הנושאים החמים
אלישע עדיין חי, לעת עתה.
האיש שכתב אותו, מחפש פטנט להארכת היממה בכמה שעות.
אף על פי שפטנט כזה עדיין לא נמצא, התקווה היא - שבמהלך השבוע הקרוב יעלה הפרק הבא.
סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.
- פותח הנושא mic003
- פורסם בתאריך
האיש שכתב אותו, מחפש פטנט להארכת היממה בכמה שעות.
אף על פי שפטנט כזה עדיין לא נמצא, התקווה היא - שבמהלך השבוע הקרוב יעלה הפרק הבא.
ב"ה
אחרי שכבר הצלחנו לחזור בזמן 400 שנה אחורה, רק להארכת היממה עוד לא נמצא פתרון?
זה אמור להיות קל ממש!
וחוץ מזה, משהו במשפט הזה מוכר לי קצת: "הלילה הארוך ביותר עוד יגיע".
אז אולי הוא יגיע היום ויהיה לכם עוד זמן לכתוב?
נערך לאחרונה ב:
35
הפירמידה הגדולה בגיזה:
הפירמידה הגדולה בגיזה:
שלוש פעמים היה צריך אלישע לנסוע לאורך רחוב האצ"ל, הממוקם בפאתי אזור התעשייה הצפוני של באר-שבע, כדי להבחין בשלט האפרפר והמוסתר עליו נכתבו המילים: "עולם האלקטרוניקה של אלכס'. למרות השם המטעה, לפיו ניתן היה להבין כי מדובר בחנות גדולה ומתקדמת, הייתה זו בסך הכול מעבדה קטנה ונידחת לתיקון מכשירים סלולריים, מחשבים וקונסולות משחקים. חזית החנות הייתה צנועה וקודרת. היה שם חלון ראווה חסר חן מאחוריו הופיעה תצוגה עלובה של מספר מכשירים אלקטרוניים מחודשים שהוצעו למכירה במחירים זולים.
אמיר מומחה המחשבים כבר כנראה הגיע למקום, העידו על כך האורות הדולקים בפנים החנות והתריס הפתוח בכניסה. אלישע מיהר להכניס את כל הפריטים שאסף מביתו של עמיקם לשקית ניילון אטומה עבה, יוצא מן המכונית כשהשקית בידו, פוסע היישר אל החנות.
בפנים, הייתה החנות מכוערת אפילו יותר מבחוץ. מלבד מדף אחד עליו היו מונחים מכשירים חדשים לצרכי מכירה, הוקדש כל השטח הפנימי של החנות למעבדת התיקונים. על רצפת פרקט אדומה היו מגובבים בחוסר סדר כוננים, לוחות אלקטרוניים, רכיבי זיכרון וכבלים שונים בשלל גדלים. אמיר מומחה המחשבים ישב על הרצפה ברגליים משוכלות, מלחים במרץ רכיבים זעירים ללוח אלקטרוני ירוק, ידיו עטויות כפפות גומי עבות מונעות התחשמלות.
"אמיר?!" קרא לעברו אלישע.
אמיר הפסיק את עבודתו, מרים את ראשו, עיניו מביטות מבעד למשקפי ריתוך עבות. "שלום, אלישע". אמר בנעימות. ״מיד אתפנה אליך. אני רק אסיים כאן ברשותך״.
הוא הניח מידיו את מכשיר הריתוך הכבד, מסיר בזריזות את המשקפים העבות, מנגב מפניו זיעה באמצעות נייר טישו. לאחר מכן הוא רכן, עוטף בעדינות רבה את הלוח האלקטרוני בשתי שכבות של ניילון בועות, מסמן על הניילון בלורד שחור עבה את המילה 'טופל'. כשסיים הוא התרומם ממקומו תוך כדי שהוא מסיר אבק מבגדיו. "כולי לרשותך!" הכריז.
אלישע חיטט בשקית הניילון, מוציא מתוכה את כונן המחשב. ״זה המחשב שדיברתי אתך עליו״. הסביר. ״אני מקווה מאוד שתוכל לפרוץ לי אותו במהירות. החומר שבתוכו חשוב לי מאוד״.
אמיר הזדקף בחשד, מביט ממרחק בכונן המסורבל, כאילו חושש להתקרב אליו. ״איזה מן מחשב זה?״ שאל בנימה מוטרדת. ״זה ׳אפל׳?״
אלישע העיף מבט בסמליל המודפס על צדו החיצוני של הכונן. ״לא,״ השיב מיד. ״זה מחשב מתוצרת ׳דל׳ אם אני לא טועה...״
אמיר התקרב בשני צעדים זריזים, מושך בעדינות את הכונן מידיו של אלישע, בוחן אותו כשמבט חתום על פניו. תהליך הבדיקה ארך מספר שניות, במהלכן הפך אמיר את הכונן מצד לצד, קירב אותו אל עיניו כדי לראות אם החיבורים תקינים, ואפילו ניסה להציץ דרך אחד השקעים כשעינו האחת פקוחה לרווחה והשנייה עצומה ומכווצת במאמץ. לבסוף, הניב תהליך הבדיקה תוצאות, ואמיר היישיר אל אלישע את עיניו. ״זה אכן מחשב מתוצרת ׳דל׳,״ הוא אישר, ״דגם ישן מאוד שייצורו הופסק עוד לפני שנת אלפיים. המגעים נראים לי תקינים, כך שאם לא יהיו תקלות בלתי צפויות – אוכל לפרוץ אותו תוך זמן קצר״.
"כיוון שאנחנו לא במעבדה המשטרתית," הוא המשיך לדבר תוך כדי שהוא פותח מגירה ושולף מתוכה כבל מגולגל, "אין לי כאן את כל הכלים הטכנולוגיים המתקדמים של משטרת ישראל, שהיו מאפשרים לי לפרוץ את המחשב בן רגע. לכן אני אשתמש בשיטה פרימיטיבית, ולכן זה יארך מעט יותר זמן. בין רבע לחצי שעה״. הוא פרש את הכבל, מחבר את צדו האחד לכונן המחשב, מחזק את החיבור באמצעות צמד ברגים.
הוא מתח את הכבל, מקרב את צדו השני אל מסך מודרני קמור שניצב על הדלפק, נועץ אותו בחריץ המיועד לכך בתחתית המסך. הצג האיר באחת, סמלה של מערכת ההפעלה הפופולרית ווינדוס אקס. פי מופיע עליו, בסמוך לאנימציה מוכרת המעידה כי המחשב טוען את מערכת ההפעלה.
אמיר התיישב על כיסא מנהלים מרופד שהיה מוצב מול המסך, מנתק מחגורתו צרור מפתחות כבד ומניח אותו על השולחן כשארשת חשיבות על פניו. ״לפני שאני מתחיל,״ הוא אמר, אצבעותיו מתופפות על השולחן, ״אני צריך שתראה לי צו שופט״.
אלישע נאנח. מהבקשה הזו הוא חשש יותר מכל. עד כה הוא קיווה שאמיר לא יקפיד לבקש ממנו את הצו, ציפה שיעלים עין או ישכח. ״אני מצטער מאוד,״ נאלץ אלישע להודות בבושת פנים. ״אין בידי צו מבית משפט״.
אמיר הופתע עד עמקי נשמתו. ״אתה רציני?!״ שאל באכזבה. ״איך אתה בא אלי עם דרישה לפריצת מחשב בלי לדאוג קודם לצו בית משפט?! זאת עבירה פלילית, אלישע! חוץ מהעבודה שלי, אני עלול לחטוף חתיכת עונש על כזה דבר!״
״אני יודע״. השיב אלישע. ״ובכל זאת, קיוויתי שתפרוץ עבורי את המחשב. אני לא יודע עד כמה אתה מעודכן, אבל בטח שמעת על מה שקרה לעמיקם״.
אמיר הזדקף מיד, הבעה מלאה התעניינות על פניו. ״איך זה קשור לעמיקם?״ דרש לדעת.
אלישע עטה על פניו הבעה אכפתית. ״המחשב הזה היה של עמיקם,״ השיב בנימה רגועה. ״לדעתי, יש בו מידע חשוב, מידע שעשוי לשפוך אור על הנסיבות בהן אירעה הטרגדיה״.
על פניו של אמיר הייתה הבעה מסוקרנת, הוא נראה כמי שמתכוון לשאול משהו – ואלישע חשש שהוא מתכוון לחקור אותו על הנסיבות באמצעותן הגיע המחשב לידיו. כדי למנוע מצב מביך מעין זה, מיהר אלישע להטות את השיחה לנושא אחר. ״הייתי עם עמיקם בבית החולים היום,״ הוא אמר בנימה עצובה. ״אתה בטח מבין עד כמה חשוב למשפחה לדעת את האמת. לדעת איך הוא נהרג...״
על פניו של אמיר הייתה הבעה של השתתפות, הוא הניד את ראשו בעצב ואלישע חשש שהוא יגיב ברגשנות יתר. ״אתה יכול לעזור לנו,״ ניצל אלישע את הרגע, מדבר בנימה הכי משכנעת שיכול היה להפיק. ״אני מבטיח לך, אף אחד מבני המשפחה לא יתנגד לזה שתפרוץ את המכשיר. הם כולם הביעו הסכמה, רק שבדרך השגרתית – דברים אורכים המון זמן״.
אמיר הנהן הנהון איטי. הוא נראה קרוב להשתכנע, אבל מההיכרות של אלישע אתו הוא ידע – שאמיר אינו פראייר. גם כשהוא משתכנע, תמיד יש לכך מחיר.
״טוב...״ אמר אמיר לבסוף. ״נראה לי שאני יכול לעשות את זה, כמובן – רק בשבילך ובשביל עמיקם, ואני מקווה מאוד שזה לא ידלוף החוצה. בכל מצב, אם איכשהו זה יגיע למישהו, אני אטען שלא ידעתי מה יש במחשב, ושאמרת לי שזה מחשב שלך״.
״למרות הרצון הטוב שלי,״ המשיך אמיר, ונימת דיבורו הבהירה לאלישע שחששותיו התאמתו. ״הייתי מצפה לאיזה שהוא שכר טרחה על העבודה הקשה שלי מחוץ לשעות העבודה״.
אלישע נאנח. ״אתה רוצה כסף?!״ הוא שאל בנימה של תיעוב.
אמיר הניד מיד את ראשו, הבעה זועפת על פניו. ״תגיד, אתה חושב שאני אידיוט?!״ הוא הגיב. ״נראה לך שאני אקח על זה כסף? אני עובד ציבור! זה מתכון מנצח לתיק שוחד״.
אלישע חש עייפות מזדחלת באבריו. ״אז מה אתה רוצה?!״ שאל בנימה מותשת, מקווה שלא תהיה זו בקשה קיצונית במיוחד.
אמיר חייך חיוך ערמומי. ״אני צריך ביטול דו״ח״. אמר. ״אחותי מסכנה, שוטר נתן לה קנס אלפיים שקל בלי שום סיבה. עכשיו היא צריכה רענון נהיגה, והיא אמא לשבעה״.
אלישע נתן באיש שממולו מבע תמה. ״אתה רציני?״ שאל. ״אתה הרי יודע שאני לא במחלקת התנועה. איך אתה רוצה שאני אסדר לך דבר כזה?!״
אמיר משך בכתפו. ״אני יודע שיש לך קשרים,״ אמר. ״לי אין קשרים, והדו״ח הזה הוא חתיכת עוול. תבטיח שתבטל את הדו״ח, ואני אעזור לך״.
המבט בעיניו של אלישע היה מלא תיעוב. ״איך אתה מרשה לעצמך לעשות את זה?!״ הוכיח את האיש שממולו. ״אתה משרת ציבור! איך אתה יכול לזלזל ככה בתפקיד שלך בשביל כמה פרוטות?״
אמיר לא נכנע. ״תבטיח לי שתסדר לי את הדו״ח ואני עוזר לך,״ חזר שוב בנימה אדישה.
אלישע הרהר בדרישה למשך מספר רגעים, מבין שלמעשה – אין לו ברירה. הוא לא יכול היה לעצור, לא אחרי שלקח כאלו סיכונים. ״אני מבטיח,״ אמר בנימה רפה. ״עכשיו קדימה, תעשה מה שאתה צריך״.
להפתעתו של אלישע, האיש שמולו שרק שריקה של התפעלות, עיניו מתרחבות. ״וואו!״ הוא אמר בהלם. ״לא האמנתי שתסכים, סתם ניסיתי לראות עד כמה זה חשוב לך ועד כמה תהיה מוכן לכופף את החוק״. הוא סקר את אלישע בפליאה, כאילו ראה אותו לראשונה. ״בחיים לא חשבתי שאתה, אלישע, הסרגל של התחנה, תסכים לכזאת עסקה מפוקפקת״.
על פניו של אלישע עלתה הבעה זועמת. ״אתה חושב שזו בדיחה?!״ הוא הגיב בכעס. ״אתה חושב שיש לי זמן לשטויות שלך?! עוד לא קלטת מה עבר עליי?״
אמיר נסוג עם כסאו אחורנית, על פניו הבעה חתומה. ״מצטער,״ הוא אמר. ״הייתי חייב לבדוק עד כמה זה חשוב. אני לא אחד שאפשר למרוח, ואני לא משתכנע בכזאת קלות לעבור על החוק. עכשיו אני די בטוח שזה רציני כמו שאמרת״.
על פניו של אלישע עלתה הבעה ממורמרת. ״תתחיל כבר לעבוד,״ הוא ביקש. ״יהיה מספיק זמן לדיבורים אחר כך״.
אמיר הנהן הנהון קצר, ואיכשהו – הבין אלישע מהמבע שעל פניו שהוא מתחיל לקלוט את החשיבות שאלישע מייחס לחקירה. אלישע עקב אחר תנועותיו הזריזות של מומחה המחשבים, רואה כיצד הוא משחק במפתחות שבצרור שלפניו ומבודד מהם מפתח אחד קטן ופשוט.
רגע לאחר מכן רכן אמיר אל מתחת לטבלת השולחן, מחזיק בידו הימנית את צרור המפתחות, כאשר המפתח הקטן תפוס בין האגודל לאצבע המורה. אלישע לא הצליח לראות מה בדיוק עושה שם אמיר, אולם הוא שמע צליל של פתיחת מגרה, ולאחר מכן התרומם אמיר כשבידו השמאלית דיסק און קי כסוף, ועל פניו חיוך של ניצחון.
״מה אתה מחזיק שם?״ התעניין אלישע מתוך נימוס בלבד.
מומחה המחשבים נראה כאילו המתין לשאלה הזו. ״אני מחזיק כאן את הנשק הסודי שלי,״ אמר בגאווה. ״פורץ הסיסמאות האימתני, ששום כוח בעולם לא יכול להתנגד לו״.
אלישע סקר את הדיסק הזעיר, מרים גבה אחת בשעשוע. ״זה בהחלט נראה אימתני,״ אמר בנימה צינית.
מומחה המחשבים התאמץ לתחוב את הדיסק אל אחד החריצים שבכונן, קצה הלשון שלו בולט מפיו. כשסיים, הוא נשען אחורנית, מניח את ידיו בנינוחות על המקלדת. ״אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה,״ אמר. ״אם היית מבין משהו על סדר החשיבויות של העולם המודרני, אולי היית מצליח לקלוט שהדיסק הקטן הזה הוא כלי נשק לכל דבר. וכשאני אומר נשק, אני לא מתכוון לסדר הגודל של הברזל המטופש שעל החגורה שלך, אלא לסדר גודל של טנק מרכבה לכל הפחות״.
אלישע לא התכוון לבזבז את זמנו בוויכוחי סרק. ״אני בכל זאת מעדיף את חתיכת הברזל,״ אמר במשיכת כתף. ״קשה לי לראות איך אני מתמודד מול אויב חמוש עם רכיב אלקטרוני שביר. אבל אתה יודע, על טעם וריח אין להתווכח. אני שמח לשמוע שאתה מרוצה מהיכולות שהמקצוע שלך מספק לך, ואני אסתפק לעת עתה בזה שתשחרר לי את הסיסמא״.
אצבעותיו של אמיר התעוררו לחיים, מתרוצצות על גבי המקלדת. העובדה שעיניו של אמיר היו ממוקדות במסך, ורק אצבעותיו נעו, יצרה אצל אלישע תחושה מוזרה, כאילו האצבעות מנותקות מהאיש ופועלות עם רצון עצמאי משלהן.
למרות הסקרנות של אלישע והרצון שלו להבין מה בדיוק עושה מומחה המחשבים, הוא לא רצה להפריע לו בשאלות, ונותרה לו רק האפשרות לצפות בצג הבוהק, צפייה שעבורו הייתה חסרת תועלת. הצג היה כעת צבוע בכחול בוהק, אותיות לועזיות משייטות עליו, מתחלפות בקצב מסחרר על פי קצב התקתוקים התכופים. מדי כמה רגעים התחלפה התצוגה כולה, נבלעת ברקע שחור אטום, ואז – פעם אחר פעם, צץ שוב הרקע הכחול, עמוס באותיות וסימנים שלא היו עליו קודם לכן.
מהר מאוד נמאסה על אלישע הצפייה בנתונים, שמבחינתו - היו כמו ספר לימוד בשפה זרה. במקום לבזבז את הזמן היקר כל כך, הוא העדיף לנצל את הזמן כדי לעבור על הממצאים הנוספים אותם מצא בביתו של עמיקם.
הוא פתח את השקית בה אחסן את הפריטים מביתו של עמיקם, מפזר את תכולתה על הדלפק. ברור היה לו שבשקית מסתתר פרט מידע חשוב, כזה שיש בו כדי לשנות את המשוואה לטובתו. למרות הציפייה של אלישע להשיג גישה אל המחשב, ולמרות התחושה שלו שהמידע שבמחשב הוא שעשוי להוביל אותו אל קצה חוט, הוא לא יכול היה להתעלם מכך שדווקא התיק זכה למנגנון אבטחה משוכלל, עם אזעקה שהופעלה ברגע בו הוא נע ממקומו, בעוד שהמחשב – לא הפעיל שום מערכת הגנה כשאלישע נטל אותו.
בתנועה זריזה, הרים את אחת משתי חולצות המשטרה, ממשש את הכיס הקדמי בתקווה למצוא בתוכו משהו מוחבא. להפתעתו החולצה הייתה לחה, דבר שהיה בניגוד להשערתו הקודמת לפיה הבגדים שכבו בתיק זמן רב. אם כך היה הדבר, היא הייתה מספיקה בוודאי להתייבש.
הוא הרהר בפרט המידע החדש, מנסה להבין את משמעותו. לאחר רגעים קצרים של מחשבה, המסקנה המחודשת שלו הייתה – שכנראה חלה טעות בהערכה הראשונית שלו, על פיה הריח שבקע מן התיק נבע משרידי מזון מקולקלים. אם החולצה עדיין לחה, מן הסתם חלפו ימים מעטים מאז היא הוכנסה אל התיק, מה שאומר שמקור הריח המעופש הוא כנראה מהרטיבות של הבגדים שנדחסו בתיק באופן שלא אפשר להם להתאוורר כראוי.
הוא הרהר במשך רגעים ארוכים בתובנה החדשה, מנסה להבין אם שינוי הנחת היסוד הבסיסית שלו משנה משהו בסבך הפרטים. למרבה הצער, הוא נאלץ להודות שכרגע – ההבנה החדשה אינה משנה דבר. ייתכן שבעתיד תהיה לכך משמעות, אבל כרגע – הוא מוכרח להמשיך ולחקור את הממצאים.
ידו חיטטה בתוך הכיס העמוק שבחזית החולצה, הוא העווה את פניו בגועל כשחש במגע של כדור דחוס עשוי נייר טואלט. הייתה מעין אכזבה על פניו כשהשליך את החולצה בחזרה אל השקית, מחלץ מתוך התיק את החולצה השנייה שגם היא הייתה לחה, אם כי פחות מקודמתה.
החיפוש בחולצה השנייה היה חסר תועלת, וגם בסיומו – מצא אלישע את עצמו במצב דומה לזה שהיה בו קודם החיפוש. הוא החליט לוותר לעת עתה על בדיקה מדוקדקת בכל הבגדים, בוחר במקום זאת לעיין במחברת שכותרתה הייתה 'זיכרונותיו של יוסי לב טוב'. הוא דפדף לאורך המחברת, מרפרף על הכותרות שנכתבו בגמלוניות בראש העמודים, כותרות שנשאו שמות כמו ׳פרפר כלוא׳, או ׳גנרל ערירי׳, שמות שלא עודדו את אלישע לקרוא אותם – בלשון המעטה.
גם כשניסה אלישע לקרוא חלק מן המאמרים, הוא לא התרשם שהתוכן שבהם איכותי, או כזה שיכול ללמד משהו. באופן כללי, נראה שעמיקם ניסה ליצור מעין מאמרי עומק, שירים חסרי חרוזים ומבנה, שבעיקר היה להם אופי פילוסופי מעורפל וכבד שהקשה לחלוטין את הקריאה בהם.
היו שם מאמרים שנדמו לאלישע כמו חידות היגיון. מאמרים שהיו עמוסים במילים כבדות ומורכבות, שהולחמו זו לזו בחוסר חן. התוכן הכבד הקשה על אלישע להתרכז, והוא כמעט ונרדם מול הדפים הצפופים, והמאמץ שלו לדלות משהו מהאותיות שלפניו – נראה בלתי אפשרי.
הקושי להבין את אישיותו של עמיקם, יצר אצל אלישע שתי נטיות – הפוכות לחלוטין זו מזו. לרגע הוא האמין שעמיקם סבל מקושי נפשי כלשהו, והמחברת הייתה הדרך שלו לפרוק את מתחיו, כך שהמילים נכתבו מתוך כוונה ומחשבה, ולרגע אחר – היה ברור לו שמדובר בטקסט היתולי, אולי פרודיה על ספרות פילוסופית, שעל פי ההומור המעוות של עמיקם – אמורה הייתה לבדר את הקורא.
