סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

נכתב ע"י mic003:

סקר על אודות פרק 39 - בובת חוטים.​

אז אחרי איחור אופייני, הגיע הזמן להעלות את השאלות החשובות בעבורי על אודות הפרק הנוכחי.
בפרק הזה, נחשפנו לראשונה למה שנראה כמו התחלה של סגירת קצוות.
יש כל כך הרבה שאלות פתוחות לאורך העלילה, שצריך הרבה יותר ממה שהיה בפרק הזה כדי לסגור אותן. ועם זאת, עצם זה שהפרק לא הוסיף שאלות חדשות, ועצם זה שיש כאן תובנה מוזרה ומסתורית על אודות האירועים, זה כבר מהווה שינוי מסוג הפרקים שהיו עד כה.
בפרק הזה ניסיתי להתמקד בכמה נקודות ולהימנע מכמה מכשולים רציניים:
1. תיאור של שיחה בין שלושה אנשים (אלישע, אמיר ואלירן), הוא תמיד קשה לכתיבה. יש סיכון אמיתי בכך שחלק מהנוכחים לא יקבלו את הזמן הראוי להם. ניסיתי לשמור על איזון, ולשם כך גם השתמשתי בתכונות האופי של אמיר - שהן די מסוגרות ומופנמות, ובנטייה שלו לאהוב מחשבים יותר מבני אדם.
2. הדמות של אלירן. מצד אחד, רציתי שהוא יהיה נורמלי. לא מתיש כמו עמיקם, לא מוזר כמו אמיר, בקיצור - בנאדם שכולנו נוכל להזדהות איתו. עם זאת, חששתי ואני עדיין חושש ממצב שהדמות שלו תהפוך לקרטון. דמות חסרת עומק. בינתיים, אני שומר עליו בתפקיד המאזין, שלא דורש ממנו הרבה. בפרקים הבאים - ניאלץ להעמיק את הדמות שלו.
3. הליבה של הפרק. התובנה של אלישע, שעדיין לא הוסברה כמעט. חשוב היה לי להיות מדויק לחלוטין באופן בו אלישע מעביר את המידע. באופן בו הוא מסביר את המאורעות של העבר לאור התגלית שלו בהווה.
השאלה החשובה ביותר עבורי, היא זו הבאה:
האם אתם חושבים שהפרק הנוכחי היה מותח?! האם לאור הפרק הזה, אתם חושבים שפרקים בהם יהיו התפתחויות מעין אלו - התפתחויות שעיקרן הבנה של העבר והכנה לעתיד, הם פרקים עם פוטנציאל להיות מותחים, מסעירים, מטלטלים, אפילו מפחידים, גם אם אין בהם תיאורים של פעולה או של מאורעות נוראיים?!
אם אתם חושבים ש:
הפרק היה מותח, נהניתי מאוד, יש לפרקים כאלו פוטנציאל להיות מסעירים ממש - הצביעו ׳וואו׳.
הפרק היה סוף הדרך, אחד המעניינים עד כה - הצביעו ׳שכוייח׳.
הפרק היה בסדר, אבל יש פוטנציאל - הצביעו ׳תודה׳.
הפרק היה בסדר, לא רואה את עצמי מחזיק מעמד עם עוד הרבה מהסוג הזה - הצביעו ׳עצוב׳.
בעלי הרשאה, אשמח לראותכם מגיבים לשאלות ולנקודות שהצבתי. מי שאינם בעלי הרשאה - אשמח לראותכם מגיבים להודעה זו ומסמנים אחת מן האפשרויות שהבאתי.
כרגיל, אמרו את דעתכם, אל תחששו להיות עצבניים ודוקרניים, וגם אל תחששו להיות נחמדים אם אתם חושבים שכך ראוי להיות.
-
הפעם הזו, לרגל העובדה שבין הזמנים בפתח, אני מציע לפניכם מבצע:
אם ההודעה הזו תגיע עד תחילת שבוע הבא למאה הצבעות, מכל סוג שהוא (חיובי או שלילי), יהיו בל״נ שני פרקים חדשים עד סוכות. אני יודע שזה קצת יומרני, אבל בא לי לנסות. אולי ככה אוכל לראות מה הקוראים שלי באמת חושבים על העלילה, כי בינינו - לסיפור הזה יש קצת יותר קוראים ממה שאני רואה בהצבעות, ואת זה אני יודע בגלל שמגיעים אליי בעולם האמיתי כל מיני ד״שים מכם הקוראים, בזמן שאיש מהם אינו מעלה על דעתו שאני הוא הכותב.
אולי כך אוכל להוציא את הקוראים הנסתרים שלי מהמסתור שלהם, ולגרום להם להגיב לי ולתרום להתפתחות העלילה.
-
אם לא - לא נורא. בלי תמריץ, אני אמשיך לעבוד בקצב הרגיל שלי.​

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י CN:

ב"ה


נראה לי שסבלנו בדומיה את העונש, ומגיע לנו כבר עוד פרק. לא?

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י mic003:

40

דוד שמש.​

לראשונה מאז נכנס אלירן לחדר, הייתה על פניו הבעה תוהה, מפקפקת. ברור היה לאלישע שאלירן מתקשה לקבל את התיאוריה שלו.

חשוב היה לאלישע לשמוע את חוות דעתו של אלירן, אבל לאלירן היו כנראה רצונות משלו. הוא ישב בידיים שלובות, מצחו מקומט, הבעה מהורהרת על פניו.

התנהגותו של אלירן הייתה טבעית לגמרי, ברור היה לאלישע שהוא מעוניין לעבד את המידע לפני שהוא מציג את טענותיו. עם זאת, בנקודת הזמן הזו היו עצביו של אלישע רופפים, עד שהוא חש שהוא אינו מסוגל לשאת עוד התמהמהות, אפילו קצרה ולגיטימית. קוצר הרוח ניכר היטב על הבעתו ועל תנועותיו, ובשלב מסוים – ככל הנראה הבחין בכך אלירן, שכן הוא התנער מתוך ההרהורים העמוקים שלו, ועל פניו נמתח חיוך רחב. ״הכול בסדר?!״ הוא שאל.

