סיפור בהמשכים דרגש עץ

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
החלטתי קצת למהר את הקצב...


היא ידעה שזה טעות. היא פשוט סתומה. סתומה בלחץ. הנה, רכב שחור מגיח בעקבותיה. נוסע לאט ליד נתיב ריצתה. היא נכנסת לסמטה בין הבניינים. נעלמת מעיני היושבים. או לפחות כך היא חושבת...
"שרה, הילדה באה אליך. 'תִפָּגשי' בה..." אחד מיושבי הרכב מרים מכשיר קשר. לוחש לתוכו.
אישה צעירה מעבר לקו מהנהנת. נכנסת עם עגלת קניות היישר למסלול הבריחה. "הי, זהירות! בחורה, תגידי אין לך עיניים? מה את עושה???"
חנה בוהה בה. בפרות שממלאים את הכביש. היא מתרוממת בקושי מהמדרכה. רגלה השמאלית חורקת.
אח... כנראה שטף דם פנימי או משהו. אבל זה כואב...
היא מנסה לדדות. מגלה שאין לה אופציה לרוץ. במקום זה היא נכנסת לבניין הראשון שהיא רואה. מזמינה את המעלית.
בטוח שהאישה הזו מהשב"כ. אין מצב שסתם ככה פתאום היא נתקעה בה. והרגל כואבת...
היא לוחצת על קומה חמישית.
זה דפוק מצידה. היא הייתה צריכה לעלות במדרגות...
רעיון פראי עולה בה. ברגע שהיא מגיעה לקומה חמישית היא לוחצת שוב על קרקע. יוצאת החוצה היישר אל האישה שעסוקה באסיפת הפירות.
"סליחה," היא נאנקת. משחקת את המסכנה.
"הייתי צריכה לעלות כאן לקומה שלישית, לקחת את אח שלי שלא מרגיש טוב מהמשפחתון, אבל כואבת לי נורא הרגל ואני פוחדת ממעליות. יש מצב שניה לפלאפון? אני אדבר עם אמא שלי?"
אשת השב"כ בוחנת אותה. מוציאה בסוף פלאפון כשר ומגישה לה.
"תודה... זה ממש דחוף..." היא מתרחקת מעט. לוחצת את המספר המוכר.
"הלו? אמא?" היא מחייכת לעצמה. הקול הצרוד מעבר לקו מכחכח. בא לענות.
"אמא, את לא מבינה. נתקעתי כאן באישה אחת ברחוב, והיא עצרה אותי מלרוץ לחיים. רק שלא יעצרו אותי שוב..."
היא מחכה שניה. מעבר לקו הצרודה שותקת רגע.
"לכי לסבתא." היא לוחשת בסוף. משנה את קולה. "את יודעת איפה היא גרה. איפה שפגשת את דודה שושנה..."
הפלאפון מתנתק. היא מחזירה אותו לאישה וצולעת משם.
"תעשו איכון למקום השיחה." שרה פוסעת חזרה אל הרכב. לוחשת לאוזניה. "תבדקו אם זה קשור לארגון שלהן. אם כן תעצרו אותה. עכשיו."
"אין לנו מקום, אבל זה אותו מספר שהזהיר אותה בסמינר. מה לעשות?"
"לעצור אותה. יש לנו די הוכחות בשביל זה.."

* * *​
חמש דקות היא מחכה. בסופן עורכת הדין נכנסת בפרצוף דרוך. מתיישבת מולה. אילה לא מזכירה לה להוריד את האזיקים. סתם מיותר...
"תראי," היא משלבת את אצבעותיה. צל חיוך לא נראה בפנים הקשוחות פתאום.
"דברתי עם רב. כמובן באופן אנונימי וסיפורים תאורטיים. הוא טוען שאסור לך לגלות. בטח לא מבחירתך. אם תגלי בטעות תוך כדי החקירות זה משהו אחר. אבל לא 'מלכתחילה' כלשונו."
אילה מהנהנת. שליחות צובעת את לחייה באדום בוהק.
"אבל אני לא חושבת ככה. לדעתי תגלי. אין שום עניין שתישארי כאן עוד, ואחר כך ישלחו אותך למעצר בית, וסיפורים... חבל. אני בעד שתגלי וזהו."
"תודה." אילה מחייכת. חיוך אמתי.
"את לא תגלי..." עורכת הדין מביטה בה באכזבה. "את מתכוונת להקשיב לרב..."
"את זה כבר תשאירי לי. ותודה על כל העזרה. אמרת כבר שאני לא אשב. שיש לך איך להוציא אותי מכל הסיפור.
"נכון. ועדין עדיף שתגידי. קל יותר. קצר יותר."
"אני בכלל לא בטוחה שאני יודעת מי הבנות. גם ככה זה סתם ניחוש פרוע." היא מושכת בכתפה.
עורכת הדין בוהה בה עוד רגע ויוצאת.
 