דקות ארוכות השקיע אלישע על הניסיון לפצח את סודותיה של המחברת. דקות ארוכות, שהסתיימו במפח נפש. כלום לא נעשה ברור יותר אחרי הקריאה. ההיפך, הקושי להבין את האיש רק התגבר והחידות רק התעמקו.
עם כל המוזרות של עמיקם, והעובדה שאלישע אף פעם לא הבין אותו, היה משהו בתוכן של המחברת – שגרם לאלישע לתהות מה בדיוק חווה עמיקם בימים האחרונים לחייו. עמיקם שהוא הכיר, למרות כל מגבלותיו וחסרונותיו, היה בסופו של דבר אדם שהצליח לנהל חיי חברה תקינים, ועל פי מה שראה אלישע בביתו – נראה שהיו לו גם חיי משפחה מצוינים.
המילים שכתב עמיקם לא התאימו לו, וההבנה הלכה והתחזקה ככל שהרהר אלישע בדמותו של עמיקם, על כל מורכבותה. אפילו עבור אדם כמוהו, המילים הללו היו יותר מדי. התחושה הכללית בעת קריאה במחברת הייתה תחושה של מועקה, של קדרות, ואלישע שאל את עצמו עד כמה צריך היה עמיקם להיות קודר ומדוכא כדי שתחושותיו יעברו דרך המחברת, למרות שהכתיבה אינה מן המשובחות בלשון המעטה.
ברגעים אלו, לא יכול היה אלישע שלא לחשוב על העדות שהעיד בפניו בנו של עמיקם, על פיה - בעיצומה של השבת החל עמיקם להתנהג בצורה מוזרה, שהגיעה לשיאה כאשר הסתגר במוצאי השבת בעליית הגג וסירב לצאת ממנה למרות בקשת בני המשפחה. לפי עדותו של הבן, זה היה אירוע חריג מאוד עבור עמיקם, וכשחשב אלישע על המחברת שבידיו – הוא לא יכול היה שלא לחוש שיש קשר בין הדברים.
ההבנה הכתה בו באחת, מטלטלת אותו, לא מאפשרת לו להתחמק. זו הייתה הבנה פשוטה כל כך, הבנה שאילולי האישיות המורכבת של עמיקם – הייתה אמורה לעלות ולבלוט מיד.
עמיקם עבר שינוי, זה ברור.
עמיקם שאלישע הכיר לא היה מסתגר לילה שלם בעליית הגג כשבני משפחתו דואגים לשלומו בחוץ, וקל וחומר שלא היה נוהג באלימות כלפי אשתו אף אם היה במצב הלחוץ ביותר. הוא לא היה כותב תכנים הגותיים אפלים כאלו במחברתו, ולא היה מכנה את עצמו בשם יוסי. עמיקם של הימים האחרונים הוא לא אותו עמיקם. והשאלה היחידה היא מתי עבר עמיקם את אותו שינוי.
האם זה היה ממש לאחרונה, או שהשינוי התרחש במשך זמן רב כאשר הוא מתפרץ רק בימים האחרונים? האם התוכן של המחברת נכתב בעבר הרחוק, הרחק מעין רואים, או שעמיקם יצר אותו לאחרונה ממש, כאשר כבר היו רמזים עבים על כך שמשהו אצלו לא כשורה?
אלישע לא הספיק להרהר זמן רב בדברים. קולו של אמיר ניער אותו משרעפיו. ״ההתקנה הסתיימה!״ הכריז מומחה המחשבים בסיפוק. ״המחשב פתוח״.
אלישע מיהר להתקרב אל המסך, מקווה למצוא במחשב משהו שיסייע לו למצוא תשובות, ולו רק לחלק קטן מן השאלות. כבר במבט הראשון אל המסך הוא הבין שזה לא עומד להיות פשוט. על צג הפתיחה הופיעו עשרות תיקיות ממוזערות, ממוקמות בחוסר סדר, נושאות מספרים סידוריים ללא שמות. מלבדן, הופיעו מספר אייקונים צבעוניים של תוכנות שונות.
"מה בדיוק אתה רוצה שאחפש עבורך?" שאל אמיר.
אלישע חשב מספר שניות, מתלבט כיצד יוכל לסנן מתוך החומר הרב הצבור במחשב את המידע הספציפי הנוגע לחקירה. "תחפש את הקבצים האחרונים שנפתחו במחשב", אמר לבסוף. סביר שאלו היו הקבצים החשובים עליהם עבד עמיקם בלילה האחרון לחייו.
אמיר הסיט במהירות את העכבר, מקליק פעמיים על תיקיה שנשאה את הכותרת 'מסמכים אחרונים'. שורה קצרה נפתחה על הצג, רשימה של חמישה קבצים. על פי הסמל שהופיע בשמאלה של כל שורה והציג את אופי הקובץ, ניתן היה לראות כי רוב הקבצים מכילים תמונות והקבצים הנותרים הם קבצי וידאו או שמע.
"תפתח את הקבצים על פי הסדר", הורה אלישע. "אני רוצה לראות מה הם מכילים. תתחיל מהעליון ביותר".
נשמע תקתוק כפול, חלון תצוגה נפתח, תמונה נפרשה על הצג. אלישע רכן קדימה, מצמצם את עיניו על מנת לראות היטב.
זה היה תצלום מטושטש מאוד, שהציג דמות שפופה על רקע מדברי צחיח. התמונה הייתה כל-כך מטושטשת, עד שלא ניתן היה כלל להבחין בפניו של האיש המצולם, ובקושי ניתן היה להבחין שמדובר באדם.
"יש לך דרך לעשות את התמונה חדה יותר?" שאל אלישע.
"עם הכלים שעומדים כעת לרשותי, לא". השיב אמיר לאכזבתו. "אם תתבונן בתמונה תוכל לראות שהפיקסלים – הקוביות הזעירות שמרכיבות את התמונה, מוגדלים מאוד. זו כנראה תמונה שצולמה ממרחק רב באמצעות מצלמה לא איכותית, ובנוסף התמונה עברה הגדלה משמעותית. המשמעות היא שאפילו בתנאים מושלמים ספק אם יכולתי לעשות משהו. בוודאי עכשיו, כשאני במעבדה מאולתרת והזמן שעומד לרשותי הוא קצר".
"הבנתי". אלישע בחן בעיון את התמונה, מחפש אחר עוד פרטים שיוכלו לסייע לו. משלא מצא כאלו, הוא התרחק מהמסך. "תמשיך לקובץ הבא" ביקש.
"הקובץ הבא הוא קובץ שמע", אמר אמיר, מתכופף ומרים מהרצפה חוט ארוך בצבע ירוק, מחבר אותו אל בסיס המחשב. "חיברתי את המחשב לרמקולים כדי שנוכל לשמוע את תוכן הקובץ", הוא הסביר, לוחץ פעמיים על העכבר.
בבת אחת התפרצה בחלל החדר מנגינה מופלאה. עשרות כלים, משתלבים בהרמוניה מדהימה.
"הסימפוניה התשיעית של שוברט," הכריזה הכותרת שהציגה את שם הקובץ. "ביצוע מאת מקהלת הנגנים של וינה".
אלישע נשען אחורה, משלב את אצבעות ידיו, מקשיב למנגינה. הקטע המוזיקלי היה באורך ארבע וחצי דקות, מלבדו לא הכיל הקובץ עוד קטעי שמע. "מוזיקה טובה," אמר אלישע משתמו הצלילים. "היה לו טעם טוב, לעמיקם".
כעבור רגע הוא ננער. "די לבזבז זמן. תעבור לקבצים הבאים".
הקובץ הבא הכיל גם הוא תמונה. אמיר פתח את הקובץ, המסך התמלא בצבעים עזים.
זה היה תצלום באיכות מעולה. תצלום של מסדרון ארוך ועמוס בפרטים, שנראה כמו חלק מאולם תצוגה כלשהו. רצפת המסדרון הייתה מחופה בשטיח ארגמני עליו נרקמו דוגמאות מרהיבות בחוטי זהב גסים, הקירות שמשני צדדיו היו עמוסים בתמונות בעלות מסגרות כבדות, שמתחת לכל אחת מהן הופיע לוח מתכת שנשא כיתוב באותיות לטיניות זעירות. מן הקירות הזדקרו מדפים מסוגננים, עליהם היו מונחים פסלונים שונים, שגם הם נשאו לוחיות מתכת עם כיתובי הסבר זעירים.
בתחתית התמונה היה כיתוב בעברית. אלישע אימץ את ראייתו כדי לקרוא את האותיות הזעירות והמרצדות.
"מוזיאון 'הלובר', פריז, 1994" אמרה הכתובת. "תערוכת אמנות מימי הביניים".
"הוא היה חובב אמנות?" התעניין אמיר.
לאלישע ארכה שניה להבין שאמיר הפנה אליו שאלה. "למי אתה מתכוון?" שאל בחוסר ריכוז, מנסה עדיין להבין אם בתמונה מופיעים פרטים רלוונטיים עבורו.
"לעמיקם", הסביר אמיר את שאלתו. "הכרת אותו יחסית, נכון?״
"הכרתי", השיב אלישע, למרות שמרגע לרגע התקבעה אצלו התובנה לפיה הוא מעולם לא הכיר את עמיקם. לכל הפחות, לא את עמיקם של הימים האחרונים.
"הוא היה חובב אמנות, נכון?" שאל אמיר שוב.
אלישע הניד את ראשו בספקנות. "ייתכן," השיב. "לא הכרתי אותו כל-כך לעומק. למה אתה חושב שהוא היה חובב אמנות?"
"בגלל החומר שבמחשב שלו", השיב אמיר. "התמונה הזו, שרואים בה את אחד המוזיאונים החשובים ביותר בעולם, נראה שהוא ביקר שם וצילם אותה בעצמו. גם המוזיקה ששמענו קודם הייתה מוזיקה קלאסית טהורה, כזו שמתאימה לחובבי אמנות".
"מסתבר שכן", אמר אלישע במבע מהורהר, חושב שוב על הפער בין עמיקם העממי שהוא הכיר לדמות השונה בתכלית שמשתקפת מן החיטוט בחפציו. "בכל אופן, ההבחנה הזו אינה רלוונטית כרגע. מה שחשוב לנו עכשיו, זה להבין את הקשר בין הקבצים הללו. מדוע עמיקם פתח דווקא את הקבצים הללו באותו לילה בו הוא הסתגר בחדרו? מה הקשר ביניהם? האם יש קשר בין הקבצים הללו למה שקרה לו לאחר מכן?"
הוא נטל מידו של אמיר את עכבר המחשב, סוגר בהקשה זריזה את התמונה הפתוחה על הצג, פותח את הקובץ הבא ברשימה. גם הקובץ הזה הכיל תמונה. תמונה שנראתה ככזאת שצולמה באותו מעמד בו צולמה התמונה הקודמת. תמונה זו הציגה תערוכה מוזיאונית אחרת, בה צולמו מוצגים עתיקים הרבה יותר – בעיקר אבני בזלת עליהן הופיעו תחריטים מגושמים.
גם כאן, מתחת לתמונה הופיע כיתוב זעיר, אלא שהפעם היה זה כיתוב בכתב יד שכנראה נרשם בעט כחול על התמונה המקורית לפני שנסרקה. אלישע זיהה בקלות את כתב ידו של עמיקם, אותו הוא הספיק להכיר מן המחברות השונות של האיש. הוא הגדיל באמצעות הגלגלת את התמונה, מיישר אותה כך שהכיתוב יופיע במרכז המסך.
"מוזיאון הלובר 1994" היה כתוב בתחתית התמונה. "הלוח הוא תקוות הנודדים".
"הלוח הוא תקוות הנודדים?" חזר אלישע על המילים התמוהות, מקטין שוב את התמונה ובוחן אותה. זו לא הפעם הראשונה שהוא נתקל במילה 'לוח' בהקשר לתיק החקירה הזה, וגם לא הפעם הראשונה שהוא נתקל בשורש 'נדד'. הוא ניסה להיזכר היכן פגש בצמד המילים הללו, לבסוף הצליח להיזכר בשיחת הטלפון שלו עם חזן הצעיר, אז דובר על לוח כלשהו. המילה ׳נדד׳ לא הייתה זכורה לו מן השיחה, והוא לא ממש התאמץ לשחזר את תוכנה, מתוך הבנה שגם כך – יהיה קשה מאוד לקשור בין הדברים.
"איזה קשר יכול להיות בין המילים הללו?" הוא התאמץ להבין. משלא מצא קשר אפשרי, וגם התמונה הפרוסה מול עיניו על הצג לא האירה את עיניו ולא נתנה לו שום מידע שלא היה ידוע לו עד כה, הוא סגר את הקובץ ופתח את הקובץ הבא ברשימה, שגם הוא הכיל תמונה.
גם התמונה הזו, בדומה לתמונות הקודמות, צולמה מתוך מוזיאון כלשהו. אלא שבתמונה הזו היה מצולם מיצג אחד בודד בלבד:
לוח שיש מכוער, גבשושי, הופיע במרכז התמונה, מוסתר מאחורי זכוכית משוריינת עבה. על הלוח היו חרוטות מספר מילים בכתב קדום כלשהו, ובמרכזו הופיע איור גמלוני למדי של איש מכונף.
גם כאן הופיע כיתוב בכתב יד בתחתית התמונה, עדות מאת הכותב היכן היא צולמה. בניגוד לתמונות הקודמות, ששתיהן צולמו במוזיאון הלובר, התמונה הנוכחית נשאה כיתוב שהעיד שהיא צולמה במקום שונה לחלוטין, ובתאריך מאוחר הרבה יותר.
"הפירמידה הגדולה בגיזה, 2010" אמר הכיתוב, ולאחריו הופיעו עוד שתי מילים שהיו מחוקות בסבך של קשקושים חפוזים.
עוד לפני שהספיק אלישע לעבד את המידע, פתח אמיר את התמונה הבאה, וכשראה אלישע את הדמויות המצולמות בה – נעתקה נשימתו באחת.
זו הייתה תמונה שצולמה בחלל מדכא, חלל שלא ניתן היה לטעות בו. חלל ששימש כחדר בית חולים.
הרקע היה עמוס במכשירים רפואיים כבדים, אולם האווירה הכללית הייתה של דיכאון והזנחה. הקירות היו צהבהבים, נראה שלא נצבעו שנים. מיטת ברזל הייתה ממוקמת במרכז החדר, לצדה עמד אדם גבוה – צעיר, יפה תואר. אדם שאלישע מעולם לא ראה מטופח כל כך, ומעולם לא היה על פניו מבע מלא אור כמו זה שבתמונה.
זה היה כמובן עמיקם, צעיר בהרבה, לפחות בעשרים וחמש שנים.
על המיטה לעומת זאת, שכב קשיש שצינורות השתלשלו מגופו, המראה שלו היה נורא – הוא היה שדוף כל כך, הרבה יותר רזה מהאדם הצנום ביותר שאלישע פגש אי פעם. עורו היה שקוף ומלא קמטים, הוא נדמה בהבטה ראשונית לשלד עצמות.
אבל העיניים שלו יקדו, בתכול בוהק, תכול שלא אפשר שום ספק בנוגע לזהותו.
זה היה ג׳סטין קלפטון. איש המסתורין.
בתחתית התמונה היו כתובות מילים בכתב יד, מילים באנגלית. אלו לא היו מילותיו של עמיקם, אלא כנראה אלו של קלפטון. ״ניפגש במרחב אחר״, היה כתוב שם, בצמוד לחתימה מסולסלת.
אלישע קם ממקומו בסערה.
״הוא ידע!״ לחש אלישע כשעל פניו מתפשט חיוורון נורא. ״הוא ידע הכול. הוא הכיר את קלפטון, הוא הבין מהו הלוח שחזן דיבר עליו...״
הוא נעצר בבת אחת, פניו מחווירות. בזיכרונו עלה הוויכוח המטופש שניהל עם עמיקם דקות ספורות קודם התמוטטותו, כאשר עמיקם נראה היה כמי ששקוע בעצמו בתוך סבך החקירה, בדיוק כמו אלישע. הוא לרגע לא חשב לספר לאלישע שלילה קודם לכן הוא צפה בתמונתו של קלפטון. הוא לא סיפר לאלישע שהוא ואיש הצללים הכירו בעבר. הוא פשוט הסתיר את העובדות האלו, כמו שהסתיר כל-כך הרבה דברים תמוהים, מוזרים, מפחידים.
אלישע לא יכול היה שלא להמשיך ולהעמיק את החקירה. הוא התיישב שוב אל מול המחשב, פותח את הקובץ הבא, האחרון, בתערובת של סקרנות בלתי רגילה ופחד ממה שעתיד להתגלות.
הקובץ הבא היה קובץ טקסט. הוא הכיל שורה אחת, שלצידה הופיעה תמונה ממוזערת.
הכיתוב היה: "רחוב חרצית חמש, מושב תקומה".
מבלי להבין את המשמעות, הקיש אלישע על התמונה, וזו נפתחה ונפרשה על הצג. זו הייתה התמונה אותה הם כבר ראו קודם לכן, התמונה שהציגה אדם ממרחק וצולמה באיכות גרועה. אולם כעת, הייתה האיכות משופרת, וניתן היה להבחין היטב בפניו של המצולם.
זה היה שמשון מלכיאלי...
לרגע אחד היה אלישע המום לגמרי, מסרב לעכל את התגלית החדשה.
במשנהו הוא התעשת, מתרומם ממקומו. מחשבות החלו להתרוצץ במוחו.
'עמיקם הכיר את שמשון,' הוא הבין פתאום. 'עמיקם ידע איך הוא נראה, הוא ידע מה הכתובת של הבית שלו, הוא ידע איך הוא קשור לסיפור הזה'. הוא נזכר בשיחה ששוחח עם עמיקם אודות שמשון, אז טען עמיקם ששמשון היה הקורבן, האיש הלא נכון בזמן הלא נכון. גם בשיחה הזו, עמיקם לא הזכיר בשום רמז שהוא מכיר את שמשון היכרות מוקדמת, שהוא ראה את תמונתו עוד בלילה שלפני כן. "מה עוד ידעת, עמיקם, ולא סיפרת?"
ההכרה הכתה בו בבת אחת. 'עמיקם ידע הכול בזמן אמת'. הוא הבין פתאום. 'באותן שעות בהן ישב עמיקם בעליית הגג המחוממת שלו, מבודד ומוגן מהסערה שבחוץ, הוא ידע מה מתרחש במרחק של קילומטרים רבים ממנו. הוא ידע שבאותם הרגעים מישהו משליך את הגברת חזן לתחתית הצוק, הוא ידע מיהו ביל יוסטון המסתורי, הוא ידע ששמשון מלכיאלי יוצא מביתו, מתנדב בלי ידיעתו להפוך לקורבן המושלם של האירוע. את כל הדברים הללו גילה עמיקם עוד לפני שהכול אירע'.
'ולא רק את זה הוא גילה. עמיקם פענח לגמרי את האירוע, עוד בטרם התרחש. עמיקם ידע מיהם האחראים לחטיפה של הגברת חזן. הוא ידע מה פירושם של הסמלים המסתוריים, של המילים הסתומות שחוזרות ומופיעות שוב ושוב. הכול היה ברור לו'.
אלישע נזכר במה שסיפר לו בנו של עמיקם, על כך שבמהלך היום יצא עמיקם בחטף מביתו, יציאה ממנה חזר מבולבל ונסער. פתאום, כל חלקי הפאזל התחברו. 'זה היה רגע הגילוי' הבין אלישע. 'עמיקם נפגש עם גורם מסתורי כלשהו שסיפר לו את כל הפרטים הללו. במפגש עם אותו גורם עלום, פענח עמיקם את כל צפונות החקירה הזו. אז הוא הגיע לאותה פריצת דרך עליה שילם מאוחר יותר בחייו. זו הסיבה להתנהגות המוזרה שלו במהלך השבת. זו הסיבה שמיד עם צאת השבת מיהר עמיקם להסתגר בעליית הגג שלו, כשהוא בודק את כל הממצאים שאסף'.
השאלות החלו לנקר במוחו. 'אם עמיקם ידע הכול לפני שהאירוע התרחש, מדוע הוא לא עשה שום דבר בנידון? מה מנע ממנו לגייס כוח משטרתי ולעצור את האחראים על האירוע? האם ייתכן שעמיקם קיבל איומים שאילצו אותו להישאר בביתו? האם אותם גורמים הבטיחו לו שאם יסתגר בביתו הוא לא ייפגע?' אם הדבר נכון, אותם גורמים לא עמדו בהבטחתם. הם אמנם לא פגעו בו באותו הלילה, אבל ביום שלאחריו הם הצליחו לפגוע בו. למרות שלא היה ברור לאלישע בדיוק באיזו דרך בדיוק הם פגעו בו, לא היה ספק לאלישע שעמיקם נרצח.
אלישע פסע בחדר הקטן מצד לצד, ראשו מורכן, גבותיו מכווצות במחשבה. 'בסופו של דבר', חשב, 'אם אכן התחייב עמיקם לאותם גורמים שלא לחשוף אותם, הוא עמד בהתחייבות באופן מלא. הוא לא נקף אצבע כדי לעצור את אירועי הלילה, וגם ביום שלמחרת הוא לא שיתף את החוקרים בשום גילוי שגילה. לא הייתה להם שום סיבה הגיונית לפגוע בו'.
כמובן, ייתכן שגורמים אלו לא עמדו בהבטחתם, ומיהרו לחסל את עמיקם למרות שעמד בהתחייבותו אליהם. אולם סברה זו לא הייתה הגיונית בהתחשב בנסיבות. אם אותם גורמים מעוניינים היו לחסל את עמיקם בכל מחיר, הם יכולים היו לעשות זאת באופן שקט הרבה יותר, במהלך הלילה כשהוא בביתו, או במהלך הבוקר כשיצא מביתו. הבחירה שלהם לעשות זאת בעיצומו של יום, בתוככי תחנת המשטרה, מוכיחה שהם לא בחרו את המועד מראש. ברגע מסוים הם הבינו שעמיקם הפר את הסיכום שלו אתם, ובאותו הרגע הם מיהרו לחסל אותו. 'אם ההשערות הללו נכונות', שאל אלישע את עצמו, 'מה עשה עמיקם שגרם להם לחשוב שהוא לא עמד בהבטחתו אליהם?'
