סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אולי רק לי זה מפריע,
אך מכיוון שבחרת רחוב אמיתי שאכן קיים במציאות הייתי מצפה שהוא ידמה במקצת לתיאור
האמת, לא היה לי מושג שקיים רחוב כזה.
אפילו לא חשבתי לבדוק.
למעשה אין שום קשר למציאות
אפילו הוויז לא היה יכול לומר שהיעד משמאלו כשהרחוב הוא חד סיטרי ומספר 8 מצד ימין
הרחוב הוא דיי מוזנח עם בניינים גבוהים ללא חצרות ללא גני משחקים ללא וילות ועוד
לדעתי או שתיבחר מקום קיים ותיצמד אליו בדיוק מדהים או שתמציא של רחוב,
אני לא חושב שמישהו יעיר "אבל אין רחוב משה ישראלוביץ בבאר שבע!"
זו הערה אמנם שולית אך היא ממש הציקה לי
כמובן, ששום תיאור בסיפור לא אמיתי, לרבות תיאור מחלקת טיפול נמרץ בביה״ח סורוקה, או תחנת משטרת באר שבע.
יש מקרים שבהם ניסיתי להתאים - לפחות מבחינה כללית, את התיאור למציאות. יש מקרים שבהם מלכתחילה העדפתי לבנות תיאור מעורפל יחסית כדי לא לדחוק את עצמי לפינה. כך, לדוגמא, נמנעתי מלתת שם למפכ״ל המשטרה, והשתמשתי בתפקיד ׳המשנה ליועמ״ש לעניינים מיוחדים׳ כדי לא לסבך את עצמי עם היועמ״ש/ית בכבודו/ה ובעצמו/ה, מתוך מחשבה שלא יהיה זה נכון להשתמש בתפקיד מפורסם ולהמציא עבורו דמות. מה גם, שהיועמ״ש/ית הנכבד/ת המכהן/ת עלול/ה לראות את הדבר כפגיעה בכבודו/ה לשלול ממני את תקציבי המעונות של ילדי, לגייס אותי בעל כרחי ליחידת שב״ס שתפקידה לשמור על מחבלים, ואז להורות על מעצרי באשמת הפחדת נוחב׳ה באמצעות סיפורי אימה רוויים תיאורי זוועה.
כמובן לא אשכח לציין שהסיפור מרתק, עד כדי כך שאני לא מצליח לא לדלג על הרבה מילים מרוב ציפיה להמשיך הלאה, ורק בפעם השלישית אני מצליח לעבור מילה מילה (זה קורה לי רק בסיפורים מוצלחים ונדירים ביותר!).
תודה רבה!
אם כי מאוד הפריעו לי השינויים באמצע העלילה שכוללים מחיקת פרקים והוספת חדשים, אך כמובן זה המחיר למי שלא מחכה לספר וקורא אותו תוך כדי היצירה.
גם לי זה הפריע. מתנצל על החוויה הבלתי סימפטית.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
שלום לקוראים.
שוב אני זקוק לאיש מחשבים, או לאיש שמבין במחשבים, כדי לשאול שאלה חשובה.
אשמח אם תפנו אליי כאן או בפרטי.
משתמש שאין לו יכולת להגיב כאן או בפרטי, יוכל לתת לייק כועס (בכוונה בחרתי אותו, כי הוא הכי בולט בגלל הצבע, וגם הוא הכי פחות שמיש, מלבד אצל מקצת אנשים ממורמרים). זה יהיה סימן מבחינתי שהוא מסוגל לעזור, ואני אפנה אליו בפרטי.
לכל הזועמים הקבועים, אבקשכם שלא תלייקו כאן הפעם לייק כועס. תוכלו לעשות את זה בהודעות הבאות, או לתת הפעם לייק מחייך לשם שינוי.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
37

התחלה.

ברגעים הראשונים, הצליח אלישע לשמור על אופטימיות.

ההשערה הראשונה שחלפה במחשבתו הייתה, שההיעלמות של המחשב היא עניין תמים, עניין של חוסר תיאום מול היחידות האחרות במשטרה, עניין שייפתר בזמן קצר ובכמה שיחות טלפון פשוטות.

ההשערה של אלישע לא נבעה ממשאלת לב בלבד, אלא היא הייתה מבוססת על היגיון, על הסתברות, על היכרות עם מקרים קודמים.

בשעות האחרונות, היה אלישע מנותק מהאירועים שבתחנת המשטרה. הוא לא התעדכן אצל חבריו בנעשה בתחנה, כך שייתכן מאוד – ובשעות הללו גילה מישהו ממצאים חדשים על נסיבות מותו של עמיקם, ממצאים שגרמו לחוקרים האחרים בתחנה לחשוד שהמוות של עמיקם לא היה טבעי, דבר שאוטומטית – מחייב פעולות ראשוניות בזירת הפשע, שתכליתן למנוע שיבוש ראיות. אם אכן נכונה ההשערה, הרי שאחת הפעולות הראשונות שנדרשו החוקרים לבצע – היא החרמה של המחשב. פעולה שגרתית למדי, בהתחשב בכך שבעולם המודרני – רבים מן הממצאים שמשמשים להוכחת אשמה או חפות של חשודים - נשאבים ממכשירים דיגיטליים שהיו ברשותו של הקורבן.

אם נכונה השערתו של אלישע, והמחשב אכן נלקח על ידי יחידה חוקרת מהתחנה, הרי שהמקום בו הוא אמור להימצא – הוא חדר הראיות המאובטח בקומה הראשונה, אליו מתנקזים כל הממצאים והראיות מכל האגפים שבתחנה. המשמעות היא, שהמחשב בהחלט נמצא בהישג ידו של אלישע. אמנם יש מורכבות מסוימת בהוצאת המחשב מחדר הראיות, בפרט עבור מי שאינו מעוניין בתשומת לב מיותרת, אבל אלישע העריך שניתן יהיה להתגבר על המחסום הספציפי הזה, בפרט לאור הגישה שלו בשעות האחרונות – שהתאפיינה בעיקום של הכללים היבשים כמעט עד לקצה הסיבולת שלהם.

ברגעים הראשונים היה אלישע בטוח בנכונותה של ההשערה שלו. אולם כאשר החל אלישע להתבונן באופן מעמיק במרחב שסביבו, וכאשר ניסה אלישע להתאים את ההשערה שלו למציאות שהוא רואה מול עיניו, הוא החל להבין שהתיאוריה שלו אינה מתיישבת עם הממצאים שבשטח.

אם אכן התעורר חשד אצל מי מאנשי התחנה על אודות נסיבות המוות של עמיקם, הרי שהמשרד בו התמוטט עמיקם – אמור היה להפוך מיידית לזירת חקירה פעילה. בתרחיש כזה היה המתחם מוגבל לכניסה של זרים, חוקרי מז״פ היו גודשים את החדר בהמוניהם, הרצפה הייתה מלוכלכת בשרידים של ערכות לזיהוי טביעות אצבע, חפצי הנוי השונים היו מאורגנים בשקיות, והרהיטים היו מרוקנים לגמרי מתכולתם.

בפועל, החדר של עמיקם היה נראה בדיוק כמו שזכר אותו אלישע. התמונות והחפצים שגדשו את הקירות ואת הרהיטים היו במקומם, ושכבת האבק שכיסתה אותם - העידה שיד אדם לא נגעה בהם מזה זמן רב, בוודאי שלא ביממה האחרונה. העובדה שרק המחשב נעלם כשכל השאר נותר במקומו - הייתה בהחלט מחשידה, והיה בה כדי לגרום לאלישע להטיל ספק משמעותי בהשערה הראשונית שלו.

כדי להיות בטוח שהוא לא טועה בהבנת הסיטואציה, היה אלישע מוכרח לקבל יותר מידע על אודות האירועים שהתרחשו בתחנת המשטרה בשעות שבהן נעדר. הצורך של אלישע בהשלמת המידע – לא היה חיוני רק בעבור השגת הראיה. מרגע לרגע הלכה וגברה אצלו ההבנה, שתהיה זו איוולת להמשיך מבלי לקבל את מלוא התמונה על אירועי השעות האחרונות, במיוחד בהתחשב בכך שהוא נמצא כעת בלב ליבה של תחנת המשטרה, והמידע זמין במרחק הושטת יד.

ברגע שהחל אלישע לחשוב לעומק על נסיבות היעלמות המחשב, התעוררה אצלו תחושה מאוד לא נוחה, שאותתה לו שחסרים לו פרטי מידע חיוניים שעלולים להיות קריטיים גם בעבור היבטים אחרים בחקירה. הוא קלט פתאום, שאין לו מושג מה אירע בתחנה בשעות בהן היה מנותק. לאורך כל השעות הללו, הוא לא היה מצויד במכשיר הקשר המשטרתי, והוא לא יכול היה לצפות מעמיתיו לעדכן אותו – משום שמבחינה רשמית, הוא כבר סיים מזמן את המשמרת שלו. היחיד מעמיתיו לתחנה שאלישע היה מצפה ממנו לעדכן אותו באירועים חריגים, הוא אפרים. אבל אפרים בעצמו מנותק קשר, באופן קיצוני יותר ממנו.

למרות הרצון שלו להימנע כמה שיותר מפעולות שיגרמו לו לבלוט בשטח, ולמרות ההבנה שהצעד שלו עלול לגרום לו לעיכוב משמעותי, לא היה אלישע מסוגל להמשיך לבדו. לא כאשר הדבר היחיד שעליו הוא חושב וכנראה עתיד לחשוב גם בהמשך - הוא המחשב של עמיקם והסודות שאולי מוצפנים בתוכו. אם הוא לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להבין להיכן נעלם המחשב, ובגלל זה ייגרם לו עיכוב או חלילה כישלון – הוא לא יהיה מסוגל לסלוח לעצמו.

כשהבעה של חוסר שביעות רצון על פניו, הוא שירך את דרכו אל מחוץ לחדר, פונה אל המעלית שבקצה המסדרון. הפעם, הוא בחר ללחוץ על הלחצן עליו הופיעה הספרה אפס. רגעים ספורים לאחר מכן, מצא אלישע את עצמו עומד בפתח האולם הרחב והמואר של קומת המבוא.

למרות השעה המאוחרת, הייתה קומת המבוא מוארת, וניכרה בה תנועה דלילה של בני אדם. אלישע התנתק ממקומו, פוסע בזריזות, עיניו ממוקדות בעמדת היומנאי הסמוכה לפתח הכניסה. אם הוא מעוניין לקבל מידע על פעילות המשטרה בשעות האחרונות, הרי שזהו המקום בו אמורה פעילות כזו להיות מתועדת.

בעמדה המוגבהת, מאחורי מחיצת הזכוכית שחצצה בין היומנאי לבין אולם ההמתנה, ישב שוטר בלונדיני צעיר שאת פניו אלישע ראה פעם או פעמיים בעבר. למרות היותו נמוך במיוחד, שידרה חזותו תחושה של רשמיות ומקצועיות. מדי המשטרה שלו היו מגוהצים למשעי, שערו מסורק בקפידה, זגוגיות משקפיו מצוחצחות. ברגעים אלו הוא היה עסוק בשיחת טלפון ומבטו היה מופנה אל מסך המחשב שממולו, כך שכל עוד לא הגיע אלישע עד אליו ממש – הוא לא השגיח בנוכחותו.

אלישע רכן על קצה השולחן שבלט לפני מחיצת הזכוכית, משלב את ידיו בביטחון, ומהמהם המהום גבוה שתכליתו להפנות את תשומת הלב של השוטר הצעיר אליו. היומנאי קלט אותו בזווית עינו, וכשראה את פניו - מיהר לנתק את השיחה שהעסיקה אותו. ״פקד בוסקוביץ׳,״ הוא אמר מיד, ״במה אפשר לעזור לך?!״ שאל בקול אדיב, מנומס מדי לטעמו של אלישע.

אלישע לא התכוון לבזבז זמן. ״הייתי מנותק כמה שעות,״ הסביר בקצרה. ״אני צריך להתעדכן במה שקרה בתחנה בהיעדרי. יש לך את יומן האירועים של השעות האחרונות?!״

זו הייתה שאלה רטורית, שכן לשניהם היה ברור שאחת מהגדרות תפקידו של השוטר שלפניו היא לנהל את יומן האירועים של התחנה. כשמבט משועמם על פניו, נטל השוטר שלפניו את עכבר המחשב לידיו. ״כמה שעות אחורה לא היית מעודכן?״ בירר.

אלישע חשב לרגע. ״האמת, שהייתי מנותק הרבה מאוד שעות״, הודה. ״אבל אני אסתפק ברשימת האירועים של שלוש השעות האחרונות. היו הרבה אירועים?!״

היומנאי משך בכתפו. ״לא יודע. התחלתי עכשיו משמרת״, השיב קצרות. הוא הקליק על העכבר, ממתין שלוש שניות. לאחריהן, הוא שרק קלות בהתפעלות. ״אואה, הרבה אירועים,״ אמר, ואלישע הבחין בשרידים של מבטא דרום אמריקאי באופן בו ביטא את האות ריש. ״אתה רוצה שאני אדפיס לך?״ שאל היומנאי.

אלישע נענע את ראשו. ״לא. תקריא לי״.

על פניו של הצעיר הייתה הבעה של חוסר שביעות רצון, אבל הוא לא העז להתנגד. ״טוב,״ אמר בחוסר חשק בולט. ״אז ככה. בשעה עשר וארבעים, תלונה על גניבת רכב באזור מערב העיר. התלונה נבדקה והתבררה כתלונת שווא. הילד לקח את הרכב בלי לתאם עם האמא.

״אחר כך, בשעה עשר חמישים ושש, דיווח של נוסע בכביש שישים על קולות ירי. יש עוד כמה דיווחים דומים בדקות שאחר כך. שלחנו כוחות, התברר שמדובר בירי בעת חתונה באזור חורה. מאחר ומדובר באירוע רגיש שנמצא בטיפול ועדה מייעצת של הממ״ז, התלונה הועברה לוועדה.

״בשעה אחת עשרה ודקה, דיווח על מעשי ונדליזם בכמה חנויות במרכז העיר. אנחנו חושדים שמדובר באירוע עברייני, שכוון נגד בעלי עסקים שלא שילמו דמי חסות. נתפסו עד עכשיו שני חשודים, החקירה עוד מתנהלת...״

אלישע איבד מהר מאוד את סבלנותו. ״עזוב,״ קטע את השוטר הצעיר בהינף יד. ״חזרתי בי. תדפיס לי את הרשימה, אני אקרא אותה אחר כך. רק לפני זה, חשוב לי לשאול. יכול להיות שנפתחה חקירה שקשורה לעמיקם טהרני?״

היומנאי קימט את מצחו, על פניו עלתה הבעה תוהה. ״אני לא יודע,״ הוא השיב מיד. ״אבל לא נראה לי. לא שמעתי כזה דבר. למה אתה שואל?״

תגובתו של הצעיר העידה על התעניינות, דבר שאלישע ניסה למנוע בכל דרך, מתוך הבנה ששום דבר טוב לא יקרה אם יגלה השוטר שממולו משהו על החשדות של אלישע. הוא היה מוכרח למנוע מהאיש שמולו לגלות את החשיבות שיש עבורו במידע, על פניו עלתה באופן אוטומטי הבעה אדישה. ״האמת היא שאין סיבה מיוחדת,״ אמר בנימה משועממת. ״סתם, שמעתי משהו במסדרון, אבל כנראה שלא שמעתי טוב. אתה בטוח שלא היה שום אירוע?״

השוטר משך בכתפו. ״אמרתי לך שהתחלתי משמרת לא מזמן,״ השיב. ״אבל חכה רגע, אני אבדוק אם מופיע כאן משהו״.

מבטו של היומנאי עבר אל מסך המחשב. תנוחתו הייתה קפואה, רק אצבע אחת שלו נעה – מגלגלת את גלגלת העכבר. במשך כחצי דקה היו עיניו ממוקדות במסך, לאחר מכן הוא החזיר את עיניו אל אלישע. ״אין כלום,״ אמר בנימה נינוחה. ״שום זכר לחקירה בנושא. אבל אם תרצה, תוכל לבדוק בעצמך אחרי שאדפיס לך את הדפים״.