נעה613

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואיייי
זה פשוט כל כך כיף שמישהו כותב את ההזיות האלה
וכל כך מעודד לדעת שעוד אנשים הוזים בסגנון הזה:\)@#!&^*
הפער בין השב"כ לסמינר הבני ברקי פשוט מרטיט מהנאה... אז אולי זה לא הכי בוגר ומלא במסר, אבל זו אחת העלילות הכי מרתקות ואמיצות שיש.
הצעת ייעול- אם כבר הלכת על האמיץ והפרוע, אז פליז שייענו אותה קצת. שיהיה קצת דם בעלילה.
ודבר נוסף- והוא באמת חשוב- שכמה שמדובר בסיפור מטורף לחלוטין, יהיה לו טעם אמיתי. ומשהו בהתנהגות של חנה זו לא מרגיש מספיק נערי... היא אמורה לרעוד על חייה, לא להיות שטנית כמו ראש מאפייה.
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
משהו בהתנהגות של חנה זו לא מרגיש מספיק נערי... היא אמורה לרעוד על חייה, לא להיות שטנית כמו ראש מאפייה
על זה נאמר--- חכי להמשך...
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
זהו. זהו. פשוט זהו.
הלך עליה. הלך עליה לגמרי. כי ברור לה שהיא הולכת לגלות הכל על החברות שלה, ועל עצמה, ובעצם כל מה שהיא יודעת.
וחברות שלה לא יסלחו לה לעולם אבל אין לה מה לעשות בנוגע לזה...
והנה, מישהי נכנסת. אישה גבוהה מאד עם עיניים שחורות, ודי מלחיצה אפשר לומר.
היא זעה על מקומה. בולעת רוק.
בוא נראה תוך כמה זמן מעכשיו ידעו עליה הכל...
"חנה שולמן?" האישה מתיישבת מולה. היא מהנהנת.
"תראי חנה. לפני שאנחנו מתחילות, אני רק אעדכן אותך, שכל שיתוף פעולה מצדך רק יעזור לך."
היא מהנהנת שוב נמרצות. ברור. היא באמת הולכת לגלות הכול. פשוט כי היא לא מתכוונת לסבול בשביל הצרודה. וחוץ מזה שברור לה ולחוקרת יחדיו שבסוף היא תגלה. אז מה הקטע לסבול?
החוקרת המשיכה משהו שהיא פספסה. היא מנסה להשלים פערים.
"...ועם כל כך הרבה הוכחות, וכל כך הרבה האשמות, באמת חבל עליך. רק לפני חודש חגגת שמונה עשרה. את עוד צעירה. לא חבל לך לשבת בכלא ולצאת מוכפשת וחסרת עתיד?"
חבל. בטח חבל. מאד חבל.
"אז בואי נתחיל, חנה. האם את מודה ששלחת מכתבים לבנות בכל רחבי הארץ, עם איומים על חייהן במעטפת דתית?"
כן. היא עשתה את זה. הנהון קצר מאשר.
"את גם מודה שתליתן שלטים עם כתובות נגד החילוניוּת החופשית בארץ, ונגד הדמוקרטיה?"
"כן." בהחלט כן. והיא דווקא גאה בזה.
"את גם מודה, שאתמול נכנסתן לתל אביב וחוץ מהעבודות הרגילות גם ריססתן על בתי ספר ואוניברסיטאות?"
"כן..." הם יודעים הכל...
"והעבירו אליכן 8 קילו של חומר נפץ! נכון?! לָמה? איפה הוא?!"
"הם אמרו לי לשים את זה ברחוב יצחק רבין 38. בדירה 3. לא אמרו לי לְמה זה..." קולה חלש.
"מממ. אוקי. אבל בנוסף להכל, את ועוד שלוש חברות, בליל השלישי ביולי, שרפתן חנות לבגדי נשים בתל אביב, בתור מחאה על לבוש שאינו טועם לדעתכן, את מאשרת?!"
"אהה..." אוי ואבוי לה. היא באמת מסובכת חזק...
"תעני לי. כן?!"
"כ...ן.." היא בולעת רוק.
זהו. היא אמרה את זה. כמה זמן היא תשב עכשיו? עשר שנים? עשרים????
שוב היא פספסה את דברי החוקרת. מרימה עיניים מאוחר מידי.
החוקרת באמצע שאלה מסובכת כנראה. לא שמה לב בכלל לנערה המבולבלת. "... כמה היו? ידוע לנו עליך ועל עוד אחת. מי השאר?"
"מה? רגע... לא שמעתי מה שאלת..." היא מתגמגמת.
"שאלתי מי היו הבנות שהיו אתך בשריפת החנות." ככה. ישיר.
"אה, לא. אני... אני לא יודעת..." אסור לה. אסור לה!! הן לעולם לא יסלחו לה על זה. חוץ מזה שזה לשון הרע.
"בסדר, מה שתגידי." החוקרת מתרוממת. אוספת ערימת דפים מהשולחן. "אני אחזור עוד עשרים וארבע שעות, כדי..." "לא לא לא!!!" היא עוצרת את החוקרת בדלת. מתנשפת.
"אל תשאירי אותי בלי אוכל ומים. אל תצאי. אני... אני אגיד לך את השמות. בסדר."