'מצד שני,' הוא חשב לעצמו. 'ייתכן שכל הנחת היסוד הזו שגויה. ייתכן שעמיקם כלל לא אוים, וסיבה אחרת היא שמנעה ממנו לספר לחוקרים האחרים בתחנת המשטרה את המידע שהוא יודע'. הוא התקשה לחשוב על סיבה שהייתה מונעת מעמיקם לשתף את חבריו במידע שקיבל. כחוקר, הוא היה צריך לדעת שהיחידים שיכולים לסייע לו ולהגן עליו במקרה כזה אלו חבריו. אדם בודד לעולם לא יוכל להתמודד לבדו עם גורמים כל-כך מאורגנים ובעלי יכולת.
'אלא אם כן', עלתה מחשבה מבהילה במוחו. 'אלא אם כן חשש עמיקם שאחד מן החוקרים בתחנה משתף פעולה עם אותם גורמים עוינים. הוא חשש שאם ישתף את חבריו, אותם גורמים יבינו שהוא נחשף למידע, דבר שמסכן את חייו באופן מידי'.
'האם זה נכון?' שאל אלישע את עצמו. 'האם באמת לאותם גורמים יש מישהו שמשתף עמם פעולה מתוך המשטרה?' אפשרות כזו עשויה להיות הגיונית מאוד בהתחשב בנסיבות בהן נרצח עמיקם, בעיצומו של יום בתחנה הומת אדם. 'אם כן, מיהו אותו שתול? מיהו אותו שוטר בוגד שמשתף פעולה עם כוחות כל-כך שליליים?'
מבלי לשים לב נסוג אלישע אחורנית, מתרחק מאמיר. למרות שמעולם לא היה פרנואיד שמטיל ספק בכל אדם שנמצא בקרבתו, המאורעות שחלפו עליו במשך היום הפכו אותו לחשדן. דחף פתאומי דרש ממנו לברוח החוצה, להתבודד, להתרחק מחברתם של בני אדם, במיוחד כאלו שלובשים מדים.
"לא!" הוא החליט, נאבק לחשוב בצורה רציונלית. 'עמיקם לא סמך על אף אחד, זו בדיוק הטעות שהובילה למותו. אני לא אעשה את הטעות הזו. אני לא אטיל ספק בחבריי. גם אם בסופו של דבר ההתנהלות הזו תפגע בי, לפחות לא אשמור לעצמי את מה שאני יודע. אני אחשוף את הסיפור הזה בכל מחיר'.
"תקשיב," הוא אמר לאמיר. "אני יוצא עכשיו אל תחנת המשטרה, אנסה למצוא שם עוד כיווני חקירה. אתה בינתיים תעתיק את הקבצים האחרונים של עמיקם לדיסק. אפילו לכמה דיסקים. תיצור כמה שיותר גיבויים לחומר כדי שלא ייעלם. אם יקרה לי משהו, אני מבקש שתפיץ את הדיסקים לכל קצין שאתה מכיר. בתחנה שלנו, במטה הכללי, בכל מקום שעולה על דעתך. אסור שהחומר הזה ייאבד".
אמיר הנהן בראשו לאישור, אלישע היה שבע רצון מהעובדה שהוא לא שאל שאלות על הפקודה המוזרה. הוא שלף את המפתחות מכיסו, מסתובב, מפנה את גבו לאמיר.
"חכה רגע", עצר אותו קולו של אמיר.
הוא הסתובב בדריכות, החשדנות עדיין לא נעלמה ממנו.
"הקובץ האחרון שפתחת," אמר אמיר, מצביע על הצג. "הוא מכיל שני עמודים. אתה ראית רק את העמוד הראשון".
אלישע התקרב מיד אל המסך, מלקה את עצמו על כך שפספס את העובדה שהקובץ מכיל עוד פרטים. "תראה לי," ביקש בלהיטות.
אמיר סובב בתנועה מהירה את גלגלת העכבר, עמוד חדש נפרש על הצג. כמו העמוד הראשון, גם העמוד הזה הכיל שורה אחת מודגשת ולצדה תמונה ממוזערת. אלישע צמצם את עיניו, קורא ממרחק את האותיות הקטנות.
הכיתוב אמר: "ביל יוסטון, רחוב האדמה 3 מושב תחיית המדבר".
מבלי לשאול לדעתו של אלישע, הקיש אמיר על התמונה הממוזערת וזו נפתחה ומילאה את הצג. אמיר ואלישע נרתעו מיד אחורנית, מפיו של אמיר נפלטה קריאה חדה.
התמונה הציגה דמות מעוררת אימה, לבושת שחורים, ברדס מכסה את פניה. בברדס היו שני חורים, מהם הציצו עיניים קפואות, מתות, צבען כחול עמוק.
אמיר מומחה המחשבים כבר כנראה הגיע למקום, העידו על כך האורות הדולקים בפנים החנות והתריס הפתוח בכניסה. אלישע מיהר להכניס את כל הפריטים שאסף מביתו של עמיקם לשקית ניילון אטומה עבה, יוצא מן המכונית כשהשקית בידו, פוסע היישר אל החנות.
בפנים, הייתה החנות מכוערת אפילו יותר מבחוץ. מלבד מדף אחד עליו היו מונחים מכשירים חדשים לצרכי מכירה, הוקדש כל השטח הפנימי של החנות למעבדת התיקונים. על רצפת פרקט אדומה היו מגובבים בחוסר סדר כוננים, לוחות אלקטרוניים, רכיבי זיכרון וכבלים שונים בשלל גדלים. אמיר מומחה המחשבים ישב על הרצפה ברגליים משוכלות, מלחים במרץ רכיבים זעירים ללוח אלקטרוני ירוק, ידיו עטויות כפפות גומי עבות מונעות התחשמלות.
"אמיר?!" קרא לעברו אלישע.
אמיר הפסיק את עבודתו, מרים את ראשו, עיניו מביטות מבעד למשקפי ריתוך עבות. "שלום, אלישע". אמר בנעימות. ״מיד אתפנה אליך. אני רק אסיים כאן ברשותך״.
הוא הניח מידיו את מכשיר הריתוך הכבד, מסיר בזריזות את המשקפים העבות, מנגב מפניו זיעה באמצעות נייר טישו. לאחר מכן הוא רכן, עוטף בעדינות רבה את הלוח האלקטרוני בשתי שכבות של ניילון בועות, מסמן על הניילון בלורד שחור עבה את המילה 'טופל'. כשסיים הוא התרומם ממקומו תוך כדי שהוא מסיר אבק מבגדיו. "כולי לרשותך!" הכריז.
אלישע חיטט בשקית הניילון, מוציא מתוכה את כונן המחשב. ״זה המחשב שדיברתי אתך עליו״. הסביר. ״אני מקווה מאוד שתוכל לפרוץ לי אותו במהירות. החומר שבתוכו חשוב לי מאוד״.
אמיר הזדקף בחשד, מביט ממרחק בכונן המסורבל, כאילו חושש להתקרב אליו. ״איזה מן מחשב זה?״ שאל בנימה מוטרדת. ״זה ׳אפל׳?״
אלישע העיף מבט בסמליל המודפס על צדו החיצוני של הכונן. ״לא,״ השיב מיד. ״זה מחשב מתוצרת ׳דל׳ אם אני לא טועה...״
אמיר התקרב בשני צעדים זריזים, מושך בעדינות את הכונן מידיו של אלישע, בוחן אותו כשמבט חתום על פניו. תהליך הבדיקה ארך מספר שניות, במהלכן הפך אמיר את הכונן מצד לצד, קירב אותו אל עיניו כדי לראות אם החיבורים תקינים, ואפילו ניסה להציץ דרך אחד השקעים כשעינו האחת פקוחה לרווחה והשנייה עצומה ומכווצת במאמץ. לבסוף, הניב תהליך הבדיקה תוצאות, ואמיר היישיר אל אלישע את עיניו. ״זה אכן מחשב מתוצרת ׳דל׳,״ הוא אישר, ״דגם ישן מאוד שייצורו הופסק עוד לפני שנת אלפיים. המגעים נראים לי תקינים, כך שאם לא יהיו תקלות בלתי צפויות – אוכל לפרוץ אותו תוך זמן קצר״.
"כיוון שאנחנו לא במעבדה המשטרתית," הוא המשיך לדבר תוך כדי שהוא פותח מגירה ושולף מתוכה כבל מגולגל, "אין לי כאן את כל הכלים הטכנולוגיים המתקדמים של משטרת ישראל, שהיו מאפשרים לי לפרוץ את המחשב בן רגע. לכן אני אשתמש בשיטה פרימיטיבית, ולכן זה יארך מעט יותר זמן. בין רבע לחצי שעה״. הוא פרש את הכבל, מחבר את צדו האחד לכונן המחשב, מחזק את החיבור באמצעות צמד ברגים.
הוא מתח את הכבל, מקרב את צדו השני אל מסך מודרני קמור שניצב על הדלפק, נועץ אותו בחריץ המיועד לכך בתחתית המסך. הצג האיר באחת, סמלה של מערכת ההפעלה הפופולרית ווינדוס אקס. פי מופיע עליו, בסמוך לאנימציה מוכרת המעידה כי המחשב טוען את מערכת ההפעלה.
אמיר התיישב על כיסא מנהלים מרופד שהיה מוצב מול המסך, מנתק מחגורתו צרור מפתחות כבד ומניח אותו על השולחן כשארשת חשיבות על פניו. ״לפני שאני מתחיל,״ הוא אמר, אצבעותיו מתופפות על השולחן, ״אני צריך שתראה לי צו שופט״.
אלישע נאנח. מהבקשה הזו הוא חשש יותר מכל. עד כה הוא קיווה שאמיר לא יקפיד לבקש ממנו את הצו, ציפה שיעלים עין או ישכח. ״אני מצטער מאוד,״ נאלץ אלישע להודות בבושת פנים. ״אין בידי צו מבית משפט״.
אמיר הופתע עד עמקי נשמתו. ״אתה רציני?!״ שאל באכזבה. ״איך אתה בא אלי עם דרישה לפריצת מחשב בלי לדאוג קודם לצו בית משפט?! זאת עבירה פלילית, אלישע! חוץ מהעבודה שלי, אני עלול לחטוף חתיכת עונש על כזה דבר!״
״אני יודע״. השיב אלישע. ״ובכל זאת, קיוויתי שתפרוץ עבורי את המחשב. אני לא יודע עד כמה אתה מעודכן, אבל בטח שמעת על מה שקרה לעמיקם״.
אמיר הזדקף מיד, הבעה מלאה התעניינות על פניו. ״איך זה קשור לעמיקם?״ דרש לדעת.
אלישע עטה על פניו הבעה אכפתית. ״המחשב הזה היה של עמיקם,״ השיב בנימה רגועה. ״לדעתי, יש בו מידע חשוב, מידע שעשוי לשפוך אור על הנסיבות בהן אירעה הטרגדיה״.
על פניו של אמיר הייתה הבעה מסוקרנת, הוא נראה כמי שמתכוון לשאול משהו – ואלישע חשש שהוא מתכוון לחקור אותו על הנסיבות באמצעותן הגיע המחשב לידיו. כדי למנוע מצב מביך מעין זה, מיהר אלישע להטות את השיחה לנושא אחר. ״הייתי עם עמיקם בבית החולים היום,״ הוא אמר בנימה עצובה. ״אתה בטח מבין עד כמה חשוב למשפחה לדעת את האמת. לדעת איך הוא נהרג...״
על פניו של אמיר הייתה הבעה של השתתפות, הוא הניד את ראשו בעצב ואלישע חשש שהוא יגיב ברגשנות יתר. ״אתה יכול לעזור לנו,״ ניצל אלישע את הרגע, מדבר בנימה הכי משכנעת שיכול היה להפיק. ״אני מבטיח לך, אף אחד מבני המשפחה לא יתנגד לזה שתפרוץ את המכשיר. הם כולם הביעו הסכמה, רק שבדרך השגרתית – דברים אורכים המון זמן״.
אמיר הנהן הנהון איטי. הוא נראה קרוב להשתכנע, אבל מההיכרות של אלישע אתו הוא ידע – שאמיר אינו פראייר. גם כשהוא משתכנע, תמיד יש לכך מחיר.
״טוב...״ אמר אמיר לבסוף. ״נראה לי שאני יכול לעשות את זה, כמובן – רק בשבילך ובשביל עמיקם, ואני מקווה מאוד שזה לא ידלוף החוצה. בכל מצב, אם איכשהו זה יגיע למישהו, אני אטען שלא ידעתי מה יש במחשב, ושאמרת לי שזה מחשב שלך״.
״למרות הרצון הטוב שלי,״ המשיך אמיר, ונימת דיבורו הבהירה לאלישע שחששותיו התאמתו. ״הייתי מצפה לאיזה שהוא שכר טרחה על העבודה הקשה שלי מחוץ לשעות העבודה״.
אלישע נאנח. ״אתה רוצה כסף?!״ הוא שאל בנימה של תיעוב.
אמיר הניד מיד את ראשו, הבעה זועפת על פניו. ״תגיד, אתה חושב שאני אידיוט?!״ הוא הגיב. ״נראה לך שאני אקח על זה כסף? אני עובד ציבור! זה מתכון מנצח לתיק שוחד״.
אלישע חש עייפות מזדחלת באבריו. ״אז מה אתה רוצה?!״ שאל בנימה מותשת, מקווה שלא תהיה זו בקשה קיצונית במיוחד.
אמיר חייך חיוך ערמומי. ״אני צריך ביטול דו״ח״. אמר. ״אחותי מסכנה, שוטר נתן לה קנס אלפיים שקל בלי שום סיבה. עכשיו היא צריכה רענון נהיגה, והיא אמא לשבעה״.
אלישע נתן באיש שממולו מבע תמה. ״אתה רציני?״ שאל. ״אתה הרי יודע שאני לא במחלקת התנועה. איך אתה רוצה שאני אסדר לך דבר כזה?!״
אמיר משך בכתפו. ״אני יודע שיש לך קשרים,״ אמר. ״לי אין קשרים, והדו״ח הזה הוא חתיכת עוול. תבטיח שתבטל את הדו״ח, ואני אעזור לך״.
המבט בעיניו של אלישע היה מלא תיעוב. ״איך אתה מרשה לעצמך לעשות את זה?!״ הוכיח את האיש שממולו. ״אתה משרת ציבור! איך אתה יכול לזלזל ככה בתפקיד שלך בשביל כמה פרוטות?״
אמיר לא נכנע. ״תבטיח לי שתסדר לי את הדו״ח ואני עוזר לך,״ חזר שוב בנימה אדישה.
אלישע הרהר בדרישה למשך מספר רגעים, מבין שלמעשה – אין לו ברירה. הוא לא יכול היה לעצור, לא אחרי שלקח כאלו סיכונים. ״אני מבטיח,״ אמר בנימה רפה. ״עכשיו קדימה, תעשה מה שאתה צריך״.
להפתעתו של אלישע, האיש שמולו שרק שריקה של התפעלות, עיניו מתרחבות. ״וואו!״ הוא אמר בהלם. ״לא האמנתי שתסכים, סתם ניסיתי לראות עד כמה זה חשוב לך ועד כמה תהיה מוכן לכופף את החוק״. הוא סקר את אלישע בפליאה, כאילו ראה אותו לראשונה. ״בחיים לא חשבתי שאתה, אלישע, הסרגל של התחנה, תסכים לכזאת עסקה מפוקפקת״.
על פניו של אלישע עלתה הבעה זועמת. ״אתה חושב שזו בדיחה?!״ הוא הגיב בכעס. ״אתה חושב שיש לי זמן לשטויות שלך?! עוד לא קלטת מה עבר עליי?״
אמיר נסוג עם כסאו אחורנית, על פניו הבעה חתומה. ״מצטער,״ הוא אמר. ״הייתי חייב לבדוק עד כמה זה חשוב. אני לא אחד שאפשר למרוח, ואני לא משתכנע בכזאת קלות לעבור על החוק. עכשיו אני די בטוח שזה רציני כמו שאמרת״.
על פניו של אלישע עלתה הבעה ממורמרת. ״תתחיל כבר לעבוד,״ הוא ביקש. ״יהיה מספיק זמן לדיבורים אחר כך״.
אמיר הנהן הנהון קצר, ואיכשהו – הבין אלישע מהמבע שעל פניו שהוא מתחיל לקלוט את החשיבות שאלישע מייחס לחקירה. אלישע עקב אחר תנועותיו הזריזות של מומחה המחשבים, רואה כיצד הוא משחק במפתחות שבצרור שלפניו ומבודד מהם מפתח אחד קטן ופשוט.
רגע לאחר מכן רכן אמיר אל מתחת לטבלת השולחן, מחזיק בידו הימנית את צרור המפתחות, כאשר המפתח הקטן תפוס בין האגודל לאצבע המורה. אלישע לא הצליח לראות מה בדיוק עושה שם אמיר, אולם הוא שמע צליל של פתיחת מגרה, ולאחר מכן התרומם אמיר כשבידו השמאלית דיסק און קי כסוף, ועל פניו חיוך של ניצחון.
״מה אתה מחזיק שם?״ התעניין אלישע מתוך נימוס בלבד.
מומחה המחשבים נראה כאילו המתין לשאלה הזו. ״אני מחזיק כאן את הנשק הסודי שלי,״ אמר בגאווה. ״פורץ הסיסמאות האימתני, ששום כוח בעולם לא יכול להתנגד לו״.
אלישע סקר את הדיסק הזעיר, מרים גבה אחת בשעשוע. ״זה בהחלט נראה אימתני,״ אמר בנימה צינית.
מומחה המחשבים התאמץ לתחוב את הדיסק אל אחד החריצים שבכונן, קצה הלשון שלו בולט מפיו. כשסיים, הוא נשען אחורנית, מניח את ידיו בנינוחות על המקלדת. ״אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה,״ אמר. ״אם היית מבין משהו על סדר החשיבויות של העולם המודרני, אולי היית מצליח לקלוט שהדיסק הקטן הזה הוא כלי נשק לכל דבר. וכשאני אומר נשק, אני לא מתכוון לסדר הגודל של הברזל המטופש שעל החגורה שלך, אלא לסדר גודל של טנק מרכבה לכל הפחות״.
אלישע לא התכוון לבזבז את זמנו בוויכוחי סרק. ״אני בכל זאת מעדיף את חתיכת הברזל,״ אמר במשיכת כתף. ״קשה לי לראות איך אני מתמודד מול אויב חמוש עם רכיב אלקטרוני שביר. אבל אתה יודע, על טעם וריח אין להתווכח. אני שמח לשמוע שאתה מרוצה מהיכולות שהמקצוע שלך מספק לך, ואני אסתפק לעת עתה בזה שתשחרר לי את הסיסמא״.
אצבעותיו של אמיר התעוררו לחיים, מתרוצצות על גבי המקלדת. העובדה שעיניו של אמיר היו ממוקדות במסך, ורק אצבעותיו נעו, יצרה אצל אלישע תחושה מוזרה, כאילו האצבעות מנותקות מהאיש ופועלות עם רצון עצמאי משלהן.
למרות הסקרנות של אלישע והרצון שלו להבין מה בדיוק עושה מומחה המחשבים, הוא לא רצה להפריע לו בשאלות, ונותרה לו רק האפשרות לצפות בצג הבוהק, צפייה שעבורו הייתה חסרת תועלת. הצג היה כעת צבוע בכחול בוהק, אותיות לועזיות משייטות עליו, מתחלפות בקצב מסחרר על פי קצב התקתוקים התכופים. מדי כמה רגעים התחלפה התצוגה כולה, נבלעת ברקע שחור אטום, ואז – פעם אחר פעם, צץ שוב הרקע הכחול, עמוס באותיות וסימנים שלא היו עליו קודם לכן.
מהר מאוד נמאסה על אלישע הצפייה בנתונים, שמבחינתו - היו כמו ספר לימוד בשפה זרה. במקום לבזבז את הזמן היקר כל כך, הוא העדיף לנצל את הזמן כדי לעבור על הממצאים הנוספים אותם מצא בביתו של עמיקם.
הוא פתח את השקית בה אחסן את הפריטים מביתו של עמיקם, מפזר את תכולתה על הדלפק. ברור היה לו שבשקית מסתתר פרט מידע חשוב, כזה שיש בו כדי לשנות את המשוואה לטובתו. למרות הציפייה של אלישע להשיג גישה אל המחשב, ולמרות התחושה שלו שהמידע שבמחשב הוא שעשוי להוביל אותו אל קצה חוט, הוא לא יכול היה להתעלם מכך שדווקא התיק זכה למנגנון אבטחה משוכלל, עם אזעקה שהופעלה ברגע בו הוא נע ממקומו, בעוד שהמחשב – לא הפעיל שום מערכת הגנה כשאלישע נטל אותו.
בתנועה זריזה, הרים את אחת משתי חולצות המשטרה, ממשש את הכיס הקדמי בתקווה למצוא בתוכו משהו מוחבא. להפתעתו החולצה הייתה לחה, דבר שהיה בניגוד להשערתו הקודמת לפיה הבגדים שכבו בתיק זמן רב. אם כך היה הדבר, היא הייתה מספיקה בוודאי להתייבש.
הוא הרהר בפרט המידע החדש, מנסה להבין את משמעותו. לאחר רגעים קצרים של מחשבה, המסקנה המחודשת שלו הייתה – שכנראה חלה טעות בהערכה הראשונית שלו, על פיה הריח שבקע מן התיק נבע משרידי מזון מקולקלים. אם החולצה עדיין לחה, מן הסתם חלפו ימים מעטים מאז היא הוכנסה אל התיק, מה שאומר שמקור הריח המעופש הוא כנראה מהרטיבות של הבגדים שנדחסו בתיק באופן שלא אפשר להם להתאוורר כראוי.