אלישע הנהן הנהון עצבני למדי. ״בערך,״ השיב. הוא העדיף שלא לבזבז זמן על דו שיח נימוסי חסר ערך, והוא מיהר לגשת אל הנושא החשוב ביותר בעבורו כרגע. ״מה דעתך?!״ שאל ישירות.

החיוך שעל פניו של אלירן הצטמצם. ״אתה לחוץ,״ הוא איבחן מיד. ״זה לא בריא. אתה יודע יותר טוב ממני שזה מתכון לטעויות״.

אלישע לא היה פנוי לשמוע ביקורת על האופן בו הוא מתנהל. הוא התעקש שלא להסיט את השיחה. ״בכל זאת, מה דעתך?!״ שאל שוב, נימת קולו תובענית יותר.

אלירן נאנח. על פניו הייתה הבעה של השלמה. ״תראה, אלישע,״ הוא אמר בנימה מתנצלת. ״אתה יודע שאני מעריך את שיקול הדעת שלך, אבל אני לא מסוגל להתעלם מהתחושה שלי בנוגע לכל מה שסיפרת לי עכשיו. לדעתי, אתה עושה כאן סוג של...״ הוא השתהה מספר רגעים, כאילו ניסה למצוא את ההגדרה המדויקת. לאחר מחשבה קצרה, פניו האירו פתאום. ״אתה עושה כאן חתיכת שעטנז!״ הוא הודיע נחרצות.

״שעטנז?!״ אלישע חזר בתהייה על המילה החריגה.

״כן,״ השיב אלירן מיד. אתה מחבר דברים שלא מתחברים באמת. אתה אמנם מציג את הטיעונים שלך בצורה מאוד משכנעת, אבל במקרה הזה – הכישרון שלך פועל נגדך. אתה מצליח ליצור מצג שווא, כאילו יש קו אחד משותף בין עובדות שונות, למרות שבפועל – אין חיבור כזה״.

אלישע לא אהב את הביקורת, למרות שניכר היה שאלירן התאמץ לעדן אותה. ״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא הגיב בנימה יבשה. ״אבל אני מקווה שאתה לא מצפה ממני לנחש בכוחות עצמי מה מפריע לך באופן שבו הצגתי את הדברים. לדעתי, התיאוריה שלי מגובה בהוכחות – למרות שהיא רחוקה מלהיות ברורה. אם אתה חושב ששגיתי בניתוח הנתונים, אתה צריך להסביר לי בדיוק מה הנקודה שבה לדעתך טעיתי. כשאתה נותן חוות דעת כללית כל כך על ההופעה שלי - אין לי שום דרך לדחות או לאמת את מה שאתה אומר״.

על אף שהתנהגותו של אלישע נבעה מקוצר רוח, ועל אף שלאלירן הייתה מלוא הלגיטימציה להתרעם על המתקפה שכיוון אלישע נגדו, העדיף אלירן שלא להתווכח. הוא הביט בשתיקה לתוך עיניו של אלישע, מבטו משדר הבנה, ותוך רגעים ספורים – החלה להזדחל לליבו של אלישע תחושת חרטה. ״אני מצטער שאני תוקפני,״ הוא אמר בנימה מרוככת. ״עברתי הרבה היום, והייתי מעדיף שלא נלך סחור – סחור״.

אלירן הנהן בראשו הנהון קל, כמעט בלתי מורגש. הוא המשיך לשתוק במשך עוד כמה רגעים, לאחריהם –בצעד שהפתיע את אלישע, הוא התרומם מלוא קומתו.

״אתה חד, אלישע,״ הוא אמר בנימה שהעידה שמבחינתו – אין זו בהכרח מחמאה. ״אתה חד,״ הוא חזר שוב. ״אתה חושב מהר, אתה תותח בניתוח נתונים...״

אלישע חש מבוכה קלה. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל אלירן הניף את כף ידו, עוצר אותו עוד לפני שהתחיל. על פניו של אלירן הייתה הבעה נחושה, ברור היה לאלישע שיש סיבה טובה למחמאות הללו, והוא הטה את אזנו באופן בלתי רצוני לכיוונו של אלירן.

״הבעיה הגדולה היא,״ המשיך אלירן, ״שאתה כנראה לא קולט שלא הכול מסודר כמו המחשבות שלך. אתה מלכתחילה מחפש סדר, במקום שלא בטוח שהוא קיים. אתה מעדיף להגיע למצב שהכול מתנהל לפי קו אחיד, מתוכנן, כי ככה אתה עובד. אתה מחפש למצוא את הקשר בין כלל האירועים, בזמן שייתכן והאירועים הם אקראיים. אתה מנסה למצוא אחראי אחד, בזמן שייתכן ויש רבים״.

אלישע קימט את מצחו. ברור היה לו שאחרי ההקדמה יבוא הסבר מפורט, ובניגוד להרגלו – הוא נמנע מלהאיץ את אלירן. ניכר שהאיש השקיע מחשבה במילים שהוא אומר, ואלישע השתדל לאפשר לו להשלים את מה שרצה לומר, למרות שהאנרגיה הבוערת בתוכו דחפה אותו להסתער קדימה, להמשיך בפעולות אינטנסיביות, להתקדם עם מה שהוא ראה כקצה חוט יחיד מאז תחילת החקירה.

מולו, החל אלירן לפסוע באיטיות, ראשו מוטה כלפי מטה. נראה היה שהפעילות הגופנית מאפשרת לו לסדר את מחשבותיו, מה שהתבטא בדיבורו – שנעשה רצוף וקולח.

״לדעתי,״ המשיך אלירן, מדגיש את המילה האחרונה, ״ההסבר שלך לאירועים – הוא טעות. אני חושב שההדבקה שעשית בין קלפטון לבין האירועים של היממה האחרונה – היא הדבקה מלאכותית. אתה אמנם הסתמכת על חצי משפט שהבחור זרק, אבל תסכים איתי שיש אלף ואחת פרשנויות למשפט הזה, ואם היית שומע אותו אתמול או שלשום – אתה היית מסכים שזה עוד פתגם לא אפוי של הבן אדם, בפרט שלפי מה שאתה מספר – הוא היה באותו זמן מושפע קשות מהדמיונות שלו.

