סיפור בהמשכים דרגש עץ

הלוחשת לתווים · ביום שלישי בשעה 17:26

החלטתי קצת למהר את הקצב...

היא ידעה שזה טעות. היא פשוט סתומה. סתומה בלחץ. הנה, רכב שחור מגיח בעקבותיה. נוסע לאט ליד נתיב ריצתה. היא נכנסת לסמטה בין הבניינים. נעלמת מעיני היושבים. או לפחות כך היא חושבת...
"שרה, הילדה באה אליך. 'תִפָּגשי' בה..." אחד מיושבי הרכב מרים מכשיר קשר. לוחש לתוכו.
אישה צעירה מעבר לקו מהנהנת. נכנסת עם עגלת קניות היישר למסלול הבריחה. "הי, זהירות! בחורה, תגידי אין לך עיניים? מה את עושה???"
חנה בוהה בה. בפרות שממלאים את הכביש. היא מתרוממת בקושי מהמדרכה. רגלה השמאלית חורקת.
אח... כנראה שטף דם פנימי או משהו. אבל זה כואב...
היא מנסה לדדות. מגלה שאין לה אופציה לרוץ. במקום זה היא נכנסת לבניין הראשון שהיא רואה. מזמינה את המעלית.
בטוח שהאישה הזו מהשב"כ. אין מצב שסתם ככה פתאום היא נתקעה בה. והרגל כואבת...
היא לוחצת על קומה חמישית.
זה דפוק מצידה. היא הייתה צריכה לעלות במדרגות...
רעיון פראי עולה בה. ברגע שהיא מגיעה לקומה חמישית היא לוחצת שוב על קרקע. יוצאת החוצה היישר אל האישה שעסוקה באסיפת הפירות.
"סליחה," היא נאנקת. משחקת את המסכנה.
"הייתי צריכה לעלות כאן לקומה שלישית, לקחת את אח שלי שלא מרגיש טוב מהמשפחתון, אבל כואבת לי נורא הרגל ואני פוחדת ממעליות. יש מצב שניה לפלאפון? אני אדבר עם אמא שלי?"
אשת השב"כ בוחנת אותה. מוציאה בסוף פלאפון כשר ומגישה לה.
"תודה... זה ממש דחוף..." היא מתרחקת מעט. לוחצת את המספר המוכר.
"הלו? אמא?" היא מחייכת לעצמה. הקול הצרוד מעבר לקו מכחכח. בא לענות.
"אמא, את לא מבינה. נתקעתי כאן באישה אחת ברחוב, והיא עצרה אותי מלרוץ לחיים. רק שלא יעצרו אותי שוב..."
היא מחכה שניה. מעבר לקו הצרודה שותקת רגע.
"לכי לסבתא." היא לוחשת בסוף. משנה את קולה. "את יודעת איפה היא גרה. איפה שפגשת את דודה שושנה..."
הפלאפון מתנתק. היא מחזירה אותו לאישה וצולעת משם.
"תעשו איכון למקום השיחה." שרה פוסעת חזרה אל הרכב. לוחשת לאוזניה. "תבדקו אם זה קשור לארגון שלהן. אם כן תעצרו אותה. עכשיו."
"אין לנו מקום, אבל זה אותו מספר שהזהיר אותה בסמינר. מה לעשות?"
"לעצור אותה. יש לנו די הוכחות בשביל זה.."

* * *

חמש דקות היא מחכה. בסופן עורכת הדין נכנסת בפרצוף דרוך. מתיישבת מולה. אילה לא מזכירה לה להוריד את האזיקים. סתם מיותר...
"תראי," היא משלבת את אצבעותיה. צל חיוך לא נראה בפנים הקשוחות פתאום.
"דברתי עם רב. כמובן באופן אנונימי וסיפורים תאורטיים. הוא טוען שאסור לך לגלות. בטח לא מבחירתך. אם תגלי בטעות תוך כדי החקירות זה משהו אחר. אבל לא 'מלכתחילה' כלשונו."
אילה מהנהנת. שליחות צובעת את לחייה באדום בוהק.
"אבל אני לא חושבת ככה. לדעתי תגלי. אין שום עניין שתישארי כאן עוד, ואחר כך ישלחו אותך למעצר בית, וסיפורים... חבל. אני בעד שתגלי וזהו."
"תודה." אילה מחייכת. חיוך אמתי.
"את לא תגלי..." עורכת הדין מביטה בה באכזבה. "את מתכוונת להקשיב לרב..."
"את זה כבר תשאירי לי. ותודה על כל העזרה. אמרת כבר שאני לא אשב. שיש לך איך להוציא אותי מכל הסיפור.
"נכון. ועדין עדיף שתגידי. קל יותר. קצר יותר."
"אני בכלל לא בטוחה שאני יודעת מי הבנות. גם ככה זה סתם ניחוש פרוע." היא מושכת בכתפה.
עורכת הדין בוהה בה עוד רגע ויוצאת.