הוא הרהר במשך רגעים ארוכים בתובנה החדשה, מנסה להבין אם שינוי הנחת היסוד הבסיסית שלו משנה משהו בסבך הפרטים. למרבה הצער, הוא נאלץ להודות שכרגע – ההבנה החדשה אינה משנה דבר. ייתכן שבעתיד תהיה לכך משמעות, אבל כרגע – הוא מוכרח להמשיך ולחקור את הממצאים.
ידו חיטטה בתוך הכיס העמוק שבחזית החולצה, הוא העווה את פניו בגועל כשחש במגע של כדור דחוס עשוי נייר טואלט. הייתה מעין אכזבה על פניו כשהשליך את החולצה בחזרה אל השקית, מחלץ מתוך התיק את החולצה השנייה שגם היא הייתה לחה, אם כי פחות מקודמתה.
החיפוש בחולצה השנייה היה חסר תועלת, וגם בסיומו – מצא אלישע את עצמו במצב דומה לזה שהיה בו קודם החיפוש. הוא החליט לוותר לעת עתה על בדיקה מדוקדקת בכל הבגדים, בוחר במקום זאת לעיין במחברת שכותרתה הייתה 'זיכרונותיו של יוסי לב טוב'. הוא דפדף לאורך המחברת, מרפרף על הכותרות שנכתבו בגמלוניות בראש העמודים, כותרות שנשאו שמות כמו ׳פרפר כלוא׳, או ׳גנרל ערירי׳, שמות שלא עודדו את אלישע לקרוא אותם – בלשון המעטה.
גם כשניסה אלישע לקרוא חלק מן המאמרים, הוא לא התרשם שהתוכן שבהם איכותי, או כזה שיכול ללמד משהו. באופן כללי, נראה שעמיקם ניסה ליצור מעין מאמרי עומק, שירים חסרי חרוזים ומבנה, שבעיקר היה להם אופי פילוסופי מעורפל וכבד שהקשה לחלוטין את הקריאה בהם.
היו שם מאמרים שנדמו לאלישע כמו חידות היגיון. מאמרים שהיו עמוסים במילים כבדות ומורכבות, שהולחמו זו לזו בחוסר חן. התוכן הכבד הקשה על אלישע להתרכז, והוא כמעט ונרדם מול הדפים הצפופים, והמאמץ שלו לדלות משהו מהאותיות שלפניו – נראה בלתי אפשרי.
הקושי להבין את אישיותו של עמיקם, יצר אצל אלישע שתי נטיות – הפוכות לחלוטין זו מזו. לרגע הוא האמין שעמיקם סבל מקושי נפשי כלשהו, והמחברת הייתה הדרך שלו לפרוק את מתחיו, כך שהמילים נכתבו מתוך כוונה ומחשבה, ולרגע אחר – היה ברור לו שמדובר בטקסט היתולי, אולי פרודיה על ספרות פילוסופית, שעל פי ההומור המעוות של עמיקם – אמורה הייתה לבדר את הקורא.
דקות ארוכות השקיע אלישע על הניסיון לפצח את סודותיה של המחברת. דקות ארוכות, שהסתיימו במפח נפש. כלום לא נעשה ברור יותר אחרי הקריאה. ההיפך, הקושי להבין את האיש רק התגבר והחידות רק התעמקו.
עם כל המוזרות של עמיקם, והעובדה שאלישע אף פעם לא הבין אותו, היה משהו בתוכן של המחברת – שגרם לאלישע לתהות מה בדיוק חווה עמיקם בימים האחרונים לחייו. עמיקם שהוא הכיר, למרות כל מגבלותיו וחסרונותיו, היה בסופו של דבר אדם שהצליח לנהל חיי חברה תקינים, ועל פי מה שראה אלישע בביתו – נראה שהיו לו גם חיי משפחה מצוינים.
המילים שכתב עמיקם לא התאימו לו, וההבנה הלכה והתחזקה ככל שהרהר אלישע בדמותו של עמיקם, על כל מורכבותה. אפילו עבור אדם כמוהו, המילים הללו היו יותר מדי. התחושה הכללית בעת קריאה במחברת הייתה תחושה של מועקה, של קדרות, ואלישע שאל את עצמו עד כמה צריך היה עמיקם להיות קודר ומדוכא כדי שתחושותיו יעברו דרך המחברת, למרות שהכתיבה אינה מן המשובחות בלשון המעטה.
ברגעים אלו, לא יכול היה אלישע שלא לחשוב על העדות שהעיד בפניו בנו של עמיקם, על פיה - בעיצומה של השבת החל עמיקם להתנהג בצורה מוזרה, שהגיעה לשיאה כאשר הסתגר במוצאי השבת בעליית הגג וסירב לצאת ממנה למרות בקשת בני המשפחה. לפי עדותו של הבן, זה היה אירוע חריג מאוד עבור עמיקם, וכשחשב אלישע על המחברת שבידיו – הוא לא יכול היה שלא לחוש שיש קשר בין הדברים.
ההבנה הכתה בו באחת, מטלטלת אותו, לא מאפשרת לו להתחמק. זו הייתה הבנה פשוטה כל כך, הבנה שאילולי האישיות המורכבת של עמיקם – הייתה אמורה לעלות ולבלוט מיד.
עמיקם עבר שינוי, זה ברור.
עמיקם שאלישע הכיר לא היה מסתגר לילה שלם בעליית הגג כשבני משפחתו דואגים לשלומו בחוץ, וקל וחומר שלא היה נוהג באלימות כלפי אשתו אף אם היה במצב הלחוץ ביותר. הוא לא היה כותב תכנים הגותיים אפלים כאלו במחברתו, ולא היה מכנה את עצמו בשם יוסי. עמיקם של הימים האחרונים הוא לא אותו עמיקם. והשאלה היחידה היא מתי עבר עמיקם את אותו שינוי.
האם זה היה ממש לאחרונה, או שהשינוי התרחש במשך זמן רב כאשר הוא מתפרץ רק בימים האחרונים? האם התוכן של המחברת נכתב בעבר הרחוק, הרחק מעין רואים, או שעמיקם יצר אותו לאחרונה ממש, כאשר כבר היו רמזים עבים על כך שמשהו אצלו לא כשורה?
אלישע לא הספיק להרהר זמן רב בדברים. קולו של אמיר ניער אותו משרעפיו. ״ההתקנה הסתיימה!״ הכריז מומחה המחשבים בסיפוק. ״המחשב פתוח״.
אלישע מיהר להתקרב אל המסך, מקווה למצוא במחשב משהו שיסייע לו למצוא תשובות, ולו רק לחלק קטן מן השאלות. כבר במבט הראשון אל המסך הוא הבין שזה לא עומד להיות פשוט. על צג הפתיחה הופיעו עשרות תיקיות ממוזערות, ממוקמות בחוסר סדר, נושאות מספרים סידוריים ללא שמות. מלבדן, הופיעו מספר אייקונים צבעוניים של תוכנות שונות.
"מה בדיוק אתה רוצה שאחפש עבורך?" שאל אמיר.
אלישע חשב מספר שניות, מתלבט כיצד יוכל לסנן מתוך החומר הרב הצבור במחשב את המידע הספציפי הנוגע לחקירה. "תחפש את הקבצים האחרונים שנפתחו במחשב", אמר לבסוף. סביר שאלו היו הקבצים החשובים עליהם עבד עמיקם בלילה האחרון לחייו.
אמיר הסיט במהירות את העכבר, מקליק פעמיים על תיקיה שנשאה את הכותרת 'מסמכים אחרונים'. שורה קצרה נפתחה על הצג, רשימה של חמישה קבצים. על פי הסמל שהופיע בשמאלה של כל שורה והציג את אופי הקובץ, ניתן היה לראות כי רוב הקבצים מכילים תמונות והקבצים הנותרים הם קבצי וידאו או שמע.
"תפתח את הקבצים על פי הסדר", הורה אלישע. "אני רוצה לראות מה הם מכילים. תתחיל מהעליון ביותר".
נשמע תקתוק כפול, חלון תצוגה נפתח, תמונה נפרשה על הצג. אלישע רכן קדימה, מצמצם את עיניו על מנת לראות היטב.
זה היה תצלום מטושטש מאוד, שהציג דמות שפופה על רקע מדברי צחיח. התמונה הייתה כל-כך מטושטשת, עד שלא ניתן היה כלל להבחין בפניו של האיש המצולם, ובקושי ניתן היה להבחין שמדובר באדם.
"יש לך דרך לעשות את התמונה חדה יותר?" שאל אלישע.
"עם הכלים שעומדים כעת לרשותי, לא". השיב אמיר לאכזבתו. "אם תתבונן בתמונה תוכל לראות שהפיקסלים – הקוביות הזעירות שמרכיבות את התמונה, מוגדלים מאוד. זו כנראה תמונה שצולמה ממרחק רב באמצעות מצלמה לא איכותית, ובנוסף התמונה עברה הגדלה משמעותית. המשמעות היא שאפילו בתנאים מושלמים ספק אם יכולתי לעשות משהו. בוודאי עכשיו, כשאני במעבדה מאולתרת והזמן שעומד לרשותי הוא קצר".
"הבנתי". אלישע בחן בעיון את התמונה, מחפש אחר עוד פרטים שיוכלו לסייע לו. משלא מצא כאלו, הוא התרחק מהמסך. "תמשיך לקובץ הבא" ביקש.
"הקובץ הבא הוא קובץ שמע", אמר אמיר, מתכופף ומרים מהרצפה חוט ארוך בצבע ירוק, מחבר אותו אל בסיס המחשב. "חיברתי את המחשב לרמקולים כדי שנוכל לשמוע את תוכן הקובץ", הוא הסביר, לוחץ פעמיים על העכבר.
בבת אחת התפרצה בחלל החדר מנגינה מופלאה. עשרות כלים, משתלבים בהרמוניה מדהימה.
"הסימפוניה התשיעית של שוברט," הכריזה הכותרת שהציגה את שם הקובץ. "ביצוע מאת מקהלת הנגנים של וינה".
אלישע נשען אחורה, משלב את אצבעות ידיו, מקשיב למנגינה. הקטע המוזיקלי היה באורך ארבע וחצי דקות, מלבדו לא הכיל הקובץ עוד קטעי שמע. "מוזיקה טובה," אמר אלישע משתמו הצלילים. "היה לו טעם טוב, לעמיקם".
כעבור רגע הוא ננער. "די לבזבז זמן. תעבור לקבצים הבאים".
הקובץ הבא הכיל גם הוא תמונה. אמיר פתח את הקובץ, המסך התמלא בצבעים עזים.
זה היה תצלום באיכות מעולה. תצלום של מסדרון ארוך ועמוס בפרטים, שנראה כמו חלק מאולם תצוגה כלשהו. רצפת המסדרון הייתה מחופה בשטיח ארגמני עליו נרקמו דוגמאות מרהיבות בחוטי זהב גסים, הקירות שמשני צדדיו היו עמוסים בתמונות בעלות מסגרות כבדות, שמתחת לכל אחת מהן הופיע לוח מתכת שנשא כיתוב באותיות לטיניות זעירות. מן הקירות הזדקרו מדפים מסוגננים, עליהם היו מונחים פסלונים שונים, שגם הם נשאו לוחיות מתכת עם כיתובי הסבר זעירים.
בתחתית התמונה היה כיתוב בעברית. אלישע אימץ את ראייתו כדי לקרוא את האותיות הזעירות והמרצדות.
"מוזיאון 'הלובר', פריז, 1994" אמרה הכתובת. "תערוכת אמנות מימי הביניים".
"הוא היה חובב אמנות?" התעניין אמיר.
לאלישע ארכה שניה להבין שאמיר הפנה אליו שאלה. "למי אתה מתכוון?" שאל בחוסר ריכוז, מנסה עדיין להבין אם בתמונה מופיעים פרטים רלוונטיים עבורו.
"לעמיקם", הסביר אמיר את שאלתו. "הכרת אותו יחסית, נכון?״
"הכרתי", השיב אלישע, למרות שמרגע לרגע התקבעה אצלו התובנה לפיה הוא מעולם לא הכיר את עמיקם. לכל הפחות, לא את עמיקם של הימים האחרונים.
"הוא היה חובב אמנות, נכון?" שאל אמיר שוב.
אלישע הניד את ראשו בספקנות. "ייתכן," השיב. "לא הכרתי אותו כל-כך לעומק. למה אתה חושב שהוא היה חובב אמנות?"
"בגלל החומר שבמחשב שלו", השיב אמיר. "התמונה הזו, שרואים בה את אחד המוזיאונים החשובים ביותר בעולם, נראה שהוא ביקר שם וצילם אותה בעצמו. גם המוזיקה ששמענו קודם הייתה מוזיקה קלאסית טהורה, כזו שמתאימה לחובבי אמנות".
"מסתבר שכן", אמר אלישע במבע מהורהר, חושב שוב על הפער בין עמיקם העממי שהוא הכיר לדמות השונה בתכלית שמשתקפת מן החיטוט בחפציו. "בכל אופן, ההבחנה הזו אינה רלוונטית כרגע. מה שחשוב לנו עכשיו, זה להבין את הקשר בין הקבצים הללו. מדוע עמיקם פתח דווקא את הקבצים הללו באותו לילה בו הוא הסתגר בחדרו? מה הקשר ביניהם? האם יש קשר בין הקבצים הללו למה שקרה לו לאחר מכן?"
הוא נטל מידו של אמיר את עכבר המחשב, סוגר בהקשה זריזה את התמונה הפתוחה על הצג, פותח את הקובץ הבא ברשימה. גם הקובץ הזה הכיל תמונה. תמונה שנראתה ככזאת שצולמה באותו מעמד בו צולמה התמונה הקודמת. תמונה זו הציגה תערוכה מוזיאונית אחרת, בה צולמו מוצגים עתיקים הרבה יותר – בעיקר אבני בזלת עליהן הופיעו תחריטים מגושמים.
גם כאן, מתחת לתמונה הופיע כיתוב זעיר, אלא שהפעם היה זה כיתוב בכתב יד שכנראה נרשם בעט כחול על התמונה המקורית לפני שנסרקה. אלישע זיהה בקלות את כתב ידו של עמיקם, אותו הוא הספיק להכיר מן המחברות השונות של האיש. הוא הגדיל באמצעות הגלגלת את התמונה, מיישר אותה כך שהכיתוב יופיע במרכז המסך.
"מוזיאון הלובר 1994" היה כתוב בתחתית התמונה. "הלוח הוא תקוות הנודדים".
"הלוח הוא תקוות הנודדים?" חזר אלישע על המילים התמוהות, מקטין שוב את התמונה ובוחן אותה. זו לא הפעם הראשונה שהוא נתקל במילה 'לוח' בהקשר לתיק החקירה הזה, וגם לא הפעם הראשונה שהוא נתקל בשורש 'נדד'. הוא ניסה להיזכר היכן פגש בצמד המילים הללו, לבסוף הצליח להיזכר בשיחת הטלפון שלו עם חזן הצעיר, אז דובר על לוח כלשהו. המילה ׳נדד׳ לא הייתה זכורה לו מן השיחה, והוא לא ממש התאמץ לשחזר את תוכנה, מתוך הבנה שגם כך – יהיה קשה מאוד לקשור בין הדברים.
"איזה קשר יכול להיות בין המילים הללו?" הוא התאמץ להבין. משלא מצא קשר אפשרי, וגם התמונה הפרוסה מול עיניו על הצג לא האירה את עיניו ולא נתנה לו שום מידע שלא היה ידוע לו עד כה, הוא סגר את הקובץ ופתח את הקובץ הבא ברשימה, שגם הוא הכיל תמונה.
גם התמונה הזו, בדומה לתמונות הקודמות, צולמה מתוך מוזיאון כלשהו. אלא שבתמונה הזו היה מצולם מיצג אחד בודד בלבד:
לוח שיש מכוער, גבשושי, הופיע במרכז התמונה, מוסתר מאחורי זכוכית משוריינת עבה. על הלוח היו חרוטות מספר מילים בכתב קדום כלשהו, ובמרכזו הופיע איור גמלוני למדי של איש מכונף.
גם כאן הופיע כיתוב בכתב יד בתחתית התמונה, עדות מאת הכותב היכן היא צולמה. בניגוד לתמונות הקודמות, ששתיהן צולמו במוזיאון הלובר, התמונה הנוכחית נשאה כיתוב שהעיד שהיא צולמה במקום שונה לחלוטין, ובתאריך מאוחר הרבה יותר.
"הפירמידה הגדולה בגיזה, 2010" אמר הכיתוב, ולאחריו הופיעו עוד שתי מילים שהיו מחוקות בסבך של קשקושים חפוזים.
עוד לפני שהספיק אלישע לעבד את המידע, פתח אמיר את התמונה הבאה, וכשראה אלישע את הדמויות המצולמות בה – נעתקה נשימתו באחת.
זו הייתה תמונה שצולמה בחלל מדכא, חלל שלא ניתן היה לטעות בו. חלל ששימש כחדר בית חולים.
הרקע היה עמוס במכשירים רפואיים כבדים, אולם האווירה הכללית הייתה של דיכאון והזנחה. הקירות היו צהבהבים, נראה שלא נצבעו שנים. מיטת ברזל הייתה ממוקמת במרכז החדר, לצדה עמד אדם גבוה – צעיר, יפה תואר. אדם שאלישע מעולם לא ראה מטופח כל כך, ומעולם לא היה על פניו מבע מלא אור כמו זה שבתמונה.
זה היה כמובן עמיקם, צעיר בהרבה, לפחות בעשרים וחמש שנים.
על המיטה לעומת זאת, שכב קשיש שצינורות השתלשלו מגופו, המראה שלו היה נורא – הוא היה שדוף כל כך, הרבה יותר רזה מהאדם הצנום ביותר שאלישע פגש אי פעם. עורו היה שקוף ומלא קמטים, הוא נדמה בהבטה ראשונית לשלד עצמות.
אבל העיניים שלו יקדו, בתכול בוהק, תכול שלא אפשר שום ספק בנוגע לזהותו.
זה היה ג׳סטין קלפטון. איש המסתורין.
בתחתית התמונה היו כתובות מילים בכתב יד, מילים באנגלית. אלו לא היו מילותיו של עמיקם, אלא כנראה אלו של קלפטון. ״ניפגש במרחב אחר״, היה כתוב שם, בצמוד לחתימה מסולסלת.
אלישע קם ממקומו בסערה.
״הוא ידע!״ לחש אלישע כשעל פניו מתפשט חיוורון נורא. ״הוא ידע הכול. הוא הכיר את קלפטון, הוא הבין מהו הלוח שחזן דיבר עליו...״
הוא נעצר בבת אחת, פניו מחווירות. בזיכרונו עלה הוויכוח המטופש שניהל עם עמיקם דקות ספורות קודם התמוטטותו, כאשר עמיקם נראה היה כמי ששקוע בעצמו בתוך סבך החקירה, בדיוק כמו אלישע. הוא לרגע לא חשב לספר לאלישע שלילה קודם לכן הוא צפה בתמונתו של קלפטון. הוא לא סיפר לאלישע שהוא ואיש הצללים הכירו בעבר. הוא פשוט הסתיר את העובדות האלו, כמו שהסתיר כל-כך הרבה דברים תמוהים, מוזרים, מפחידים.
אלישע לא יכול היה שלא להמשיך ולהעמיק את החקירה. הוא התיישב שוב אל מול המחשב, פותח את הקובץ הבא, האחרון, בתערובת של סקרנות בלתי רגילה ופחד ממה שעתיד להתגלות.
הקובץ הבא היה קובץ טקסט. הוא הכיל שורה אחת, שלצידה הופיעה תמונה ממוזערת.
הכיתוב היה: "רחוב חרצית חמש, מושב תקומה".
מבלי להבין את המשמעות, הקיש אלישע על התמונה, וזו נפתחה ונפרשה על הצג. זו הייתה התמונה אותה הם כבר ראו קודם לכן, התמונה שהציגה אדם ממרחק וצולמה באיכות גרועה. אולם כעת, הייתה האיכות משופרת, וניתן היה להבחין היטב בפניו של המצולם.
זה היה שמשון מלכיאלי...
לרגע אחד היה אלישע המום לגמרי, מסרב לעכל את התגלית החדשה.
במשנהו הוא התעשת, מתרומם ממקומו. מחשבות החלו להתרוצץ במוחו.
'עמיקם הכיר את שמשון,' הוא הבין פתאום. 'עמיקם ידע איך הוא נראה, הוא ידע מה הכתובת של הבית שלו, הוא ידע איך הוא קשור לסיפור הזה'. הוא נזכר בשיחה ששוחח עם עמיקם אודות שמשון, אז טען עמיקם ששמשון היה הקורבן, האיש הלא נכון בזמן הלא נכון. גם בשיחה הזו, עמיקם לא הזכיר בשום רמז שהוא מכיר את שמשון היכרות מוקדמת, שהוא ראה את תמונתו עוד בלילה שלפני כן. "מה עוד ידעת, עמיקם, ולא סיפרת?"
ההכרה הכתה בו בבת אחת. 'עמיקם ידע הכול בזמן אמת'. הוא הבין פתאום. 'באותן שעות בהן ישב עמיקם בעליית הגג המחוממת שלו, מבודד ומוגן מהסערה שבחוץ, הוא ידע מה מתרחש במרחק של קילומטרים רבים ממנו. הוא ידע שבאותם הרגעים מישהו משליך את הגברת חזן לתחתית הצוק, הוא ידע מיהו ביל יוסטון המסתורי, הוא ידע ששמשון מלכיאלי יוצא מביתו, מתנדב בלי ידיעתו להפוך לקורבן המושלם של האירוע. את כל הדברים הללו גילה עמיקם עוד לפני שהכול אירע'.
'ולא רק את זה הוא גילה. עמיקם פענח לגמרי את האירוע, עוד בטרם התרחש. עמיקם ידע מיהם האחראים לחטיפה של הגברת חזן. הוא ידע מה פירושם של הסמלים המסתוריים, של המילים הסתומות שחוזרות ומופיעות שוב ושוב. הכול היה ברור לו'.