״אם אתה שואל אותי, אין קשר בין קלפטון לבין הבלגן הזה. הבחור מת לפני שנים, ההזיות שלו נקברו ביחד אתו. לדעתי, הייתה כאן טעות. טעות קריטית, שגרמה לשם שלו לצוף, ועוררה כל מיני מעריצים שלו. אנחנו עוד נבדוק איך זה קרה, ואם יש מי שאחראי על זה. אבל איך שנראה לי – הרצון שלך לקשור את פרשת ניסיון הרצח להיסטוריה של קלפטון, עלול לבלבל אותך ולשלוח אותך לרדוף אחרי הרוח. אתה לא תמצא את קלפטון. מקסימום, אתה תמצא כמה מעריצים שהתחברו לסיפור שלו בלי לדעת מיהו ומה הוא, ובמו ידיך אתה תהפוך אותם ממדומיינים חסרי חשיבות לפושעים אמיתיים״.

אלישע קימט את מצחו במחשבה. ״אני לא ממש מבין אותך...״ הוא הגיב, כמעט באופן אוטומטי. ״הקשר של קלפטון לפרשה הוא לא מקרי. אנחנו מצאנו ממצאים. די. אן. איי שקושר אותו ישירות לאירוע. תאמין לי, בלי הממצאים האלו - לא הייתי מעלה על דעתי לחשוב שיש איזשהו בדל של חיבור בין האיש לבין ההווה, אבל המציאות מחייבת אותי לעשות את זה״.

אלירן הנהן בראשו. ״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא הגיב. ״אבל כמו שאני רואה את זה, אתה צריך לשאול את עצמך שאלה אחת בלבד...

״האם אתה חושב שקלפטון חי?!״

אלישע לא היה צריך לחשוב. הוא נענע את ראשו נחרצות. ״לא״. הגיב במילה אחת.

אלירן חייך. ״אם כך, אתה מסכים איתי שאיכשהו – הייתה כאן טעות שאנחנו לא מבינים. האיש לא באמת פרץ להווה שלנו בסערה. המשמעות היא, שלא משנה כמה הנסיבות מוזרות – אתה מוכרח לנתק את הקטע המטורלל הזה מתוך העובדות. אין לזה שום קשר לפרשה. העבודה שלנו צריכה להתמקד בפעולות הפשוטות. אלו שהיינו עושים בלי כל הדרמה מסביב. אני לא צריך לספר לך איך עובדים. אתה צריך רק להתפקס על עצמך, ואתה תעשה לכולם בית ספר״.

מילותיו של אלירן עשויות היו להישמע באזניו של אלישע הגיוניות, אילולי היה אלישע משוכנע בלא צל של ספק בתיאוריה שלו. מבחינתו, הצורך להתמודד מול הטענות שטען אלירן – אינו אלא מלחמת התשה מתסכלת מול מי שאמור היה לסייע לו. מלחמת התשה, שתדרוש ממנו להקדיש את זמנו ואת כוחותיו, לצורך שכנוע של אלירן בכך שהמציאות שהוא רואה מול עיניו אינה תעתוע.

לתחושתו של אלישע, ההתנהגות של אלירן – אינה אלא דרישה מחפירה להקדיש בעבורו את המשאב היקר ביותר שעומד לרשותו, משאב שאוזל עם כל תקתוק של מחוגי שעון הקיר, ומרחיק אותו מהמטרה הסופית שלו. הוא מצא את עצמו מנסה לאזן בין ההתקוממות הפנימית על עצם הדרישה החצופה, לבין ההיגיון האנושי שלו – שהגן על אלירן, והזהיר אותו מפני תגובה שעלולה לפגוע באיש שממולו, שכוונותיו – ללא כל ספק, הן טובות.

״תקשיב,״ הוא אמר לאחר כמה רגעים של מלחמה פנימית. ״הזמן קצר, וחבל שנאבד אותו. בסופו של דבר, העובדות מוסכמות על שנינו, וזה מה שחשוב עכשיו. אני חושב שאסור לנו לשקוע בפרשנויות. אנחנו מוכרחים להשקיע את המאמצים שלנו בעבודה משותפת, קרה, מקצועית. אני בטוח שככל שנתקדם בחקירה – כך יהיה לנו סיכוי טוב יותר למצוא הוכחות ברורות לאופן בו אירעו האירועים, כך שלא נצטרך להשקיע כוחות מיותרים בחילוקי הדעות בינינו. האמת תמיד צפה בסוף״.

על פניו של אלירן עלתה הבעה מאוכזבת מעט, כאילו ציפה לתגובה אחרת, מקבלת יותר. עם זאת, הוא לא הביע את התנגדותו במילים. הוא עטה על פניו הבעה מעושה של אדישות, מושך בכתפו כאילו הייתה תגובתו של אלישע חסרת חשיבות בעיניו. ״כרצונך,״ הוא אמר. ״אתה הבוס״.

היה משהו מחשיד מעט בהתנהגות הכנועה שהציג אלירן, עד שלמשך כמה רגעים – העדיף אלישע שלא לומר דבר, אלא רק לעקוב אחר התנהגותו של הגבר שממולו, כאילו רצה לבחון את התנהגותו הטבעית – זו שאינה נובעת מהצורך ליישם פקודות.

כפי שניתן היה לצפות, לא הייתה הרבה תועלת בסקירת הפעולות הסתמיות של אלירן. ברגעים הראשונים, עוד עמד אלירן בעמדת המתנה, מנסה להבין אם יש תכלית למבט הנעוץ בו. כשהבין שהוא חופשי לעשות כרצונו, הוא התנתק ממקומו, פעולה מתבקשת – בהתחשב בחוסר הנעימות שבעמידה מול מבטו הסורק של אלישע. הוא נע בזריזות אל מקום מושבו של אמיר, כאילו ביקש להתחמק ולמצוא מחסה בקרבתו של בן האנוש השלישי שבחדר. ״נו, איפה אנחנו,״ אמר במנגינה מתעניינת.