אלישע חייך חיוך מעושה. ״הכול בסדר, אני סומך עליך,״ אמר בנימה לבבית מזויפת, תוך כדי שבראשו חולפות אינספור מחשבות. ״תודה על העזרה, הרגעת אותי״, המשיך, מתאמץ להישאר במקומו עוד כמה רגעים, כדי לא לעורר את חשדו של היומנאי הצעיר.

ברגע שהדפים המודפסים היו בידו, התנתק אלישע מהעמדה, פוסע אל המעלית בצעדים מדודים. רק כשנסגרה דלת המעלית, ומבטו הבוחן של היומנאי כבר לא יכול היה לקלוט אותו, הרשה אלישע לעצמו להסיר את המסכות ולתת דרור לתחושותיו.

בבת אחת, הפכו תנועותיו לפזיזות. הוא המתין בקוצר רוח בזמן שהמעלית עלתה, וברגע שנפתחו דלתותיה – הוא התפרץ החוצה, גומא בתוך רגעים ספורים את המרחק אל חדרו של עמיקם. הדלת עדיין הייתה פתוחה, ואלישע חדר אל תוך החדר, מקפיד לנעול את הדלת מאחוריו נעילה כפולה.

רק כשהיה ברור לאלישע שהדלת נעולה, ושהוא מוגן מפני גורמים זרים או סתם חטטנים, הרשה אלישע לעצמו לעכל את הידיעות החדשות, לחשוב על המשמעות שלהן.

במקרה הזה, לא היה אלישע צריך להתאמץ יותר מדי כדי להבין את משמעות האירוע. המשמעות הייתה ברורה מהרגע הראשון, והיא הייתה מטרידה במיוחד.

מישהו לקח את המחשב של עמיקם. מישהו נכנס אל תחנת המשטרה, חדר אל חדרו של מפקד יחידת הזיהוי הפלילי, והעלים ממנה ממצא חשוב.

על האירוע הזה, לא יכול היה אלישע להבליג.

לאורך היממה האחרונה, כמעט בכל פעם בה הוא עמד בפני פריצת דרך משמעותית, אירעה התרחשות שאילצה אותו לוותר על תוכניותיו. החל משעות הבוקר המוקדמות, בהן הוא נדרש להפסיק את פעולות החקירה שלו ולנסוע לבית החולים, וכלה בהתרחשויות האחרונות – בהן הוא נאלץ להיכנע מול דרישות הקצונה הגבוהה וגורמי המשפט, מה שהוביל אותו למצב העכשווי – מצב שבו הוא נדרש לצמצם פעולות חקירה שדורשות ימים רבים לתוך מספר שעות בודדות.

לאורך כל היממה האחרונה, בכל פעם בה הוא נדרש לשנות את תוכניותיו, הן בשל תכתיבים של גורמים בכירים ממנו במשטרה, והן מחמת האיום על חייו - כפי שאירע בשעות האחרונות, בכל אותן פעמים – התנהג אלישע כמצופה ממנו, התכופף אל מול הדרישות שלעיתים היו מחוצפות או בלתי נסבלות, והמשיך בפעולות החקירה – עד למכשול הבא. מסיבה זו, התאפיינה החקירה בקצוות פתוחים רבים, כאלו שאלישע לא יכול היה לסגור. קצוות פתוחים, שהפכו את העניינים למורכבים יותר ויותר, וגרמו לו להסתבך משעה לשעה.

אולם בפעם הזו, סירב אלישע לוותר.

מנקודת מבטו של אלישע, תחנת המשטרה היא הטריטוריה שלו. היא המקום הבטוח שלו, המבצר בו הוא מוגן תמיד. אם מישהו זר פלש אל תוך הטריטוריה שלו, הרי שאין עוד מקום בטוח בעולם. ההגנה האחרונה שלו נפרצה. מציאות כזו אלישע לא מסוגל היה לסבול. הוא מוכרח למצוא את הפרצה, להבין מיהו הפולש וכיצד הוא הצליח לבצע פעולה מורכבת כל -כך. כל עוד הוא לא יגלה את הפרצה במערכת האבטחה, וכל עוד היא לא תתוקן, הוא וכל חבריו אינם בטוחים. מה שאירע לעמיקם יכול לקרות גם להם.

ברגע שגילה אלישע שהמחשב של עמיקם נלקח על ידי גורם זר, הוא פתח בפעולות סריקה מהירות, שתכליתן לברר אם החדר של עמיקם מאובטח, או שברגעים אלו ממש – עשויים גורמים זרים לחדור לתוכו, מה שמעמיד את חייו של אלישע בסכנה מיידית.

באופן אוטומטי, מתוך זיכרון מוחשי של החוויה הנוראה בביתו של עמיקם, פנה אלישע אל החלון שמאחורי כסאו של עמיקם, במטרה לוודא שאף גורם זר לא חדר משם אל תוך התחנה, בדומה לאופן בו חדרו האויבים הנעלמים אל עליית הגג בביתו של עמיקם.

ביד יציבה, הסיט אלישע את ווילונות התחרה הכבדים, שהעלו עננה מחניקה של אבק – כאילו היו מוגפים כך במשך שבועות ארוכים. מאחורי הווילונות, נגלה לעיניו של אלישע חלון מלבני קטן, מסורג בסורגים עבים, שלמיטב ראייתו של אלישע – היו שלמים ותקינים לחלוטין. הנוף שמאחורי הסורגים הזכיר את זה שנשקף מחלון משרדו של אלישע, אם כי – הרחוב נראה מזווית גבוהה יותר, בשל ההפרש בין המשרדים – הפרש של קומה אחת.

למרות שברור היה לאלישע שהפריצה מבחוץ אל משרדו של עמיקם היא כמעט בלתי אפשרית, הן בשל הגובה של החלון מהרחוב והן בשל הגדר הגבוהה שסביב מתחם התחנה, והעובדה שהתחנה שוקקת חיים בכל שעות היממה, בכל זאת – העדיף אלישע שלא לסמוך על השערות, אלא לוודא במאת האחוזים שהחלון מאובטח כראוי. הוא ניגש אל הסורגים, לופת אותם בשתי ידיו, מנענע אותם בעוצמה הגבוהה ביותר שיכול היה גופו להפיק.

כפי ששיער אלישע – הסורגים נותרו יציבים ועמידים, מסרבים לנוע ממקומם אפילו מעט. העובדה הזו עודדה מעט את אלישע, והוא נרגע מהלחץ שאחז בו. כעת, יכול היה אלישע לחשוב בהיגיון, לנסות ולהבין מי הניח את ידיו על המחשב, כיצד הוא השיג גישה אל החדר, והיכן נמצא כעת המחשב – שלאלישע ברור היה כעת שיש בו מידע יקר ערך.

ברגע ששלל אלישע את האפשרות של חדירה מבחוץ דרך החלון, נותרה רק אפשרות אחת ריאלית בה יכול היה אותו גורם זר לחדור אל החדר. אותו גורם זר מוכרח היה להיכנס אל החדר מתוך תחנת המשטרה, מה שאומר – שהוא מוכרח היה לחדור אל המבנה דרך הפתח הראשי, לחצות את אולם המבוא שבשעה כזו מלא בשוטרים בתפקיד, לעלות איכשהו עד לקומה הרביעית, ולהיכנס אל החדר שמוגדר עדיין כזירת חקירה פעילה. את כל זה – עשה הגורם האלמוני מבלי להיעצר על ידי אף שוטר, דבר שאלישע לא מצא לו הגדרה אחרת מלבד רשלנות של השוטרים המופקדים על אבטחת התחנה.

השאלה הגדולה של אלישע הייתה, האם האלמוני שהעלים את המחשב מהחדר הספיק כבר לצאת אתו ממתחם התחנה.

חדירה לתחנת המשטרה, היא אמנם פעולה מורכבת ומסוכנת עבור אותו פולש, אולם אלישע מסוגל היה לדמיין מציאות שבה מצליח גורם זר לבצע אותה מבלי להילכד. הדרך החוצה, לעומת זאת, היא כמעט בלתי אפשרית. שכן את הדרך החוצה מוכרח אותו פולש לבצע כשהוא נושא עמו מחשב גדול ומסורבל, שעליו מדבקה בלתי ניתנת להסתרה של משטרת ישראל. אם את הכניסה עוד מסוגל הפולש לבצע תוך כדי התגנבות שקטה, ועם הרבה מזל – יציאה מן התחנה היא בלתי אפשרית, שכן בפתח הכניסה ניצב מאבטח – שגם אם הוא עייף ומפוזר, עדיין קבועות בראשו זוג עיניים בריאות. בשביל להתחמק בלי להיעצר על ידי המאבטח, מוכרח אותו אלמוני לשתק איכשהו את המאבטח, או למצוא סייען מתוך התחנה. מכיוון שאלישע ראה את המאבטח בכניסתו אל הבניין, והוא נראה מפוכח יחסית – נשללה אוטומטית האפשרות הראשונה, מה שהשאיר רק את האפשרות השנייה – שגם היא הייתה רחוקה מלהיות פשוטה לביצוע. שכן גם שוטר לבוש מדים אינו רשאי להוציא ממתחם התחנה מחשב בלי אישור, מה שאומר שגם אם היה לפולש סיוע מתוך התחנה, לא מסתבר שאותו סייען הצליח להוציא את המחשב מן המתחם בשעה שקומת המבוא הומה אדם.

ההשערה ההגיונית ביותר של אלישע הייתה, שהפולש כלל לא יצא מהמבנה, או שהוא יצא בלי לקחת אתו את המחשב. ייתכן מאוד שברגעים אלו ממש, ניצב הפולש בנקודה מוסתרת כלשהי בתחנה, וממתין לשעת כושר שבה הוא יוכל להימלט החוצה. ייתכן גם, שהפולש כבר מזמן אינו כאן, אבל המחשב מוסתר היכן שהוא ברחבי התחנה, מתוך מחשבה של הפולש – שבשעה אחרת, כשהזהירות תפחת, ניתן יהיה להגניב אותו החוצה.

התובנות החדשות של אלישע, גרמו לו לתערובת רגשות, תערובת של חשש עם תקווה קלושה.

מצד אחד, העובדה הזו הוכיחה שוב, בפעם המי יודע כמה, מול אילו כוחות הוא מתמודד, ועד כמה חלשות היכולות של משטרת ישראל לעומתן. אם גורם זר מצליח לפלוש לתוך זירה פעילה בתחנה הומה אדם – אין ספק שהוא מסוגל לעשות עוד פעולות מעין אלו, עם פוטנציאל נזק גדול הרבה יותר.

מצד שני, העובדה שתחנת המשטרה מרושתת במצלמות, עוררה אצל אלישע תקווה, על פיה – הפעם הוא יצליח ללכוד את הפולש, ולהביא אותו לחקירה. התקווה הייתה קלושה, שכן מניסיונו המר עד עתה – הגורמים מולם הוא מתמודד אינם רשלניים כל כך, עד שניתן יהיה לתפוס אותם בטעות שהזוטרים שבפושעים יודעים להיזהר ממנה. אם היה אלישע נדרש להמר, הוא היה מנחש שהאנשים מולם הוא מתמודד מצאו פתרון לבעיית המצלמות. אלא שמהיכרותו עם המערכת ידע אלישע, שפתרון כזה ככל הנראה אינו בנמצא. בוודאי לא במצב הנוכחי, מה שגרם לו להרשות לעצמו בכל זאת את שביב התקווה הזה.

בצעדים בטוחים, פנה אלישע אל דלת החדר, מסובב את המפתח, ופותח אותה לרווחה. ברור היה לו שהשלב הבא מחייב אותו לגשת אל חדר הבקרה, שם יוכל לדרוש מן האחראי לאפשר לו לצפות במצלמות השונות שמכסות את כל שטח המבוא והמסדרונות שבקומות. חדר הבקרה היה ממוקם שלוש קומות מתחתיו, כך שעם כל הרצון שלו לחשוב בדממה – הוא יהיה מוכרח לפגוש בעמיתיו לעבודה, ואפילו להתייחס אליהם בצורה שלא תגרום להם לשאול שאלות מיותרות.

אלישע טרק מאחוריו את דלת משרדו של עמיקם, פותח בהליכה מהירה לעבר המעלית. הוא כבר כמעט הגיע אל הדלתות הכסופות, כשמחשבה מוזרה – מטורפת משהו, פרצה פתאום למוחו...

׳זה צפוי מדי׳.

אלישע עצר באחת את הליכתו, נעמד על מקומו כשעל פניו מבט תוהה. איכשהו, המחשבה ערערה אותו, מנעה ממנו להמשיך בתוכנית שלו. הוא ניסה להבין את מקורה של התחושה המוזרה, מוחו התאמץ לעבד את המחשבות ואת הרגשות שלו. דחף פנימי אמר לו להתעלם, להמשיך בפעולה המתוכננת, אבל הוא לא היה מסוגל. הייתה לו תחושה אמיתית שמשהו כאן בעייתי. הפעולה שאותה תכנן שגויה, היא עלולה לעלות לו מחיר יקר.

״אני צפוי מדי״ חזרו שפתיו מבלי להשמיע הגה.

במוחו צצו שברים של מחשבות. תמונות בודדות, קטעים קצרים מאירועי היום. רגעים של משבר, של כישלון, רגעים של תקווה נכזבת, של דרך פעולה מבטיחה ששוב נתקלה במחסום בלתי עביר.

עומס המחשבות היה קיצוני מדי, ואלישע התקשה להתמודד עם כמות המידע הבלתי נתפסת שאגר ביממה האחרונה, יחד עם התובנה החדשה – שכנראה הייתה הרגע המשמעותי ביותר עבורו מתחילת היום. מצחו התקמט במאמץ, תחושת כאב החלה להלום ברקותיו. מחשבות גולמיות צפו במוחו, הוא ניסה לעשות בהן סדר, לגבש אותן לתמונה מלאה. מרגע לרגע הלכה ההבנה והתחזקה, והוא היה מוכרח לאמת אותה, לבסס אותה.

כשההבנה פרצה אל מחשבותיו, חווה אלישע תחושה שלא חש מעולם. התחושה הייתה, כאילו הוצף מוחו בתאורה עוצמתית, תאורה פנימית – שעיניו אינן יכולות לצפות בה, אולם מערכת העצבים שלו חשה אותה בדרך כלשהי. בבת אחת, הוא הוצף בתחושה משכרת. עיניו הביטו במסדרון המקיף אותו, כאילו ראו אותו בפעם הראשונה. התחושה הייתה, כאילו עד לרגע זה הוא היה עיוור – ועיניו נפתחו פתאום.

כשעל פניו הבעה מהורהרת, הוא הסתובב על מקומו, מוותר לעת עתה בלב כבד על התקווה ללכוד את מי שאחראי על היעלמות המחשב. במקום זאת, הוא פנה אל החדר ממנו יצא רק לפני רגעים ספורים. הוא נכנס פנימה בצעד בטוח, סוגר את הדלת מאחוריו, נועל אותה שוב נעילה כפולה. עיניו סקרו את המרחב שסביבו, אותו מרחב שנסרק על ידו בקפדנות רק לפני שעה קלה. הפעם, הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש. ההבעה על פניו הייתה ממוקדת, עיניו התעכבו על כל פרט.

כשהבין שבצורה הזו הוא לא יוכל למצוא את מה שחיפש, הוא הרשה לעצמו לכרוע על ברכיו, להתקרב למרחק נגיעה מהרצפה המרופדת בשטיח. הוא זחל אל מאחורי השולחן, אל המקום בו ניצב עד לפני זמן קצר המחשב. עיניו הביטו בריכוז אל השטיח, אצבעותיו מיששו את השערות המאובקות.

כשגילה אלישע את שני החריצים הדקיקים שנמתחו לאורך האריג, הוא הבין שצדק. התאוריה המופרעת שהגה, התיאוריה ששום דבר לא יכול היה לגרום לו להאמין בה מלבד אירועי היממה האחרונה, שהתנהלו באופן שהוא לא חווה בשום חקירה בעבר, התיאוריה המופרכת הזו – היא כנראה האמת.