אלישע נזכר במה שסיפר לו בנו של עמיקם, על כך שבמהלך היום יצא עמיקם בחטף מביתו, יציאה ממנה חזר מבולבל ונסער. פתאום, כל חלקי הפאזל התחברו. 'זה היה רגע הגילוי' הבין אלישע. 'עמיקם נפגש עם גורם מסתורי כלשהו שסיפר לו את כל הפרטים הללו. במפגש עם אותו גורם עלום, פענח עמיקם את כל צפונות החקירה הזו. אז הוא הגיע לאותה פריצת דרך עליה שילם מאוחר יותר בחייו. זו הסיבה להתנהגות המוזרה שלו במהלך השבת. זו הסיבה שמיד עם צאת השבת מיהר עמיקם להסתגר בעליית הגג שלו, כשהוא בודק את כל הממצאים שאסף'.
השאלות החלו לנקר במוחו. 'אם עמיקם ידע הכול לפני שהאירוע התרחש, מדוע הוא לא עשה שום דבר בנידון? מה מנע ממנו לגייס כוח משטרתי ולעצור את האחראים על האירוע? האם ייתכן שעמיקם קיבל איומים שאילצו אותו להישאר בביתו? האם אותם גורמים הבטיחו לו שאם יסתגר בביתו הוא לא ייפגע?' אם הדבר נכון, אותם גורמים לא עמדו בהבטחתם. הם אמנם לא פגעו בו באותו הלילה, אבל ביום שלאחריו הם הצליחו לפגוע בו. למרות שלא היה ברור לאלישע בדיוק באיזו דרך בדיוק הם פגעו בו, לא היה ספק לאלישע שעמיקם נרצח.
אלישע פסע בחדר הקטן מצד לצד, ראשו מורכן, גבותיו מכווצות במחשבה. 'בסופו של דבר', חשב, 'אם אכן התחייב עמיקם לאותם גורמים שלא לחשוף אותם, הוא עמד בהתחייבות באופן מלא. הוא לא נקף אצבע כדי לעצור את אירועי הלילה, וגם ביום שלמחרת הוא לא שיתף את החוקרים בשום גילוי שגילה. לא הייתה להם שום סיבה הגיונית לפגוע בו'.
כמובן, ייתכן שגורמים אלו לא עמדו בהבטחתם, ומיהרו לחסל את עמיקם למרות שעמד בהתחייבותו אליהם. אולם סברה זו לא הייתה הגיונית בהתחשב בנסיבות. אם אותם גורמים מעוניינים היו לחסל את עמיקם בכל מחיר, הם יכולים היו לעשות זאת באופן שקט הרבה יותר, במהלך הלילה כשהוא בביתו, או במהלך הבוקר כשיצא מביתו. הבחירה שלהם לעשות זאת בעיצומו של יום, בתוככי תחנת המשטרה, מוכיחה שהם לא בחרו את המועד מראש. ברגע מסוים הם הבינו שעמיקם הפר את הסיכום שלו אתם, ובאותו הרגע הם מיהרו לחסל אותו. 'אם ההשערות הללו נכונות', שאל אלישע את עצמו, 'מה עשה עמיקם שגרם להם לחשוב שהוא לא עמד בהבטחתו אליהם?'
'מצד שני,' הוא חשב לעצמו. 'ייתכן שכל הנחת היסוד הזו שגויה. ייתכן שעמיקם כלל לא אוים, וסיבה אחרת היא שמנעה ממנו לספר לחוקרים האחרים בתחנת המשטרה את המידע שהוא יודע'. הוא התקשה לחשוב על סיבה שהייתה מונעת מעמיקם לשתף את חבריו במידע שקיבל. כחוקר, הוא היה צריך לדעת שהיחידים שיכולים לסייע לו ולהגן עליו במקרה כזה אלו חבריו. אדם בודד לעולם לא יוכל להתמודד לבדו עם גורמים כל-כך מאורגנים ובעלי יכולת.
'אלא אם כן', עלתה מחשבה מבהילה במוחו. 'אלא אם כן חשש עמיקם שאחד מן החוקרים בתחנה משתף פעולה עם אותם גורמים עוינים. הוא חשש שאם ישתף את חבריו, אותם גורמים יבינו שהוא נחשף למידע, דבר שמסכן את חייו באופן מידי'.
'האם זה נכון?' שאל אלישע את עצמו. 'האם באמת לאותם גורמים יש מישהו שמשתף עמם פעולה מתוך המשטרה?' אפשרות כזו עשויה להיות הגיונית מאוד בהתחשב בנסיבות בהן נרצח עמיקם, בעיצומו של יום בתחנה הומת אדם. 'אם כן, מיהו אותו שתול? מיהו אותו שוטר בוגד שמשתף פעולה עם כוחות כל-כך שליליים?'
מבלי לשים לב נסוג אלישע אחורנית, מתרחק מאמיר. למרות שמעולם לא היה פרנואיד שמטיל ספק בכל אדם שנמצא בקרבתו, המאורעות שחלפו עליו במשך היום הפכו אותו לחשדן. דחף פתאומי דרש ממנו לברוח החוצה, להתבודד, להתרחק מחברתם של בני אדם, במיוחד כאלו שלובשים מדים.
"לא!" הוא החליט, נאבק לחשוב בצורה רציונלית. 'עמיקם לא סמך על אף אחד, זו בדיוק הטעות שהובילה למותו. אני לא אעשה את הטעות הזו. אני לא אטיל ספק בחבריי. גם אם בסופו של דבר ההתנהלות הזו תפגע בי, לפחות לא אשמור לעצמי את מה שאני יודע. אני אחשוף את הסיפור הזה בכל מחיר'.
"תקשיב," הוא אמר לאמיר. "אני יוצא עכשיו אל תחנת המשטרה, אנסה למצוא שם עוד כיווני חקירה. אתה בינתיים תעתיק את הקבצים האחרונים של עמיקם לדיסק. אפילו לכמה דיסקים. תיצור כמה שיותר גיבויים לחומר כדי שלא ייעלם. אם יקרה לי משהו, אני מבקש שתפיץ את הדיסקים לכל קצין שאתה מכיר. בתחנה שלנו, במטה הכללי, בכל מקום שעולה על דעתך. אסור שהחומר הזה ייאבד".
אמיר הנהן בראשו לאישור, אלישע היה שבע רצון מהעובדה שהוא לא שאל שאלות על הפקודה המוזרה. הוא שלף את המפתחות מכיסו, מסתובב, מפנה את גבו לאמיר.
"חכה רגע", עצר אותו קולו של אמיר.
הוא הסתובב בדריכות, החשדנות עדיין לא נעלמה ממנו.
"הקובץ האחרון שפתחת," אמר אמיר, מצביע על הצג. "הוא מכיל שני עמודים. אתה ראית רק את העמוד הראשון".
אלישע התקרב מיד אל המסך, מלקה את עצמו על כך שפספס את העובדה שהקובץ מכיל עוד פרטים. "תראה לי," ביקש בלהיטות.
אמיר סובב בתנועה מהירה את גלגלת העכבר, עמוד חדש נפרש על הצג. כמו העמוד הראשון, גם העמוד הזה הכיל שורה אחת מודגשת ולצדה תמונה ממוזערת. אלישע צמצם את עיניו, קורא ממרחק את האותיות הקטנות.
הכיתוב אמר: "ביל יוסטון, רחוב האדמה 3 מושב תחיית המדבר".
מבלי לשאול לדעתו של אלישע, הקיש אמיר על התמונה הממוזערת וזו נפתחה ומילאה את הצג. אמיר ואלישע נרתעו מיד אחורנית, מפיו של אמיר נפלטה קריאה חדה.
התמונה הציגה דמות מעוררת אימה, לבושת שחורים, ברדס מכסה את פניה. בברדס היו שני חורים, מהם הציצו עיניים קפואות, מתות, צבען כחול עמוק.
מטורף. אני עוקבת כבר הרבה זמן אחרי הסיפור הזה, והוא אחד הסיפורים המרתקים והגאוניים שקראתי.
תודה!
תודה!
נודדים בזמן, על ידי לוח השיש מגיזה. איך שהוא זה קשור לסימפוניה התשיעית (ביל השמיע אותה לשמשון בפרק הראשון).
עמיקם בעצמו עבר בזמן, כשבעבר (או בעתיד) קראו לו יוסי שם טוב. כשעוברים בזמן הגוף בהווה כלוא איפה שהוא, כמו שעמיקם כתב במחברת.. ולכן כל הדיכאון והכבדות שלו.
כל אלו ניחושים שלי
צדקתי?
עמיקם בעצמו עבר בזמן, כשבעבר (או בעתיד) קראו לו יוסי שם טוב. כשעוברים בזמן הגוף בהווה כלוא איפה שהוא, כמו שעמיקם כתב במחברת.. ולכן כל הדיכאון והכבדות שלו.
כל אלו ניחושים שלי
צדקתי?
וואו! ממש יצירתי.מטורף. אני עוקבת כבר הרבה זמן אחרי הסיפור הזה, והוא אחד הסיפורים המרתקים והגאוניים שקראתי.
תודה!
נודדים בזמן, על ידי לוח השיש מגיזה. איך שהוא זה קשור לסימפוניה התשיעית (ביל השמיע אותה לשמשון בפרק הראשון).
עמיקם בעצמו עבר בזמן, כשבעבר (או בעתיד) קראו לו יוסי שם טוב. כשעוברים בזמן הגוף בהווה כלוא איפה שהוא, כמו שעמיקם כתב במחברת.. ולכן כל הדיכאון והכבדות שלו.
כל אלו ניחושים שלי
צדקתי?
זה יכול היה להיות כיוון מחשבה מעניין, אילו הייתי משוכנע שקיים מסע בזמן, ושגופים גדולים מוצקים יכולים לעבור את המסע. מאחר שעדיין לא הצלחתי להשתכנע שהדבר אפשרי בעולם בו מתרחש הסיפור (העולם האמיתי לא ממש חשוב לי בשביל זה), אני אצטרך עוד הרבה ראיות חזקות כדי להפוך את התאוריה הזו לריאלית.
בנוסף, אין סיבה שעמיקם יעבור מסע בזמן, כאשר תקופת החיים שלו חופפת לזו של קלפטון. עדיף היה לו לנסות לנוע לימות המשיח או משהו, מאשר לנוע עשרים ומשהו שנים קדימה ולראות את עצמו מזקין...
רק אומר, שלסיפור יש כמה המשכים אפשריים, ואני דואג להשאיר לעצמי יכולת תמרון בכל שלב. אין לי שום התנגדות לניחושים, ואני אוהב שמדברים על הסיפור ומעלים רעיונות, אבל קשה יהיה מאוד לצפות את העתיד, ויהיה קשה ומתיש עוד יותר לפענח את הרמזים שלי. בכל זאת, אל תשכחו שאני המצאתי את עמיקם, מה שאומר שאני יודע להתיש.
וואו וואו וואו
השלמתי עכשיו כמה פרקים
טירוף.
השלמתי עכשיו כמה פרקים
טירוף.
ב"ה
איזו התקדמות מעולה. זה היה נדרש, כרגע מבחינת הקוראים זה היה הטיימינג הנכון להתחיל לקבל תשובות. עוד כיווני חקירה חדשים, בלי להשתמש לפחות בחלק ממה שכבר הבנו, היה כבר מכניס אותנו לייאוש שאין סיכוי לסיפור הזה להתקדם.
אהבתי את בחירת החומרים שאלישע יראה במחשב, ואת הסדר בו הוא צופה בהם.
זה מקשר לנו, הקוראים, את כל הרמזים לאיזשהו סיפור אחד שניתן לפיענוח.
מה שמפתיע פה באמת, זה שהפורצים השאירו את המחשב ורוקנו את המגירות. במחשב באמת היה חומר חשוב! למה הם לא לקחו אותו?
ומה שמשאיר אותי באופן אישי יותר מסוקרנת, זה מה היה בתיק ההוא שהוא השליך החוצה.
את האריזות הוא פתח, הוא אפילו כבר קרע את התיק וראה את הדופן הכפולה, מה עוד היה שם שיכל להתחבא?
הלוח ההוא בוודאות לא היה שם.
חלק שהפריע לי: בתחילה היה כתוב שמתפשט על פניו חיוורון נורא, ואז שפניו מחווירות. אז או שקודם הוא לא החוויר, או שהחיוורון העמיק עוד.
(בפרקים האחרונים לא תיקנתי טעויות כאלו, כי הן יסודרו מן הסתם בעריכה ספרותית / לשונית. אבל הפעם זה ממש הציק בקריאה השוטפת).
עוד משהו: למה הוא אומר לאמיר להעתיק את החומר על דיסקים? האם זו הדרך שבה הם מגבים כיום חומרים?
הייתי מצפה שישלח במייל מאובטח, שיעלה לענן, שישלח דרך האינטרנט בצורה כזו או אחרת (מאובטחת כמובן), ואם צריך בצורה פיזית - אז בדיסק-און-קי, אבל כשכתוב "דיסק" הקורא 'רואה' חפץ תכלכל-עגלגל שיצא מהאופנה לפני כמה וכמה שנים כבר.
ומשהו אחרון: לפני הפרק, ציפיתי שמשהו ישתבש והוא לא יצליח להגיע למעבדה. הציפיה שלי כקוראת היתה, שאם הם כל כך מוכשרים (האויבים של אלישע), יש לו וודאי מכשירי האזנה / תכנת ריגול כלשהי על הטלפון, שדרכה הם יכולים לדעת איפה הוא. למה הם לא הורגים אותו בעצם?
הנסיון הנואל ההוא עם המכונית, לא מתאים לרמת התחכום שלהם, ביחס לכל שאר הפעולות שלהם.
ואיך כל הזמן הזה במעבדה יש שקט מוחלט?
האם הם רוצים שאלישע ישיג ויידע את המידע הזה? מה האינטרס שלהם? הרי עכשיו אמיר כבר יודע את זה גם, ובלחיצת כפתור כל הקבצים האלו יעברו עכשיו לכל מי שאפשר..
(זה עוד משהו. הייתי מצפה מאלישע שיגיד לו לשלוח כבר עכשיו את החומרים האלו הלאה, בדואר רשום או משהו, העיקר שהחומר הזה יהיה הכי מאובטח שיש ויגיע לתפוצה כמה שיותר רחבה לפני שהוא (החומר) ייעלם לנצח באיזושהי צורה, ולא רק אם קורה לאלישע משהו. אלישע יודע שזה חומר קריטי.).
מחכים לפרק הבא, ומקווים שהוא יגיע יותר מהר מההמתנה האחרונה..
תודה על סיפור משובח!
איזו התקדמות מעולה. זה היה נדרש, כרגע מבחינת הקוראים זה היה הטיימינג הנכון להתחיל לקבל תשובות. עוד כיווני חקירה חדשים, בלי להשתמש לפחות בחלק ממה שכבר הבנו, היה כבר מכניס אותנו לייאוש שאין סיכוי לסיפור הזה להתקדם.
אהבתי את בחירת החומרים שאלישע יראה במחשב, ואת הסדר בו הוא צופה בהם.
זה מקשר לנו, הקוראים, את כל הרמזים לאיזשהו סיפור אחד שניתן לפיענוח.
מה שמפתיע פה באמת, זה שהפורצים השאירו את המחשב ורוקנו את המגירות. במחשב באמת היה חומר חשוב! למה הם לא לקחו אותו?
ומה שמשאיר אותי באופן אישי יותר מסוקרנת, זה מה היה בתיק ההוא שהוא השליך החוצה.
את האריזות הוא פתח, הוא אפילו כבר קרע את התיק וראה את הדופן הכפולה, מה עוד היה שם שיכל להתחבא?
הלוח ההוא בוודאות לא היה שם.
חלק שהפריע לי: בתחילה היה כתוב שמתפשט על פניו חיוורון נורא, ואז שפניו מחווירות. אז או שקודם הוא לא החוויר, או שהחיוורון העמיק עוד.
(בפרקים האחרונים לא תיקנתי טעויות כאלו, כי הן יסודרו מן הסתם בעריכה ספרותית / לשונית. אבל הפעם זה ממש הציק בקריאה השוטפת).
עוד משהו: למה הוא אומר לאמיר להעתיק את החומר על דיסקים? האם זו הדרך שבה הם מגבים כיום חומרים?
הייתי מצפה שישלח במייל מאובטח, שיעלה לענן, שישלח דרך האינטרנט בצורה כזו או אחרת (מאובטחת כמובן), ואם צריך בצורה פיזית - אז בדיסק-און-קי, אבל כשכתוב "דיסק" הקורא 'רואה' חפץ תכלכל-עגלגל שיצא מהאופנה לפני כמה וכמה שנים כבר.
ומשהו אחרון: לפני הפרק, ציפיתי שמשהו ישתבש והוא לא יצליח להגיע למעבדה. הציפיה שלי כקוראת היתה, שאם הם כל כך מוכשרים (האויבים של אלישע), יש לו וודאי מכשירי האזנה / תכנת ריגול כלשהי על הטלפון, שדרכה הם יכולים לדעת איפה הוא. למה הם לא הורגים אותו בעצם?
הנסיון הנואל ההוא עם המכונית, לא מתאים לרמת התחכום שלהם, ביחס לכל שאר הפעולות שלהם.
ואיך כל הזמן הזה במעבדה יש שקט מוחלט?
האם הם רוצים שאלישע ישיג ויידע את המידע הזה? מה האינטרס שלהם? הרי עכשיו אמיר כבר יודע את זה גם, ובלחיצת כפתור כל הקבצים האלו יעברו עכשיו לכל מי שאפשר..
(זה עוד משהו. הייתי מצפה מאלישע שיגיד לו לשלוח כבר עכשיו את החומרים האלו הלאה, בדואר רשום או משהו, העיקר שהחומר הזה יהיה הכי מאובטח שיש ויגיע לתפוצה כמה שיותר רחבה לפני שהוא (החומר) ייעלם לנצח באיזושהי צורה, ולא רק אם קורה לאלישע משהו. אלישע יודע שזה חומר קריטי.).
מחכים לפרק הבא, ומקווים שהוא יגיע יותר מהר מההמתנה האחרונה..
תודה על סיפור משובח!
נערך לאחרונה ב:
אז אחרי תקופת מעקב שקט ואדוק, הגעתי להגיב.(:
קודם כל, הסיפור גאוני. ממש ממש. הוא בנוי בתחכום וגאוניות שממוקמים כמה רמות מעל הנורמה, וכתוב כל כך מעניין והזוי שפשוט שואב אותך עמוק פנימה. כבר יצא לי להמליץ עליו לכמה אנשים, ואיכשהו כשזה הגיע לשלב ה'אוקיי, סיפור מטורף אבל מה מסופר בו' - לא באמת ידעתי איך לתאר. זה מסוג הסיפורים שאתה קורא ומבין המון וגם נפעם מהגאונות של הכותב, אבל בעצם לא מבין כלום כי הכל משתנה ומורכב מאלף רבדים.
תודה על העונג האינטלקטואלי הזה, לסיכום(:
[ואהבתי אגב גם את הניסוחים הדיפלומטיים בתגובות, @mic003 ניסוחים מתוחכמים, אוח. שאפו על התמרונים]
ועכשיו, יאיי, קצת ביקורת ודברים מעניינים וכזה:
קודם כל, קצת מוזר שאלישע כמעט לא נזכר בהמון המון פרטים קריטיים שהוא נחשף אליהם בפרקים הקודמים. קראתי בימים האחרונים שוב את כל הסיפור, והרבה דברים תמוהים התחילו להסתדר לי כשקראתי שוב כל מיני פרטים וסיטואציות שהוזכרו לפני כן. אבל זה רק הדגיש יותר את התמיהה הזו שלי - איך *אלישע* לא נזכר בהם גם כן?..
(במיוחד שהוא קצין משטרה וזה, די אמור להיות לו מוח אנליטי ברמה כזאת או אחרת, לא? שמשקלל נתונים רלוונטיים במהירות, נזכר אסוציאטיבית בפרטים קטנים שיכולים להועיל, מנתח השלכות אפשריות לפי אינפורמציה קודמת, וכל זה..)
ועוד יותר, איך הוא לא רשם כל פרט שיש לו חשיבות בעיניו, כמו שראינו בתחילת הכרותנו איתו וכמו שתואר מתישהו בסיפור - שהכתיבה תמיד מסדרת לו את הנתונים בראש, וכל זה?
אפילו נמרוד גואטה, נניח: בפרקים הקודמים אלישע ממש שוכנע במעורבות שלו בכל העסק. מה עם זה עכשיו? איפה החשדות בו?
ועורך הדין, ליאוניד צוק. שמענו ממנו משהו מאז המעורבות המחשידה שלו כסנגורו של שמשון מלכיאלי?
וחזן ג'וניור המשת"פ הצרפתי שאגב, מישהו זוכר שהוא עבד כמדריך תיירים במוזיאון 'הלובר' והתקדם מאז להיות גורם משמעותי בהנהלה שם?, והשוטר רוזנר המותקף והפרץ הפתאומי של אמירותיו התמוהות ומבטו המוזר, שדמה מאוד לפרץ הפתאומי וכו' של עמיקם מאוחר יותר (וגם לפרץ הפתאומי וכו' של ביל יוסטון, @עבורנו הקוראים)..
נגוזו האנשים? זהו?
עוד נקודה שמעניין להבין:
1. המשפט 'הלילה הארוך ביותר עוד יגיע' שנרשם על המצבה של קלפטון וגם הוזכר בשיחה של ראובן חזן עם אלישע שהתחזה לגואטה.
2. אפרים היה הרי מעורב בחקירה, והיה מודע לכל הפרטים המטורפים וכולי. והוא זה שנתן לאלישע את הרעיון והאופציה לפעול במשך אותו לילה כמה שיוכל, עד שתיכנס ההשעיה שלו לתוקף.
יש קשר בין הלילה הארוך של אלישע לבין הלילה הארוך של קלפטון?..