אמיר, שישב בתנוחה הקפואה החביבה עליו, לא ניתק לרגע את מבטו מן הצג. ״כן. תכף...״ הוא מלמל בהיסח הדעת, ולאלישע הייתה תחושה שהריכוז שלו כל כך עוצמתי - עד שגם אם יפלוש ג׳סטין קלפטון בכבודו ובעצמו אל החדר, כשהוא לבוש תכריכים ומדיף ריח עפר – תהיה תגובתו של אמיר זהה. היה משהו מטריד באופן בו הביט אמיר במסך שממולו, ואלישע קלט פתאום שהפעולה של אמיר מתמשכת הרבה יותר זמן מן המצופה. ״מה קורה שם?!״ הוא שאל בחשדנות, פוסע צעד אחד קדימה.

אמיר התעלם מן השאלה, כאילו מעולם לא נשאלה, מה שהכריח את אלירן להגיב – למרות שהשאלה לא הופנתה אליו. ״הרבה צורות,״ תיאר אלירן בנימה מתנצלת, ״אין לי מושג אם זה טוב או לא״.

התיאור לא השביע את רצונו של אלישע, והוא מיהר אל קצה החדר – במטרה לראות בעיניו את עבודתו של אמיר. זה היה צעד נואש, בהתחשב בבורות שגילה אלישע עד כה בענייני מחשבים וטכנולוגיה, אבל למרבה ההפתעה – ברגע שנפתחה זווית ראייה ממנה הוא היה מסוגל להבחין בצג המחשב, הוא קיבל הרבה יותר מהבנה כללית על אודות הסיבה שבגללה אורכת העבודה זמן רב כל – כך.

כמו שזה נראה ממקומו, ברגעים אלו – היה אמיר עסוק בניסיון לחדור דרך מסך הנעילה של המחשב, שבשונה מהמקובל – היה מעוצב בעיצוב פשוט ומאוד לא מזמין, ובמרכזו הופיעה שורה ארוכה למילוי סיסמה. כל זה, עדיין לא היה סיבה לדאגה. אולם – מסיבה כלשהי, לא הייתה התמונה יציבה. היא הבהבה, מתחלפת ללא הרף במסך שחור ושבה לרצד. המחצית העליונה של הצג, נראתה כמי שמותקפת מדי כמה רגעים באמצעות מלבן סגול בהיר, שהסתיר את שורת הפקודה בה הקליד אמיר רצף של אותיות וסימנים.

במשך פחות מדקה, צפה אלישע בדממה בפעולותיו של אמיר, ממתין לפסק זמן בו הוא יוכל לקבל הסבר על הסיבה שהעבודה מתמשכת זמן רב כל כך. לבסוף – הגיעה ההזדמנות שאלישע ציפה לה. על המסך הופיעה פתאום שורה אדומה בולטת, והתמונה קרסה לתוך עצמה, מותירה מאחוריה צג כהה וגורמת לאמיר להגיב תגובה פיזית מתוסכלת – שאולי אצל אדם אחר הייתה נחשבת למתונה, אבל אצלו – ביטאה שבירה של כל הכלים.

״הכול בסדר?!״ שאל אלישע בדאגה, שאלה מטופשת למדי בהתחשב בנסיבות.

אמיר הפנה את ראשו, מביט בהפתעה בשני הגברים שצופים בו. ״אה...״ הוא אמר, כאילו שכח לרגע היכן הוא נמצא. ״כן... ראיתם... המחשב דפוק לגמרי״.

אלישע התקרב בזהירות. ״מה הבעיה?״ שאל.

אמיר נענע את ראשו. ״זה נראה כמו בעיית חומרה,״ השיב. ״הייתי מהמר על חיבור לא תקין של הצג למחשב. הקטע הוא, שזה קורה רק בשלב מסוים, אחרי הכניסה למערכת. לפני שזה מתחיל, המערכת עובדת פיקס. אז אני לא ממש יודע ממה זה נובע, ואין לי דרך לברר – כי המחשב מעיף אותי החוצה בכל פעם מחדש״.

למרות שאמיר נראה כמו מי שממתין למילות עידוד או נחמה, לא יכול היה אלישע שלא להעיף מבט זחוח לעבר אלירן. ״שים לב,״ הוא הפנה את תשומת ליבו למשמעות של המידע. ״זה דפוס שקשה לא להבחין בו. רוב האירועים המסובכים התחילו ככה. מערכת תקולה, עם תקלה שנראית כמו משהו נורמלי, אבל אז היא מסתבכת, הופכת למשהו גדול הרבה יותר, ומתבררת כמו משהו אחר לגמרי – שמטעה גם את אנשי המקצוע שמתעסקים עם זה שנים. זה מופיע כל הזמן, החל מהפרטים הקטנים ביותר – ועד האירועים הגדולים והמשמעותיים ביותר״.

אלירן הניד את ראשו תנודה קלה לשמאלו, במה שנראה כמו הבעת חוסר הסכמה מצד אחד, והתחמקות מעימות מצד שני. הוא הסתובב אל אלישע, על פניו מבע רציני. ״אמרת שזה לא הזמן,״ הוא הזכיר, ולראשונה היה בקולו משהו שהזכיר תקיפות. ״אמרת שעכשיו אנחנו צריכים לעבוד יחד, וקיבלתי את זה. אני בטוח שאם שנינו ניישם את תוכנית העבודה שלך – אנחנו נגיע למקסימום יעילות״.

מילותיו של אלירן נאמרו בנימוס ובנימה רגועה, אבל הן הצליחו להבהיר לאלישע שהוא מתח את החבל קצת יותר מדי. ״כן, בהחלט,״ הגיב אלישע במבוכה. ״אני מסכים שאנחנו צריכים להתחיל לפעול. הבעיה היא, שהתוכנית שלי התבססה בשלב הראשון – על הפיענוח של המידע שבמחשב, כך שבלי זה – אין לי ממש כיוון מסודר״.

