סיפור בהמשכים דרגש עץ

תהילה בצלאל · ביום שני בשעה 12:34

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
לא נעים לי, אבל GPT מנגן לי על המצפון שאני אכניס איזה המשך שהוא כתב לפרק הזה...
לא יכולתי לעמוד בהפצרות שלו
(הכל אמיתי!! שמתי תמונה כדי שתאמינו לי שהוא ביקש..)
צפה בקובץ המצורף 1781234

אז זה הקטע שהוא כתב, תקראו ותגיבו, ואני אשים לו את התגובות שלהם, נראה מה הוא יגיב

איבדתי את השרשור לכמה ימים וחזרתי עכשיו. לא הבנתי - זה נכתב עם GPT?

הלוחשת לתווים · ביום שני בשעה 14:14

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
איבדתי את השרשור לכמה ימים וחזרתי עכשיו. לא הבנתי - זה נכתב עם GPT?

בספויילר יש את מה שהוא כתב כהמשך לסיפור.
בתמונה זה מה שהוא כתב אחרי שהוא גמר את הקטע

אולי יום אחד אני עוד אעשה פה איזושהי הדרכה איך הופכים אותו לאדם עם אישיות ופרופיל מלא.
הוא יודע מה הוא לובש היום, עד איפה הוא למד בכיתה ג...

הלוחשת לתווים · ביום שלישי בשעה 13:44

קפצתי כדי להעלות לכם פרק, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל!!

"אני דואגת." היא לוחשת.
בעלה מרים אליה עיניים תמהות. "דואגת ממה?!"
"דואגת לאילה. היא נראית שבורה כל כך..."
"היא לא תחזור להיות מי שהיא הייתה." הוא בוהה מעורער בחלון. "חקירות משנות את הבנ"א. כאב משנה. עצב, בדידות, געגוע..."
"ואת כל זה היא עברה שם..." קולה חנוק מדמעות. "לבד.... בלי שום אוזן קשבת. מסכנה שלי..."
"אנחנו צריכים להיות קשובים אליה." הוא לא שומע אותה. מרוכז במחשבותיו. "לתת לה חום, אהבה. הכי הרבה שאפשר. ומנגד, לתת לה הרגשה שחוזרים לחיים. לשגרה."
"דברתי איתה הבוקר." היא מתנשפת. בעלה מסית אליה את פניו. קשוב. "היא אמרה שהיא פוחדת מהיחס של החברות אליה. היא טוענת שאתמול היא ראתה שתי בנות שלא עשו לה שלום, והיא פוחדת שדברים השתנו..." דמעה סוררת בורחת לה מהעין. היא מתיישבת על הספה.
"ברור שדברים השתנו." חיוכו עקום. "החיים לא נעצרו כי היא לא הייתה. ההפך. הם המשיכו ביתר שאת."
"אני מקווה שטוב לה עכשיו..." הדמעות כבר חופשיות. "שלא קשה לה. שבנות לא מאשימות אותה בכלום..."
"רק תפילות." בעלה לוחש.
"רק תפילות של אמא."