אגב, אחת הקונספירציות שלי סוברת שמדובר בסוג של דיבוק מוזר שיכול לנוע בין מימדים ובין גופים, וזה קשור כמובן ללוח המדובר, לציור האיש עם הכנפיים, למה שקרה לעמיקם, לכל פרצי ההתנהגויות המוזרות שלו ושל השוטר רוזנר, לגואטה ושות', לזכרונותיו של יוסי לב טוב, ולעוד המון דברים תמוהים שמופיעים בסיפור.
לכן, אגב, כשקראתי את הפסקה הבאה(עניין שולי אמנם, ובכל זאת) תהיתי אם גם זה לא קשור לקונספירציה המדוברת:
(פרק 19):
'עמיקם מתח את צווארו, הבעה שלווה נחה על פניו ולרגע היה נראה כאילו הוא מתרגל מדיטציה תוך כדי שיחה. ״אני מקבל את מה שאתה אומר ואני שולט בעצמי,״ הוא לחש פתאום, ספק לאלישע ספק לעצמו. רגע אחר כך, חזרה הבעתו להיות עניינית. ״אם כך, בוא ניגש לנקודה,״ אמר בקול.'
מצד שני, הגיוני עוד יותר שזו פשוט עוד הוכחה למוזריותו של עמיקם יקירנו
ולכן אני גם לא בטוחה שמסקנתו האסימונית הנדהמת של אלישע בפרק האחרון, 'עמיקם ידע! עמיקם ידע!!', היא נכונה בהכרח - כי כשיש לנו כאן מעבר בין מימדים('ניפגש במרחב אחר' וזה), לא מופרך שעמיקם לא ידע את כל זה באותו זמן שבו הוא הסביר לאלישע את כל העסק - אולי הוא ידע מזה רק אחר כך, רטרואקטיבית, איכשהו עם כל שינויי הזמן והמקום שעדיין לא ברורים לנו כמעט.
[אה, והתמונה הזו של עמיקם מלפני עשרים פלוס שנה קשורה איכשהו למקטרת הוניל שהוא או הכפיל/דיבוק/מתחזה/מה שזה לא יהיה, שלו עישן אחרי עשרים פלוס שנה שבהן הוא הפסיק לעשות את הפעולה הזו.. ממ]
עכשיו, משהו קטן לגבי אמיר:
הוא לא אמור להיות מין גאון מחשבים מתבודד וחסר יכולות תקשורת סביבתית?..
ככה לפחות הוא תואר ואופיין בפרקים הקודמים, וקצת היה לי מוזר שפתאום הוא מתקשר עם אלישע היטב ומראה לו בחדווה רבה את שכלולי המקצוע שלו.
עוד משהו:
הוא לא בדק בפלייליסט שבנגן של עמיקם, נכון? הוא לא בדק כרגע באילו נושאי תרבות מתעניין עמיקם. הוא בדק במחשב שלו, בקבצים האחרונים שפתח עמיקם בחייו, מתוך ידיעה שיש להם משמעות ומתוך ידיעה שעמיקם עבד על החקירה באותו זמן והיה נסער מאוד. לכן תגובה כזו הרגישה לי ממש תקועה בסיטואציה, כי בואו, בכל זאת אלישע בעיצומה של *חקירה * כרגע(:
זהו בגדול, יש לי כמובן עוד המון תהיות וניחושים לגבי הסיפור הזה - אבל מניחה שאשמור אותם למאוחר יותר..
ועכשיו תור ה'אופס, קולטת רק עכשיו את האורך של התגובה, מחילה'
קודם כל, הסיפור גאוני. ממש ממש. הוא בנוי בתחכום וגאוניות שממוקמים כמה רמות מעל הנורמה, וכתוב כל כך מעניין והזוי שפשוט שואב אותך עמוק פנימה. כבר יצא לי להמליץ עליו לכמה אנשים, ואיכשהו כשזה הגיע לשלב ה'אוקיי, סיפור מטורף אבל מה מסופר בו' - לא באמת ידעתי איך לתאר. זה מסוג הסיפורים שאתה קורא ומבין המון וגם נפעם מהגאונות של הכותב, אבל בעצם לא מבין כלום כי הכל משתנה ומורכב מאלף רבדים.
תודה על העונג האינטלקטואלי הזה, לסיכום(:
[ואהבתי אגב גם את הניסוחים הדיפלומטיים בתגובות, @mic003
ניסוחים מתוחכמים, אוח. שאפו על התמרונים]ועכשיו, יאיי, קצת ביקורת ודברים מעניינים וכזה:
קודם כל, קצת מוזר שאלישע כמעט לא נזכר בהמון המון פרטים קריטיים שהוא נחשף אליהם בפרקים הקודמים. קראתי בימים האחרונים שוב את כל הסיפור, והרבה דברים תמוהים התחילו להסתדר לי כשקראתי שוב כל מיני פרטים וסיטואציות שהוזכרו לפני כן. אבל זה רק הדגיש יותר את התמיהה הזו שלי - איך *אלישע* לא נזכר בהם גם כן?..
(במיוחד שהוא קצין משטרה וזה, די אמור להיות לו מוח אנליטי ברמה כזאת או אחרת, לא? שמשקלל נתונים רלוונטיים במהירות, נזכר אסוציאטיבית בפרטים קטנים שיכולים להועיל, מנתח השלכות אפשריות לפי אינפורמציה קודמת, וכל זה..)
ועוד יותר, איך הוא לא רשם כל פרט שיש לו חשיבות בעיניו, כמו שראינו בתחילת הכרותנו איתו וכמו שתואר מתישהו בסיפור - שהכתיבה תמיד מסדרת לו את הנתונים בראש, וכל זה?
אפילו נמרוד גואטה, נניח: בפרקים הקודמים אלישע ממש שוכנע במעורבות שלו בכל העסק. מה עם זה עכשיו? איפה החשדות בו?
ועורך הדין, ליאוניד צוק. שמענו ממנו משהו מאז המעורבות המחשידה שלו כסנגורו של שמשון מלכיאלי?
וחזן ג'וניור המשת"פ הצרפתי שאגב, מישהו זוכר שהוא עבד כמדריך תיירים במוזיאון 'הלובר' והתקדם מאז להיות גורם משמעותי בהנהלה שם?, והשוטר רוזנר המותקף והפרץ הפתאומי של אמירותיו התמוהות ומבטו המוזר, שדמה מאוד לפרץ הפתאומי וכו' של עמיקם מאוחר יותר (וגם לפרץ הפתאומי וכו' של ביל יוסטון, @עבורנו הקוראים)..
נגוזו האנשים? זהו?
עוד נקודה שמעניין להבין:
1. המשפט 'הלילה הארוך ביותר עוד יגיע' שנרשם על המצבה של קלפטון וגם הוזכר בשיחה של ראובן חזן עם אלישע שהתחזה לגואטה.
2. אפרים היה הרי מעורב בחקירה, והיה מודע לכל הפרטים המטורפים וכולי. והוא זה שנתן לאלישע את הרעיון והאופציה לפעול במשך אותו לילה כמה שיוכל, עד שתיכנס ההשעיה שלו לתוקף.
יש קשר בין הלילה הארוך של אלישע לבין הלילה הארוך של קלפטון?..
אגב, אחת הקונספירציות שלי סוברת שמדובר בסוג של דיבוק מוזר שיכול לנוע בין מימדים ובין גופים, וזה קשור כמובן ללוח המדובר, לציור האיש עם הכנפיים, למה שקרה לעמיקם, לכל פרצי ההתנהגויות המוזרות שלו ושל השוטר רוזנר, לגואטה ושות', לזכרונותיו של יוסי לב טוב, ולעוד המון דברים תמוהים שמופיעים בסיפור.
לכן, אגב, כשקראתי את הפסקה הבאה(עניין שולי אמנם, ובכל זאת) תהיתי אם גם זה לא קשור לקונספירציה המדוברת:
(פרק 19):
'עמיקם מתח את צווארו, הבעה שלווה נחה על פניו ולרגע היה נראה כאילו הוא מתרגל מדיטציה תוך כדי שיחה. ״אני מקבל את מה שאתה אומר ואני שולט בעצמי,״ הוא לחש פתאום, ספק לאלישע ספק לעצמו. רגע אחר כך, חזרה הבעתו להיות עניינית. ״אם כך, בוא ניגש לנקודה,״ אמר בקול.'
מצד שני, הגיוני עוד יותר שזו פשוט עוד הוכחה למוזריותו של עמיקם יקירנו
ולכן אני גם לא בטוחה שמסקנתו האסימונית הנדהמת של אלישע בפרק האחרון, 'עמיקם ידע! עמיקם ידע!!', היא נכונה בהכרח - כי כשיש לנו כאן מעבר בין מימדים('ניפגש במרחב אחר' וזה), לא מופרך שעמיקם לא ידע את כל זה באותו זמן שבו הוא הסביר לאלישע את כל העסק - אולי הוא ידע מזה רק אחר כך, רטרואקטיבית, איכשהו עם כל שינויי הזמן והמקום שעדיין לא ברורים לנו כמעט.
[אה, והתמונה הזו של עמיקם מלפני עשרים פלוס שנה קשורה איכשהו למקטרת הוניל שהוא או הכפיל/דיבוק/מתחזה/מה שזה לא יהיה, שלו
עישן אחרי עשרים פלוס שנה שבהן הוא הפסיק לעשות את הפעולה הזו.. ממ]עכשיו, משהו קטן לגבי אמיר:
הוא לא אמור להיות מין גאון מחשבים מתבודד וחסר יכולות תקשורת סביבתית?..
ככה לפחות הוא תואר ואופיין בפרקים הקודמים, וקצת היה לי מוזר שפתאום הוא מתקשר עם אלישע היטב ומראה לו בחדווה רבה את שכלולי המקצוע שלו.
עוד משהו:
נכון שזה המשפט האולטימטיבי להאמר כברירת מחדל בסיטואציה שכזו, אבל הי, בכל זאת לדעתי זה ממש לא מה שאלישע היה אומר כרגע.
הוא לא בדק בפלייליסט שבנגן של עמיקם, נכון? הוא לא בדק כרגע באילו נושאי תרבות מתעניין עמיקם. הוא בדק במחשב שלו, בקבצים האחרונים שפתח עמיקם בחייו, מתוך ידיעה שיש להם משמעות ומתוך ידיעה שעמיקם עבד על החקירה באותו זמן והיה נסער מאוד. לכן תגובה כזו הרגישה לי ממש תקועה בסיטואציה, כי בואו, בכל זאת אלישע בעיצומה של *חקירה * כרגע(:
זהו בגדול, יש לי כמובן עוד המון תהיות וניחושים לגבי הסיפור הזה - אבל מניחה שאשמור אותם למאוחר יותר..
ועכשיו תור ה'אופס, קולטת רק עכשיו את האורך של התגובה, מחילה
'
נערך לאחרונה ב:
אז אחרי תקופת מעקב שקט ואדוק, הגעתי להגיב.(:
קודם כל, הסיפור גאוני. ממש ממש. הוא בנוי בתחכום וגאוניות שממוקמים כמה רמות מעל הנורמה, וכתוב כל כך מעניין והזוי שפשוט שואב אותך עמוק פנימה. כבר יצא לי להמליץ עליו לכמה אנשים, ואיכשהו כשזה הגיע לשלב ה'אוקיי, סיפור מטורף אבל מה מסופר בו' - לא באמת ידעתי איך לתאר. זה מסוג הסיפורים שאתה קורא ומבין המון וגם נפעם מהגאונות של הכותב, אבל בעצם לא מבין כלום כי הכל משתנה ומורכב מאלף רבדים.
תודה על העונג האינטלקטואלי הזה, לסיכום(:
[ואהבתי אגב גם את הניסוחים הדיפלומטיים בתגובות, @mic003
ועכשיו, יאיי, קצת ביקורת ודברים מעניינים וכזה:
קודם כל, קצת מוזר שאלישע כמעט לא נזכר בהמון המון פרטים קריטיים שהוא נחשף אליהם בפרקים הקודמים. קראתי בימים האחרונים שוב את כל הסיפור, והרבה דברים תמוהים התחילו להסתדר לי כשקראתי שוב כל מיני פרטים וסיטואציות שהוזכרו לפני כן. אבל זה רק הדגיש יותר את התמיהה הזו שלי - איך *אלישע* לא נזכר בהם גם כן?..
(במיוחד שהוא קצין משטרה וזה, די אמור להיות לו מוח אנליטי ברמה כזאת או אחרת, לא? שמשקלל נתונים רלוונטיים במהירות, נזכר אסוציאטיבית בפרטים קטנים שיכולים להועיל, מנתח השלכות אפשריות לפי אינפורמציה קודמת, וכל זה..)
ועוד יותר, איך הוא לא רשם כל פרט שיש לו חשיבות בעיניו, כמו שראינו בתחילת הכרותנו איתו וכמו שתואר מתישהו בסיפור - שהכתיבה תמיד מסדרת לו את הנתונים בראש, וכל זה?
אפילו נמרוד גואטה, נניח: בפרקים הקודמים אלישע ממש שוכנע במעורבות שלו בכל העסק. מה עם זה עכשיו? איפה החשדות בו?
ועורך הדין, ליאוניד צוק. שמענו ממנו משהו מאז המעורבות המחשידה שלו כסנגורו של שמשון מלכיאלי?
וחזן ג'וניור המשת"פ הצרפתי שאגב, מישהו זוכר שהוא עבד כמדריך תיירים במוזיאון 'הלובר' והתקדם מאז להיות גורם משמעותי בהנהלה שם?, והשוטר רוזנר המותקף והפרץ הפתאומי של אמירותיו התמוהות ומבטו המוזר, שדמה מאוד לפרץ הפתאומי וכו' של עמיקם מאוחר יותר (וגם לפרץ הפתאומי וכו' של ביל יוסטון, @עבורנו הקוראים)..
נגוזו האנשים? זהו?
עוד נקודה שמעניין להבין:
1. המשפט 'הלילה הארוך ביותר עוד יגיע' שנרשם על המצבה של קלפטון וגם הוזכר בשיחה של ראובן חזן עם אלישע שהתחזה לגואטה.
2. אפרים היה הרי מעורב בחקירה, והיה מודע לכל הפרטים המטורפים וכולי. והוא זה שנתן לאלישע את הרעיון והאופציה לפעול במשך אותו לילה כמה שיוכל, עד שתיכנס ההשעיה שלו לתוקף.
יש קשר בין הלילה הארוך של אלישע לבין הלילה הארוך של קלפטון?..
אגב, אחת הקונספירציות שלי סוברת שמדובר בסוג של דיבוק מוזר שיכול לנוע בין מימדים ובין גופים, וזה קשור כמובן ללוח המדובר, לציור האיש עם הכנפיים, למה שקרה לעמיקם, לכל פרצי ההתנהגויות המוזרות שלו ושל השוטר רוזנר, לגואטה ושות', לזכרונותיו של יוסי לב טוב, ולעוד המון דברים תמוהים שמופיעים בסיפור.
לכן, אגב, כשקראתי את הפסקה הבאה(עניין שולי אמנם, ובכל זאת) תהיתי אם גם זה לא קשור לקונספירציה המדוברת:
(פרק 19):
'עמיקם מתח את צווארו, הבעה שלווה נחה על פניו ולרגע היה נראה כאילו הוא מתרגל מדיטציה תוך כדי שיחה. ״אני מקבל את מה שאתה אומר ואני שולט בעצמי,״ הוא לחש פתאום, ספק לאלישע ספק לעצמו. רגע אחר כך, חזרה הבעתו להיות עניינית. ״אם כך, בוא ניגש לנקודה,״ אמר בקול.'
מצד שני, הגיוני עוד יותר שזו פשוט עוד הוכחה למוזריותו של עמיקם יקירנו
ולכן אני גם לא בטוחה שמסקנתו האסימונית הנדהמת של אלישע בפרק האחרון, 'עמיקם ידע! עמיקם ידע!!', היא נכונה בהכרח - כי כשיש לנו כאן מעבר בין מימדים('ניפגש במרחב אחר' וזה), לא מופרך שעמיקם לא ידע את כל זה באותו זמן שבו הוא הסביר לאלישע את כל העסק - אולי הוא ידע מזה רק אחר כך, רטרואקטיבית, איכשהו עם כל שינויי הזמן והמקום שעדיין לא ברורים לנו כמעט.
[אה, והתמונה הזו של עמיקם מלפני עשרים פלוס שנה קשורה איכשהו למקטרת הוניל שהוא או הכפיל/דיבוק/מתחזה/מה שזה לא יהיה, שלו
עכשיו, משהו קטן לגבי אמיר:
הוא לא אמור להיות מין גאון מחשבים מתבודד וחסר יכולות תקשורת סביבתית?..
ככה לפחות הוא תואר ואופיין בפרקים הקודמים, וקצת היה לי מוזר שפתאום הוא מתקשר עם אלישע היטב ומראה לו בחדווה רבה את שכלולי המקצוע שלו.
עוד משהו:
נכון שזה המשפט האולטימטיבי להאמר כברירת מחדל בסיטואציה שכזו, אבל הי, בכל זאת לדעתי זה ממש לא מה שאלישע היה אומר כרגע.
הוא לא בדק בפלייליסט שבנגן של עמיקם, נכון? הוא לא בדק כרגע באילו נושאי תרבות מתעניין עמיקם. הוא בדק במחשב שלו, בקבצים האחרונים שפתח עמיקם בחייו, מתוך ידיעה שיש להם משמעות ומתוך ידיעה שעמיקם עבד על החקירה באותו זמן והיה נסער מאוד. לכן תגובה כזו הרגישה לי ממש תקועה בסיטואציה, כי בואו, בכל זאת אלישע בעיצומה של *חקירה * כרגע(:
זהו בגדול, יש לי כמובן עוד המון תהיות וניחושים לגבי הסיפור הזה - אבל מניחה שאשמור אותם למאוחר יותר..
ועכשיו תור ה'אופס, קולטת רק עכשיו את האורך של התגובה, מחילה
ב"ה
מצטרפת לתמיהה לגבי המוזיקה.
כבר שקראתי את הפרק, הייתי על קוצים. להישען אחורה ולשמוע בנינוחות? להתענג על הביצוע? זה לא מתאים לסיטואציה.
יש כאן זמן לחוץ בטירוף, ומתח לא נורמלי.
לשמוע מוזיקה ארבע וחצי דקות זה המון המון זמן!! הייתי מכפילה מהירות ב-2, ומתאפקת לא לדלג ברצועת השמע, רק כדי לוודא שלא הושתל בפנים שום קטע קול אחר שעלול להיות חשוב.
וכשזה היה נגמר הייתי רק ממש ממש מאוכזבת שזה היה מיותר, ורק עוברת בקוצר רוח לפריט המידע הבא.
בניית האוירה מעולה, אהבתי את הלוקיישן של המעבדת מחשבים ואת התיאור שלו. רק זה כבר בונה את המתח לאורך הפרק.
הכתיבה שלך ממש השתפרה מהפרקים הראשונים, גם בבניית הדמויות והרגשות שזכור לי שכתבת שאתה מתקשה בזה.
הסיפור עולה כל פעם בעוד רמה, ומצליח להיות מותח בכל שלב ועדיין אני לא מצליח לנחש כלום מהמשך העלילה ולאן היא מתקדמת.
מחכים בקוצר רוח להמשך!
הכתיבה שלך ממש השתפרה מהפרקים הראשונים, גם בבניית הדמויות והרגשות שזכור לי שכתבת שאתה מתקשה בזה.
הסיפור עולה כל פעם בעוד רמה, ומצליח להיות מותח בכל שלב ועדיין אני לא מצליח לנחש כלום מהמשך העלילה ולאן היא מתקדמת.
מחכים בקוצר רוח להמשך!
אולי רק לי זה מפריע,
אך מכיוון שבחרת רחוב אמיתי שאכן קיים במציאות הייתי מצפה שהוא ידמה במקצת לתיאור
למעשה אין שום קשר למציאות
אפילו הוויז לא היה יכול לומר שהיעד משמאלו כשהרחוב הוא חד סיטרי ומספר 8 מצד ימין
הרחוב הוא דיי מוזנח עם בניינים גבוהים ללא חצרות ללא גני משחקים ללא וילות ועוד
לדעתי או שתיבחר מקום קיים ותיצמד אליו בדיוק מדהים או שתמציא של רחוב,
אני לא חושב שמישהו יעיר "אבל אין רחוב משה ישראלוביץ בבאר שבע!"
זו הערה אמנם שולית אך היא ממש הציקה לי
כמובן לא אשכח לציין שהסיפור מרתק, עד כדי כך שאני לא מצליח לא לדלג על הרבה מילים מרוב ציפיה להמשיך הלאה, ורק בפעם השלישית אני מצליח לעבור מילה מילה (זה קורה לי רק בסיפורים מוצלחים ונדירים ביותר!).
אם כי מאוד הפריעו לי השינויים באמצע העלילה שכוללים מחיקת פרקים והוספת חדשים, אך כמובן זה המחיר למי שלא מחכה לספר וקורא אותו תוך כדי היצירה.
אני מקווה שהוא ינחת כאן בימים הקרובים.
כמו שאני מכיר אותו, הוא ימתח את כולם עוד יותר, ואז ייעלם שוב.
וברצינות: כמו שאפשר להבין, אני בימים מאוד עמוסים ומטורפים ואפילו מטורללים לפעמים. מקווה שבקרוב, בפרט לקראת בין הזמנים והשעות הפנויות שהוא מביא איתו, יהיה לי זמן להקדיש עבור הסיפור. בינתיים - אני מחפש לי שעות פנויות להתקדם בהן בצעדי צב.
היי, לא שכחתי אתכם!ב"ה
לשאול או לא?
פשוט כבר עבר יותר מחודש מהפרק האחרון, ואולי עוד מעט כבר לא נוכל להקפיץ את האשכול הזה
אני תקוע באיזה שהוא סבך של התלבטויות בנוגע לאופן של כתיבת הפרקים הבאים. אני לא רוצה לטעות, להקדים את המאוחר או לאחר את המוקדם, אז אני צריך ממש לחשוב על זה כדי שזה יהיה ברמה שאליה התרגלתם עד עכשיו.