אלירן כיווץ את שפתיו, מנענע את ראשו באכזבה. ״זו בעיה,״ הוא הגיב מיד. ״חבל לנו על הזמן. אולי ננסה תכנית אחרת? מה בדיוק חשבת שתמצא שם במחשב?!״

אלישע נאנח. ״אני לא יודע,״ הודה. ״אבל הסיפור עם עמיקם משגע אותי. אני חייב להבין מה הוא עבר בשעות האחרונות של החיים שלו. חשבתי שאפשר יהיה להבין במה הוא התעסק, לפי הפעילות שלו במחשב״.

אלירן הנהן בהבנה. ״מחשבה יפה,״ החמיא. ״אבל במקומך, לא הייתי מתמקד רק במחשב״.

אלישע קימט את מצחו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל, והפעם הייתה התעניינות אמיתית בקולו.

אלירן נע הצידה, פניו מכוונות כנגד החלון. ״עמיקם הותקף בחדר הזה, נכון?!״ הוא בירר.

אלישע הבין מיד להיכן אלירן חותר. ״בעיקרון כן,״ הוא השיב בעייפות. ״אבל כבר אמרתי לך – הוא כנראה נפגע הרבה לפני שהוא נכנס לחדר הזה. אתה יכול לראות בעצמך, שאין שום סיכוי שמישהו נכנס לכאן. תאמין לי, זו הייתה המחשבה הראשונה שלי...״

אלירן הנהן. ״אני מבין שכבר סרקת את החדר,״ אמר, ״ובכל זאת, אני בטוח שגם אתה תסכים שלא יקרה שום דבר אם גם אני אעיף מבט״. מבלי להמתין לאישורו של אלישע, הוא התקרב אל החלון, משרבב את ראשו החוצה. בדיוק כמו שעשה אלישע עצמו לפני כן, הוא הביט תחילה אל האופק, ולאחר מכן כלפי מטה. הסריקה ארכה זמן רב מששיער אלישע, והוא שילב את ידיו, מתבונן בשעמום בעורפו של אלירן – שנע בהתאם לתנועות ראשו.

להשערתו של אלישע, חלפו בערך דקותיים מאז החל אלירן את הסקירה, ועד לרגע שהוא נע אחורנית, מחלץ את ראשו בזהירות ממסגרת החלון. הוא הסתובב לעבר אלישע, על פניו הבעה של שביעות רצון. ״לא בדקת את הגג, נכון?!״ הוא בירר מיד.

מילותיו של אלירן הפתיעו לחלוטין את אלישע, שעד לרגע זה היה בטוח – שפעולותיו של אלירן עתידות להסתיים ללא כל ממצא. ״את הגג?!״ הוא חזר על מילותיו של אלירן. ״איך קשור הגג?!״

אלירן חייך חיוך שובב. ״ידעתי,״ הוא אמר בנימה מנצחת. ״הייתי בטוח שלא הסתכלת כלפי מעלה. אם היית מעיף מבט, היית רואה שאנחנו בקומה העליונה, כך שהמרחק בין החלון לגג הוא פחות מחצי קומה״.

אלישע נדרך. ״אתה חושב שמישהו חדר דרך הגג לחדר?!״ הוא שאל.

אלירן נענע בראשו. ״הסורג שלם לגמרי,״ אמר מיד. ״אין סימנים לניסור וריתוך. אבל אם תתבונן, תוכל לראות שהמרחק בין משענת הכיסא של עמיקם לבין החלון – הוא מרחק קצר מאוד. מטר לכל היותר. בהתחשב בזה שהממדים של עמיקם הם הרבה יותר רחבים מאלו של אמיר שיושב עכשיו על הכיסא, ובהתחשב בזה שעמיקם בוודאי לא ישב כמו אמיר – ברכינה קדימה, לא יהיה מופרך להעריך שהמרחק היה מצומצם בחצי לפחות. חצי מטר, כמו שאתה בוודאי מבין, זה מאוד לא רחוק. אפשר לומר שזה ממש מרחק נגיעה״.

אלירן לא היה צריך להסביר יותר. אלישע קלט מיד את המשמעות. ״אתה מתכוון לומר שייתכן ומישהו פגע בעמיקם מבלי להיכנס לחדר?! מבחוץ?!״

אלירן הנהן. ״זו בהחלט אפשרות,״ אמר, עיניו ממוקדות בחלון, כאילו ניסה לדמיין איך אירע הדבר במציאות. ״למעשה, כל מה שהתוקף היה צריך – זה להשתלשל חצי קומה, בכל דרך שהיא, ולאחוז בסורגים מבחוץ. אם תסתכל על החלון, גם אתה לא תתקשה לדמיין את התוקף מחזיק ביד אחת את הסורג, ומושיט את היד השנייה כלפי פנים. אם הוא היה קשור בחבל, היו לו שתי ידיים פנויות. מה הוא עשה עם יד אחת או עם שתי הידיים?! – אני עדיין לא יודע ונהיה מוכרחים לברר, אבל מה שבטוח זה – שהחדר לא אטום לחדירה כמו שתיארתי לעצמי בהתחלה״.

אלישע העריך את העובדה שאלירן אינו מנסה להקניט אותו על כך שלא קלט את האפשרות של חדירה מהגג. למרות כל מה שחשב בתחילה, ההשערה של אלירן לא הייתה מופרכת בכלל, והוא ניסה לוודא אם יש לה היתכנות. מבטו עבר אל החלון ואל הכיסא, והוא ניסה לשחזר היכן עמד הכיסא בשעה שעמיקם ישב עליו, והאם המיקום היה זהה להיכן שהוא נמצא כעת.