כשאבריו רועדים מעוצמת הטלטלה הרגשית, הוא זחל בעקבות החריצים הדקיקים, נעצר בנקודה אקראית באמצע החדר. החריצים לא המשיכו אחרי אותה נקודה, ומאחר ובסביבה לא היה שום מקום אחסון – הרים אלישע אוטומטית את עיניו אל התקרה.

הלוחות שהרכיבו את התקרה היו מסודרים באופן מושלם במקומם. לא ניתן היה לזהות שום הבדל בין הלוח שמעליו לשאר הלוחות. הוא התרומם במאמץ ממקומו, גורר את הכיסא המיושן עליו ישב לאורך הצהרים, מטפס עליו.

הלוח שמעליו חרק בשעה שהגביה אותו, פירורים לבנבנים נפלו, מתערבלים בחלל החדר כמו פתיתי שלג. אלישע הגביה את צווארו, ראשו חודר מבעד למפלס התקרה.

המחשב של עמיקם היה שם. מודבק ברצועות של דבק שחור אל תומכי הבטון של התקרה.

רגעים ספורים לאחר מכן, עמד אלישע על הרצפה המרופדת, על פניו הבעה של ניצחון, ובידיו המחשב שכבר חשב שלא יראה לעולם.

הוא הניח את המכשיר המסורבל על השולחן, מרשה לגופו לקרוס אל הכיסא המרופד של עמיקם.

כשעל פניו הבעה של שביעות רצון, הוא שלף מכיסו את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, מפעיל אותו באמצעות נגיעה קלה בסורק טביעת האצבע שמתחת למסך. לאחר מכן הוא שלח את ידו אל כיס חולצתו, שולף ממנו את העט שאהב ואת הפנקס הנצחי שלו.

״מתחילים מחדש״, לחש לאוויר שסביבו.​
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
סקר דעת קהל על אודות פרק 37 - התחלה.
היי כולם.
למי שעדיין לא שם לב, יש פרק חדש. אז קודם כל תקראו, ואז כרגיל - תינתן לי הזכות לשמוע את חוות דעתכם.
אם כבר קראתם את הפרק, בוודאי יכולתם לשים לב שמדובר בפרק מוזר. מסתורי קצת. עם סוף נורא מעורפל, שיכול ללכת להרבה מאוד מקומות.
השאלה שלי אליכם הפעם, היא לגבי ההעדפה שלכם לגבי התפתחויות בעלילות מתח.
בשונה מהפרקים שבהם התמודדנו עם פריצה לבית אפל, מנוסה מפני דמויות מעוררות פלצות, מרדף מכוניות לילי ברחובות באר שבע, ועוד הרבה אלמנטים שעשויים ליצור תחושה של מתח ואפילו אימה, הפרק הזה - מתנהל כולו בתוך תחנת המשטרה, אותה תחנה אפרורית, מוארת ומוגנת שכיכבה בחלק הראשון של העלילה.
אף על פי כן, ההתפתחויות שמתעוררות תוך כדי השהייה של אלישע שם, הן די דרמטיות, בפרט זו האחרונה - שעדיין לא ידוע הרבה עליה, אבל השמועה אומרת שהיא עומדת להפוך את כל מה שחשבנו על אלישע, על החקירה, ועל ספרות מתח קלאסית. כמובן שאי אפשר לומר הרבה בשלב הזה, אבל הפרק הבא כבר יתחיל לעשות סדר בעניינים.
השאלה שלי היא, האם פרקים מהסוג הזה אכן יוצרים מתח וציפייה לקראת הבאות, או שמא אין מנוס מלהודות שהדבר היחיד שעושה את זה לאנשים - הוא חומרי נפץ וסוכני אף. בי. איי חמושים.
אז הנה השאלה, עם התשובות האפשריות - והאופן בו תוכלו להגיב.
האם ההתפתחויות האחרונות יוצרות ציפייה לקראת הבאות, ואם כן - באיזו רמה:
א. המתח בשלב הזה, הוא לא פחות מאשר בפרקים הקודמים ואפילו יותר - הגב ׳שכוייח׳.
ב. מותח, אבל עדיין - היה עדיף אם משהו היה נשרף או מתפוצץ - הגב ׳וואו׳.
ג. תחושה קשה של דשדוש - הגב ׳תודה׳.
ד. מתיש נורא. חזרנו לתקופה של עמיקם - הגב ׳עצוב׳.

אז קודם כל, חברי קהילת הכתיבה - אשמח לשמוע את חוות דעתכם באותיות ומילים. כל השאר - תנו לייק לפי מה שנראה לכם, ואל תרחמו עליי. נסו לתת בדיוק את מה שאתם חושבים.
-
בהזדמנות הזו: תודה ענקית לכל מי שעזר לי בפרטי עם עניינים טכנולוגיים שאני בור בהם. אמנם הדברים יבואו לידי ביטוי רק בפרקים הבאים באופן מפורש, אבל לא יכולתי לבנות את הפרק הזה בלי בסיס מקצועי יציב. אז שוב תודה, ותהיו מוכנים לעוד התקפת שאלות ברגע שיגיעו עוד רעיונות בנושא.
כמו כן, בהזדמנות נרגשת זו, אני קורא לכל מי שמוצא טעות טכנית במה שנכתב עד כה, בנושאים שונים שייתכן ויש לי מידע שגוי על אודותיהם, לפנות אליי וליידע אותי על כך.
עד כאן להיום, ממתין לתגובות מכל סוג שהוא.
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפרק היה מאוד יפה וברור שהיא בו תהליך חשוב להמשך הסיפור.
אולי בגלל שכפי שכתבת הפרק מתרחש במקום אחד ובלי פיצוצים ויריות נוצר מצב שאנחנו קוראים פרק שלם כמעט של המחשבות של אלישע.
לא אומַר שהן לא מעניינות רק שפסקאות שלמות וארוכות כאלה עלולות להלאות.
הייתי מציעה להעצים התרחשויות או הבנות חדשות ולנסות לתת קצב ותחושת מתח למרות שלמעשה עדיין אין התרחשות של ממש.
אולי יעזור גם להוסיף פעולות.
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
תודה על סיפור משובח ממש.
בניגוד להרבה סיפורי המשכים, מצאתי את עצמי מרותקת לחלוטין, כשהשפעות המתח והאימה משפיעים עלי פיזית ממש (פה יבש, רעד, חרדות...)
הכתיבה שלך יפיפיה, מלוטשת ו"טעימה" ממש. תענוג לקרוא.

שלושה נקודות:
1. אנחנו קהל מספיק בוגר כדי להכיל סיפור שלא כולל FBI, שב"כ, סוכני חרש, ק.ג.ב., משמרות המהפכה וכו' וכו' וכו'. המתח האיכותי לא נוצר כי מגיעים גורמים חיצוניים ויוצרים פחד ומטילים אימה ומורך בלב הנוכחים, אלא על ידי התנגשות בין ערכים, הבנה (שלנו או של הגיבור, זה משנה בשעת מעשה, לפי ההקשר) שקורה משהו בחוץ וזה עלול להשפיע על הגיבור, הידיעה שלנו שעוד מעט - עוד מעט! מישהו או משהו יפתיע את הגיבור בצורה שנרחם עליו (ואולי זה לא יקרה... וזה גם ימתח אותנו?)
בקיצור, מתח זה לא פרמטר יחיד לכתיבה.
ולצעוק כל הזמן 'מתח, מתח, מתח' - תשאירו לאחרים לכתוב את הספרים האלו. זה לא מי-יודע-מה.

2. בנוגע לתכנון ציר הזמן בסיפור, נראה שדחסת לפרק זמן בלתי אפשרי יותר מדי אירועים ביחס לאלישע. הוא פה, והוא שם, והוא זז לכאן ולשם. איך בנאדם נורמלי שורד את זה? במחשבה צלולה וחדה עם שינה, יחסית, מינימלית?
אגב, הדמות שנתפסה בתחילת הסיפור, מה איתה? מה שלומה? מאושפזת בפסיכיאטרי? משוחררת?

3. מפקד התחנה קיבל פקודה להזיז את אלישע הצידה. מתי הוא מוסר לאלישע את הפקודה? מה עושה אלישע מרגע מסירת הפקודה ועד לביצועה בפועל?
(ברור לי שהוא יהיה פגוע עד עומק נשמתו מההזזה הגסה והמגושמת הצידה, ובכ"ז, זה כבר היה אמור להיות, לא?)
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
3. מפקד התחנה קיבל פקודה להזיז את אלישע הצידה. מתי הוא מוסר לאלישע את הפקודה? מה עושה אלישע מרגע מסירת הפקודה ועד לביצועה בפועל?
(ברור לי שהוא יהיה פגוע עד עומק נשמתו מההזזה הגסה והמגושמת הצידה, ובכ"ז, זה כבר היה אמור להיות, לא?)
הם כבר הסכימו ביניהם שלמרות שאלישע אמור להפסיק לחקור המפקד כאילו יודיע לו את זה רק בבוקר ולכן נותר לו רק הלילה, לא הבנתי נכון?
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
תודה על סיפור משובח ממש.
בניגוד להרבה סיפורי המשכים, מצאתי את עצמי מרותקת לחלוטין, כשהשפעות המתח והאימה משפיעים עלי פיזית ממש (פה יבש, רעד, חרדות...)
הכתיבה שלך יפיפיה, מלוטשת ו"טעימה" ממש. תענוג לקרוא.

שלושה נקודות:
1. אנחנו קהל מספיק בוגר כדי להכיל סיפור שלא כולל FBI, שב"כ, סוכני חרש, ק.ג.ב., משמרות המהפכה וכו' וכו' וכו'. המתח האיכותי לא נוצר כי מגיעים גורמים חיצוניים ויוצרים פחד ומטילים אימה ומורך בלב הנוכחים, אלא על ידי התנגשות בין ערכים, הבנה (שלנו או של הגיבור, זה משנה בשעת מעשה, לפי ההקשר) שקורה משהו בחוץ וזה עלול להשפיע על הגיבור, הידיעה שלנו שעוד מעט - עוד מעט! מישהו או משהו יפתיע את הגיבור בצורה שנרחם עליו (ואולי זה לא יקרה... וזה גם ימתח אותנו?)
בקיצור, מתח זה לא פרמטר יחיד לכתיבה.
ולצעוק כל הזמן 'מתח, מתח, מתח' - תשאירו לאחרים לכתוב את הספרים האלו. זה לא מי-יודע-מה.

2. בנוגע לתכנון ציר הזמן בסיפור, נראה שדחסת לפרק זמן בלתי אפשרי יותר מדי אירועים ביחס לאלישע. הוא פה, והוא שם, והוא זז לכאן ולשם. איך בנאדם נורמלי שורד את זה? במחשבה צלולה וחדה עם שינה, יחסית, מינימלית?
אגב, הדמות שנתפסה בתחילת הסיפור, מה איתה? מה שלומה? מאושפזת בפסיכיאטרי? משוחררת?

3. מפקד התחנה קיבל פקודה להזיז את אלישע הצידה. מתי הוא מוסר לאלישע את הפקודה? מה עושה אלישע מרגע מסירת הפקודה ועד לביצועה בפועל?
(ברור לי שהוא יהיה פגוע עד עומק נשמתו מההזזה הגסה והמגושמת הצידה, ובכ"ז, זה כבר היה אמור להיות, לא?)
היו הרבה תזכורים בסיפור לכך שזה "הלילה הארוך ביותר".
זה מסביר את כל השאלות.
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
תודה על סיפור משובח ממש.
בניגוד להרבה סיפורי המשכים, מצאתי את עצמי מרותקת לחלוטין, כשהשפעות המתח והאימה משפיעים עלי פיזית ממש (פה יבש, רעד, חרדות...)
הכתיבה שלך יפיפיה, מלוטשת ו"טעימה" ממש. תענוג לקרוא.
תודה! כיף לשמוע.
שלושה נקודות:
1. אנחנו קהל מספיק בוגר כדי להכיל סיפור שלא כולל FBI, שב"כ, סוכני חרש, ק.ג.ב., משמרות המהפכה וכו' וכו' וכו'. המתח האיכותי לא נוצר כי מגיעים גורמים חיצוניים ויוצרים פחד ומטילים אימה ומורך בלב הנוכחים, אלא על ידי התנגשות בין ערכים, הבנה (שלנו או של הגיבור, זה משנה בשעת מעשה, לפי ההקשר) שקורה משהו בחוץ וזה עלול להשפיע על הגיבור, הידיעה שלנו שעוד מעט - עוד מעט! מישהו או משהו יפתיע את הגיבור בצורה שנרחם עליו (ואולי זה לא יקרה... וזה גם ימתח אותנו?)
בקיצור, מתח זה לא פרמטר יחיד לכתיבה.
ולצעוק כל הזמן 'מתח, מתח, מתח' - תשאירו לאחרים לכתוב את הספרים האלו. זה לא מי-יודע-מה.
גם אני חושב ככה. אני רק רוצה לדעת שהקוראים באותו קו איתי.
גם אם תהיה דרישה ליותר פעולה, אני לא רואה איך נכנסים כאן בעתיד הקרוב סוכני ק.ג.ב, מרגלים, מחבלים או מיסיונרים. הסיפור אינו עתיד לשנות באופן דרמטי את פניו. רק שלעיתים חשוב לדעת כשהקוראים מתחילים להתעייף, כיוון שיש טכניקות פשוטות כמו שינוי של סדר העלילה או הכנסה של קטעים טיפה יותר מעניינים, שיש בכוחם לשמר את המתח.
2. בנוגע לתכנון ציר הזמן בסיפור, נראה שדחסת לפרק זמן בלתי אפשרי יותר מדי אירועים ביחס לאלישע. הוא פה, והוא שם, והוא זז לכאן ולשם. איך בנאדם נורמלי שורד את זה? במחשבה צלולה וחדה עם שינה, יחסית, מינימלית?
האמת ששוחחתי עם חוקר משטרה בנושא (לא עשיתי תחקיר מקצועי או משהו. פגשתי שוטר במדים בבית הכנסת, והתקרצצתי אליו. הוא דווקא די נהנה, היה נראה לו טבעי יחסית. כנראה חשב שאני מעריץ של שוטרים או משהו). הבנתי ממנו שחוקרי משטרה לעיתים לא ישנים במשך למעלה מיממה, והואיל ואלישע שלנו ישן כמה שעות - מאז שעזב את בית החולים ועד לתחילת ההתרחשויות, זה לא כזה דרמטי. בסך הכול פחות מיממה עברה מאז תחילת המשמרת הראשונה של אלישע.
אגב, הדמות שנתפסה בתחילת הסיפור, מה איתה? מה שלומה? מאושפזת בפסיכיאטרי? משוחררת?