כבר אני אומר, אין ממה לחשוש! העלילה מתוכננת קדימה בקפידה, אבל יש התפתחות מסויימת בעלילה - שאי אפשר לכתוב אותה בפזיזות וצריך לתכנן אותה באופן פרטני מדויק במיוחד.
הבעיה הגדולה היא, שבימים אלו - יש לי מעט מאוד זמן לחשוב. אני שקוע עד למעלה מראשי בלימודים, הכנת שיעורים, ועוד כהנה וכהנה פעולות חשובות מאין כמותן, שהכול נדחה מפניהן.
בינתיים, אני משקיע קצת בפרקים שבנספח (העלילה המשנית). יש לי כבר פרק כמעט מוכן ועוד כמה פרקים מתוכננים והם לדעתי ברמה הרבה יותר טובה מהפרקים המקוריים שהוחלפו (למי שזוכר), ואתם די תיהנו מהם. צריך רק לוודא שהנספח לא נסגר, ואם כן - ליצור חדש. במובן הזה, בנספח יהיה פרק כבר בסופ״ש ואני יכול להעריך בזהירות שאני מסוגל להעלות פרק כל שבועיים.
בנוגע לעלילה המרכזית - התקווה שלי היא בין הזמנים המתקרב בצעדי ענק, אז אוכל סוף סוף להתפנות לגמרי לחשיבה ותכנון של ההמשך באופן מושלם, ולהמשיך כמה פרקים לפחות.
ייתכן כמובן, שפתאום תנוח עלי רוח ההשראה ואיכשהו - תהיה לי אפשרות להוסיף כבר בטווח הזמן הקרוב פרק או שניים. אולם רוחות של השראה אינן צפויות, ואי אפשר לבנות עליהן.
כמובן, אקבל בברכה ובהבנה סמיילים זועמים. תוכלו גם להגיב בהודעות שטנה, ולהביע את מורת רוחכם. אני מבטיח לקרוא כל הודעת שטנה בהנאה מרובה.
ועכשיו ברצינות: אני יודע שזה מעצבן להמתין לפרק חדש, ואני מעריך יותר מתמיד את הסבלנות שלכם ואת המסירות שלכם לסיפור ולגיבוריו. זה לא מובן מאליו, וזה הדבר היחיד שדוחף אותי למצוא זמנים פנויים ולהמשיך בהם את בניית העלילה וכתיבתה.
הוספתי פרק חדש בנספח.
אמנם קצת באיחור, אבל תסלחו לי.
הקישור לנספח הוא כמובן:
www.prog.co.il
אשמח מאוד לתגובותיכם.
אמנם קצת באיחור, אבל תסלחו לי.
הקישור לנספח הוא כמובן:
סיפור בהמשכים - אשליה - קריסת מערכות / עלילה משנית מתוקנת.
קטעי עלילה אלו, מהווים נספח לסיפור ׳אשליה׳, ואינם עומדים בפני עצמם. קישור לעלילה העיקרית: https://www.prog.co.il/threads/%D7%90%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%94-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%AA%D7%97.879625/ הפרקים שבנספח זה, מהווים עלילה חלופית לזו שנכתבה באשכול הסיפור, ועתידים להחליף מספר...
www.prog.co.il
36
סימפוניה.
סימפוניה.
סוף-סוף היה לאלישע כיוון חקירה יציב ומוחשי.
בניגוד לתגליות הקודמות, שהיו במקרה הטוב מעורפלות ובלתי ניתנות להבנה, ובמקרה הרע רק הוסיפו שאלות על השאלות שכבר היו לו, לראשונה היה בידיו קצה חוט. משהו להיאחז בו. לא עוד תמונות מוזרות שנראות אקראיות לחלוטין, לא עוד רמזים מעורפלים מוסתרים בין מילים חסרות פשר, אלא ידיעה מבוססת – ידיעה שאלישע לא הטיל ספק באמינותה, בהתחשב במוניטין של עמיקם ובעובדות שהתגלו לאלישע בשעה האחרונה – על פיהן, ידע עמיקם הרבה מאוד על האירוע קודם שהוא התרחש.
ברור היה לאלישע שהדרך להגיע לפריצת דרך בחקירה, עוברת דרך הכתובת שנמצאה ברשימותיו של עמיקם. נותר רק לברר היכן נמצאת אותה כתובת, וכמובן – להכין תוכנית פעולה אמיתית, תוכנית שתאפשר את הפריצה אל תוך המתחם, תוך מזעור סיכונים ובאופן שניתן יהיה להפיק ממנו את מירב התועלת.
אלישע שלף מכיסו את המכשיר הסלולרי שלו, מחליק על מסך המגע, מקליק על הסמל המוכר של האפליקציה הפופולרית ׳וויז׳. הוא הקיש בשורת החיפוש את הכתובת 'רחוב דרייפוס, מושב רגבים', המכשיר הראה סמל מסתובב של טעינה.
כעבור רגע הבליחה הודעה על הצג, מציגה את נתוני המרחק בין המיקום הנוכחי של אלישע לכתובת אותה הוא חיפש, לצד משך הנסיעה המוערך לשם. אלישע הופתע כשהבחין בנתונים. המרחק מבאר שבע למושב רגבים היה מרחק עצום של מאה שמונים ושישה קילומטרים, ומשך הנסיעה המוערך היה שעתיים ושש דקות.
מבדיקה מהירה שערך אלישע התברר שמושב רגבים הוא אחד המושבים הדרומיים בארץ, מושב זעיר שנטוע במרחבים הבלתי נתפסים של הערבה הדרומית, הרחק מערים או ישובים אחרים. העובדה הזו לא הפתיעה את אלישע. היה ברור לו שאדם כמו ביל יוסטון שמתאמץ להסתיר את זהותו, יבחר לו מקום מבודד להתגורר בו, מקום מרוחק מאנשים זרים שעלולים לשאול שאלות מיותרות.
אלישע הציץ בשעונו, השעה הייתה אחת ורבע אחר חצות. חישוב מהיר שערך הבהיר לו כי אם יתפתה לנסוע מיד למושב רגבים, הוא יאבד בכך את האפשרות לשהות בתחנת המשטרה בזמן שחרורו של שמשון מלכיאלי, שיועד לשעה שלוש לפנות בוקר.
דחף פראי שהתפרץ בתוכו, דחק בו לוותר על השחרור של מלכיאלי, ובמקום זאת – לנסוע בהקדם האפשרי אל המושב הדרומי, ולהתעמת עם הדמות ששוכנת שם – תהיה מאיימת ככל שתהיה. הדחף היה כל כך חזק, עד שאלישע כמעט והתפתה לפעול בלי שום מחשבה, ללכת עם האינסטינקט שלו, ולפתוח בנסיעה לכיוון דרום.
למשך רגעים ארוכים, השתעשע אלישע במחשבה על הפריצה הצפויה לתוך המתחם, ועל מעצר של ביל יוסטון המסתורי – וחקירה שבה יוציא ממנו אלישע כל פיסת מידע שהאיש ידע אי פעם. הפיתוי היה גדול, והדמיון היה מתוק במיוחד, אולם בסופו של דבר – נאלץ אלישע לחזור אל קרקע המציאות, ולחשוב בהיגיון על תוכנית פעולה מציאותית.
באופן בלתי מפתיע, כאשר אפשר אלישע להיגיון להשתלט עליו ולנהל את התוכניות שלו, התפוגגה התוכנית הנחשקת ונעלמה מהר מאוד. ככל שחשב אלישע על הפעולות האפשריות העומדות לפניו, הלכה והתחזקה אצלו ההבנה, על פיה – שום דבר טוב לא יצמח מנסיעה אל מושב רגבים, לפחות בשלב הזה – בו הוא עדיין לא יודע מה מצפה לו שם.
בשביל להתעמת עם דמות המסתורין – היה אלישע מוכרח להבין טוב יותר מול מה הוא עתיד להתמודד. לשם כך, היה אלישע מוכרח לעשות סדר בנתונים הרבים שצפו במחשבותיו, נתונים שבמצב הנוכחי – היו רחוקים מלהסתדר לכדי תמונה שלמה.
במשך דקות ארוכות הרהר אלישע בדרכי הפעולה שעומדות לפניו. התובנה המרכזית שלו הייתה, שאין שום סיבה להמשיך ולרדוף אחרי ידיעות נעלמות – כאלו שעשויות לסבך את החקירה עוד יותר וייתכן מאוד שהפעולות בדרך להשגתן יהיו כרוכות בסכנת חיים, בזמן שאת הנתונים שכבר נאספו על ידיו – הוא עדיין לא ניתח כראוי.
אלישע לא שכח את העובדה, שבמשרד שלו - הממוקם לא הרחק, בתחנת המשטרה, שוכנת עדיין החוברת שנתן לו עמיקם, חוברת שהמידע שבה נאגר בעבודת צוות ממושכת של כל צוותי החקירה הבכירים בתחנה. למרות שאלישע עבר עם עמיקם על התכנים העיקריים שבה, ברור היה לאלישע שהשיחה עם עמיקם – למרות האורך שלה, לא הייתה ממצה, מה שאומר שייתכן ופיסות מידע נוספות מסתתרות בחוברת, פיסות מידע שאלישע עדיין לא נחשף אליהן – בגלל האילוץ שלו למהר ולעזוב את תחנת המשטרה כדי ללוות את עמיקם.
על פי המסקנות של אלישע, יהיה זה טיפשי להמשיך ולרדוף אחר הרוח, כאשר הוא עצמו לא יודע מה הוא בדיוק מחפש, וכאשר המידע עדיין לא מסודר במחשבתו באופן יעיל.
מאז ומתמיד טען אלישע, שאחד הגורמים המשמעותיים לכך שלעיתים מתגלים כשלים מוחלטים במערכת המשטרתית, הוא הפזיזות של חוקרים נלהבים מדי, שהרצון להצליח בחקירה – דוחף אותם להגיע למסקנות תוך התעלמות מנתונים שהופיעו לאורך החקירה, נתונים שעשויים לעיתים קרובות להכריע בין מסקנות שונות.
פעמים רבות, משקיעים החוקרים זמן רב ומאמץ אדיר בפעולות איסוף הנתונים, אבל דווקא כאשר הנתונים בידיהם, הם מתרשלים ומתעלמים מנתונים שנראים בעיניהם חסרי חשיבות. לעיתים הצלבה של פיסות מידע שונות עשויה לפתור את תיק החקירה, אולם החוקר מתקשה להתרכז בפעולות החשיבה המאומצות הנדרשות לשם כך, ובאופן זה – עשוי החוקר להתרחק מהתשובות הנכונות שכבר נמצאות מול עיניו.
המחשבות הללו, יחד עם הידיעה ששחרורו של שמשון מתקרב, דחקו באלישע לפעול. אם הוא מעוניין להיות מוכן לקראת המפגש עם ביל יוסטון, אם הוא רוצה להתקדם לקראת השלב הבא בחקירה, אם חשוב לו להיות נוכח בעת השחרור של מלכיאלי, הוא מוכרח לנסוע כעת לתחנת המשטרה, לשבת ולעבור על כל הנתונים, לסדר ולסכם אותם, ולנסות להרכיב מהם תמונה אחת שלמה. תוכנית הפעולה הזו היא אמנם המשעממת ביותר מכל התוכניות החילופיות, אבל היא כנראה בעלת הסיכויים הטובים ביותר.
ההחלטה שלו הייתה נבונה, והוא הבין שעליו לבצע אותה - למרות שבליבו היה קושי מסוים לחשוב על חזרה לתחנת המשטרה. למרות שהתחנה הייתה תמיד הבית השני שלו – ויש שיאמרו הראשון, בשעה הזו – היה אלישע זקוק למלא השקט והשלווה. הדבר האחרון שהוא צריך כעת, זו תחנת המשטרה שבוודאי הומה אדם גם בשעות המאוחרות של הלילה.
בלב כבד, נפרד אלישע מאמיר, מזכיר לו שוב ליישם את הוראתו ולשכפל את החומרים שמצא במחשב של עמיקם. לאחר מכן, באנחה כבדה ובידיעה שהמסע שלו רק התחיל, הוא פתח את דלת החנות, יוצא אל הרחוב החשוך.
משב קר של רוח הכה בו מיד כשיצא מן החנות המחוממת, טיפות דקות של גשם עקצו את פניו. הוא הרכין את ראשו, שולף תוך כדי הליכה את מפתחות הרכב שלו מכיסו, לוחץ ארוכות על השלט. המכונית נענתה לו בהבהוב כפול מצדו השני של הכביש, הוא האיץ את הליכתו.
לפני כן, הלחץ וההיסטריה בהם היה שרוי לא אפשרו לו לבחון כראוי את הנזק שאירע למכוניתו כתוצאה מההתנגשות המכוונת. כעת הוא הבחין בממדים האמיתיים של הנזק, שהיו חמורים ממה ששיער. החלק האחורי של הרכב היה מעוך, השמשה האחורית וחלון אחורי אחד היו מנופצים לגמרי. הפנסים האחוריים היו סדוקים ולפחות אחד מהם לא פעל, המושבים היו זרועים בזכוכיות וחלקי מתכת.
בזמנים שפויים יותר, לא היה אלישע מעלה על דעתו, אפילו לא כאפשרות רחוקה, את המחשבה לנהוג ברכב כזה. לאלישע לא הייתה אינדיקציה בנוגע למידת הבטיחות של הנסיעה ברכב, והעובדה שהרכב ספג מכה קשה כל כך, עוררה חשש בנוגע לשלמותם של חלקיו הפנימיים של הרכב, שייתכן וניזוקו כתוצאה מההתנגשות.
בזמנים רגילים, היה אלישע בוודאי מבקש מאחד השוטרים שתחת פיקודו להקפיץ אותו אל תחנת המשטרה, או במקרה הגרוע ביותר – מזמין מונית. אולם כעת, לא היה אלישע מעוניין לשתף אף שוטר בחוויה שעברה עליו, והזמן הקצר כל כך שעמד לרשותו – לא אפשר את הפרוצדורה של דיווח על נזק שנגרם לכלי הרכב. גם מונית לא הייתה פתרון, שכן לאחר החוויה הקשה שעבר - אלישע לא היה מוכן לתת אמון באיש, אפילו בנהג מונית רנדומלי – כזה שנבחר באקראיות מתוך רשימה.
כשעל פניו הבעה חוששת, התיישב אלישע במושב הקדמי, מקווה בכל ליבו שמערכות הרכב פועלות ולא אירעה בינתיים הידרדרות במצב הרכב – כזו שאינה מאפשרת את הנסיעה. לרווחתו, צליל טרטור המנוע בקע מיד עם סיבוב המפתח בחריץ ההתנעה, ולאחר כשלוש דקות של המתנה, שבמהלכן הספיק אלישע לבחון את כלי הרכב מבפנים ומבחוץ, ולוודא שאין דליפה של נוזל כלשהו מהמערכות הפנימיות של הרכב – הוא הרשה לעצמו להתחיל בנסיעה.
בניגוד לתחזיות המוקדמות שלו, הנסיעה הקצרה לתחנת המשטרה הייתה שגרתית למדי, למעט העובדה שהקור בחלל הרכב היה בלתי נסבל בשל הרוחות שחדרו דרך הזגוגיות המנופצות. למרות שהרחובות היו שקטים לחלוטין ולא היה בהם רמז לתקריות חריגות, אלישע לא היה רגוע כלל. אירועי השעות האחרונות גרמו לו להיות חשדן כפי שלא היה מעולם, והוא נהג בעודו דרוך ומרוכז, עיניו מביטות כל הזמן לצדדים בחשש.
רק כשחנתה המכונית בחניון תחנת המשטרה, הרשה אלישע לעצמו להשתחרר מעט. למרות שהאירועים האחרונים הבהירו לו שהוא אינו מוגן בשום מקום, ההימצאות בקרבת הבניין המואר שהיה הומה אדם גם בשעה מאוחרת זו השרתה עליו ביטחון ורוגע. כשפסע במדרגות המובילות אל הכניסה לבניין הוא יישר את גבו, ולרגע הרגיש כאילו מדובר בעוד יום עבודה רגיל. כאילו אירועי השעות האחרונות לא היו אלא שעות עבודה שגרתיות.
היומנאי בקומת הכניסה נענע את ראשו בברכת שלום, אלישע השיב לו בקידה מחויכת, מתקדם בצעדים זריזים אל המעלית. ככל שיפגוש פחות אנשים בדרך למשרדו, כך יהיה טוב יותר.
המשרד שלו המתין לו בדיוק במצב בו הוא השאיר אותו, מסודר מחומם ומזמין. לרגע התעורר בו רצון לצנוח אל הכיסא המרופד שמעבר לשולחנו ולתפוס תנומה קלה, תנומה שתשחרר אותו מהלחץ ומהמחשבות המעיקות. הוא דחה מיד את הרעיון, מודע לכך שהזמן הקצוב שברשותו הולך ואוזל.
כשעל פניו הבעה נחושה, פסע אלישע אל פינת החדר, ופתח את ארון המתכת. בתחתית הארון, נערמו גיליונות נייר גדולים, מגולגלים, ואלישע מיהר לשלוף אחד מהם. הגיליון המגולגל היה כרוך בגומייה עבה, ואלישע הסיר אותה – תוך כדי שהוא פוסע אל פינת העבודה שלו.
תוך כדי אנחה עמוקה של הקלה, התיישב אלישע על הכיסא שלו, מניח ברישול את הגיליון על טבלת השולחן. רגעים ספורים לאחר מכן, היה אלישע רכון מעל גיליון הנייר, בין אצבעות ידו השמאלית טוש שחור.
ברור היה לאלישע, שכל עוד המידע שמור בתוך מחשבותיו בלבד – הניסיון לנתח אותו ולהצליב את הנתונים אלו עם אלו – הוא חסר סיכוי. כדי להצליח לחשוב באופן המועיל ביותר, היה אלישע מוכרח לראות את כל הנתונים מול עיניו, לסדר אותם בסדר נכון, לחבר אותם ולסכם את המשמעות שלהם. הקושי להתמודד עם עומס הנתונים היה כל כך גדול, עד שאפילו ברגעים אלו – כאשר הנייר פרוש לפניו וכלי הכתיבה בידו – התקשה אלישע לתכנן את הסדר המועיל ביותר עבורו.
לבסוף, לאחר התלבטות קצרה, החליט אלישע לפתוח עם רשימת המעורבים והחשודים. ידו של אלישע נעה במשך מספר רגעים, יוצרת שלוש כותרות לאורך הגיליון. הכותרת הראשונה הייתה – ׳גורמים עוינים׳. הכותרת השנייה – ׳קורבנות׳. בין שתי הכותרות הללו, יצר אלישע כותרת שלישית שהכריזה – ׳חשודים׳.
מכאן ואילך, שקע אלישע בכתיבה מאומצת, משתדל לזכור כל שם שעלה במהלך החקירה, ולכלול אותו תחת אחת הכותרות. התהליך נמשך דקות ארוכות, כאשר ההתלבטויות הרבות של אלישע ניכרו היטב על הגיליון. שמות שונים נכתבו תחת הכותרות, רובם נמחקו לאחר מחשבה ונכתבו שוב, מותירים אחריהם סימנים בדמות קשקושים חסרי חן.
בסופו של דבר, יכול היה אלישע להיות מרוצה מהתוצאה. הוא הצליח לכלול ברשימת המעורבים את כל הגורמים העיקריים, כאשר שמותיהם מסודרים לפי מידת החשיבות שלהם עבור החקירה. בסך הכול, מנתה הרשימה כולה מספר דו ספרתי של שמות. רוב השמות היו מסודרים תחת הכותרת ׳חשודים׳, שם נכללו כמעט כל הגורמים להם הייתה מעורבות בחקירה, החל מראובן חזן וכלה במפכ״ל המשטרה. הרשימה העידה על החשדנות העמוקה של אלישע, חשדנות שמעולם לא אפיינה אותו, והיא תוצאה של אירועי היום. בשלב זה, כל מי שהייתה לו מעורבות כלשהי בניסיונות להכשיל את החקירה ולסבך אותה – נחשב בעיני אלישע לחשוד פוטנציאלי, גם אם בימים רגילים היה אלישע יכול להזדעזע אם היה שומע מישהו מעלה חשדות כאלו.
הרשימות שתחת הכותרות האחרות, היו דלות והכילו שמות בודדים, דבר שהעיד יותר מכל על חוסר הוודאות שבו התאפיינה החקירה הזו. כך, תחת הכותרת ׳קורבנות׳, הופיעו שני שמות בלבד – רות חזן ועמיקם טהרני. גם הכותרת ׳גורמים עוינים׳ לא הייתה עשירה יותר, והכילה שני שמות בלבד. ׳אנשי האופל׳, שאלישע לא מצא עבורם כינוי אחר, והשם הנוסף – ׳נמרוד גואטה׳, שלאלישע לא הייתה עדיין יכולת להחליט על חלקו באירועים, אולם הכינוי ׳גורם עוין׳ בהחלט התאים לו.
מאחר והיה ברור לאלישע שאנשי האופל הם חלק מקבוצה כלשהי, קבוצה שיש בה בכיר או כמה בכירים שאחראים על לבושי השחורים במידה מסוימת, העדיף אלישע שלא לדרג את ׳אנשי האופל׳ במקום הראשון ברשימת הגורמים העוינים. לכן, מלכתחילה – צייר אלישע שתי מסגרות, זו למעלה מזו. במסגרת התחתונה, כתב אלישע את השם ׳אנשי האופל׳. את המסגרת העליונה הוא השאיר ריקה, בתקווה להוסיף שם בעתיד את שמו של האחראי על לבושי השחורים. לצד המסגרת, צייר אלישע סימן שאלה גדול.