* * *​

"נו?" החוקרת שלה נראית עליזה משהו. "יש לך שמות?"
"לא." אילה ישירה. מוחקת את החיוך היהיר של החוקרת באיבו.
"מה לא?" החוקרת בוהה בה. "מה לא? יש לך. על מי את עובדת בדיוק? או על מי את מנסה לעבוד? העיניים שלך צועקות- 'יש לי את כל השמות, אבל אני אתחכם ולא אספר כדי לסבול עוד קצת'. תגידי, מה הקטע?"
"שום קטע..." היא ממלמלת. מושפלת ראש. "אני לא יודעת בנות. אף אחת לא סגנון שתעשה דברים כאלה. כולן טובות, צדיקות..."
"יותר מידי צדיקות!"
העיניים הירוקות ננעצות בה. מפלחות את המוח. "אם זה נקרא שכולן טובות אצלכן, אז כנראה שהציבור החרדי הוא לא בדיוק מה שהוא מנסה להראות את עצמו."
"לא. לא. פשוט..." אוף. למה היא מסבכת אותה? "הן כנראה מסתירות את זה טוב. באמת, אני לא סוכנת. אין לי את החושים לשמוע דברים שלא נאמרים. מתנצלת."
"אז מה?" החוקרת נאנחת בתיאטרליות. "את רוצה עוד יום של מנוחה על הכיסא הזה? ואז מה? תגלי לנו, אבל רזה יותר? אני לא מצליחה להבין מה המטרה בזה."
"המטרה היא שאני לא אגיד לכם." חיוך מטופש. "עוד עשרים וארבע שעות כבר יהיו לכם עדויות אחרות. וחוץ מזה שאני לא יודעת. אני לא רוצה לחשוב סתם. בקצב הזה כשאני אחזור אני לא אצליח להיות חברה של אף אחת, כי כולן יִרַאוּ לי פושעות."
"זה לא מאד מעניין אותי," החוקרת מחייכת חיוך עקום. "אני צריכה שמות. לא חברות."
"בסדר." היא למדה לענות להם! "ואני כן צריכה חברות. אחרי הכל, כשאני אצא מכאן את תעברי לתיק הבא, ואני אשאר להתמודד בחוץ, נכון?"
החוקרת בוחנת אותה במבט בלתי מרוצה בעליל. "אז מה את מנסה להגיד? שאת רוצה עוד לילה?" היא בוהה בה שוב. איזה חמוד זה לראות מבט לא מבין. גבות עגולות ועיניים ענקיות. זה מצחיק ממש.
"אה... כן. כאילו, מה?!" מה היא שאלה?
"שאלתי אם את רוצה עוד לילה." החוקרת עונה למחשבותיה. מבטה מלא משמעות.
"אם אין ברירה..."
וזהו.
החוקרת יוצאת והיא מוצאת את עצמה שוב על אותו כיסא, באותו מצב.
אנחה.
לפחות עכשיו יש משמעות לסבל שלה...
 
נערך לאחרונה ב:

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חוץ, הייתי חייבת...
תודה.
גם לי זה היה צורם אם הייתי קוראת את זה עכשיו..
כמו כל הפעמים שבא לי לתקן שגיאות לשוניות מחוץ לקהילה..
תודה רבה!