3. מפקד התחנה קיבל פקודה להזיז את אלישע הצידה. מתי הוא מוסר לאלישע את הפקודה? מה עושה אלישע מרגע מסירת הפקודה ועד לביצועה בפועל?
(ברור לי שהוא יהיה פגוע עד עומק נשמתו מההזזה הגסה והמגושמת הצידה, ובכ"ז, זה כבר היה אמור להיות, לא?)
פספסת פרק. על כל אלו היו תשובות מפורטות בפרק 32.
כשעברתי עכשיו אחורה, ראיתי שחסר הפרק. לדעתי, כשביקשתי לא מזמן מהמנהלת @מ. י. פרצמן למחוק את אחד הפרקים המיותרים, טעיתי וביקשתי את פרק 32 במקום 31.
אני מעלה עכשיו שוב את הפרק ההוא, נבקש ממנהלי הקהילה להכניס את פרק 32 במקום 31.
אני מעלה את הפרק ההוא שוב בהודעה נפרדת.
יפה ששמת לב. זה באמת קצת חור בעלילה.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
סקר דעת קהל על אודות פרק 37 - התחלה.
היי כולם.
למי שעדיין לא שם לב, יש פרק חדש. אז קודם כל תקראו, ואז כרגיל - תינתן לי הזכות לשמוע את חוות דעתכם.
אם כבר קראתם את הפרק, בוודאי יכולתם לשים לב שמדובר בפרק מוזר. מסתורי קצת. עם סוף נורא מעורפל, שיכול ללכת להרבה מאוד מקומות.
השאלה שלי אליכם הפעם, היא לגבי ההעדפה שלכם לגבי התפתחויות בעלילות מתח.
בשונה מהפרקים שבהם התמודדנו עם פריצה לבית אפל, מנוסה מפני דמויות מעוררות פלצות, מרדף מכוניות לילי ברחובות באר שבע, ועוד הרבה אלמנטים שעשויים ליצור תחושה של מתח ואפילו אימה, הפרק הזה - מתנהל כולו בתוך תחנת המשטרה, אותה תחנה אפרורית, מוארת ומוגנת שכיכבה בחלק הראשון של העלילה.
אף על פי כן, ההתפתחויות שמתעוררות תוך כדי השהייה של אלישע שם, הן די דרמטיות, בפרט זו האחרונה - שעדיין לא ידוע הרבה עליה, אבל השמועה אומרת שהיא עומדת להפוך את כל מה שחשבנו על אלישע, על החקירה, ועל ספרות מתח קלאסית. כמובן שאי אפשר לומר הרבה בשלב הזה, אבל הפרק הבא כבר יתחיל לעשות סדר בעניינים.
השאלה שלי היא, האם פרקים מהסוג הזה אכן יוצרים מתח וציפייה לקראת הבאות, או שמא אין מנוס מלהודות שהדבר היחיד שעושה את זה לאנשים - הוא חומרי נפץ וסוכני אף. בי. איי חמושים.
אז הנה השאלה, עם התשובות האפשריות - והאופן בו תוכלו להגיב.
האם ההתפתחויות האחרונות יוצרות ציפייה לקראת הבאות, ואם כן - באיזו רמה:
א. המתח בשלב הזה, הוא לא פחות מאשר בפרקים הקודמים ואפילו יותר - הגב ׳שכוייח׳.
ב. מותח, אבל עדיין - היה עדיף אם משהו היה נשרף או מתפוצץ - הגב ׳וואו׳.
ג. תחושה קשה של דשדוש - הגב ׳תודה׳.
ד. מתיש נורא. חזרנו לתקופה של עמיקם - הגב ׳עצוב׳.

אז קודם כל, חברי קהילת הכתיבה - אשמח לשמוע את חוות דעתכם באותיות ומילים. כל השאר - תנו לייק לפי מה שנראה לכם, ואל תרחמו עליי. נסו לתת בדיוק את מה שאתם חושבים.
-
בהזדמנות הזו: תודה ענקית לכל מי שעזר לי בפרטי עם עניינים טכנולוגיים שאני בור בהם. אמנם הדברים יבואו לידי ביטוי רק בפרקים הבאים באופן מפורש, אבל לא יכולתי לבנות את הפרק הזה בלי בסיס מקצועי יציב. אז שוב תודה, ותהיו מוכנים לעוד התקפת שאלות ברגע שיגיעו עוד רעיונות בנושא.
כמו כן, בהזדמנות נרגשת זו, אני קורא לכל מי שמוצא טעות טכנית במה שנכתב עד כה, בנושאים שונים שייתכן ויש לי מידע שגוי על אודותיהם, לפנות אליי וליידע אותי על כך.
עד כאן להיום, ממתין לתגובות מכל סוג שהוא.
פרק מדהים.
כמה חיכיתי לו.
היתה בו התקדמות משמעותית ומעניינת.
הפרק היה מותח, אבל בלי הצמרמורות של מי הולך להגיח מתוך האופל ולרצוח את אלישע. ודווקא מאד נהנתי מהמתח המאוזן הזה.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
37

התחלה.

ברגעים הראשונים, הצליח אלישע לשמור על אופטימיות.

ההשערה הראשונה שחלפה במחשבתו הייתה, שההיעלמות של המחשב היא עניין תמים, עניין של חוסר תיאום מול היחידות האחרות במשטרה, עניין שייפתר בזמן קצר ובכמה שיחות טלפון פשוטות.

ההשערה של אלישע לא נבעה ממשאלת לב בלבד, אלא היא הייתה מבוססת על היגיון, על הסתברות, על היכרות עם מקרים קודמים.

בשעות האחרונות, היה אלישע מנותק מהאירועים שבתחנת המשטרה. הוא לא התעדכן אצל חבריו בנעשה בתחנה, כך שייתכן מאוד – ובשעות הללו גילה מישהו ממצאים חדשים על נסיבות מותו של עמיקם, ממצאים שגרמו לחוקרים האחרים בתחנה לחשוד שהמוות של עמיקם לא היה טבעי, דבר שאוטומטית – מחייב פעולות ראשוניות בזירת הפשע, שתכליתן למנוע שיבוש ראיות. אם אכן נכונה ההשערה, הרי שאחת הפעולות הראשונות שנדרשו החוקרים לבצע – היא החרמה של המחשב. פעולה שגרתית למדי, בהתחשב בכך שבעולם המודרני – רבים מן הממצאים שמשמשים להוכחת אשמה או חפות של חשודים - נשאבים ממכשירים דיגיטליים שהיו ברשותו של הקורבן.

אם נכונה השערתו של אלישע, והמחשב אכן נלקח על ידי יחידה חוקרת מהתחנה, הרי שהמקום בו הוא אמור להימצא – הוא חדר הראיות המאובטח בקומה הראשונה, אליו מתנקזים כל הממצאים והראיות מכל האגפים שבתחנה. המשמעות היא, שהמחשב בהחלט נמצא בהישג ידו של אלישע. אמנם יש מורכבות מסוימת בהוצאת המחשב מחדר הראיות, בפרט עבור מי שאינו מעוניין בתשומת לב מיותרת, אבל אלישע העריך שניתן יהיה להתגבר על המחסום הספציפי הזה, בפרט לאור הגישה שלו בשעות האחרונות – שהתאפיינה בעיקום של הכללים היבשים כמעט עד לקצה הסיבולת שלהם.

ברגעים הראשונים היה אלישע בטוח בנכונותה של ההשערה שלו. אולם כאשר החל אלישע להתבונן באופן מעמיק במרחב שסביבו, וכאשר ניסה אלישע להתאים את ההשערה שלו למציאות שהוא רואה מול עיניו, הוא החל להבין שהתיאוריה שלו אינה מתיישבת עם הממצאים שבשטח.

אם אכן התעורר חשד אצל מי מאנשי התחנה על אודות נסיבות המוות של עמיקם, הרי שהמשרד בו התמוטט עמיקם – אמור היה להפוך מיידית לזירת חקירה פעילה. בתרחיש כזה היה המתחם מוגבל לכניסה של זרים, חוקרי מז״פ היו גודשים את החדר בהמוניהם, הרצפה הייתה מלוכלכת בשרידים של ערכות לזיהוי טביעות אצבע, חפצי הנוי השונים היו מאורגנים בשקיות, והרהיטים היו מרוקנים לגמרי מתכולתם.

בפועל, החדר של עמיקם היה נראה בדיוק כמו שזכר אותו אלישע. התמונות והחפצים שגדשו את הקירות ואת הרהיטים היו במקומם, ושכבת האבק שכיסתה אותם - העידה שיד אדם לא נגעה בהם מזה זמן רב, בוודאי שלא ביממה האחרונה. העובדה שרק המחשב נעלם כשכל השאר נותר במקומו - הייתה בהחלט מחשידה, והיה בה כדי לגרום לאלישע להטיל ספק משמעותי בהשערה הראשונית שלו.

כדי להיות בטוח שהוא לא טועה בהבנת הסיטואציה, היה אלישע מוכרח לקבל יותר מידע על אודות האירועים שהתרחשו בתחנת המשטרה בשעות שבהן נעדר. הצורך של אלישע בהשלמת המידע – לא היה חיוני רק בעבור השגת הראיה. מרגע לרגע הלכה וגברה אצלו ההבנה, שתהיה זו איוולת להמשיך מבלי לקבל את מלוא התמונה על אירועי השעות האחרונות, במיוחד בהתחשב בכך שהוא נמצא כעת בלב ליבה של תחנת המשטרה, והמידע זמין במרחק הושטת יד.

ברגע שהחל אלישע לחשוב לעומק על נסיבות היעלמות המחשב, התעוררה אצלו תחושה מאוד לא נוחה, שאותתה לו שחסרים לו פרטי מידע חיוניים שעלולים להיות קריטיים גם בעבור היבטים אחרים בחקירה. הוא קלט פתאום, שאין לו מושג מה אירע בתחנה בשעות בהן היה מנותק. לאורך כל השעות הללו, הוא לא היה מצויד במכשיר הקשר המשטרתי, והוא לא יכול היה לצפות מעמיתיו לעדכן אותו – משום שמבחינה רשמית, הוא כבר סיים מזמן את המשמרת שלו. היחיד מעמיתיו לתחנה שאלישע היה מצפה ממנו לעדכן אותו באירועים חריגים, הוא אפרים. אבל אפרים בעצמו מנותק קשר, באופן קיצוני יותר ממנו.

למרות הרצון שלו להימנע כמה שיותר מפעולות שיגרמו לו לבלוט בשטח, ולמרות ההבנה שהצעד שלו עלול לגרום לו לעיכוב משמעותי, לא היה אלישע מסוגל להמשיך לבדו. לא כאשר הדבר היחיד שעליו הוא חושב וכנראה עתיד לחשוב גם בהמשך - הוא המחשב של עמיקם והסודות שאולי מוצפנים בתוכו. אם הוא לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להבין להיכן נעלם המחשב, ובגלל זה ייגרם לו עיכוב או חלילה כישלון – הוא לא יהיה מסוגל לסלוח לעצמו.

כשהבעה של חוסר שביעות רצון על פניו, הוא שירך את דרכו אל מחוץ לחדר, פונה אל המעלית שבקצה המסדרון. הפעם, הוא בחר ללחוץ על הלחצן עליו הופיעה הספרה אפס. רגעים ספורים לאחר מכן, מצא אלישע את עצמו עומד בפתח האולם הרחב והמואר של קומת המבוא.

למרות השעה המאוחרת, הייתה קומת המבוא מוארת, וניכרה בה תנועה דלילה של בני אדם. אלישע התנתק ממקומו, פוסע בזריזות, עיניו ממוקדות בעמדת היומנאי הסמוכה לפתח הכניסה. אם הוא מעוניין לקבל מידע על פעילות המשטרה בשעות האחרונות, הרי שזהו המקום בו אמורה פעילות כזו להיות מתועדת.

בעמדה המוגבהת, מאחורי מחיצת הזכוכית שחצצה בין היומנאי לבין אולם ההמתנה, ישב שוטר בלונדיני צעיר שאת פניו אלישע ראה פעם או פעמיים בעבר. למרות היותו נמוך במיוחד, שידרה חזותו תחושה של רשמיות ומקצועיות. מדי המשטרה שלו היו מגוהצים למשעי, שערו מסורק בקפידה, זגוגיות משקפיו מצוחצחות. ברגעים אלו הוא היה עסוק בשיחת טלפון ומבטו היה מופנה אל מסך המחשב שממולו, כך שכל עוד לא הגיע אלישע עד אליו ממש – הוא לא השגיח בנוכחותו.

אלישע רכן על קצה השולחן שבלט לפני מחיצת הזכוכית, משלב את ידיו בביטחון, ומהמהם המהום גבוה שתכליתו להפנות את תשומת הלב של השוטר הצעיר אליו. היומנאי קלט אותו בזווית עינו, וכשראה את פניו - מיהר לנתק את השיחה שהעסיקה אותו. ״פקד בוסקוביץ׳,״ הוא אמר מיד, ״במה אפשר לעזור לך?!״ שאל בקול אדיב, מנומס מדי לטעמו של אלישע.

אלישע לא התכוון לבזבז זמן. ״הייתי מנותק כמה שעות,״ הסביר בקצרה. ״אני צריך להתעדכן במה שקרה בתחנה בהיעדרי. יש לך את יומן האירועים של השעות האחרונות?!״

זו הייתה שאלה רטורית, שכן לשניהם היה ברור שאחת מהגדרות תפקידו של השוטר שלפניו היא לנהל את יומן האירועים של התחנה. כשמבט משועמם על פניו, נטל השוטר שלפניו את עכבר המחשב לידיו. ״כמה שעות אחורה לא היית מעודכן?״ בירר.

אלישע חשב לרגע. ״האמת, שהייתי מנותק הרבה מאוד שעות״, הודה. ״אבל אני אסתפק ברשימת האירועים של שלוש השעות האחרונות. היו הרבה אירועים?!״

היומנאי משך בכתפו. ״לא יודע. התחלתי עכשיו משמרת״, השיב קצרות. הוא הקליק על העכבר, ממתין שלוש שניות. לאחריהן, הוא שרק קלות בהתפעלות. ״אואה, הרבה אירועים,״ אמר, ואלישע הבחין בשרידים של מבטא דרום אמריקאי באופן בו ביטא את האות ריש. ״אתה רוצה שאני אדפיס לך?״ שאל היומנאי.

אלישע נענע את ראשו. ״לא. תקריא לי״.

על פניו של הצעיר הייתה הבעה של חוסר שביעות רצון, אבל הוא לא העז להתנגד. ״טוב,״ אמר בחוסר חשק בולט. ״אז ככה. בשעה עשר וארבעים, תלונה על גניבת רכב באזור מערב העיר. התלונה נבדקה והתבררה כתלונת שווא. הילד לקח את הרכב בלי לתאם עם האמא.

״אחר כך, בשעה עשר חמישים ושש, דיווח של נוסע בכביש שישים על קולות ירי. יש עוד כמה דיווחים דומים בדקות שאחר כך. שלחנו כוחות, התברר שמדובר בירי בעת חתונה באזור חורה. מאחר ומדובר באירוע רגיש שנמצא בטיפול ועדה מייעצת של הממ״ז, התלונה הועברה לוועדה.

״בשעה אחת עשרה ודקה, דיווח על מעשי ונדליזם בכמה חנויות במרכז העיר. אנחנו חושדים שמדובר באירוע עברייני, שכוון נגד בעלי עסקים שלא שילמו דמי חסות. נתפסו עד עכשיו שני חשודים, החקירה עוד מתנהלת...״

אלישע איבד מהר מאוד את סבלנותו. ״עזוב,״ קטע את השוטר הצעיר בהינף יד. ״חזרתי בי. תדפיס לי את הרשימה, אני אקרא אותה אחר כך. רק לפני זה, חשוב לי לשאול. יכול להיות שנפתחה חקירה שקשורה לעמיקם טהרני?״

היומנאי קימט את מצחו, על פניו עלתה הבעה תוהה. ״אני לא יודע,״ הוא השיב מיד. ״אבל לא נראה לי. לא שמעתי כזה דבר. למה אתה שואל?״

תגובתו של הצעיר העידה על התעניינות, דבר שאלישע ניסה למנוע בכל דרך, מתוך הבנה ששום דבר טוב לא יקרה אם יגלה השוטר שממולו משהו על החשדות של אלישע. הוא היה מוכרח למנוע מהאיש שמולו לגלות את החשיבות שיש עבורו במידע, על פניו עלתה באופן אוטומטי הבעה אדישה. ״האמת היא שאין סיבה מיוחדת,״ אמר בנימה משועממת. ״סתם, שמעתי משהו במסדרון, אבל כנראה שלא שמעתי טוב. אתה בטוח שלא היה שום אירוע?״

השוטר משך בכתפו. ״אמרתי לך שהתחלתי משמרת לא מזמן,״ השיב. ״אבל חכה רגע, אני אבדוק אם מופיע כאן משהו״.

מבטו של היומנאי עבר אל מסך המחשב. תנוחתו הייתה קפואה, רק אצבע אחת שלו נעה – מגלגלת את גלגלת העכבר. במשך כחצי דקה היו עיניו ממוקדות במסך, לאחר מכן הוא החזיר את עיניו אל אלישע. ״אין כלום,״ אמר בנימה נינוחה. ״שום זכר לחקירה בנושא. אבל אם תרצה, תוכל לבדוק בעצמך אחרי שאדפיס לך את הדפים״.