נעה613 · ביום שלישי בשעה 22:55

וואיייי
זה פשוט כל כך כיף שמישהו כותב את ההזיות האלה
וכל כך מעודד לדעת שעוד אנשים הוזים בסגנון הזה:\)@#!&^*
הפער בין השב"כ לסמינר הבני ברקי פשוט מרטיט מהנאה... אז אולי זה לא הכי בוגר ומלא במסר, אבל זו אחת העלילות הכי מרתקות ואמיצות שיש.
הצעת ייעול- אם כבר הלכת על האמיץ והפרוע, אז פליז שייענו אותה קצת. שיהיה קצת דם בעלילה.
ודבר נוסף- והוא באמת חשוב- שכמה שמדובר בסיפור מטורף לחלוטין, יהיה לו טעם אמיתי. ומשהו בהתנהגות של חנה זו לא מרגיש מספיק נערי... היא אמורה לרעוד על חייה, לא להיות שטנית כמו ראש מאפייה.

הלוחשת לתווים · ביום שלישי בשעה 22:59

נכתב ע"י נעה613:
משהו בהתנהגות של חנה זו לא מרגיש מספיק נערי... היא אמורה לרעוד על חייה, לא להיות שטנית כמו ראש מאפייה

על זה נאמר--- חכי להמשך...

מ. ש · אתמול ב- 00:17

זה טוב.

הלוחשת לתווים · היום ב- 13:38

זהו. זהו. פשוט זהו.
הלך עליה. הלך עליה לגמרי. כי ברור לה שהיא הולכת לגלות הכל על החברות שלה, ועל עצמה, ובעצם כל מה שהיא יודעת.
וחברות שלה לא יסלחו לה לעולם אבל אין לה מה לעשות בנוגע לזה...
והנה, מישהי נכנסת. אישה גבוהה מאד עם עיניים שחורות, ודי מלחיצה אפשר לומר.
היא זעה על מקומה. בולעת רוק.
בוא נראה תוך כמה זמן מעכשיו ידעו עליה הכל...
"חנה שולמן?" האישה מתיישבת מולה. היא מהנהנת.
"תראי חנה. לפני שאנחנו מתחילות, אני רק אעדכן אותך, שכל שיתוף פעולה מצדך רק יעזור לך."
היא מהנהנת שוב נמרצות. ברור. היא באמת הולכת לגלות הכול. פשוט כי היא לא מתכוונת לסבול בשביל הצרודה. וחוץ מזה שברור לה ולחוקרת יחדיו שבסוף היא תגלה. אז מה הקטע לסבול?
החוקרת המשיכה משהו שהיא פספסה. היא מנסה להשלים פערים.
"...ועם כל כך הרבה הוכחות, וכל כך הרבה האשמות, באמת חבל עליך. רק לפני חודש חגגת שמונה עשרה. את עוד צעירה. לא חבל לך לשבת בכלא ולצאת מוכפשת וחסרת עתיד?"
חבל. בטח חבל. מאד חבל.
"אז בואי נתחיל, חנה. האם את מודה ששלחת מכתבים לבנות בכל רחבי הארץ, עם איומים על חייהן במעטפת דתית?"
כן. היא עשתה את זה. הנהון קצר מאשר.
"את גם מודה שתליתן שלטים עם כתובות נגד החילוניוּת החופשית בארץ, ונגד הדמוקרטיה?"
"כן." בהחלט כן. והיא דווקא גאה בזה.
"את גם מודה, שאתמול נכנסתן לתל אביב וחוץ מהעבודות הרגילות גם ריססתן על בתי ספר ואוניברסיטאות?"
"כן..." הם יודעים הכל...
"והעבירו אליכן 8 קילו של חומר נפץ! נכון?! לָמה? איפה הוא?!"
"הם אמרו לי לשים את זה ברחוב יצחק רבין 38. בדירה 3. לא אמרו לי לְמה זה..." קולה חלש.
"מממ. אוקי. אבל בנוסף להכל, את ועוד שלוש חברות, בליל השלישי ביולי, שרפתן חנות לבגדי נשים בתל אביב, בתור מחאה על לבוש שאינו טועם לדעתכן, את מאשרת?!"
"אהה..." אוי ואבוי לה. היא באמת מסובכת חזק...
"תעני לי. כן?!"
"כ...ן.." היא בולעת רוק.
זהו. היא אמרה את זה. כמה זמן היא תשב עכשיו? עשר שנים? עשרים????
שוב היא פספסה את דברי החוקרת. מרימה עיניים מאוחר מידי.
החוקרת באמצע שאלה מסובכת כנראה. לא שמה לב בכלל לנערה המבולבלת. "... כמה היו? ידוע לנו עליך ועל עוד אחת. מי השאר?"
"מה? רגע... לא שמעתי מה שאלת..." היא מתגמגמת.
"שאלתי מי היו הבנות שהיו אתך בשריפת החנות." ככה. ישיר.
"אה, לא. אני... אני לא יודעת..." אסור לה. אסור לה!! הן לעולם לא יסלחו לה על זה. חוץ מזה שזה לשון הרע.
"בסדר, מה שתגידי." החוקרת מתרוממת. אוספת ערימת דפים מהשולחן. "אני אחזור עוד עשרים וארבע שעות, כדי..." "לא לא לא!!!" היא עוצרת את החוקרת בדלת. מתנשפת.
"אל תשאירי אותי בלי אוכל ומים. אל תצאי. אני... אני אגיד לך את השמות. בסדר."