אני מקווה שאתם קוראים את הקטעים האלה במנגינה שאני קוראת אותם 🤭
רוצה גם לשלוח הקלטה?
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
"אמא." גיטי נכנסת. לוחשת. "אמא, אני... אני מתנצלת." היא מתנשפת ומניחה את תיק הסמינר על הארץ. ליבה הולם בה. מכה בה. "אני כל כך מתנצלת. אבל... אל תתפלאי אם... אם..." היא בולעת רוק ודמעות. ממצמצת בחוזקה.
"אל תתפלאי אם משטרה תבוא לקחת אותי."
היא משפילה מבט. לא רוצה לראות את הכאב בעיניה של אמה.
"למה???" הקול של אמה בוקע סדוק. כאוב. "את המשכת ללכת??? למרות שאסרתי עליך??? למה לא הקשבת לי, גיטי? למה???"
"אני מתנצלת אמא..." דמעות מתחילות לרדת. חסרות שליטה.
"אני... פשוט לא עמדתי בזה. זה היה מושך כל כך. נכון כל כך. נתן מענה להמון שאלות, ומזור לנפש עייפה..."
"עייפה ממה???" אמה צועקת. היא לא מכירה אותה צועקת. בטח לא כלביה פצועה...
"עייפה ממיטה נוחה באלפיים שקל??? עייפה מאוכל מפנק לפי כל בקשותייך, או עייפה מיחס עודף?! ממה הנפש שלך עייפה בדיוק???"
"מכלום..." היא רועדת מבכי. משתנקת. "אני לא יודעת ממה.... אבל מאז שהלכתי לא הצלחתי לצאת משם... הנפש שלי נמשכה לשם... בלי שום הסבר...." היא מניחה את ראשה בין ידיה. מייללת.
אמה מביטה בה. מנסה לחסום דמעות שמאיימות לפרוץ גם מעיניה. אבל כשעולה לראשה המחשבה שאולי חלילה ביתה תשב בכלא, ולא כאן על הספה, היא משחררת אותן. נותנת דרור לבכי.
היא נופלת על ביתה בחיבוק אוהב. הן בוכות אחת על השנייה.
על עבר מלא טעויות. על הווה כואב. על עתיד שמי ידע אם יהיה...

מתחת לבניין עוצר רכב אזרחי.
יוצאות ממנו שתי נשים. מהנהנות אחת לשנייה ונכנסות לבניין בצעד החלטי.
יש להן מטרה לבצע. ולא משנה להן מי הן הקורבנות...

* * *​
"תָפסו אותה." קול צרוד.
"תפסו? את מי, את השליחה מהסמינר?"
"כן."
הנהון קצר. "וזה לא מפתיע."
"לא מפתיע?"
הקול דרוך. קל לשמוע. "וכל כך למה?"
"כי הובלתי אליה את החוטים."
חיוך קטן. מנצח.
"מה???" ההיא מעבר לקו שואגת. "מה עשית???" היא מזועזעת. וזה רק מגביר את מצב הרוח של הצרודה.
"הובלתי אליה את השב"כ. מה הבעיה בזה???" החיוך גדל.
"מה זאת אומרת 'הובלתי אליה את השב"כ', איך בדיוק? ולמה???"
"כדי להפיל מאתנו את התיק."
היא צוחקת ממש. משועשעת. "עכשיו השב"כ מרוכז עליה ועל החברות שלה, ולנו יש זמן להחליף זהות, ולרדת למחתרת אם צריך."
הדמות מעבר לקו מעוותת פנים. "פחות אהבתי את תכנית העבודה הזו. היית צריכה לשאול אותי קודם."
"יכול להיות."
הצרודה עולצת. "אבל זה כבר נעשה. ועכשיו יש לנו שלוש שעות כדי להעלם מהרדאר. לא היית רוצה לפספס את ההזדמנות הזו... תעבירי את ההודעה הזו הלאה. וחנה?! היא תהיה קורבן ציבור. כמו השעיר לעזאזל, בזכותה ננצל כולנו מהשאול..."
***