אלישע חייך חיוך מעושה. ״הכול בסדר, אני סומך עליך,״ אמר בנימה לבבית מזויפת, תוך כדי שבראשו חולפות אינספור מחשבות. ״תודה על העזרה, הרגעת אותי״, המשיך, מתאמץ להישאר במקומו עוד כמה רגעים, כדי לא לעורר את חשדו של היומנאי הצעיר.

ברגע שהדפים המודפסים היו בידו, התנתק אלישע מהעמדה, פוסע אל המעלית בצעדים מדודים. רק כשנסגרה דלת המעלית, ומבטו הבוחן של היומנאי כבר לא יכול היה לקלוט אותו, הרשה אלישע לעצמו להסיר את המסכות ולתת דרור לתחושותיו.

בבת אחת, הפכו תנועותיו לפזיזות. הוא המתין בקוצר רוח בזמן שהמעלית עלתה, וברגע שנפתחו דלתותיה – הוא התפרץ החוצה, גומא בתוך רגעים ספורים את המרחק אל חדרו של עמיקם. הדלת עדיין הייתה פתוחה, ואלישע חדר אל תוך החדר, מקפיד לנעול את הדלת מאחוריו נעילה כפולה.

רק כשהיה ברור לאלישע שהדלת נעולה, ושהוא מוגן מפני גורמים זרים או סתם חטטנים, הרשה אלישע לעצמו לעכל את הידיעות החדשות, לחשוב על המשמעות שלהן.

במקרה הזה, לא היה אלישע צריך להתאמץ יותר מדי כדי להבין את משמעות האירוע. המשמעות הייתה ברורה מהרגע הראשון, והיא הייתה מטרידה במיוחד.

מישהו לקח את המחשב של עמיקם. מישהו נכנס אל תחנת המשטרה, חדר אל חדרו של מפקד יחידת הזיהוי הפלילי, והעלים ממנה ממצא חשוב.

על האירוע הזה, לא יכול היה אלישע להבליג.

לאורך היממה האחרונה, כמעט בכל פעם בה הוא עמד בפני פריצת דרך משמעותית, אירעה התרחשות שאילצה אותו לוותר על תוכניותיו. החל משעות הבוקר המוקדמות, בהן הוא נדרש להפסיק את פעולות החקירה שלו ולנסוע לבית החולים, וכלה בהתרחשויות האחרונות – בהן הוא נאלץ להיכנע מול דרישות הקצונה הגבוהה וגורמי המשפט, מה שהוביל אותו למצב העכשווי – מצב שבו הוא נדרש לצמצם פעולות חקירה שדורשות ימים רבים לתוך מספר שעות בודדות.

לאורך כל היממה האחרונה, בכל פעם בה הוא נדרש לשנות את תוכניותיו, הן בשל תכתיבים של גורמים בכירים ממנו במשטרה, והן מחמת האיום על חייו - כפי שאירע בשעות האחרונות, בכל אותן פעמים – התנהג אלישע כמצופה ממנו, התכופף אל מול הדרישות שלעיתים היו מחוצפות או בלתי נסבלות, והמשיך בפעולות החקירה – עד למכשול הבא. מסיבה זו, התאפיינה החקירה בקצוות פתוחים רבים, כאלו שאלישע לא יכול היה לסגור. קצוות פתוחים, שהפכו את העניינים למורכבים יותר ויותר, וגרמו לו להסתבך משעה לשעה.

אולם בפעם הזו, סירב אלישע לוותר.

מנקודת מבטו של אלישע, תחנת המשטרה היא הטריטוריה שלו. היא המקום הבטוח שלו, המבצר בו הוא מוגן תמיד. אם מישהו זר פלש אל תוך הטריטוריה שלו, הרי שאין עוד מקום בטוח בעולם. ההגנה האחרונה שלו נפרצה. מציאות כזו אלישע לא מסוגל היה לסבול. הוא מוכרח למצוא את הפרצה, להבין מיהו הפולש וכיצד הוא הצליח לבצע פעולה מורכבת כל -כך. כל עוד הוא לא יגלה את הפרצה במערכת האבטחה, וכל עוד היא לא תתוקן, הוא וכל חבריו אינם בטוחים. מה שאירע לעמיקם יכול לקרות גם להם.

ברגע שגילה אלישע שהמחשב של עמיקם נלקח על ידי גורם זר, הוא פתח בפעולות סריקה מהירות, שתכליתן לברר אם החדר של עמיקם מאובטח, או שברגעים אלו ממש – עשויים גורמים זרים לחדור לתוכו, מה שמעמיד את חייו של אלישע בסכנה מיידית.

באופן אוטומטי, מתוך זיכרון מוחשי של החוויה הנוראה בביתו של עמיקם, פנה אלישע אל החלון שמאחורי כסאו של עמיקם, במטרה לוודא שאף גורם זר לא חדר משם אל תוך התחנה, בדומה לאופן בו חדרו האויבים הנעלמים אל עליית הגג בביתו של עמיקם.

ביד יציבה, הסיט אלישע את ווילונות התחרה הכבדים, שהעלו עננה מחניקה של אבק – כאילו היו מוגפים כך במשך שבועות ארוכים. מאחורי הווילונות, נגלה לעיניו של אלישע חלון מלבני קטן, מסורג בסורגים עבים, שלמיטב ראייתו של אלישע – היו שלמים ותקינים לחלוטין. הנוף שמאחורי הסורגים הזכיר את זה שנשקף מחלון משרדו של אלישע, אם כי – הרחוב נראה מזווית גבוהה יותר, בשל ההפרש בין המשרדים – הפרש של קומה אחת.

למרות שברור היה לאלישע שהפריצה מבחוץ אל משרדו של עמיקם היא כמעט בלתי אפשרית, הן בשל הגובה של החלון מהרחוב והן בשל הגדר הגבוהה שסביב מתחם התחנה, והעובדה שהתחנה שוקקת חיים בכל שעות היממה, בכל זאת – העדיף אלישע שלא לסמוך על השערות, אלא לוודא במאת האחוזים שהחלון מאובטח כראוי. הוא ניגש אל הסורגים, לופת אותם בשתי ידיו, מנענע אותם בעוצמה הגבוהה ביותר שיכול היה גופו להפיק.

כפי ששיער אלישע – הסורגים נותרו יציבים ועמידים, מסרבים לנוע ממקומם אפילו מעט. העובדה הזו עודדה מעט את אלישע, והוא נרגע מהלחץ שאחז בו. כעת, יכול היה אלישע לחשוב בהיגיון, לנסות ולהבין מי הניח את ידיו על המחשב, כיצד הוא השיג גישה אל החדר, והיכן נמצא כעת המחשב – שלאלישע ברור היה כעת שיש בו מידע יקר ערך.

ברגע ששלל אלישע את האפשרות של חדירה מבחוץ דרך החלון, נותרה רק אפשרות אחת ריאלית בה יכול היה אותו גורם זר לחדור אל החדר. אותו גורם זר מוכרח היה להיכנס אל החדר מתוך תחנת המשטרה, מה שאומר – שהוא מוכרח היה לחדור אל המבנה דרך הפתח הראשי, לחצות את אולם המבוא שבשעה כזו מלא בשוטרים בתפקיד, לעלות איכשהו עד לקומה הרביעית, ולהיכנס אל החדר שמוגדר עדיין כזירת חקירה פעילה. את כל זה – עשה הגורם האלמוני מבלי להיעצר על ידי אף שוטר, דבר שאלישע לא מצא לו הגדרה אחרת מלבד רשלנות של השוטרים המופקדים על אבטחת התחנה.

השאלה הגדולה של אלישע הייתה, האם האלמוני שהעלים את המחשב מהחדר הספיק כבר לצאת אתו ממתחם התחנה.

חדירה לתחנת המשטרה, היא אמנם פעולה מורכבת ומסוכנת עבור אותו פולש, אולם אלישע מסוגל היה לדמיין מציאות שבה מצליח גורם זר לבצע אותה מבלי להילכד. הדרך החוצה, לעומת זאת, היא כמעט בלתי אפשרית. שכן את הדרך החוצה מוכרח אותו פולש לבצע כשהוא נושא עמו מחשב גדול ומסורבל, שעליו מדבקה בלתי ניתנת להסתרה של משטרת ישראל. אם את הכניסה עוד מסוגל הפולש לבצע תוך כדי התגנבות שקטה, ועם הרבה מזל – יציאה מן התחנה היא בלתי אפשרית, שכן בפתח הכניסה ניצב מאבטח – שגם אם הוא עייף ומפוזר, עדיין קבועות בראשו זוג עיניים בריאות. בשביל להתחמק בלי להיעצר על ידי המאבטח, מוכרח אותו אלמוני לשתק איכשהו את המאבטח, או למצוא סייען מתוך התחנה. מכיוון שאלישע ראה את המאבטח בכניסתו אל הבניין, והוא נראה מפוכח יחסית – נשללה אוטומטית האפשרות הראשונה, מה שהשאיר רק את האפשרות השנייה – שגם היא הייתה רחוקה מלהיות פשוטה לביצוע. שכן גם שוטר לבוש מדים אינו רשאי להוציא ממתחם התחנה מחשב בלי אישור, מה שאומר שגם אם היה לפולש סיוע מתוך התחנה, לא מסתבר שאותו סייען הצליח להוציא את המחשב מן המתחם בשעה שקומת המבוא הומה אדם.

ההשערה ההגיונית ביותר של אלישע הייתה, שהפולש כלל לא יצא מהמבנה, או שהוא יצא בלי לקחת אתו את המחשב. ייתכן מאוד שברגעים אלו ממש, ניצב הפולש בנקודה מוסתרת כלשהי בתחנה, וממתין לשעת כושר שבה הוא יוכל להימלט החוצה. ייתכן גם, שהפולש כבר מזמן אינו כאן, אבל המחשב מוסתר היכן שהוא ברחבי התחנה, מתוך מחשבה של הפולש – שבשעה אחרת, כשהזהירות תפחת, ניתן יהיה להגניב אותו החוצה.

התובנות החדשות של אלישע, גרמו לו לתערובת רגשות, תערובת של חשש עם תקווה קלושה.

מצד אחד, העובדה הזו הוכיחה שוב, בפעם המי יודע כמה, מול אילו כוחות הוא מתמודד, ועד כמה חלשות היכולות של משטרת ישראל לעומתן. אם גורם זר מצליח לפלוש לתוך זירה פעילה בתחנה הומה אדם – אין ספק שהוא מסוגל לעשות עוד פעולות מעין אלו, עם פוטנציאל נזק גדול הרבה יותר.

מצד שני, העובדה שתחנת המשטרה מרושתת במצלמות, עוררה אצל אלישע תקווה, על פיה – הפעם הוא יצליח ללכוד את הפולש, ולהביא אותו לחקירה. התקווה הייתה קלושה, שכן מניסיונו המר עד עתה – הגורמים מולם הוא מתמודד אינם רשלניים כל כך, עד שניתן יהיה לתפוס אותם בטעות שהזוטרים שבפושעים יודעים להיזהר ממנה. אם היה אלישע נדרש להמר, הוא היה מנחש שהאנשים מולם הוא מתמודד מצאו פתרון לבעיית המצלמות. אלא שמהיכרותו עם המערכת ידע אלישע, שפתרון כזה ככל הנראה אינו בנמצא. בוודאי לא במצב הנוכחי, מה שגרם לו להרשות לעצמו בכל זאת את שביב התקווה הזה.

בצעדים בטוחים, פנה אלישע אל דלת החדר, מסובב את המפתח, ופותח אותה לרווחה. ברור היה לו שהשלב הבא מחייב אותו לגשת אל חדר הבקרה, שם יוכל לדרוש מן האחראי לאפשר לו לצפות במצלמות השונות שמכסות את כל שטח המבוא והמסדרונות שבקומות. חדר הבקרה היה ממוקם שלוש קומות מתחתיו, כך שעם כל הרצון שלו לחשוב בדממה – הוא יהיה מוכרח לפגוש בעמיתיו לעבודה, ואפילו להתייחס אליהם בצורה שלא תגרום להם לשאול שאלות מיותרות.

אלישע טרק מאחוריו את דלת משרדו של עמיקם, פותח בהליכה מהירה לעבר המעלית. הוא כבר כמעט הגיע אל הדלתות הכסופות, כשמחשבה מוזרה – מטורפת משהו, פרצה פתאום למוחו...

׳זה צפוי מדי׳.

אלישע עצר באחת את הליכתו, נעמד על מקומו כשעל פניו מבט תוהה. איכשהו, המחשבה ערערה אותו, מנעה ממנו להמשיך בתוכנית שלו. הוא ניסה להבין את מקורה של התחושה המוזרה, מוחו התאמץ לעבד את המחשבות ואת הרגשות שלו. דחף פנימי אמר לו להתעלם, להמשיך בפעולה המתוכננת, אבל הוא לא היה מסוגל. הייתה לו תחושה אמיתית שמשהו כאן בעייתי. הפעולה שאותה תכנן שגויה, היא עלולה לעלות לו מחיר יקר.

״אני צפוי מדי״ חזרו שפתיו מבלי להשמיע הגה.

במוחו צצו שברים של מחשבות. תמונות בודדות, קטעים קצרים מאירועי היום. רגעים של משבר, של כישלון, רגעים של תקווה נכזבת, של דרך פעולה מבטיחה ששוב נתקלה במחסום בלתי עביר.

עומס המחשבות היה קיצוני מדי, ואלישע התקשה להתמודד עם כמות המידע הבלתי נתפסת שאגר ביממה האחרונה, יחד עם התובנה החדשה – שכנראה הייתה הרגע המשמעותי ביותר עבורו מתחילת היום. מצחו התקמט במאמץ, תחושת כאב החלה להלום ברקותיו. מחשבות גולמיות צפו במוחו, הוא ניסה לעשות בהן סדר, לגבש אותן לתמונה מלאה. מרגע לרגע הלכה ההבנה והתחזקה, והוא היה מוכרח לאמת אותה, לבסס אותה.

כשההבנה פרצה אל מחשבותיו, חווה אלישע תחושה שלא חש מעולם. התחושה הייתה, כאילו הוצף מוחו בתאורה עוצמתית, תאורה פנימית – שעיניו אינן יכולות לצפות בה, אולם מערכת העצבים שלו חשה אותה בדרך כלשהי. בבת אחת, הוא הוצף בתחושה משכרת. עיניו הביטו במסדרון המקיף אותו, כאילו ראו אותו בפעם הראשונה. התחושה הייתה, כאילו עד לרגע זה הוא היה עיוור – ועיניו נפתחו פתאום.

כשעל פניו הבעה מהורהרת, הוא הסתובב על מקומו, מוותר לעת עתה בלב כבד על התקווה ללכוד את מי שאחראי על היעלמות המחשב. במקום זאת, הוא פנה אל החדר ממנו יצא רק לפני רגעים ספורים. הוא נכנס פנימה בצעד בטוח, סוגר את הדלת מאחוריו, נועל אותה שוב נעילה כפולה. עיניו סקרו את המרחב שסביבו, אותו מרחב שנסרק על ידו בקפדנות רק לפני שעה קלה. הפעם, הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש. ההבעה על פניו הייתה ממוקדת, עיניו התעכבו על כל פרט.

כשהבין שבצורה הזו הוא לא יוכל למצוא את מה שחיפש, הוא הרשה לעצמו לכרוע על ברכיו, להתקרב למרחק נגיעה מהרצפה המרופדת בשטיח. הוא זחל אל מאחורי השולחן, אל המקום בו ניצב עד לפני זמן קצר המחשב. עיניו הביטו בריכוז אל השטיח, אצבעותיו מיששו את השערות המאובקות.

כשגילה אלישע את שני החריצים הדקיקים שנמתחו לאורך האריג, הוא הבין שצדק. התאוריה המופרעת שהגה, התיאוריה ששום דבר לא יכול היה לגרום לו להאמין בה מלבד אירועי היממה האחרונה, שהתנהלו באופן שהוא לא חווה בשום חקירה בעבר, התיאוריה המופרכת הזו – היא כנראה האמת.