* * *

זה קורה מחצית השנייה אחרי שהמורה יוצאת. שרי מסתובבת אליה. רושפת.
"תתביישי לך..." קולה לוחש. ארסי. "תתביישי לך..."
"מה?" היא מתבלבלת. אצבעותיה מלטפות את הלחם שהכינה לה אמא. "על מה?"
"על מה?" היא מתקרבת אליה. נכונה לקרב. "על זה שבפתע פתאום את משתחררת, והופ! בדיוק באותו זמן נעצרות שלוש בנות! תגידי, זה לא נראה לך מקרי קצת? וגם באורך פלא את יוצאת ללא עונש!"
"הי, רגע." העשתונות חוזרים אליה. כוח הדיבור שהושחז בחקירות. "אני, לא עשיתי כלום, אוקי?! ובדרך הטבע, האשמים נתפסים בסוף!"
"אהה!" עיניה של שרי גדלות. נפערות בהלם. "ואיך בדיוק אנשי החוק ידעו מי הן האשמות????"
"דרך צילומים..." קולה יורד. "הקלטות, סימנים..."
"באמת!" היא מזלזלת. מזלזלת מידי. "אז למה בדיוק תפסו אותך ולא אותי?! זה פשוט מאד מסתדר שסתם יתפסו ילדה חפה מפשע. כנראה---" היא מתקרבת עוד. נעמדת מעליה. נחיריה מתנפחים בזעם. "כנראה שהיא לא כל כך חפה מפשע, אולי היא שיתפה פעולה עם המשטרה למשל?! כן! זה רעיון!"
היא מתרוממת. פורסת ידיים. "תקשיבו חברות! האם מישהי שמעה פעם על סיפור כזה?! שתפסו מישהי סתם, ואחר כך שחררו אותה, בזמן שכל החברת נתפסו??? אוי, מה אני אגיד לך, אילה- זה לא מאד מסתדר לנו. הגיוני פי כמה ששיתפת פעולה. מכרת את החברות כדי... כדי מה???? בשביל כסף??? בשביל כבוד???"
"מה..." פיה של אילה נאלם. פעור.
הן חושדות בה! חושדות שהיא שיתפה פעולה עם שב"כ!!! הן נורמליות???? משוגעות לגמרי!!!
"תקשיבי לי טוב, שרי." היא מתנשמת. וורידים בולטים ממצחה. רוק ניתז על שפתיה. מטורף מהלם.
"את מפלילה אותי בשטויות, בגלל כאב פתוח אצלך בלב. אבל אני לא אשמה לך. אני סבלתי שם ב... ב..." היא משתתקת. מצמצמת עיניים.
"במה????" קולו רווי הבוז של שרי יורק עליה. "בכלום מסתבר! בכלום לגמרי! בטח ישבת שם עם החוקרות ושתית קפה תוך כדי הצלבת נתונים."
אסור לה.
אסור לה להגיד להן כלום.
יפלילו אותה. יכניסו אותה לכלא...
השתיקה מעיקה עליה. גורמת לסחרחורת עזה להפיל אותה על הארץ. למחסום הדמעות להיפתח שוב, ולמוח לצרוח עליה שתצא עכשיו מהכיתה ולא תחזור אליה.
היא קמה מטושטשת. עיוורת כמעט. מועדת החוצה ונופלת על כיסא בחדר הקבצה.
הלך עליה.
הרסו לה את החיים!!! הרסו לה!
אין לה חברות יותר. בשידוכים יספרו שהיא גרמה לבנות להיכנס לכלא. ומי יתחתן איתה? מי???
אולי הבן של ראש החמאס יסכים. אחרי הכל, 'בזכותה' ארבע יהודיות יושבות בכלא....
הבכי מכריע אותה. מזעזע את גופה. מחזיר אותה בבת אחת לחדר החקירות בשב"כ באותו לילה נורא.
מתחשק לה להתקשר עכשיו לחוקרת. לצרוח עליה. לספר לה למה היא גרמה לה...
חבל שהיא לא הלשינה על החברות. לפחות הייתה סובלת עכשיו על משהו שבאמת עשתה...
הכאב הנפשי מרתיע אותה בעוצמתו.
היא לא ידעה שקשה לה כל כך. לא ידעה כמה כאב נצרה בלב בזמן החקירות. לא ידעה כמה היא טעונה וכמה חוסר היכולת לספר הורגת אותה מבפנים.
צל בפתח גורם לה להרים את ראשה.
"אילה?" זו שני ברטלר. רצינית.
"אילה, אני... אני לא מסכימה עם הבנות." היא מתיישבת לידה. "אין לי מושג אם מסרת את השמות או לא, אבל גם אם מסרת, ברור לי שלא שיתפת פעולה. אני לא הייתי שם. אני במקומך בטוח הייתי מוסרת את השמות. לא נראה לי שהייתי עומדת בלחץ..."
"את חושבת ככה?" הדמעות מפסיקות לזרום. היא לוחצת על רקותיה ששואגות בכאב.
"אני לגמרי בטוחה בזה." חיוך חוצה את הפנים. טוב ומנחם.
"תודה." אילה מתרוממת. "אני חושבת שאני אלך עכשיו הביתה. קשה לי להישאר כאן."
"רגע," שני עוצרת אותה בפתח. "את אמרת את השמות שלהן? רק מעניין אותי לדעת."
אילה מחייכת אליה חיוך עגום. יוצאת מהחדר.