כשנזכר במדויק בתמונה שראה מול עיניו בצהרים, הוא נשם נשימה עמוקה ומופתעת. ״אמרת שהמרחק בין החלון לעמיקם היה בערך חצי מטר,״ הוא אמר, ״אבל זו טעות. עמיקם שכב אחורנית כשהוא רדום, משענת הכיסא שלו הייתה מוטה לאחור. הראש שלו היה ממש צמוד לחלון, והזווית הייתה כזו – שהפנים שלו פנו כלפי מעלה. כל מה שהתוקף היה צריך לעשות, זה להכניס את כף היד ומעט מהזרוע״.

על פניו של אלירן הייתה הבעה של תקווה. ״אתה זוכר אם החלון היה פתוח?!״ שאל.

אלישע נענע בראשו. ״היה וילון,״ הוא השיב קצרות. ״וילון שכיסה את החלון. הווילון הסתיר את החלון לאורך כל הזמן, אבל כשנכנסתי לסרוק את החדר והסטתי אותו – החלון מאחוריו היה פתוח. אני מעריך שאם אכן היה מישהו מאחורי החלון, הוא היה מרוצה מאוד מהנתונים הללו. הווילון הסתיר את מה שקורה מחוץ לחלון, כך שהוא יכול היה להתמקם שם בצורה הטובה ביותר, וברגע הנכון ביותר מבחינתו – הוא בוודאי הסיט את הווילון ושלח יד פנימה, אל עמיקם שבמרחק נגיעה ממנו״.

על פניו של אלירן ניכרה התרגשות. ״אם כך״, הוא אמר, ״כדאי שנעלה לגג. אם ההשערה שלנו נכונה, סביר שנוכל למצוא שם ממצאים מסוימים...״

אלישע הנהן בראשו. ״בהחלט,״ אמר. ״אבל חשוב שלא נזניח את מה שהתחלנו בו. אנחנו לא יכולים לעזוב שלושתנו את החדר. המחשב ושאר הממצאים שבו חשובים מדי...״

אלירן הפנה את מבטו לעבר אמיר, שבתחילה לא קלט לגמרי את המשמעות, אולם לאחר כמה רגעים כנראה הבין מה נדרש ממנו, שכן עיניו נפתחו לרווחה בבעתה. ״אתם לא משאירים אותי כאן לבד!״ הוא אמר בנימה נחרצת. ״אני לא מוכן להיות פיתיון. אני לא מוכן להיות כאן בלי הגנה. אין לי אפילו נשק...״

אלישע הביט בשני הגברים שממולו, שהמתינו לשמוע את דעתו. הוא מוכרח היה לקבל את ההחלטה שחשב לנכונה, למרות הקושי שבה. הוא המפקד הבלתי רשמי של הקבוצה הקטנה, האחריות היא שלו – בין בהחלטות הקלות והנוחות, ובין באלו הקשות והמסוכנות.

״המחשב עדיין בראש סדר העדיפויות,״ הוא אמר בקול סמכותי. ״החדר עדיין מוכרח להיות מאויש. שניכם צריכים להישאר כאן, אני אעלה לסרוק את הגג״.

הוא קלט את מבטו של אלירן, שהיה מודאג למדי, ומיהר להסביר את הסיבה להחלטה שלו. ״גם אם התוקף נכנס משם,״ הוא אמר בהיגיון, ״הוא בוודאי נמלט מיד אחר כך. סביר להניח שהגג יהיה נקי, במקרה הטוב אני מקווה למצוא שם סימנים. ייתכן והתוקף השאיר חבל טיפוס על המעקה, טביעות אצבעות או כאלו דברים... יחד עם זאת, אני מוכן גם לאופציה אחרת. אני מזכיר שאני חמוש, ואנחנו בתוך תחנת משטרה. בכל מצב, אם אני לא חוזר תוך עשר דקות – אלירן יעלה לבדוק מה קורה איתי״.

הוא העביר את מבטו בין שני הגברים שממולו, מוודא שהם הבינו אותו. כשהיה בטוח שדבריו התקבלו, הוא המשיך. ״בזמן שאני יוצא,״ המשיך קצרות, ״אני רוצה שתמשיכו עם פעולות החקירה, מתוך החדר. אמיר, התפקיד שלך הוא להמשיך עם המחשב. במידה ותיכשל בניסיון הבא לפרוץ אותו, ייתכן וכדאי לחשוב על פעולות אחרות, כמו פריצה למאגרים המקוונים דרך מחשב אחר״.

הוא הפנה את מבטו לעבר אלירן, שנראה כמי שהתקשה לקבל את העובדה שהוא נשאר בחדר. ״אתה, אלירן, תמשיך עם החקירה על פי המידע שגילינו כעת, ותתקדם בחקירה במקביל לעבודה שלי. כרגע, מה שחשוב – זה להבין האם עמיקם נפגע איכשהו. אתה תהיה מוכרח ליצור קשר עם בית החולים, ולדרוש בדיקה נוספת, של נסיבות המוות של עמיקם. אם תרגיש שהם מתעצלים או שהם מונחים על ידי גופים אחרים, תאיים בהליכים משפטיים. תהיה אגרסיבי, ואל תסכים לקבל סירוב״.

אלירן לא נראה מרוצה לגמרי, אולם הוא הניד את ראשו במה שנראה כמו חוסר ברירה. אלישע לא המתין עוד רגע אחד. הוא היה להוט לבחון את ההתפתחות החדשה, ולהבין מה ההשפעה שלה על האופן בו שיער שהתנהלו האירועים. בתנועת ראש, הוא נפרד מהשניים שלפניו. רגעים ספורים לאחר מכן, הוא עמד בקצה המסדרון, שם ניצב סולם אלומיניום גבוה, מקובע לרצפה, שהוביל אל הגג.

עם כל מה שעבר בשעות האחרונות, הספיק אלישע לשכוח את החבלה שנחבל כשקפץ מגג ביתו של עמיקם, אולם עתה – כשהניח את רגלו על שלב הסולם הראשון, תקף אותו כאב חד, מהברך ולמעלה. הוא פלט קריאת כאב חלושה, והרחיק את רגלו. מכאן ואילך, היו פעולותיו זהירות הרבה יותר. לאט ובזהירות, הוא העפיל לגובה הסולם, מקפיד להשתמש ברגלו הבריאה ובידיו בלבד.