כשאבריו רועדים מעוצמת הטלטלה הרגשית, הוא זחל בעקבות החריצים הדקיקים, נעצר בנקודה אקראית באמצע החדר. החריצים לא המשיכו אחרי אותה נקודה, ומאחר ובסביבה לא היה שום מקום אחסון – הרים אלישע אוטומטית את עיניו אל התקרה.

הלוחות שהרכיבו את התקרה היו מסודרים באופן מושלם במקומם. לא ניתן היה לזהות שום הבדל בין הלוח שמעליו לשאר הלוחות. הוא התרומם במאמץ ממקומו, גורר את הכיסא המיושן עליו ישב לאורך הצהרים, מטפס עליו.

הלוח שמעליו חרק בשעה שהגביה אותו, פירורים לבנבנים נפלו, מתערבלים בחלל החדר כמו פתיתי שלג. אלישע הגביה את צווארו, ראשו חודר מבעד למפלס התקרה.

המחשב של עמיקם היה שם. מודבק ברצועות של דבק שחור אל תומכי הבטון של התקרה.

רגעים ספורים לאחר מכן, עמד אלישע על הרצפה המרופדת, על פניו הבעה של ניצחון, ובידיו המחשב שכבר חשב שלא יראה לעולם.

הוא הניח את המכשיר המסורבל על השולחן, מרשה לגופו לקרוס אל הכיסא המרופד של עמיקם.

כשעל פניו הבעה של שביעות רצון, הוא שלף מכיסו את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, מפעיל אותו באמצעות נגיעה קלה בסורק טביעת האצבע שמתחת למסך. לאחר מכן הוא שלח את ידו אל כיס חולצתו, שולף ממנו את העט שאהב ואת הפנקס הנצחי שלו.

״מתחילים מחדש״, לחש לאוויר שסביבו.​
קודם כל הפרק מעולה.
תחילת הפרק לדעתי קצת מדשדשת כי היא מתעסקת הרבה זמן בדברים שיחסית ברורים בעלילה ואנחנו מחכים שאלישע יתייחס אליהם (שהמחשב נגנב, שכנראה יש סייען), אבל הוא מחליט להתעקש ולהתמקד באופציות האחרות. מאמין שקצת תיקונים בנוסח יכולים לסדר את זה

מצד שני אני מלמד סנגוריה על תחילת פרק, כי הפתיחה הזאת גורמת לשינוי שחל על אלישע בסוף הפרק להיות יותר מודגש.

רגע השיא הזה, בו אלישע סוף סוף מתחיל לצאת מהקופסא (מעניין מה עמיקם היה אומר על זה) בנוי מעולה. לא צריך פיצוצים ברגע כזה, מקסימום שידרוך על ניילון פצפצים.

בקיצור השילוב בין האקשן לדרמה בדיוק במינון המתאים לסיפור כזה.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

הפרק טוב. אמנם בהתחלה הוא קצת מעייף, אבל הוא מלמד אותנו על מסלול המחשבה של אלישע.
ודווקא לכן הירידה למצלמות היא השלב הכי צפוי, והחזרה לחדר תוך גישוש על השטיח - היא הכי לא צפויה ולא אופיינית לאלישע. הוא כל כך לא חוקר מז"פ במהותו - שזה מאוד מאוד מפתיע הצורה שבה הוא התנהל, זה קצת להיכנס לראש של עמיקם ובמקום לחקור אנשים - לחקור חפצים.

משהו אחד מאוד לא ברור לי:
החדר של עמיקם מבחינתי כקוראת הוא מסוכן.
למרות שהוא בתחנה המוגנת והבטוחה, הרי קרה שם משהו לעמיקם שגרם לו לאבד הכרה ולהגיע למוות!
לא היה צפוי יותר שאלישע יילך לצפות במצלמות להבין האם מישהו נכנס לשם? באותם רגעים, או בכל השעות קודם (אולי הוא התחבא? ואם כן, אז הוא היה נוכח גם בשיחה המשותפת עם אלישע ויודע מה אלישע יודע ומה עומק המעורבות שלו..)
ולא רק שאז הרגו את עמיקם, גם בשעות שאחרי המוות - מישהו נכנס וטיפל במחשב. זה אומר שמישהו בכל רגע נתון יכול לבוא ולהרוג את אלישע.
והשאננות שלו בחדר לא מצליחה להסתדר עם המידע הזה.
אני במקומו הייתי לוקחת את המחשב ורצה איתו החוצה לחדר שלי, ממעטת את השהות שם כמה שרק אפשר. ואם החדר האישי גם לא מרגיש מספיק מוגן, הולכת למקום שיש בו עוד אנשים.
וכן, הצפיה במצלמות לא חשובה רק לשאלה 'מי לקח את המחשב', כשמחשב הוא העיקר וה'מי' הוא זניח, אלא הפוך - 'מי' זה חלק הרבה יותר מהותי מבחינת הסכנה, להרגשתי.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ב"ה

הפרק טוב. אמנם בהתחלה הוא קצת מעייף, אבל הוא מלמד אותנו על מסלול המחשבה של אלישע.
ודווקא לכן הירידה למצלמות היא השלב הכי צפוי, והחזרה לחדר תוך גישוש על השטיח - היא הכי לא צפויה ולא אופיינית לאלישע. הוא כל כך לא חוקר מז"פ במהותו - שזה מאוד מאוד מפתיע הצורה שבה הוא התנהל, זה קצת להיכנס לראש של עמיקם ובמקום לחקור אנשים - לחקור חפצים.
ניתוח מעולה. אם היו שואלים אותי לפני כתיבת הפרק מה הן התובנות שאני רוצה שהקורא יקבל מהפרק הזה, הייתי חותם על המשפטים האלו.
משהו אחד מאוד לא ברור לי:
החדר של עמיקם מבחינתי כקוראת הוא מסוכן.
למרות שהוא בתחנה המוגנת והבטוחה, הרי קרה שם משהו לעמיקם שגרם לו לאבד הכרה ולהגיע למוות!
לא היה צפוי יותר שאלישע יילך לצפות במצלמות להבין האם מישהו נכנס לשם? באותם רגעים, או בכל השעות קודם (אולי הוא התחבא? ואם כן, אז הוא היה נוכח גם בשיחה המשותפת עם אלישע ויודע מה אלישע יודע ומה עומק המעורבות שלו..)
ולא רק שאז הרגו את עמיקם, גם בשעות שאחרי המוות - מישהו נכנס וטיפל במחשב. זה אומר שמישהו בכל רגע נתון יכול לבוא ולהרוג את אלישע.
והשאננות שלו בחדר לא מצליחה להסתדר עם המידע הזה.
אני במקומו הייתי לוקחת את המחשב ורצה איתו החוצה לחדר שלי, ממעטת את השהות שם כמה שרק אפשר. ואם החדר האישי גם לא מרגיש מספיק מוגן, הולכת למקום שיש בו עוד אנשים.
וכן, הצפיה במצלמות לא חשובה רק לשאלה 'מי לקח את המחשב', כשמחשב הוא העיקר וה'מי' הוא זניח, אלא הפוך - 'מי' זה חלק הרבה יותר מהותי מבחינת הסכנה, להרגשתי.
שאלה מצוינת. גם זה חלק מהעניין.
החדר של עמיקם הוא תפאורה די מתאימה לסצנות אימה, בפרט על פי התיאור המפורט שלו בפעם הראשונה שבה אלישע ראה אותו. העובדה שאלישע מעדיף לשבת דוקא על הכיסא של עמיקם המת, בחדר שמי יודע מה מסתתר בו, ולא במשרד שלו, שהוא המקום האהוב והנוח שלו - היא חלק מהעניין.
הסיפור עבר טלטלה רצינית מאוד בפרק הזה. אלישע כבר יודע את זה, אתם תיחשפו בהדרגה בפרק - שנים הבאים, ואני מקווה שזה יספיק כדי להבין את קבלת ההחלטות של אלישע.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו! היה שווה לחכות!.
אני חושבת שזה היה מתח מצוין, ישבתי ממש על קוצים כל הזמן שקראתי, חיכיתי שמישהו יתנפל עליו, או משהו כזה, לא יכול להיות שהאויבים העלומים והמתוחכמים לא יעלו עליו כ"כ הרבה זמן. חשבתי גם כמו אלישע שקשה להבריח משהו מתחנת משטרה, והאופציה הראשונה שעלתה לי, שיש לאויבים חפרפרת מבפנים. והוא לקח את המחשב, ולכן הוא גם יכול לתקוף כל רגע, ואף אחד לא יחשוד בו שנכנס למשטרה, כי הוא שוטר מוכר. וזה הפך את כל הסיפור למתח מצוין!
דרך אגב, זה בין הסיפורים הכי אהובים שלי. קשה לחכות לו הרבה זמן,
תודה!
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
אין לי ספק שיש חפרפרת.
לפי כל החומר מהפרקים הקודמים, אפשר להבין שזו אולי דמות שמתעתקת מהעבר לעתיד? או משהו דמיוני מהסגנון הזה? כי אדם חי, קצת קשה לי להאמין שיהיה עד כדי כך קל בשבילו להשתולל ככה (הנסיעה הפרועה עם מלכיאלי, העיניים של השוטר הלא נאמן - לא זוכרת איך קרואים לו, ועוד כל מיני סצינות מוזרות והזויות.)


@מ. י. פרצמן , אשמח אם תבצעי את ההחלפה. גם ככה האשכול פה מבולגן נוראות.
עצתי: לפתוח אשכול מיוחד רק בשביל פרקי הסיפור. הפרקים יעלו בו ברצף, ולא יופרעו ע"י תגובות של בין לבין.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
38

אלירן.



לאלישע הייתה תוכנית פעולה ברורה ומסודרת.

ההבנה המחודשת שלו לגבי אירועי היממה האחרונה, הכריחה אותו לפעול בדרך שונה ממה שהיה פועל אילו הייתה זו חקירה שגרתית. הוא היה מוכרח לשתף מישהו בהארה שחווה, לספר למישהו על התובנה המטלטלת שעדיין הסעירה אותו, שגרמה לו להטיל ספק בכל מה שהיה בטוח בו עד עכשיו.

המחשב של עמיקם ניצב מולו על השולחן, מאובק ומנותק, כבלים משתלשלים ממנו כמו זרועות חסרות חיים. אלישע לא העז לגעת בו בינתיים. הוא רצה להיות בטוח בעצמו, להבין את כל התמונה – ולא רק פיסות בודדות ממנה. הוא מוכרח היה למצוא שותף, מישהו לחלוק אתו את המידע.

מדהים היה לחשוב שעד לפני דקות ספורות – הצורך הכי קריטי של אלישע היה, בדידות והתרחקות מחברת בני אדם, חטטנים ומנומסים כאחד. השינוי שחל באלישע היה קיצוני, ולמרות שמצופה היה ממנו לחשוב תחילה על הדברים, לעבד את המידע, לבסס את התיאוריה שלו ולהוכיח שהוא בוודאות מבין נכון את הסיטואציה – לפני שהוא פועל בדרך קיצונית שעלולה לעכב אותו אם הוא טועה, למרות כל אלו – היה אלישע נחוש לפעול בדרך שכרגע נראתה לו הנכונה ביותר, הן משום שהוא באמת האמין בכך שהיא היחידה שיש בה כדי להשיג תועלת כלשהי, והן משום שמדובר היה בתיאוריה כל כך מופרעת – עד שהוא היה מוכרח לקבל חוות דעת חיצונית, של מישהו אובייקטיבי שיוכל לסייע לו לאמת או לשלול אותה.

ברגעים הראשונים, כשבמוחו עדיין התערבלו מחשבות, האינסטינקט שלו דחף אותו לחייג לאפרים, לעשות את זה שוב ושוב, לשלוח לו הודעות עד שיענה, להכריח אותו לחזור מאיפה שהוא לא יהיה. אולם לאחר מכן – כשחשב אלישע על הדברים, הוא הבין שאין הרבה סיכוי לכך שפעולה כזו תצליח. אפרים מן הסתם דאג להבטיח שאף גורם – מכל גוף שלא יהיה, לא יצליח להתקרב אליו הלילה. אלישע לא התקשה לדמיין את אפרים יושב על קצה של צוק באמצע המרחבים הבלתי נגמרים של המדבר, כשלצידו האופנוע שלו ואוהל מסעות מקופל. אם הוא מכיר היטב את אפרים, סביר שהוא הלך לבדו, בלי לספר אפילו לאשתו להיכן הוא הולך, ובוודאי בלי להשאיר בקרבתו שום מכשיר שבאמצעותו ניתן ליצור קשר עם בני אדם.

מאחר והאופציה הזו ירדה מן הפרק, היה אלישע מוכרח למצוא אפשרות חלופית. הוא מוכרח היה למצוא מישהו שיהיה אמין ומקצועי, אדם שניתן להפקיד בידיו בלב בטוח את הסודות השמורים שעד כה לא היה מוכן אלישע לשתף עם איש.

קשה היה למצוא אדם כזה. אדם שיהיה מצד אחד מקצוען אמיתי, איש שקול עם ניסיון של שנים בשמירת סודות שניתן לבטוח בו בלב שלם, ומצד שני – יהיו לו כל הכישורים הנדרשים לשם ניתוח הנתונים יחד עם אלישע והסקת המסקנות הנכונות מתוכם. רוב השוטרים שאלישע הכיר, נפסלו על הסף בשל היותם צעירים מדי, פטפטניים מדי, כאלו שאלישע חשש שלא יהיו מחויבים במאת האחוזים למשימה, או כאלו שהיו אמינים ומקצועיים – אבל לא היה להם ניסיון בחקירות פליליות משום סוג, או שהם עסקו בתחומים אחרים של ניתוח מידע, כאלו שאין בהם יתרון עבור אלישע בשלב הזה.

ככל שהרהר אלישע ברשימת התנאים הבלתי כתובה שלו, ובדמויותיהם של שוטרי התחנה, הלכה והתחזקה אצלו ההבנה, שאת השותף העתידי שלו הוא לא ימצא בין חברי המחלקה שלו.

עמיתיו של אלישע למחלקה, היו אמנם שוטרים מעולים. אבל בשלב הזה – נדרש עבור אלישע שותף שהוא הרבה יותר מכך. הוא זקוק לאדם בעל יכולות גבוהות יותר, אדם שמסוגל לנהל משימות מורכבות בכוחות עצמו. אדם שיוכל להכיל את היקף החומר שצבר אלישע לאורך החקירה, ולהשתמש בו בצורה הטובה ביותר.

מלבד זאת, החוויה הקשה שעבר אלישע בעת הביקור בביתו של עמיקם ובנסיעה הקצרה שלאחריה, הוכיחה לאלישע שהיכולות שלו בתחום ניתוח הנתונים - אינה מספיקה עוד. הוא זקוק לשותף שיודע להתנהל בשטח, שותף שחי את העבודה באזורים מסוכנים, שותף שיודע להתנהל מול גורמים עוינים. במובן הזה, היה החיסרון של חוקרי התשאול בולט במיוחד. בשונה מאלישע, שעוד החזיק באי אילו יכולות בתחום, שכן בעברו הרחוק הוא שירת במחלקת הבילוש ועבר הכשרה בסיסית שהיה בה כדי לאפשר לו הישרדות בשטח, מרבית החוקרים שביחידה מעולם לא שירתו בתפקיד מחוץ לתחנת המשטרה.

ככל שהרבה אלישע במחשבות על הדמות שהוא צריך לצדו, הלכה רשימת הדרישות שלו וגדלה, והוא הבין – למורת רוחו, שהוא מחפש אדם בלתי קיים. אדם שיכולותיו קרובות לשלמות. שוטר כזה אינו קיים בתחנה, ואילו היה קיים – מן הסתם היה אותו שוטר מופקד על החקירה מלכתחילה, ולא אלישע.

ברגע שקלט אלישע שאין לו שום סיכוי למצוא שותף שיש בו את כל התכונות הנדרשות, התעורר בתוכו דחף לזנוח את התוכנית שלו ולהמשיך לבדו, מבלי לסמוך על אף אדם שעלול לאכזב אותו או להכשיל את החקירה כולה.