* * *​
עשרים דקות מספיקות לה כדי לשכנע את עצמה במה שהיא עושה. עשר דקות נוספות כדי להירגע, וחצי שעה כדי להטות חיוך רחב ועיניים חסרות פחד.
כן. זה קשה לה להבין את זה. אבל היא מנסה בעזרת כוח הדמיון שה' נטע בה ממנו כל כך הרבה, להיזכר בכול הנשים שבזכות אמונת חכמים נצלו מגי מוות.
אז נכון. היא לא תינצל בזכות זה. אולי אפילו ההפך. היא רק תסבול יותר. אבל אם הרב אמר שאסור- ברור לה שאסור. ולכן, לא משנה מה החוקרת תעשה. כל עוד היא לא תחרוג מלוחמה פסיכולוגית, היא תסגור את הפה. תשמור עליו חתום ושמור.
זה יהיה קשה. היא מכינה את עצמה. זה לא יהיה קשה רק עוד שלוש דקות של רעב. זה יכול להיות קשה גם כי זה יוביל אותה אולי למעצר בית, ומשפט אחר כך. זה יכול לגרום הרבה סבל, ההקשבה הזו לרב. ולפי השכל האנושי הרבה יותר שווה לה להקשיב לעורכת הדין, שמבינה בדברים האלה ורק רוצה להוציא אותה מכאן.
אבל לה יש לב. לב שמנוהל לפי הנשמה. והיא יודעת שהרב הוא החכם האמתי, ובסוף היא רק תרוויח מזה.
וכן.
היא כבר לא אותה אילה.
היא גדלה עכשיו. מהתובנות האלה. מרגישה שהיא בגרה בחמש שנים לפחות.
והמבט המוטרד שחולף בעיניה של החוקרת לשבריר שניה. הצעד אחור שמבין שמי שמולה לא אותה אחת- מרימים אותה. גורמים למיתר דק בלב לנגן ניגון יפה. ולמבט בעיניים להתעצם עוד. כי כן. היא לא אותה אחת...
 
נערך לאחרונה ב:

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
וואו זה מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כתיבה יפה. זרימה נוחה.
תודה רבה!!
מחמם את הלב...
והרעיון.... מאיפה ההשראה?
זה כל כך מגניבבבב
אני לא מוסרת מקורות מידע 😶😏🤭
והקצב מעולה. מדי לאט מאבדים את הרצף...
שמחה לשמוע, חששתי דווקא שזה מהיר מדי.
טוב לדעת שזה הקצב הרצוי.
 

שם שצריך להיות מקורי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
ממש ממש יפה! מותח, ערכי, מסתבך! כמו שאני אוהבת! טיפהל'ה מפריעה לי ההתעצמות המהירה של איילה. כאילו יש מידי פער בין הדמות החסרת אונים שנכנסה לכלא לאיסתרקית החדשה הזו שלנו כאן... אבל זה רק בשביל שזה יקרא שאמרתי משו, כן?
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
ממש ממש יפה! מותח, ערכי, מסתבך! כמו שאני אוהבת! טיפהל'ה מפריעה לי ההתעצמות המהירה של איילה. כאילו יש מידי פער בין הדמות החסרת אונים שנכנסה לכלא לאיסתרקית החדשה הזו שלנו כאן...
אני ממש מקווה שהיא לא באמת נראית כמו דמות חסרת אונים...
היא בחורה עוצמתית, מדומיינת קצת, שמגיבה בצורה קצת יותר 'סיפורית' לסיטואציה המוזרה שתקפה אותה ☺️
(אגב, אהבתי את ההגדרה "איסתרקית" 😅)
 

שם שצריך להיות מקורי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
טוב. חזרתי עכשיו על הכול לבדוק איפה קיבלתי בטעות את התחושה של החוסר אונים. נירלי שפה בערך:
היא לא אוהבת את המחשבות האלה. וגם הן לא אוהבות אותה. עובדה שהן גורמות לה להזיע נחלים ולדפוק על הסורגים כמו מטורפת.
"אני רוצה לדבר עם החוקרת!!!" היא שואגת. צווחת.
הסוהרת שמגיעה מביטה בה במבט מוזר. "מה קרה?"
"אני רוצה את החוקרת." כל גופה רועד. רוטט. "לצאת מכאן. החוצה..."
היא נופלת על השב"כניקית ברגע שזו האחרונה פותחת את הדלת.
"תקראי לה... אני רוצה לדבר איתה... בבקשה..." היא נותנת לה להניח על ידיה אזיקים. מתנשמת בכבדות.
אשת השב"כ בוחנת אותה רגע. "אני לא בטוחה שהיא בבניין. אחרי הכל, לפנות בוקר עכשיו."
"בסדר..." היא בולעת רוק בכבדות. כל תא בגופה משדר מצוקה "אז אני אחכה לה. אבל שתבוא. רק אל תשאירי אותי לבד..."
אבל מצד שני כשאני קוראת את זה עכשיו. זה נראה ממש ריאלי שהיא נשברת, ואפילו מוזר אם זה לא היה קורה. אבל מצד שני. לאיסתרק זה לא היה קורה, או שכן?
יודעת מה? זה יכול לקרות אבל עם איזשהו טוויסט באמצע, איזשהיא עבודה עצמית או שיחה עם קנז... לא רק בגלל הוראה של רב.
כשאת כותבת שהיא כבר לא אותה אחת, תסבירי לנו איפה ואיך היא גדלה. (לא חייבת)
וואי, נכנסתי לזה ממש חזק. זה פשוט טוב!
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  6  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה