבל אם קיבלו אבחנה, כנראה שיש סיבה לכך
והם בדיוק האנשים שעברו מהנורמה למחוץ לנורמה.
הספקטרום הוא מנעד בין חוסר טאקט וריחוק קל מהחברה ועד ניתוק מוחלט מהעולם.
ברור שמי שיש בו אחוז קטן מאוד של חוסר הבנה חברתית או טיפוס פחות חברותי לא הופך אותו לאוטיסט ואין שום סיבה שלא יתחתן כמו שאר חבריו, אבל מי שיש לו צרכים מיוחדים (והוא מאובחן...) אז הוא מנהל חיים אחרים והיכולות שלו מוגבלות, ואין שוב סיבה בעולם לאמלל בן זוג בריא ותקין להתחתן איתו!!!
הגבול בין מי שכן או לא מקבל אבחנה הוא במידה רבה שרירותי.
לא קורה שום דבר דרמטי בתוספת של נקודה אחת באדוס שהופך אדם מכשיר לזוגיות ללא כשיר.
בוודאי שיש סיבה לאבחנה, אלו אנשים עם אתגרים. חלק מהאתגרים הם לא בתחומים שמשפיעים ישירות על יכולת לנהל קשר. חלק מהאתגרים הם כאלו שאפשר ללמוד להתגבר עליהם.
אם אפשר לנהל קשר זוגי כשיש חוסר הבנה חברתית "מסוים", אז אפשר לעשות את זה גם במקרה שיש אבחנה רשמית של אוטיזם, אם התפקוד התקשורתי הוא ברמה של חוסר הבנה "מסוים". זה בהחלט המצב של לא מעט אוטיסיטים בתפקוד גבוה.
לא כל האוטיסטים נמצאים בבגרותם במצב של "צרכים מיוחדים".
לצורך העניין בואי נשווה את זה להפרעת קשב וריכוז. יש מבין האוטיסטים בתפקוד גבוה כאלו שההשפעה של ההפרעה על החיים שלהם היא לא יותר חמורה מאשר מקרה בינוני של קשב וריכוז. גם הפרעת קשב וריכוז יכולה מאד להשפיע על הזוגיות, אבל זה נחשב אתגר שאפשר להתגבר עליו (וגם הוא לא מתאים לכולם!). האתגרים של אוטיזם הם לא בהכרח יותר גרועים. מקרים קשים של קשב וריכוז יכולים להיות גרועים יותר.
אוטיסטים שמצבם מאפשר להם לנהל חיים זוגיים אין סיבה שלא יתחתנו עם בן/בת זוג בריאים ותקינים. אלו שמצבם לא מאפשר את זה, לא צריכים לאמלל גם מישהו שאינו בריא או "תקין", והם עצמם לא יהיו פחות אומללים עם בן זוג שהוא סוג ב' כמוהם.
לא מתחתנים עם התסמונת. מתחתנים עם בן אדם. לבן אדם הזה יש גם צדדים טובים והצדדים האלו יכולים להיות סיבה טובה מאד לרצות אותו, עם כל החבילה.