הגובה החריג של הקומה, הכריח אותו לטפס לגובה שסולמות סטנדרטיים אינם מגיעים אליהם. לשמחתו, השליש העליון של הסולם היה מוקף במעקה בטיחות, כך שהוא יכול היה לעלות בביטחון – למרות העובדה שרגלו האחת כמעט ואינה מתפקדת.

הארובה המובילה אל הגג, הייתה חסומה באמצעות דלת הזזה מאוזנת, שהייתה עשויה פלדה אפרפרה. אלישע התייצב על הסולם, דוחף בעדינות את ידית הדלת. הוא לא הופתע לגלות שהדלת נעה ממקומה. איכשהו, היה לו ברור שהדלת לא נעולה.

בתנופה חזקה, פתח אלישע את הדלת. רוח פרצה מיידית דרך הארובה, פורעת את שערו. טיפות גשם הופיעו מיד על פניו ואת חולצתו. גופו הצטמרר מהקור.

הוא שרבב את ראשו אל מעל למפלס הגג, מתאמץ לראות משהו בעלטה. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, בהתחשב בכך שהתאורה בגג הייתה כבויה לחלוטין. גם התאורה הקלושה הטבעית שמקורה באור הכוכבים, נבלעה כמעט לחלוטין ביריעות הזפת השחורות שחיפו את הגג. אלישע לא אהב את החושך. אינסטינקטיבית, נשלחה ידו אל חגורתו, ממששת את ידית האקדח. הוא המשיך להתרומם, כשידו השמאלית אוחזת כל העת בכלי הנשק, וגופו דרוך ומוכן לפעולה. רגעים ספורים לאחר מכן הוא ניצב על הגג, בעלטה גמורה. הארובה ממנה יצא, הייתה מקור האור היחיד שלו, והאור שבקע ממנה – היה מועט מדי, קלוש מדי.

למרות שהטלפון הסלולרי שלו היה בכיסו, והוא יכול היה להפעיל אותו ולהאיר היטב את סביבתו, הוא העדיף שלא לעשות זאת. הוא עדיין לא שלל את האפשרות שיש מישהו על הגג, מישהו שמסתתר היכן שהוא בעלטה. בשלב הראשון, העדיף אלישע לפעול במלוא החשאיות. מסיבה זו, הוא סגר את הדלת ממנה בא, מה שלמעשה – השאיר אותו בלי בדל של תאורה. מיד לאחר מכן, הוא נע לעבר מעקה הבטון שתחם את הגג, והשתופף לצידו. הוא שהה שם במשך כמה רגעים, עד שעיניו החלו להתרגל לחשכה.

הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא עמד על גג בניין תחנת המשטרה, כך שהוא לא הכיר כלל את הסביבה. עיניו בלשו לצדדים ללא הרף, הוא ניסה לקלוט כמה שיותר פרטים שעשויים להיות מועילים בעבורו.

למרות החשכה, הוא מסוגל היה להבחין בקווי המתאר של עצמים כהים שהתנשאו מולו, עצמים שהוא זיהה כעמודי תקשורת, ששימשו לצורך הפעלת מערכות טכנולוגיות רגישות בבניין התחנה. העמודים היו מפוזרים בצפיפות על פני הגג, ומידותיהם היו מגוונות. האגרסיביים שבהם, התנשאו לגובה רב, עד כדי כך – שהיה צורך לקבוע בהם שליבות טיפוס, שכן בלעדיהן – לא ניתן היה לגשת אל המערכות שבראש העמוד. לעומתם, הקטנים מבין העצמים, היו בגובה קומת אדם, ובראשם היו קבועות נורות מהבהבות – שלאכזבתו של אלישע, לא שיפרו את הראות במאומה.

אלישע פסע בין העמודים, נזהר שלא להיתקל בהם – או בדודי החשמל הנמוכים שצצו מדי כמה מטרים. ככל והתקדם אלישע לעומק הגג, הלכה זהירותו ופחתה. לפי איך שזה נראה, אין שום סימן לפעילות שאירעה כאן בשעות האחרונות.

אלישע הרשה לעצמו להתנתק ממקומו, להוציא את מכשיר הטלפון שלו, ולהפעיל את האפליקציה ׳פנס׳. בן רגע, הקיף אותו מעגל די עוצמתי של אור, שאפשר לו להביט היטב בסביבה שלו, ולראשונה גם להבחין בצבעים ובפרטים.

הוא קירב והרחיק את מעגל האור לסירוגין, סוקר את הסביבה הקרובה שלו ואת זו הרחוקה ממנה. מעגל האור הלך וגדל, הלך והתרחב, הלך והתכהה. כשהבעה משועממת על פניו, סרק אלישע את החלקה המרוחקת ביותר, זו שסמוכה למעקה מהצד הנגדי. הוא היטה את המכשיר באיטיות, עובר מעגל של אור קלוש נע לרוחב המעקה. לרגע נדמה היה לאלישע שראה משהו מוזר. הוא שב וקירב את אלומת האור, מאמץ את עיניו...

ואז, בהפתעה מוחלטת, הוא קלט מה הוא רואה.

מבלי לחשוב, הוא השליך את גופו הצידה, מתגלגל אל מאחורי אחד הדודים. בשתי כפות ידיו, הוא חסם את האור, וברגע הראשון שהדבר התאפשר לו – נעו אצבעותיו בזריזות, מכבות את הפנס. ליבו הלם בקצב מטורף. הוא התקשה להאמין שהסכנה חלפה, גופו נותר דרוך, הוא שלף את האקדח מחגורתו, אצבעותיו לופתות אותו בכוח.

נדרשו רגעים ארוכים כדי לשכנע את אלישע שאין חשש ממשי, ושהוא יכול ליטול את הסיכון ולהציץ ממקומו על המתרחש בפינה הרחוקה. הוא עשה זאת במלוא הזהירות, מנסה לשמור על דממה מוחלטת.

