הנושאים החמים
הנושאים החמים
לב שלם
פרק 1
-----------
"סאחאר דניה" משמיעה הכריזה.
הדלתות נפתחות וגל אנושי טרי מציף את הרכבת.
אני תוהה מי מהם יתיישב לידי ומתפלל שזה לא יהיה התימהוני ההוא עם הכיפה והקוקו וההופעה הצעקנית, שעיניו מתרוצצות לחפש לו קרבן להתעלק עליו.
אני מתכווץ במקומי ומסתכל בחלון וכל ישותי מפגינה אי רצון לאינטראקציה מכל סוג שהוא.
בחוץ משתרעת כיכר דניה, "סאחאר דניה" כפי שהרמקול החליט משום מה להכריז בערבית. סאחאר זה כיכר כנראה, מעניין, כמו סחור סחור.
מישהו מתיישב לידי תוך כדי אנחה.
אני נשאר צמוד לחלון זמן מה ובסוף לא מתאפק וזורק הצצת בזק ימינה.
הוא.
אני מחזיר את עיניי במהירות לחלון אבל מאוחר מדי, מבחינתו זה נחשב שכבר נפתח ערוץ תקשורת בינינו.
"היי מה נשמע" הוא קורא, מבטא אמריקאי.
אני כאילו לא שם לב שהוא פונה אלי.
הוא מנחית על ירכי יד מקרקשת צמידים, "אתה יודע מה כתוב כאן"? הוא פותח חוברת קטנה באנגלית ומקריא לי כמה משפטים.
וכשהוא רואה שאינני מבין, הוא מתרגם "כתוב פה שכל בן אדם צריך יהיה עושה כל יום דבר טוב אחד".
"כן הא" אני מהמהם, מחייך בנימוס וחוזר לחלון שלי.
"לפחות אחד" הוא אומר בהדגשה.
אני מהנהן מבלי לזוז מהחלון.
"חבר" הוא מרים את קולו ותופס בשני אצבעותיו את סנטרי "עשית היום מעשה טוב"?
"עשיתי עשיתי" אני קם ונחלץ מהמצב המביך לכיוון הדלתות החשמליות.
"טוב מאוד חבר, טוב מאוד" הוא צועק אחרי.
"יפה נוף" מכריז הרמקול.
אני יורד אל המדרכה, עצבני.
אחכה לרכבת הבאה, או אולי אלך כבר ברגל עד רחוב זנגויל?
יום יפה, נוף יפה, נלך.
פעם קראו לתחנה הזאת "יד שרה" עכשיו זה "יפה נוף". אנשים לא רוצים אסוסיאציות של כיסא גלגלים, של קשיש מחובר לחמצן. הם מעדיפים להתמקד בנופים היפים ולהדחיק את עובדות החיים הלא נעימות.
עשיתי היום מעשה טוב?
מתי עשיתי בכלל משהו טוב לאחרונה?
אולי גם אני מתעלם לי באלגנטיות מעלובי החיים, ממש כמו מעצבי התודעה של ועדת השמות של הרכבת.
פסעתי מהורהר. מימיני התנשא הבניין רב הקומות של יד שרה ומשמאלי העמק בו משתרע הקומפלקס של בית החולים שערי צדק. כל מה שרציתי זה להגיע הביתה, להתקלח ולצנוח לכורסא עם קפה ועוגה. אבל בתוך תוכי העניין כבר היה סגור.
אני לא הולך לרחוב זנגויל, אני הולך לעשות מעשה טוב.
וכך התחיל אותו מאורע מופלא. מעשה כה מוזר ויוצא דופן שאלמלא ראיתיו במו עיני לא הייתי מאמין שיכול היה להתרחש.
הרכבת שזה עתה ירדתי ממנה חלפה על פני.
דרך החלונות הרחבים ראיתי את האמריקאי עומד במרכז הקרון בשיער פזור ומחזק לעצמו את הקוקו מחדש.
הרכבת התרחקה בהחלקה שקטה על פני הכביש עד שנעלמה מן העין.
לא ראיתי את הברנש ההוא שוב.
הוא לא יגיע בהפתעה בסוף הסיפור כדי לתפור לנו קצוות פתוחים, לא.
הוא רק היה הטריגר.
למרות שאני נוסע קבוע ברכבת הזאת, מעולם לא חזרתי לראותו.
אינני יודע אם הוא היה איזו רוח מופשטת שהתגלתה אליי, או שאולי רק הזיתי אותו. או כפי שמסתבר יותר שהוא פשוט עבר לאזור אחר, ממשיך להסתובב ולהשמיע משפטים קריפיים לעוברי אורח.
