הנושאים החמים
הנושאים החמים
צהריים.
עוד שעה הילדים חוזרים ממסגרות הלימוד.
צריך להספיק לארגן את הבית.
לוקחת מטאטא
מתחילה לעבור על הסלון.
לפחות לנסות לעבור...
דפיקות.
אוף. לא רוצה לפתוח.
פותחת.
השכנה הנודניקית מקומה 2.
"שלום, איזה כיף לראות אותך!"
פתחתי עם החיוך המזויף הקבוע שלי ששמור דרך קבע במגירה, למקרים מעין אלו.
"זה הילדים שלך שם למטה?", היא שואלת. לוקחת צעד לתוך הבית שלי תוך כדי מילים.
"מ-מה?", אני מתגמגמת. "איזה ילדים?".
הילדים אמורים להיות עכשיו בתלמוד תורה. יכול להיות שקרה משהו?
"נו, הילדים על המכונית". השכנה משוכנעת שזה ברור מאליו.
אני מעיפה מבט לחלון. שלושה ילדים יושבים על גג מכונית וצוהלים.
והילדים האלו, הם...
הם לא הילדים שלי בכלל!
מה היא רוצה ממני, השכנה הזאת?
"אלו לא הילדים שלי". אני עונה. חוזרת לחיוך המזויף איתו התחלנו את השיחה.
השכנה פותחת את פיה וסוגרת אותו לחליפין.
"זה ממש לא בסדר שככה ילדים מתנהגים", היא מוצאת בסוף את לשונה.
נכון. זה לא בסדר. אבל מה את רוצה ממני?
אני צריכה לטאטא את הבית, עוד רגע המתוקים שלי חוזרים, ואת נתקעת לי באמצע החיים.
כל זה עובר לי בראש. רק בראש.
על פני נמצא החיוך הכי רחב שיכול להיות.
"בהחלט. זה מעשה חמור ביותר" אני מגיבה.
"איפה ההורים שלהם?", היא מזדעקת, ולוקחת עוד פסיעה לתוך הבית, תוך כדי דיבור. "זה נראה לך בסדר הדבר הזה?".
לא. אני עונה לה בראש. אבל את הרי לא באמת מצפה לתשובה ממני, נכון?
וקול אחר שם מהדהד לי ואומר, שגם להיכנס לבתי אחרים ולהפריע להם בחיים, גם זה לא בסדר.
השכנה ממשיכה ללהג,
ואני מתכננת את מסלול הבריחה שלי מהשיחה.
אוף. אני לא רוצה לדבר איתה. אין לי כח לזה.
וחם לי. כל כך חם...
"אמא!!", נשמעת הקריאה.
מוישי ואהרן נכנסים בצהלה הביתה. זהו. הלך הסיכוי לנקות את הבית היום.
"אמא, הרב אמר ש-- רגע" הוא בוחן את פניה של השכנה. "מה היא עושה פה בכלל?"
"מוישי שלי, השכנה הנחמדה הגיעה בשביל לבדוק איתי משהו". והיא כבר תלך. אני מחכה לזה.
"אבל אמא, למה הכנסת אותה הביתה? את כל הזמן אומרת לאבא שהיא מעצבנת".
השכנה מאדימה, בו בזמן שאני מחווירה.
"אההמ, שכחתי סיר על גבי הכיריים, אני חייבת ללכת" היא פולטת מהר, ונעלמת.
מדהים. יפה שנזכרת באמת.
עוד שעה הילדים חוזרים ממסגרות הלימוד.
צריך להספיק לארגן את הבית.
לוקחת מטאטא
מתחילה לעבור על הסלון.
לפחות לנסות לעבור...
דפיקות.
אוף. לא רוצה לפתוח.
פותחת.
השכנה הנודניקית מקומה 2.
"שלום, איזה כיף לראות אותך!"
פתחתי עם החיוך המזויף הקבוע שלי ששמור דרך קבע במגירה, למקרים מעין אלו.
"זה הילדים שלך שם למטה?", היא שואלת. לוקחת צעד לתוך הבית שלי תוך כדי מילים.
"מ-מה?", אני מתגמגמת. "איזה ילדים?".
הילדים אמורים להיות עכשיו בתלמוד תורה. יכול להיות שקרה משהו?
"נו, הילדים על המכונית". השכנה משוכנעת שזה ברור מאליו.
אני מעיפה מבט לחלון. שלושה ילדים יושבים על גג מכונית וצוהלים.
והילדים האלו, הם...
הם לא הילדים שלי בכלל!
מה היא רוצה ממני, השכנה הזאת?
"אלו לא הילדים שלי". אני עונה. חוזרת לחיוך המזויף איתו התחלנו את השיחה.
השכנה פותחת את פיה וסוגרת אותו לחליפין.
"זה ממש לא בסדר שככה ילדים מתנהגים", היא מוצאת בסוף את לשונה.
נכון. זה לא בסדר. אבל מה את רוצה ממני?
אני צריכה לטאטא את הבית, עוד רגע המתוקים שלי חוזרים, ואת נתקעת לי באמצע החיים.
כל זה עובר לי בראש. רק בראש.
על פני נמצא החיוך הכי רחב שיכול להיות.
"בהחלט. זה מעשה חמור ביותר" אני מגיבה.
"איפה ההורים שלהם?", היא מזדעקת, ולוקחת עוד פסיעה לתוך הבית, תוך כדי דיבור. "זה נראה לך בסדר הדבר הזה?".
לא. אני עונה לה בראש. אבל את הרי לא באמת מצפה לתשובה ממני, נכון?
וקול אחר שם מהדהד לי ואומר, שגם להיכנס לבתי אחרים ולהפריע להם בחיים, גם זה לא בסדר.
השכנה ממשיכה ללהג,
ואני מתכננת את מסלול הבריחה שלי מהשיחה.
אוף. אני לא רוצה לדבר איתה. אין לי כח לזה.
וחם לי. כל כך חם...
"אמא!!", נשמעת הקריאה.
מוישי ואהרן נכנסים בצהלה הביתה. זהו. הלך הסיכוי לנקות את הבית היום.
"אמא, הרב אמר ש-- רגע" הוא בוחן את פניה של השכנה. "מה היא עושה פה בכלל?"
"מוישי שלי, השכנה הנחמדה הגיעה בשביל לבדוק איתי משהו". והיא כבר תלך. אני מחכה לזה.
"אבל אמא, למה הכנסת אותה הביתה? את כל הזמן אומרת לאבא שהיא מעצבנת".
השכנה מאדימה, בו בזמן שאני מחווירה.
"אההמ, שכחתי סיר על גבי הכיריים, אני חייבת ללכת" היא פולטת מהר, ונעלמת.
מדהים. יפה שנזכרת באמת.