הדחף הפנימי היה מוכר לאלישע, שכן הוא ליווה אותו לאורך החקירה הספציפית הזו, ולאורך חקירות רבות אחרות בקריירה שלו. לאורך השנים, פעמים רבות נדרש אלישע להתמודד מול משימות שהיו גדולות ממידותיו, משימות שהיה לו קשה מאוד ליישם בכוחות עצמו בלבד. בכל פעם בה עלתה במחשבתו של אלישע האפשרות להפחית את העומס ולהעביר חלק מן המשימות למישהו אחר, היה מתעורר בתוכו החשש הזה. חשש מפני איבוד שליטה, חשש מפני הפקדת האחריות שלו בידי אחרים, חשש מפני מצב שבו השותף או השותפים שלו יתרשלו בתפקידם ויגרמו לו ליפול בגלל חוסר האחריות שלהם.

מעטות היו הפעמים בהן התמודד אלישע מול הפחדים שלו, והסכים לשתף פעולה עם גורמי חקירה אחרים. מעטות עוד יותר היו הפעמים, בהן הוא הסכים להעניק לשותף שלו סמכות אמיתית.

הפעם הזו, הייתה שונה משאר הפעמים. היא הייתה שונה, כי לא הייתה לו ברירה אחרת.

הוא מוכרח היה להיאבק עם החששות שלו. הוא מוכרח היה לפעול על פי המחשבה בלבד, בלי לאפשר לרגש להכניע אותו. הוא ידע שלבדו הוא לא יהיה מסוגל להשלים את החקירה. יש אמנם סיכון בשיתוף בני אדם נוספים בחקירה הרגישה הזו, אבל אם הוא יפעל לבדו - הסיכוי לכישלון יהיה גדול בהרבה.

ברגע שהפנים אלישע את התובנה על פיה לא קיימת מציאות של שותף מושלם, באופן מוזר – הייתה הבחירה קלה יותר. בדמיונו עלו בזו אחר זו דמויותיהם של אנשי הצוות הבכיר של התחנה, מפקדי המחלקות ואנשי הקצונה הבכירים. הוא הכיר את רובם, וידע להצביע מיד על החסרונות שבשיתוף פעולה עם כל אחד מהם. כל מה שנותר לו לעשות, זה לברור מתוכם את האפשרות הפחות בעייתית. את האיש שסך החסרונות שלו מצומצם משל כל השאר.

ברגע שהתחיל אלישע לחשוב על האיש המתאים ביותר ולא על האיש המושלם, עלתה בעיני רוחו דמות אחת בודדת. קצין משטרה אחד, שההיכרות שלו עם אלישע לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל די היה במעט המשימות שאלישע ניהל לצידו, ובשמועות ששמע אלישע מעמיתיו ומפקדיו, כדי לגרום לאלישע להאמין שהוא האיש שחיפש כל הזמן.

שמו של האיש היה אלירן בוסקילה. בתפקידו, הוא שימש כחוקר זירות פשע. תפקיד מורכב שדורש יכולות רבות בתחומים מגוונים, כך שדי היה בעובדה הזו בלבד – כדי להעמיד אותו בראש רשימת המועמדים.

ההיכרות של אלישע עם אלירן אמנם לא יכולה הייתה להיחשב כידידות של ממש, אולם העובדה שהשניים שירתו באותה תחנה, עבדו על אותן החקירות, ונפגשו בהרבה מאוד זירות פשע אליהן נשלח אלישע לשם תשאול עדי ראיה, אפשרה ביניהם היכרות בסיסית, והיה בה כדי ללמד את אלישע על מידת המקצועיות של אלירן. עד כה, הוא התרשם שמדובר בחוקר מוכשר יחסית, אם כי לדעתו של אלישע – לא היה תחום מסוים שבו הוא הציג יכולות יוצאות דופן. במושגים של תחנת משטרה מקומית, הוא בהחלט יכול היה להיחשב לשוטר מעולה, אבל אלישע התקשה לדמיין אותו מתקדם לדרגת פיקוד גבוהה, או מועבר ליחידה מובחרת.

אם הייתה לאלישע בעיה במחשבה על אלירן כשותף פוטנציאלי, הרי שהייתה זו האישיות התוססת שלו, שאלישע המחושב התקשה להסתגל אליה. הדרך בה התנהל אלירן, הזכירה לעיתים לאלישע התנהגות של נער מתבגר. כאילו התקשה אלירן לעכל את העובדה שהוא כבר אינו בשנות העשרים לחייו.

למרות החסרונות, היה אלישע מוכרח להודות – שבהשוואה לחסרונות אחרים מהותיים יותר שמצא אלישע כשחשב על אפשרויות אחרות, היו אלו זוטות. בסופו של דבר, ענה אלירן על רוב הדרישות שלו, ואם אכן יסתדרו הדברים כמו שציפה – נראה שהתוכנית המקורית שלו בהחלט עשויה להצליח.

כשעל פניו הבעה של חוסר נוחות, כאילו עדיין התקשה להשלים עם הצעד, נטל אלישע לידיו את מכשיר הטלפון שלו. אצבעותיו החליקו על המסך, מדפדפות ברשימת אנשי הקשר. הוא נעצר כשהבחין בשם שחיפש. בתנועה אחת קלה, החליף הצג צבע וצורה, צליל חיוג נשמע.

ברגע בו נענתה השיחה, פרץ מתוך המכשיר רעש חריג בעוצמתו, שגרם לאלישע להרחיק בהבעה של דחייה את המכשיר מאזנו. במשך רגעים ארוכים, פלט המכשיר רק צלילי רקע של צעקות, צפירות מכוניות ויללות רכבי חירום, ואלישע הופתע – משום שאיכשהו, עד לרגע זה, הוא כל כך התמקד בשאלה אם אלירן מתאים להיות לו שותף לחקירה, עד שהוא לא טרח לברר אם האיש בכלל פנוי כעת.

הרעשים שמעבר לקו, העידו שאלירן נמצא בסביבה סואנת, כזו שכלל לא מתאימה לשעה מאוחרת כזו, ואלישע שאל את עצמו אם פספס משהו חריג. רגעים ארוכים חלפו, רגעים שבהם נשמעו רק קולות רקע מקוטעים, ולאחריהם בקע קולו של אלירן מתוך המכשיר.

״בוסקו!״ הוא קרא, ואלישע נשך את שפתו התחתונה. הוא לא אהב את הכינוי שבו אהב אלירן לכנות אותו, למרות שבמובן מסוים – הוא די התרגל אליו. ״בוסקו!״ קרא אלירן שוב, מנסה להתגבר על הרעש שסביבו. ״מה איתך?! אתה מצטרף אלינו?!״

נימת השאלה הייתה כל כך שגרתית, כל כך לא מתוחכמת, ודווקא בגלל הסיבות הללו – התקשה אלישע להתמודד עמה. בשבריר שנייה הוא קלט, שכנראה הוא באמת החמיץ ידיעה חשובה. אירוע גדול שמתרחש ממש עכשיו, או שלפחות התרחש לא מזמן, ומצדיק את הימצאותו של אלירן בזירת הפשע. האירוע הוא כנראה רציני במיוחד, שכן אם אלירן מקבל בטבעיות כזו את שיחת הטלפון שלו ומגיב אליה כך – המשמעות היא שמנקודת המבט שלו, אין שום דבר חריג בהצטרפותו של אלישע אל הצוותים שבשטח.

מאחר ואלישע לא היה חלק מצוות החירום שמוזעק אל זירות פשע מיד עם הכוחות הראשונים, המשמעות של הידיעה הזו הייתה – שהאירוע המתנהל ברגעים אלו, הוא כנראה אירוע שהוזעקו עבורו כוחות בהיקף נרחב. במקרה כזה, בדרך כלל, מצטרפים גם חוקרי תשאול – שתפקידם לתחקר בשטח עדי ראיה או חשודים פוטנציאליים. אלישע שאל את עצמו מה בדיוק אירע, ואם האירוע הזה יסתום את הגולל על התוכנית שלו לצרף את אלירן אל החקירה אותה הוא מנהל.

מאחר ולא הייתה שום סיבה לאלישע להסתיר את העובדה שהוא אינו מעודכן, הוא העדיף לומר את האמת. ״אני לא יודע היכן אתה,״ אמר קצרות. ״הגעתי לתחנת המשטרה רק לפני רגעים. התקשרתי אליך בעניין חשוב אחר, שאינו סובל דיחוי״.

אלירן כנראה לא שמע את המילים האחרונות, או שלא רצה לשמוע. ״אתה רציני?!״ הוא שאל בקול מלא מרץ. ״תקשיב, אתה תהיה בשוק. אתה לא יודע איפה אני עכשיו...״

אלישע כיווץ את גבותיו. חשוב היה לו להבין מה אירע ואם יש לזה קשר כלשהו לחקירה שהוא מנהל. ״תעדכן אותי בקצרה, אם תוכל״. ביקש בקול יבש.

מן הצד השני התעמעמו קולות הרקע, כאילו התרחק אלירן ממוקד ההמולה. ״אתה שומע?!״ הוא נבח אל תוך אזנו של אלישע, וקולו היה הרבה יותר ברור והרבה יותר חזק. ״אתה לא מאמין!״ המשיך בלי להמתין לתגובה. ״הבית של עמיקם הלך. נשרף. אין לך מושג מה הולך פה...״

מילותיו של אלירן תקפו את אלישע ברגע כל כך בלתי צפוי, עד שבבת אחת – הלמה בחזהו תחושה קשה של מועקה, שכמעט ולא אפשרה לו לדבר. התחושה הייתה נוראה, כאילו יש משקל כבד על גרונו ועל חזהו.

כשעזב אלישע את ביתו של עמיקם, רגעים ספורים לאחר שעליית הגג החלה לבעור, היה ברור לו שגם אם ייגרם נזק רציני לרכוש – יחלפו שעות רבות עד שיבין מישהו שהייתה כאן הצתה, ותיפתח חקירה בעניין. מבחינתו, גם עיכוב של שעות בודדות עד הבוקר – מספיק בהחלט, שכן עד הבוקר הוא ממילא עתיד להשלים את פעולות החקירה שלו, בין אם יצליח בהן ובין אם לא. אם אכן היו הדברים פועלים כמצופה והאירוע היה מסתיים עם נזק מועט, או אפילו אם האירוע היה רציני יותר - אבל היה לו זמן לפחות עד יום המחרת, הוא מוכן היה להגיש דו״ח אירוע ולשבת במשך שעות לשחזר את הפרטים. הוא לקח סיכון שמבחינתו היה מזערי, אולם ההשלכות שלו – אם חלילה יקלוט מישהו שיש לו קשר לעניין והוא לא דיווח על כך, עלולות להביא עליו צרות שכמותן לא שיער.

״אני לא מבין,״ הוא קרקר, מנסה להימנע מלעורר את חשדו של אלירן. ״כמה כוחות יש שם?! למה אתה שם באמצע הלילה?! למה הכוחות של כיבוי והצלה לא מטפלים בזה?״

אלירן צחק. ״תקשיב...״ אמר בקול של מי שנהנה מסיפור מוצלח במיוחד. ״אם היית שומע מה בדיוק קרה, לא היית שואל שאלות. עד לפני איזה רבע שעה, עוד היה כאן חשד לאירוע פח״ע. אנשים חשבו שיש מלחמה, השתגעו. הגיעו כוחות מכל המרחב למבנה. באו עיתונאים, צוותי צילום. בקיצור – חתיכת אירוע!״

אלישע התקשה להבין את כוונתו של אלירן. ״לא הבנתי,״ אמר במלוא הכנות, מנסה לסנכרן את המידע ששמור במחשבתו לזה שאלירן מספק לו. ״מה בדיוק קרה?!״

אלירן השיב מיד. ״מה שקרה,״ אמר בנימה מלאה התלהבות, ״זה שעמיקם המוזר הזה...״ הוא השתהה רגע, כאילו נזכר בעובדת מותו של עמיקם, והבין שאין זה ראוי להוסיף כינוי גנאי לאיש מת. ״כלומר, עמיקם זכרונו לברכה,״ הוא מיהר לתקן. ״בקיצור, עמיקם החזיק בבית כמות רצינית של נשק וחומרי נפץ. לפי הערכה של המז״פ היו כאן איזה שלוש - ארבע מחסניות של אם שש עשרה מקוצר, ועוד ארגז של רימוני יד מכמה סוגים. חלק רימוני עשן צבעוניים, חלק רימוני הלם, והיו גם כמה רימוני רסס. בין שש לשבע לפי החוקר הארוך עם השפם מהמז״פ. את כל היופי הזה, עמיקם כנראה שמר בבית עשרים שנה, מאז מלחמת לבנון או משהו בסגנון. אני לא יודע למה הוא עשה את זה, ולמה הוא לא החזיר את זה מזמן, ואם הוא היה חי הוא היה חוטף חתיכת בומבה ממח״ש. אבל כל זה שטויות עכשיו. אני די בטוח שהוא חשב שהרימונים האלו לא עובדים. הקטע הוא, שכשהבית נשרף – הכול התפוצץ, היה מופע זיקוקים נדיר, והשכונה כולה קמה על הרגליים כמו שאתה יכול לתאר לעצמך״.

על פניו של אלישע עלתה הבעה מודאגת. ״מה אתה אומר...״ הגיב בנימה מופתעת, שהייתה בה כנות מסוימת. ״אני מבין שיש שם חתיכת בלגן. מה בדיוק קורה שם?! הבית עלה בלהבות?״

״ועוד איך עלה בלהבות״, השיב אלירן. ״אני הגעתי לכאן קצת אחרי תחילת האירוע, זה היה נראה כמו מלחמה בשטח בנוי. הכבאים הצליחו רק לפני זמן קצר לכבות את הכול. הקומה הראשונה מפויחת כולה, אני לא מקנא במשפחה של עמיקם שצריכה לטפל בזה עכשיו. אתה קולט שהוא עדיין לא נקבר, וכבר נפל עליהם הסיפור הזה?!״

אלישע המהם המהום לא ברור. הוא לא אהב את מה ששמע, והדבר ניכר בתנועותיו שהפכו חדות ועצבניות. ״אתם יודעים איך זה קרה?!״ שאל כשעל פניו הבעה חוששת.

אלירן נאנח. ״בהתחלה חשבתי שזה משהו רגיל,״ הודה. ״אמרתי לכבאי הראשי כאן, שלדעתי המשפחה שכחה כאן איזה סיר על האש. אתה מבין? הרי הם קיבלו את ההודעה שהוא התמוטט, והם יצאו לבית החולים. זה הגיוני לחשוב שהם לא שמו לב למה שהם עושים. העניין הוא, שהאש פרצה בקומה העליונה, יש שם מין חדרון קטן כזה שבו היה הארגז עם התחמושת. זה לא שגרתי, כי החדרון לא קרוב לארון חשמל או משהו כזה. תמיד יכול להיות איזה קומקום שהתלקח, אבל זה קרה בשעה מאוחרת יחסית״.

״חוץ מזה,״ המשיך אלירן בקול שקט יותר, כאילו ניסה למנוע ממי שעומד לצדו לשמוע אותו. ״היו כמה עדי ראיה, שסיפרו על משהו שקרה ליד הבית לפני שהאש פרצה. יש כאן איזה בחור תימהוני שמוכן להישבע שהוא ראה צלליות ליד הבית, ועוד שלושה לפחות שסיפרו על איזו טרנטה שחסמה את הכביש. אני לא יודע אם זה קשור ואיך זה קשור, אבל זה מחשיד. קיבלנו אישור לשעות נוספות בשביל כל הצוות, הממ״ז רוצה חקירה פלילית מלאה. אנחנו ממתינים לאישור של המהנדסים של כיבוי והצלה, הם בודקים אם המבנה בטוח, וברגע שהם יאשרו – אנחנו ניכנס. הניידת של מז״פ כבר הגיעה, החבר׳ה שם מעורבים רגשית וזה לא קל״.