* * *

"נו?" החוקרת שלה נראית עליזה משהו. "יש לך שמות?"
"לא." אילה ישירה. מוחקת את החיוך היהיר של החוקרת באיבו.
"מה לא?" החוקרת בוהה בה. "מה לא? יש לך. על מי את עובדת בדיוק? או על מי את מנסה לעבוד? העיניים שלך צועקות- 'יש לי את כל השמות, אבל אני אתחכם ולא אספר כדי לסבול עוד קצת'. תגידי, מה הקטע?"
"שום קטע..." היא ממלמלת. מושפלת ראש. "אני לא יודעת בנות. אף אחת לא סגנון שתעשה דברים כאלה. כולן טובות, צדיקות..."
"יותר מידי צדיקות!"
העיניים הירוקות ננעצות בה. מפלחות את המוח. "אם זה נקרא שכולן טובות אצלכן, אז כנראה שהציבור החרדי הוא לא בדיוק מה שהוא מנסה להראות את עצמו."
"לא. לא. פשוט..." אוף. למה היא מסבכת אותה? "הן כנראה מסתירות את זה טוב. באמת, אני לא סוכנת. אין לי את החושים לשמוע דברים שלא נאמרים. מתנצלת."
"אז מה?" החוקרת נאנחת בתיאטרליות. "את רוצה עוד יום של מנוחה על הכיסא הזה? ואז מה? תגלי לנו, אבל רזה יותר? אני לא מצליחה להבין מה המטרה בזה."
"המטרה היא שאני לא אגיד לכם." חיוך מטופש. "עוד עשרים וארבע שעות כבר יהיו לכם עדויות אחרות. וחוץ מזה שאני לא יודעת. אני לא רוצה לחשוב סתם. בקצב הזה כשאני אחזור אני לא אצליח להיות חברה של אף אחת, כי כולן יִרַאוּ לי פושעות."
"זה לא מאד מעניין אותי," החוקרת מחייכת חיוך עקום. "אני צריכה שמות. לא חברות."
"בסדר." היא למדה לענות להם! "ואני כן צריכה חברות. אחרי הכל, כשאני אצא מכאן את תעברי לתיק הבא, ואני אשאר להתמודד בחוץ, נכון?"
החוקרת בוחנת אותה במבט בלתי מרוצה בעליל. "אז מה את מנסה להגיד? שאת רוצה עוד לילה?" היא בוהה בה שוב. איזה חמוד זה לראות מבט לא מבין. גבות עגולות ועיניים ענקיות. זה מצחיק ממש.
"אה... כן. כאילו, מה?!" מה היא שאלה?
"שאלתי אם את רוצה עוד לילה." החוקרת עונה למחשבותיה. מבטה מלא משמעות.
"אם אין ברירה..."
וזהו.
החוקרת יוצאת והיא מוצאת את עצמה שוב על אותו כיסא, באותו מצב.
אנחה.
לפחות עכשיו יש משמעות לסבל שלה...