אם לפני כן היה אלישע מסופק אם אכן ראה נכון, או שמא הדמיון תעתע בו, כעת – הוא יכול היה להיות בטוח שלא טעה. לצד המעקה, בחשכה המוחלטת, עמדה דמות לבושה שחורים, רכונה מעל המעקה. היא לא נעה ממקומה, ואלישע העריך – שהוא כנראה לא זוהה על ידה. ככל הנראה, העובדה שאלומת האור שפגעה בדמות הייתה רחבה וקלושה, יחד עם העובדה שהדמות ניצבה כשערפה מכוון כנגד האור, גרמו לכך שהאור בקושי יהיה מורגש.

לאלישע היה יתרון, והוא לא התכוון לבזבז אותו.

הוא הניף את ידו באוויר, אצבעו על ההדק. בצעדים מדודים, איטיים, הוא התקרב אל האזור שבו עמדה הדמות. צעד אחר צעד, בחשאיות, מתוך רצון להפתיע – לא לאפשר לדמות לזהות אותו כשהוא רחוק ממנה, באופן שהיא מסוגלת להימלט.

כשהיה אלישע במרחק של כמה מטרים, הוא יכול היה לבחון את הדמות מקרוב ממש. היה זה גבר רחב לבוש חליפה שחורה, והעובדה שפלג גופו העליון היה רכון מעל למעקה, לא אפשרה לאלישע לזהות דבר מלבד הנתונים הבסיסיים האלו. אלישע כבר התכונן לקרוא לאיש להסתובב אליו, אלא שבדיוק אז – בקעה מן הנקודה שבה עמד האיש, מנגינה עליזה.

שוב, נע אלישע בזריזות הצידה, תופס מחסה בעמידה זקופה לצד עמוד גבוה, שלא היה רחב מספיק כדי להסתיר אותו. אמנם, מדובר היה במחסה מאוד לא יעיל, אולם אלישע היה מרוצה. הוא שיער, שגם אם יסתובב הגבר להביט במה שמאחוריו, הוא יתקשה לראות אותו בחשכה, בפרט כאשר מדובר בראייה סתמית, ולא בהתבוננות.

לפי מה שיכול היה אלישע לראות ממקומו, הגבר שלצד המעקה כלל לא הסתובב. הוא בקושי נע, למרות שעכשיו – היו תזוזותיו רבות מאלו שלפני כן. רגעים ארוכים נע גבו של האיש, ואז שמע אלישע את קולו. ״הלו,״ הוא לחש, והרוח נשאה את השריקה שבלחישה אל אזנו של אלישע.

הייתה לאלישע תחושה פנימית, שכדאי לו להאזין לתוכן השיחה, ולא לחשוף את עצמו. הוא נותר לעמוד במקומו, מקשיב בדריכות. היו כמה רגעים של שתיקה, לאחריהם אמר האיש: ״אני מצטער, זה... אתה דורש יותר מדי... אני לא יכול לעשות את זה״.

עוד כמה רגעים חלפו, במהלכן יכול היה אלישע לראות את הגבר שממולו מחזיק את ראשו בין שתי ידיו, במה שנראה כמו ייאוש. ״אני מבין...״ הוא אמר, היה לו מבטא זר. ״ולמרות זאת, אני מבקש ממך, אל תעשה את זה. תעזוב את השטויות האלו. בבקשה, הוא לא מבין. הוא לא...״ דיבורו נקטע כנראה על ידי מי שבצד השני. הוא השתהה עוד כמה רגעים ואז אמר בנימה דחופה: ״לא! בבקשה, לא!״

השיחה כנראה נותקה, שכן הוא לא המשיך לומר דבר. אלישע חשש שהוא יסתובב אליו. מבחינתו, היה זה הרגע הנכון לפעול.

בזריזות שלא תאמה את העייפות שלו ואת העובדה שהוא פצוע, נע אלישע אל מאחורי האיש, מניף את ידו השמאלית – האצבע על ההדק. הוא התקרב, עד למרחק של פחות משלושה מטרים מהגבר – שנראה לו כעת נמוך ממה שהיה נראה לו בתחילה. הוא לא רצה להתקרב יותר. מבחינתו, הייתה זו העמדה המושלמת לחשוף את עצמו. הוא שלח את האגודל שלו, דורך את כלי הנשק. רעש של פקיקה הדהד בחלל. צליל שלא היה מאוד חזק, אבל יש בו כדי לצמרר כל נושא נשק, או כל מי שנשא בעבר נשק.

ברגע שהתפשט הצליל באוויר, נשמעה קריאה חדה ומפוחדת מעם המעקה. ״לא! לא!״ קרא הגבר, מרים אוטומטית את ידיו מעל ראשו. ״אני לא קשור לזה. אני אספר הכול...״

אלישע שאל את עצמו אם הגבר שממולו יודע מי עומד מאחוריו. ״תסתובב בבקשה,״ הוא אמר בקול המאיים ביותר שהוא מסוגל היה להפיק.

הגבר הסתובב באיטיות, לא קשה היה לקלוט את הפחד שלו. הוא נע כשראשו מורכן. רק כשעמד ממול לאלישע ממש, הוא הרים את עיניו.

ברגע בו קלטו עיניו של אלישע את תווי פניו של הגבר שממולו, נפערו עיניו בהפתעה, והוא נרתע לאחוריו.

האיש שעמד ממולו בתנוחה כה כנועה, בגוף רועד, כשידיו על ראשו וכל שפת הגוף שלו משדרת חוסר ביטחון, הוא לא אחר מאשר ליאוניד צוק.

עורך הדין המושחת, נציג הפשע והעיוות בהיכל הצדק.​

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י CN:

עוד דבר, לגבי מי יישאר בחדר. אני במקום אמיר הייתי לוקחת את המחשב ויוצאת לעבוד עליו במקום אחר, שבו יש עוד אנשים.
אף אחד לא ישאל שום דבר על אמיר, שהוא איש המחשבים של התחנה..
אבל הוא יהיה במקום מוגן.

לחצ/י כדי להרחיב...