קשה היה לאלישע להמשיך את השיחה, במיוחד לאחר שהבין שהיו עדי ראייה שכנראה ראו בעיניהם את המכונית ואת אנשי האופל שרדפו אחריו לתוך המבנה. בהנחה והחוקרים יתייחסו אליהם ברצינות, ויבחנו היטב את הממצאים בזירה, הרי שהקשר שלו לאירוע ייחשף במוקדם או במאוחר. הברירות שעמדו לפניו היו מעטות. הוא ייאלץ לשתף את עמיתיו במידע שלו, למרות שהמשמעות היא כנראה – הפסקת החקירה. מהרגע בו הסודות שלו יהפכו לנחלת הכלל, הרי שהחקירה תהפוך לרשמית, השעות הבודדות שנותרו לו יתמלאו בדרישות לספק דין וחשבון לכל קצין מהדרג הפיקודי, ואם יצליח להתחמק מזה עוד לפני אור הבוקר – המערכת המשפטית תדאג לבצע את חלקה ולהשבית את פעולות החקירה העצמאיות שלו.

הוא אילץ את עצמו לחשוב, לנתח את האירוע האחרון על פי התובנות החדשות שלו, תוך כדי שיחה. ברור היה לו ששום דבר כאן לא מקרי. כמו כל דבר שקשור לגורמים האפלים שרדפו אחריו, התנהלו הדברים על פי תוכנית מסודרת ומדוקדקת. תוכנית שהמטרה שלה לא ברורה לו בכלל, אבל כנראה ברורה מאוד לאלו שהגו אותה.

״למה זה כל כך חשוב?!״ הוא מצא את עצמו שואל. ״למה הממ״ז משקיע כל כך הרבה כוחות בפריצה למבנה?! הרי זאת הייתה טעות. חשבתם שזה אירוע חבלני, ובסוף זה היה אירוע של דליקה – מקסימום הצתה. זה לא משהו שמחייב כוחות בסדר גודל כמו שאני מבין שיש איתך שם...״

אלירן השתהה כמה רגעים לפני שהשיב. ״תראה,״ הוא אמר. ״זה בית של קצין משטרה שמת בפתאומיות, אז הכול יותר עדין. הממ״ז טוען שעמיקם היה בעבודה על תיק רגיש מאוד, הוא חושש שנשארו בבית חומרים. למען הדיוק, הוא חושש שההצתה הייתה הסוואה לנטילה של חומרים מסווגים מהבית״.

אלישע זקף את גבותיו בחשדנות. מילותיו של אלירן היו יותר מדי קרובות לאמת, יותר מדי מדויקות, כאילו הייתה לו ידיעה כלשהי על מה שאירע. מבלי לשים לב, החל אלישע לגרד בעצבנות את לוח השולחן הכבד שלפניו. חשד עמום התעורר בתוכו. חשד על פיו ברגעים אלו ממש, הוא מפיל את עצמו לתוך מלתעות של מלכודת שנבנתה במיוחד עבורו.

האם ייתכן שאלירן יודע משהו?! האם ייתכן שברגעים אלו ממש משתף אלירן פעולה עם המחלקה לחקירות שוטרים, ומקליט את השיחה כולה במטרה להוציא מפיו של אלישע הכחשה של עובדת היותו בזירה, שתשמש את הפרקליטות בבית המשפט, ותאפשר למי שזה לא יהיה מהמערכת המשפטית להוציא אותו מהתמונה באופן סופי?! האם כבר נודע לדרגים הגבוהים על פעילותו לאורך הלילה, והם סידרו את כל העניין הזה כדי לסלק אותו עד למועד שבו עבודתו כבר לא תהיה רלוונטית?!

פניו של אלישע היו חיוורות, הוא ניסה לחשוב בהיגיון, אבל ברגעים אלו – כלום לא היה בטוח בעיניו. לראשונה במהלך הקריירה שלו, הוא הבין כיצד מרגישים באמת הפושעים אותם הוא חוקר. הוא הבין את הפחד הנורא, את הצורך שלהם בקבלת החלטה זריזה – החלטה שהיא סיכון עצום, כאשר החיים והחירות על כף המאזנים. הוא הבין את החשדנות, את חוסר הרצון לשתף פעולה, את חוסר האמון במערכת כולה...

בתוכו השתוללו שני דחפים מנוגדים. מצד אחד, היה בו משהו שהתקומם על עצם ההשוואה, על הדמיון בין פושעים שכל פעולותיהם מנוגדות לחוק, לפעולות שלו – שכל תכליתן לשרת את החוק. לרגעים מסוימים, כשגברו המחשבות האלו, הוא כמעט והשתכנע לעשות את הדברים בדרך הרשמית, הפורמלית, זו שאין בה שום סטייה מהחוק ומהצדק. יהיה המחיר גבוה ככל שיהיה.

מצד שני, הוא לא יכול היה להתעלם מהתחושה המוזרה שקיננה בתוכו. תחושה של חופשיות, כאילו השלים עם זה שמה שהיה עד עכשיו – לא יהיה עוד. תחושה שדחקה בו לעקם עוד יותר את הכללים, לעשות את הדברים בכל דרך שהוא מסוגל, כי אל המציאות השגרתית אליה התרגל עד היום, הוא כנראה כבר לא יחזור.

קשה היה לאלישע לנהל שיחה נורמטיבית כאשר בכל רגע הוא חווה תהפוכות עזות כאלו. הוא טלטל את ראשו, מבין שהברירה היחידה שלו תהיה – להמשיך על פי התוכנית המקורית.

״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא פלט, הבעתו מעידה על פיזור נפש. ״אני מבין שאתה מתמודד מול חקירה גדולה, ולמרות זאת – אני צריך לשוחח אתך בדחיפות. זה לא סובל דיחוי״.

התגובה המיידית של אלירן הייתה – ׳אוקיי׳!

אלישע הופתע מההסכמה המיידית, ארכו לו רגעים ארוכים כדי לקלוט שאלירן מצפה שהוא ישתף אותו במידע שברשותו דרך הטלפון. ״לא הבנת אותי...״ מיהר אלישע לתקן. ״אני צריך אותך כאן. בתחנה. עכשיו״.

כצפוי, תגובתו של אלירן הייתה הרבה פחות נלהבת. ״אתה רציני?!״ הוא השיב בנימה של אכזבה. ״איך אתה מצפה שאני אגיע עכשיו לתחנה?! אני מנהל כאן צוות! הממ״ז מצפה ממני להוביל את הפעולה! אתה יודע שזה בלתי אפשרי...״

אלישע ציפה לסירוב הזה, וכבר הייתה לו תגובה מוכנה.

״אלירן,״ הוא אמר, מנסה לשמור על מלוא היציבות של הקול שלו. ״עמיקם נרצח״.

אלירן היה סבור כנראה, שהוא לא הבין נכון את שתי המילים. ״מה אמרת?!״ שאל בנימה חשדנית.

״עמיקם נרצח,״ חזר אלישע שנית. ״המוות שלו לא היה טבעי. הוא נרצח כאן, בתחנת המשטרה, בחדר שלו. הייתי כאן כשזה קרה״.

למשך כמה רגעים נשמעו רק רעשי הרקע, אלירן כנראה לא מצא את המילים. אלישע לא אמר מילה, המתין עד שאלירן יקלוט את המשמעות.

״אני לא מבין,״ אמר אלירן לאחר שהות ארוכה, קולו הרבה יותר רציני. ״משהו כאן לא הגיוני. בבית החולים אמרו שהוא נפטר משבץ מוחי. אין חשד לפלילים...״

אלישע לא התרשם. ״אם כך,״ אמר בנימה בטוחה, ״התפקיד שלנו לברר איך הצליח הרוצח להסוות את העובדה שמדובר ברצח, עד שאפילו בבית החולים לא הבינו שזה לא באמת טבעי״.

אלירן שתק, כנראה ניסה להבין אם יש היגיון במילותיו של אלישע. ״זה מוזר,״ הוא אמר לבסוף. ״אתה מצפה ממני להאמין לזה, אבל אני לא יכול לסמוך רק על המילה שלך. אני צריך הוכחה...״

עיניו של אלישע היו ממוקדות בנקודה גבוהה בקיר שמולו, הבעה מהורהרת עלתה על פניו. זה היה רגע מכריע בעבורו. הוא נדרש להעמיד את התיאוריה שלו בפני מבחן, מבחן שעליו יקום או ייפול הכול.

״אני מסוגל להוכיח לך את זה״. הוא אמר לאחר רגעים ארוכים של מחשבה. ״אבל בשביל זה, אני אצטרך שתעשה מה שאני אבקש ממך. זה בסדר מצדך?!״

״תלוי מה תבקש...״ הגיב אלירן מיד.

אלישע חייך חיוך עגום. ״יש בזירה חבלן?!״ שאל, שלא מן העניין.

אלירן התקשה לעמוד על סוף דעתו של אלישע. ״יש, בוודאי שיש,״ אמר ברוגז. ״התפוצצו כאן חומרי נפץ, כבר אמרתי לך...״

אלישע שילב את ידיו. ״תן לי לדבר עם החבלן,״ אמר בנימה שלווה. ״ותקשיב לשיחה. לדעתי, אתה תמצא את ההוכחה שאתה מחפש״.

מעבר לקו השתררה שתיקה, ואלישע שאל את עצמו אם אלירן מתכוון לציית לו. רגעים ארוכים חלפו, לאחריהם התגברו קולות הרקע, ואלישע הבין שאלירן חזר אל הזירה. הוא יכול היה לשמוע יללות סירנה, צעקות מרוחקות, רחש של מנוע כלי רכב דולק. הוא ניסה להבין דרך האזנה לקולות, מה בדיוק מתרחש בזירה, אולם הוא די התקשה בכך.

״פליקס!״ בקעה פתאום קריאה מעבר לקו. ״פליקס!״ שבה הקריאה ונשנתה.

אלישע הטה את ראשו, מאזין בדריכות. קולות חפוזים נשמעו, נראה שאלירן מסביר משהו למישהו שככל הנראה התקשה להבין אותו. הקו התמלא רשרושים, ואז באחת הצטלל. ״בוסקו,״ קרא קולו של אלירן. ״החבלן כאן. דבר צפוף, כי יש לו עבודה״.

על פניו של אלישע הייתה הבעה בלתי מוגדרת. הוא חש התרוממות רוח, קולו היה בטוח ושלו.

״שלום,״ הוא אמר בנימה סמכותית. ״אתה החבלן בזירה?!״

״כן״. השיב קול שקט. ״זה אני״.

אלישע התרומם מהכיסא. ״כמה שנים אתה בתפקיד?!״ שאל.

החבלן הגיב מיד. ״שלוש עשרה שנה״.

אלישע הניח את ידיו על משענת הכיסא, משלב אותן. ״יפה מאוד,״ החמיא. ״אני לא רוצה לגזול מזמנך, רק שאלה קטנה.

״האם אני צודק בכך שאירוע מעין זה שראית היום, הוא אירוע נדיר?! אירוע חריג?! האם אני צודק בטענה שהפיצוץ מתוך הדירה לא היה טבעי?!״

החבלן הגיב מיד, בקולו נימה ברורה של חשד. ״מי זה?!״ הוא אמר.

אלישע לא אפשר לו להתחמק. ״אני קצין ביחידה, רב פקד בוסקוביץ׳,״ הזדהה. ״בבקשה, תענה על השאלה״!

החבלן נשמע כמו מישהו שחטף מהלומה די רצינית. ״אני לא סיימתי לגבש חוות דעת,״ הוא אמר קצרות. ״אבל כן. זה חסר סיכוי. גם אם אחסנו שם נשק בצורה לא אחראית, זה כמעט לא הגיוני שזה התפוצץ, בוודאי לא ככה. זה סיכוי של אחד למיליון. אף פעם לא חשבתי...״

על פניו של אלישע עלה חיוך של ניצחון. ״תודה,״ הוא קטע את דיבורו של החבלן, מנסה למרות זאת לשמור על נימוס. ״תן לי שוב את אלירן״.

קולו של אלירן חדר מיידית לשיחה. ״בוסקו...״ הוא אמר, והפעם הייתה נימה של הפתעה גמורה בקולו. ״מה היה פה עכשיו?! מה אתה לא מספר לי?!״

החיוך על פניו של אלישע התרחב. ״בוא לכאן ותשמע...״ השיב מיד.

אלירן מלמל מילים לא ברורות על כך שהוא צריך לחשוב איך להתחמק מהזירה, אבל אלישע לא חשש. היה ברור לו שהוא הצליח לעורר את סקרנותו של אלירן. הוא ידע שאלירן יבוא, הסקרנות לא תיתן לו מנוח.

חשוב היה לאלישע שלא להאריך בדברים, שכן הייתה לו עוד פעולה אחת שהוא מוכרח היה לעשות, והוא נדרש לקיים לשם כך עוד שיחה אחת – ברגעים הללו ממש. כל איחור, אפילו איחור של דקות בודדות, עשוי לשבש את התוכניות שלו.

במילים קצרות הסביר אלישע לאלירן היכן הוא נמצא, וזירז אותו לנסות ולהגיע כמה שיותר מהר אל בניין התחנה. לאחר מכן הוא ניתק את השיחה, פונה אל השלב הבא בתוכנית.

כשחייג אלישע ליעד הבא שלו, הייתה על פניו הבעה הרבה יותר רגועה מזו שהייתה על פניו לפני כן. השיחה הייתה קצרה ועניינית, אלישע אמר את שלו והאזין לתגובה – שמצאה חן בעיניו.

כשסיים עם המטלה הזו, חש אלישע תחושה של פריקת מתח. תוך כדי שהוא נאנח אנחה עמוקה של הקלה, גופו קרס שוב אל הכיסא המרופד של עמיקם. היו לו דקות ספורות של המתנה, והוא מוכרח היה לסדר את המחשבות שלו, כדי שיוכל להסביר אותן מבלי להסתבך.

הפנקס הקטן שלו התמלא תוך כמה דקות בקווים ואותיות בלי סדר וצורה. מילים מודגשות, סמלים שרק אלישע הבין, ראשי תיבות שאלישע הגה ברגעים אלו ממש. הכאוס ששלט במחשבותיו של אלישע, כאילו עבר אל דפי הפנקס. המחשבות כאילו השתחררו מכלוב בו הן היו מכונסות עד לרגע זה, והתפזרו בכל תא מתאי המוח שלו.

כשהעבודה הושלמה, הבין אלישע עד כמה הוא רחוק מלהבין הכול. הוא אמנם הבין הרבה יותר ממה שהבין קודם, אבל עדיין – לא היה בכך כדי להשיב תשובה לשאלות הקריטיות, שהמשמעות שלהן גדלה הרבה יותר ברגעים אלו.

מעולם לא חווה אלישע כזו תחושה. הוא כל כך קרוב מצד אחד, וכל כך רחוק מצד שני.

למרבה המזל, לא נדרשה ממנו סבלנות רבה מדי בהמתנה לשותף החדש שלו. בערך עשרים דקות חלפו מאז החל העט שלו לנוע על דפי הפנקס, ועד שארבע דפיקות נשמעו על הדלת.

הוא קם ממקומו באיטיות, מתקרב אל דלת החדר, מציץ דרך העינית הזעירה הקבועה בה.

מאחורי העינית נשקפה דמות רזה, דמות שהעלתה אצל אלישע מיידית דימוי של בובת פלסטיק שמישהו עיקם באמצעות צבת. הדמות הייתה לבושה בחולצה שחורה גדולה ממידותיה, עליה היה מאויר איור צבעוני של פו הדוב.

האיש שמאחורי הדלת החזיק על כתפו תיק גדול בצבע שחור. הוא הביט לכל הכיוונים בחשדנות, נוקש שוב על הדלת.

אלישע נסוג צעד אחד לאחור.​
 

חגי שהם

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
קודם כל, הפרק מדהים
אשמח לבקש מהכותב היקר שיכתוב תקציר לתועלת המצטרפים וסתם כאלו המתקשים להחזיק ראש עם ריבוי הפרטים
 

אביגלוש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק מהמם!!
מצטרפת לבקשה של @חגי שהם לתקציר בתחילת הפרק,
קצת נאבדתי בתוך כל הפרטים.
חוץ מזה ממש אהבתי את הפרק!
פרק מטורף!!!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  101  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה