העובדה המרגיזה שבתי קבלה רק חמישים ושלוש במבחן מגן במתמטיקה היתה תופסת את כל מחשבותיי אלמלא היה ממולי הגבר הבלתי סמפתי הזה שאצבעותיו היו חזקות כפלדה,
והן סגרו על פרקי ידי.
המוח שלי וכנראה גם שלו, עבדו בקדחתנות למצוא דרך לפתור את המצב המוזר הזה.
שנינו יושבים משני צידי השולחן,
לשנינו יש אקדח דרוך בחגורה,
כדי שהוא יוכל להגיע לאקדח שלו עליו לשחרר לרגע את אחת מידיי, ואז אוכל גם אני לשלוף.
מי משנינו יהיה יותר מהיר?
זאת השאלה שבגללה הוא ממשיך לאחוז בי בעוצמה.
המוח מתאמץ לחשב, הרי ימין שלו מחזיקה את שמאלי, ושמאלו את ימיני.
אם הוא ימשיך לתפוס את ידי הימנית בשמאלו וישחרר את השמאלית שלי ואת הימנית שלו אז תהיה לו עדיפות עלי בשליפה.
הוא כנראה לא עושה זאת משום שהוא שמאלי.
או שהוא חושש שאני שמאלי.
מה שבאמת נכון.
עסק מסובך.
השעון שלי המוסתר מתחת לשרוול, ענוד על יד שמאל שלי, כי לא הספקתי להעביר אותו בחזרה לימין מאז תפילת שחרית.
אם אמתח את כתפיי לאחור יימשכו השרוולים, השעון יתגלה, ואז הוא יסיק בטעות שאני ימני, וישחרר את השמאל שלי.
ואז הסיכויים שלנו יהיו שווים.
או שאולי גם הוא שמאלי, ואז הוא לא ישחרר.
"לא היית אף פעם במצב כזה אה?" הוא אמר בחיוך.
"גם אתה לא" עניתי.
"נכון, אני מציע שנתפשר על שויון"
"ואיך בדיוק נעשה את זה?"
"נקרא למלצר ונאמר לו לקחת את האקדחים של שנינו מהחגורה ולזרוק אותם מחוץ למסעדה, ואז ניפרד כידידים, לעת עתה".
"אבל המלצר לוקח קודם את האקדח שלך, אחרת..."
"ברור ברור"
"רעיון מצוין" אמרתי.
למעשה זה היה רעיון מצוין רק מבחינתו, כי הוא היה חזק ממני פי שלשה לפחות וכשנישאר שנינו לא חמושים הוא יתנפל עלי ויעשה ממני רסק, אבל כל זה בלי לקחת בחשבון מי הוא המלצר.
"חשבון בבקשה" קראנו ביחד.
נערה בסינר שחור הגיעה ובידה חשבונית על מגש.
הברנש סימן לה בעיניו להתקרב והנמיך את קולו "קחי ממני את האקדח שבחגורה, ואחר כך את האקדח שבחגורת הג'נטלמן שמולי ותניחי את שניהם בפח האשפה שמחוץ למסעדה, עשי זאת עכשיו"
המלצרית הביטה בו בתמהון ואחר כך בי, הנדתי בראשי "כן, עשי זאת".
היא מילאה את הבקשה וכשהחלה להתרחק לכיוון היציאה משכתי את כתפיי לאחור מתוך סקרנות, השעון התגלה.
"אופס" אמר הבריון "אילו ידעתי קודם שאתה שמאלי הייתי כבר מחסל אותך"
"אני דווקא ימני, השעון זה בגלל התפילין" אמרתי בנחת.
"באמת כבר לא משנה, אתה בכל מקרה אדם מת" אמר ושלח יד שרירית אל צווארי.
המלצרית ירתה בשני האקדחים בו זמנית, הבחור עף לאחור והתהפך עם כסאו.
"יריה נהדרת" אמרתי.
"תודה אבא" אמרה הנערה ופשטה את הסינר
"תני לי את האקדח ובואי נעוף מפה לפני שהמשטרה מגיעה"
"אני רק מנגבת את טביעות האצבע שלי מהאקדח שלו"
כשיצאנו מהמסעדה הסרתי את משקפי השמש והשפם
"תעשי טובה ואל תספרי לאמא על זה" אמרתי.
"על מה שקרה במסעדה?" התפלאה כשהורידה את הפאה הבלונדינית וקפלה בזהירות לתוך שקית.
"לא, על הציון במתמטיקה"
מיהרנו אל הסמטא בה השארנו את הרכב, התבוננתי סביב היטב וכשראיתי שאין עוקבים נכנסו לאוטו.
"למה כל כך חשובה לך המתמטיקה הזאתי?" שאלה כשהבחינה באכזבתי
"אוהו חשובה. אנחנו משתמשים בה כל הזמן בחיים גם אם אנחנו לא מתרגמים אותה למשוואות ומספרים, אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות שקשורות לחישובים שהם בעצם תרגילים שככל שנהיה משופשפים בהם כך נוכל לבחור נכון יותר. את יודעת כמה למשל חשבונות נעשו מקודם על השולחן במסעדה?!"
"אבל אבא" גיחכה "בסופו של דבר מה שהכריע לא היתה המתמטיקה אלא אחיזה יציבה בקת וקור רוח, תכונות שלא נלמדות בשום בית ספר"
"נו נו" נאנחתי והפעלתי את המנוע, היה עלי להסיע אותה הביתה ואז היה עלי למהר למפקדה לתת דו"ח על הפעולה, והיה עלי להרים ידיים אל מאחורי העורף
כי כך ציווה הקול מאחורי
"וגם הידיים שלך גיברת" המשיך הקול המוכר
הצצתי במראה, זה היה הוא.
"אבל זה לא ייתכן?" נדהמתי "מה, היה לך...?"
"אפוד מגן" השלים הבריון בעליזות
"יצאתי מסביב מהדלת של המטבח ועם קצת מחשבה הצלחתי לנחש מה הרכב שלך" ואז ציחקק והוסיף
"את רואה, גיברת, אולי בכל זאת יש מעלה לחשבון"
המתנתי כמה שניות כדי שהיא תפנים את המסר הזה בטרם אלחץ ברגלי על הדוושה הנסתרת שמקפיצה לוח זכוכית משוריינת מאחורינו ונועלת את הדלתות, כך שהחלק האחורי של הרכב הופך לעין מלכודת שקופה וחסינת כדורים.
חשבון, גברת, חשבון! את חושבת שלא הבחנתי מיד באפוד מגן שלו? הרי הייתי צריך לתפוס אותו חי.
שיתוף - לביקורת (מתוך ספר המתח החדש שלי) פרק 17 "מתמטיקה פאטאלית"
www.prog.co.il