בסיכומו של דבר, הרשימה שהייתה מול עיניו של אלישע – אמנם חסכה ממנו את הצורך לזכור כל העת את שמותיהם של כל המעורבים הזוטרים בחקירה, אולם עדיין – לא היה בה כדי לסדר את הדברים באופן שתהיה בהם תשובה לשאלות שהטרידו את אלישע מתחילת הדרך. העובדה שמתוך רשימה של למעלה משלושים שמות, רק ארבעה שמות היו מסודרים תחת כותרת ודאית, כאשר לגבי כל השאר – לא יכול היה אלישע אפילו להחליט אם הם גורמים עוינים, או אנשים תמימים שנקלעו לתוך התסבוכת מתוך כוונות טובות או בלי כוונות בכלל, הוכיחה עד כמה גדולות וסבוכות השאלות שצצו לאורך החקירה, ועד כמה רחוק אלישע עדיין מפתרון ממשי.
כך, לדוגמא, בני משפחתה של הרבנית חזן, שעל פי ההיגיון אמורים היו להיות כלולים ברשימת הקורבנות, בהתחשב באסון שפגע בהם יותר מכל. על אף שההיגיון אמר להחשיב אותם כקורבנות, עדיין היה לאלישע חשד רחוק כלשהו שאמר, שייתכן ואחד מהם מעורב בפשע, חשד שהספיק כדי לכלול אותם ברשימת החשודים.
השם היחיד שלא נכלל תחת אף אחת מן הכותרות, אלא נכתב במרכז הדף והודגש בפסים עבים – הוא השם ׳ביל יוסטון׳. שמו של איש המסתורין הופיע לאורך כל החקירה, וברור היה לאלישע – שכאשר הוא יבין מה בדיוק היה התפקיד שלו בכל האירועים של היממה האחרונה, יהיה לו הרבה יותר קל לפענח את הרמזים ולפתור את התסבוכת הבלתי נגמרת. מתוך מחשבה שהאיש הוא כנראה דמות מפתח בחקירה, ובהתחשב בעובדה שככל הנראה מדובר היה בכינוי ולא בשם אמיתי, החליט אלישע שהמקום הראוי ליוסטון הוא מחוץ לרשימת השמות, במרכז הגיליון.
כשסיים אלישע לסדר את שמות המעורבים, הוא עבר אל המשימה הקשה יותר – הצלבה בין השמות, וניסיון לקשר ביניהם. במשך דקות ארוכות, מתח אלישע קווים בצבע כחול בין השמות, מנסה למצוא רמזים על קשרים שונים, נסתרים, בין הדמויות.
בסופו של דבר, הצליח אלישע פחות או יותר במשימה, אולם התוצאה לא השביעה את רצונו – משום שהיא לא קידמה אותו בשום דרך. על פי הרשימה שמול עיניו, נראה שהרבה מאוד מן האנשים קשורים זה לזה, כאשר משמעותם של הקשרים לא ממש ברורה. כך, נמרוד גואטה, ששמו התנוסס ברשימת הגורמים העוינים, קשור בקשר לא ממש טבעי לראובן חזן – ששמו הופיע ברשימת החשודים, שקשור בעצמו לרות חזן שברשימת הקורבנות, כאשר היא עצמה קשורה לרב מרדכי חזן – שגם הוא ברשימת החשודים. המשמעות של כל הקשרים האלו לא הייתה ברורה לאלישע, וקשה היה ללמוד ממנה משהו על סדר האירועים ועל האחראים להם.
התועלת היחידה של אלישע מהרישום המורכב, הייתה כאשר ראה מול עיניו את זהות השם שרוב השמות האחרים הובילו אליו. באופן בלתי מפתיע, היה זה השם המרכזי – ביל יוסטון. אלישע כבר ידע עד כמה עמוקה המעורבות של האיש באירועים, אבל אפילו הוא הופתע כשהבין שכמעט כל שם ברשימה – קשור במידה כזו או אחרת לאיש המסתורין.
כך, אנשים כמו נמרוד גואטה וראובן חזן, הכירו בוודאות את האיש. את הידיעה הזו הסיק אלישע מכך שבשיחה הקצרה בה הוא התחזה לגואטה, הוזכר מספר פעמים השם ׳ג׳סטין קלפטון׳ שככל הנראה היה שמו המקורי של יוסטון. קו נוסף נמתח בין השם ׳ביל יוסטון׳ לשם ׳שמשון מלכיאלי׳, ואלישע לא יכול היה לשכוח את ההתפרצות של מלכיאלי שהייתה סביב השם הזה. גם שמו של עורך הדין, ׳ליאוניד צוק׳, היה מקושר אל השם ׳ביל יוסטון׳, שכן מתחילת החקירה היה ברור שעורך הדין ניסה למנוע משמשון למסור פרטים על אודות איש המסתורין.
ואם לא די בכך, נראה שאפילו הקורבנות של האירועים – היו קשורים במידה כזו או אחרת אל האיש. רות חזן הייתה בשעותיה האחרונות קודם שאיבדה את הכרתה בסביבה בה פעל האיש, ועמיקם התברר כמקושר אל האיש באופן מסתורי במיוחד – דבר שאלישע גילה רק כשראה את התמונה של קלפטון הקשיש עם עמיקם הצעיר. המעורבות של האיש הייתה גלויה לאורך כל החקירה, אולם בכל המקרים – היה הקשר בלתי מוסבר, קשר מוזר שקשה לעמוד על טיבו, בדיוק כמו האיש עצמו.
הידיעה החשובה הזו, גרמה לאלישע להאמין שהוא בכיוון הנכון. כשעל פניו הבעה מעודדת, הוא פנה לשלב השלישי – המפרך מכולם, שלב סיכום הממצאים.
בשלב הזה, הגיע הזמן לממש את התוכנית העיקרית שלו, ולעבור על תוכן החוברת. הדרך היחידה בה יוכל להתייחס לכל פרט שעלה בחקירה, היא רק באמצעות קריאה חוזרת של החוברת, וסיכום של כל הידיעות העיקריות שנמצאו בה, על פי סדר כרונולוגי. אלישע נשען אחורנית, פותח את מגירת השולחן שלו, שולף מתוכה את צרור הדפים העבה – שאלישע לא יכול היה שלא להתרשם מכמות הידע שנצבר בו.
בתחילה, הייתה הקריאה בחוברת מתישה, הן משום שהיא הכילה כמות עצומה של מידע, והן משום שהתוכן הזכיר לאלישע כל העת את השיחה שלו עם עמיקם בצהריים, שיחה שהכבידה על אלישע מאוד, וגרמה לו לרצות להתרחק מהחוברת ומכל מה שהיא מייצגת. בנוסף, בהתחשב בסוף הטרגי של עמיקם, כל ידיעה שהופיעה בחוברת – העלתה אצל אלישע מחשבות על אודות עמיקם, כך שהקושי הנפשי היה כמעט שווה לקושי הפיזי, והקריאה נתפסה אצל אלישע כסוג של מטלה לא רצויה או אפילו עונש.
השינוי ביחס של אלישע בנוגע לתוכן של החוברת, אירע כאשר החל אלישע לקרוא את המידע שנאסף מהמחלקות השונות בתחנת המשטרה, על אודות כלי הרכב שנמצא בזירה. מלבד הנתונים שכבר נטחנו עד דק בשיחה בינו לבין עמיקם, נתונים כדוגמת איפוס מד הקילומטרים שברכב, ההיעלמות המסתורית של כל הנוזלים ששהו ברכב - לרבות נוזלים שהימצאותם הכרחית עבור תקינותו של כלי הרכב, וכמובן – התופעה המוזרה מכולן, בדמות טביעות האצבעות שזוהו כתואמות לאלו של ג׳סטין קלפטון שמת מזמן, הופתע אלישע לגלות עוד נתונים נוספים שכנראה היו פחות חשובים לעמיקם, ולכן הוא העדיף שלא לעסוק בהם. הנתונים, שהיו פרושים על פני שישה עמודים של תמונות ומלל, אולי הכילו ידיעות פחות דרמטיות מאלו שעמיקם ראה לנכון לחלוק עמו, אבל עדיין – הייתה בהם חשיבות גבוהה יחסית, ואלישע לא יכול היה לזלזל בקיומם, בפרט כאשר עבור ידיעות פחות חשובות מאלו – הוא היה מוכן לסכן את חייו.
ההבנה על אודות חשיבות הידיעות שבחוברת, עוררה אצל אלישע תחושת רעננות פתאומית. הוא רכן קדימה, קורא בדממה את תוכן העמודים, שהראשונים מתוכם הציגו דו״ח מסווג מאת מחלקת המחשבים של המשטרה. הדו״ח הציג את הממצאים שנאספו ממערכת המולטימדיה שנמצאה בכלי הרכב, מערכת מתקדמת יחסית שנפרצה ונחקרה לעומק בידי חוקרי המחשבים של התחנה.
על פי המידע שבדו״ח, מערכת המולטימדיה עברה איפוס בסמוך לתאריך כתיבת הדו״ח. האיפוס נעשה באמצעות איש מקצוע, כך שהחומר שהיה בכונן לפני כן – נמחק בלי יכולת לשחזר אותו. אף על פי כן, נמצאו בכונן הקשיח מספר קבצים שהועברו אל הכונן בשלושת הימים האחרונים שקדמו לאירוע.
ההבעה על פניו של אלישע הפכה מרוכזת. הוא הגביה את החוברת מהשולחן, מקרב אותה אליו כדי שיוכל לקרוא היטב.
על פי תוכן הדו״ח, הכילה המערכת שלושה קבצים. הראשון – קובץ טקסט גדול במיוחד במשקל של שישה מגה בייט שהכיל אלפי עמודים של ספרות, סימונים ואותיות בשפות זרות. הקובץ נבדק בידי שני מומחים, וחוות הדעת של שניהם היא – שהקובץ הועבר באופן בלתי תקין אל המערכת והוא אינו ניתן לשחזור.
בנוסף, הכיל הדיסק תמונה אחת שהציגה איור בלתי מקצועי של מעופף דמוי אדם, וקובץ מוזיקה שהכיל הקלטה פיראטית מתוך הסימפוניה התשיעית של שוברט, בביצוע מקהלת הנגנים של ווינה.
המילים האחרונות עוררו מיד את תשומת ליבו של אלישע, והוא ניסה לזכור – היכן שמע על היצירה המוזיקלית לאחרונה. במקרה הזה, היה קל יחסית לאלישע לשחזר את הסיטואציה. בהנחה וזכרונו אינו מטעה אותו, היה זה שמה של היצירה שהופיעה בכונן המחשב של עמיקם, בתיקיית הקבצים האחרונים.
זו הייתה ידיעה מרעישה, מפני שהיא הוכיחה למעלה מכל ספק את עומק המעורבות של עמיקם בתיק, ואת העובדה שעמיקם הקדים את כל חוקרי המשטרה והחזיק במודיעין איכותי, מפורט מאוד, על האירועים של היממה האחרונה.
הגיליון הפרוש על השולחן, נועד בדיוק עבור ממצאים כאלו. אלישע הניח מידיו את החוברת, משאיר אותה הפוכה כשכריכתה כלפי מעלה – כדי שיוכל להמשיך מהיכן שעצר. לאחר מכן – הוא רכן קדימה, מוסיף מתחת לכותרת ׳ממצאים׳ את המילים ׳קובץ מוזיקה׳. תוך כדי הכתיבה, החלו השאלות להתעורר במחשבתו. הוא נטל ממתקן כלי הכתיבה עט כחול, ידו נעה בתזזיתיות, מעלה את מחשבותיו על הכתב:
״עמיקם ידע על קובץ המוזיקה וייחס לו חשיבות״, הוא כתב. ״אבל בשיחה בינינו, הוא לא הזכיר אפילו ברמז את קיומו של קובץ המוזיקה, ואת העובדה שידע עליו לפני כולם״.
ההבעה על פניו הפכה לרצינית. ״מדוע לא הזכיר עמיקם את הממצא?!״ כתב באותיות גדולות. ״האם הוא חשש שאני משתף פעולה עם גורם עוין? האם הוא חשש לערב אותי, או לגלות לי את מה שידע? ואם כן, מדוע?״
הוא עצר לכמה רגעים, מנסה לחשוב על פתרון הגיוני לשאלות הללו – שהטרידו אותו מאז גילה לראשונה את תכולת כונן המחשב של עמיקם. האותיות שמול עיניו אפשרו לו לנתח לעומק את הדברים, הרבה יותר טוב מאשר לפני כן – כאשר היו אלו נתונים שצפו במחשבותיו. ככל שהתעמק אלישע בדברים, הלכה והתחזקה אצלו ההבנה שיש כאן טעות. ההשערות הראשוניות שלו, על פיהן – עמיקם חשש לשתף אותו בגלל החשד שאלישע משתף פעולה עם האויב, או בשל פחד מגורם עלום כלשהו – נראו לאלישע רחוקות מלהסביר את ההתנהגות של עמיקם.
לאורך כל החקירה, שיתף עמיקם את אלישע ואת אפרים בידיעות רגישות במיוחד שהיו ידועות לו. הוא לא הסתיר את האירועים המסתוריים שנאספו על ידו, לרבות הידיעה על ההתאמה שנמצא בין טביעות האצבעות והדי. אן. איי שבמכונית, לאלו של ג׳סטין קלפטון, ידיעה שאותה השיג עמיקם באמצעות קשריו עם חוקר זיהוי פלילי אמריקני, ידיעה שהוא בהחלט יכול היה להסתיר – והיו חולפים שבועות ארוכים עד שהיא הייתה מתגלה באופן רשמי.
את כל הפרטים שחשף עמיקם בפני אלישע ואפרים, הוא לא חשש לשתף. הוא לא חשד שאלישע ואפרים יעשו בהם שימוש לרעה, והוא לא חשש להיפגע – למרות שהפרטים הללו בוודאי היו רגישים ומשמעותיים יותר מאלו שהיו ידועים לעמיקם בליל האירועים.
אם היה עמיקם מפקפק באלישע, או אם היה עמיקם חושש מגורמים עוינים שעלולים להתנכל לו, היו לו אינספור דרכים להרחיק את אלישע ואת אפרים מהידיעות שהוא יודע. בפועל, נראה שמאלישע הוסתרו רק ידיעות מסוג אחד – אלו שעמיקם ידע לפני האירועים. בכל הנוגע למידע שהיה ברשותו כבר מהלילה הקודם, התנהג עמיקם בחשאיות, ולא שיתף את חבריו בדבר. ההתנהגות הזו הוכיחה, שהחשש של עמיקם היה ממוקד לאותן ידיעות בלבד, ואלישע התקשה למצוא הסבר הגיוני לתופעה הזו.
למרות אישיותו המורכבת של עמיקם, והעובדה שהרבה מאוד צדדים בהתנהלותו לא היו ברורים לאלישע, האמין אלישע שהיה היגיון מסוים בדרך שבה בחר עמיקם לשתף עמו את המידע. ברור היה שעמיקם חשש ממשהו, ואלישע ניסה להבין – מה יכול היה לגרום לו לחשוש לשתף דווקא את המידע הזה, וממי בדיוק חשש עמיקם.
דקות ארוכות הרהר אלישע בשאלות המתמיהות, מעלה רעיונות שונים – חלקם הזויים וחלקם הגיוניים יותר. ככל שהעמיק אלישע בדברים, הלכה והתחזקה אצלו השערה אחת, השערה ממנה הוא ניסה להתחמק כל העת, אולם מרגע לרגע – היא הפכה להגיונית ומבוססת מכולן.
קשה היה לאלישע לחשוב על כך, אבל הוא לא יכול היה להימנע ממחשבה, על פיה – המידע שהשיג עמיקם, הושג באופן בלתי חוקי, ולכן חשש עמיקם לדווח עליו.
אם אכן נכונה השערתו של אלישע – הדבר מסביר היטב מדוע חשש עמיקם לשתף את הידיעות הללו. עמיקם לא רצה להסתבך, ולכן עדיף היה לו לשמור את הידיעות הללו לעצמו, בלי לומר עליהן דבר לאיש.
למרות שהתיאוריה של אלישע הייתה הגיונית ומבוססת, ולמעשה – לא הייתה דרך אחרת להסביר את האירועים מלבדה, חש אלישע תחושת אי נעימות מעצם המחשבה שעמיקם נהג שלא כדין. הוא מצא את עצמו מהרהר בפעם המי יודע כמה, באישיות המורכבת של עמיקם, ובסודות שהאיש ידע – סודות שלא שיתף עם איש.
״מה עוד ידעת, עמיקם?!״ כתבו אצבעותיו, כמעט מעצמן.
מחשבותיו של אלישע הפכו תכליתיות. אם נכונה השערתו, הרי שעמיקם ידע הרבה מאוד וחשש לספר. החשש אולי היה מוצדק, אבל כעת – לאחר מותו של האיש, אין סיבה שאלישע לא ינסה לחשוף את אותן ידיעות שאסף עמיקם, ידיעות שבוודאי היו משמעותיות בהתחשב בעומק החקירה שניהל עמיקם.
אלישע התרומם ממקומו, פוסע לאורך החדר, מנסה לחשוב היכן עוד יכול היה עמיקם לשמור את המידע. היכן הוא מסוגל היה להסתיר אותו.
תוך כדי שהוא פוסע, היכתה בו ההבנה, והוא נעצר באחת במקומו. ׳כמה טיפש אני...׳ לחש.
ברגע אחד הוא הבין, שלעמיקם לא היה מחשב אחד בלבד...
קומה אחת מעליו, במשרדו המאובק של עמיקם, אמור להימצא מחשב העבודה שלו. מחשב שלצידו ישב עמיקם בשעות האחרונות לחייו. מחשב שייתכן ומכיל את המידע שאלישע כל כך מחפש...
אלישע שינה את זווית הליכתו, פותח את הדלת, יוצא אל המסדרון.
רגעים ספורים לאחר מכן, מצא אלישע את עצמו בקומת הזיהוי הפלילי, שכמעט ולא הייתה מאוישת בשעה הזו – ספק אם בשל השעה המאוחרת, או בשל העובדה שהמפקד הכללי של היחידה נהרג לפני שעות אחדות, כך שהמחלקה עדיין לא הספיקה להתאושש. הוא קיווה בכל ליבו שהדלת בפתח משרדו של עמיקם תהיה פתוחה, לרווחתו – המשאלה שלו התגשמה.
החדר קיבל את פניו בדממה, באוויר עדיין היה ניחוח קלוש של וניל. הנורות בנברשת הכבדה דלקו, המפתח נעוץ עדיין בחריץ הפנימי של הדלת – באופן שנוגד את כללי ביטחון המידע. נראה שבתוך ההמולה, לא מצא אף אחד את הפנאי להיכנס אל החדר ולטפל בדברים הדורשים טיפול.
אלישע נכנס בצעדים חרישיים אל החדר, נועל אותו מבפנים. לאחר הנעילה הוא חש רגוע יותר. בצעדים שקטים הוא פסע אל שולחן העבודה הכבד של עמיקם, עליו ניצב עדיין מסך מחשב חדיש יחסית לזה שהיה בביתו של האיש.
כשעל פניו הבעה מלאת תקווה, עקף אלישע את שולחן העבודה, מביט אל מתחת ללוח השולחן – שם אמור להימצא כונן המחשב.
אבל לאכזבתו, בפינה המוסתרת והאפלה של השולחן, היו רק כבלים ארוכים, כבלים שהשתלשלו מעם טבלת השולחן, והוכיחו שכמו בפעמים הקודמות – הוא איחר את המועד.
כמו בביתו של עמיקם, נראה שגם עכשיו – מישהו הקדים אותו. היה כאן לפניו...
בניגוד לתגליות הקודמות, שהיו במקרה הטוב מעורפלות ובלתי ניתנות להבנה, ובמקרה הרע רק הוסיפו שאלות על השאלות שכבר היו לו, לראשונה היה בידיו קצה חוט. משהו להיאחז בו. לא עוד תמונות מוזרות שנראות אקראיות לחלוטין, לא עוד רמזים מעורפלים מוסתרים בין מילים חסרות פשר, אלא ידיעה מבוססת – ידיעה שאלישע לא הטיל ספק באמינותה, בהתחשב במוניטין של עמיקם ובעובדות שהתגלו לאלישע בשעה האחרונה – על פיהן, ידע עמיקם הרבה מאוד על האירוע קודם שהוא התרחש.
ברור היה לאלישע שהדרך להגיע לפריצת דרך בחקירה, עוברת דרך הכתובת שנמצאה ברשימותיו של עמיקם. נותר רק לברר היכן נמצאת אותה כתובת, וכמובן – להכין תוכנית פעולה אמיתית, תוכנית שתאפשר את הפריצה אל תוך המתחם, תוך מזעור סיכונים ובאופן שניתן יהיה להפיק ממנו את מירב התועלת.
אלישע שלף מכיסו את המכשיר הסלולרי שלו, מחליק על מסך המגע, מקליק על הסמל המוכר של האפליקציה הפופולרית ׳וויז׳. הוא הקיש בשורת החיפוש את הכתובת 'רחוב דרייפוס, מושב רגבים', המכשיר הראה סמל מסתובב של טעינה.
כעבור רגע הבליחה הודעה על הצג, מציגה את נתוני המרחק בין המיקום הנוכחי של אלישע לכתובת אותה הוא חיפש, לצד משך הנסיעה המוערך לשם. אלישע הופתע כשהבחין בנתונים. המרחק מבאר שבע למושב רגבים היה מרחק עצום של מאה שמונים ושישה קילומטרים, ומשך הנסיעה המוערך היה שעתיים ושש דקות.
מבדיקה מהירה שערך אלישע התברר שמושב רגבים הוא אחד המושבים הדרומיים בארץ, מושב זעיר שנטוע במרחבים הבלתי נתפסים של הערבה הדרומית, הרחק מערים או ישובים אחרים. העובדה הזו לא הפתיעה את אלישע. היה ברור לו שאדם כמו ביל יוסטון שמתאמץ להסתיר את זהותו, יבחר לו מקום מבודד להתגורר בו, מקום מרוחק מאנשים זרים שעלולים לשאול שאלות מיותרות.
אלישע הציץ בשעונו, השעה הייתה אחת ורבע אחר חצות. חישוב מהיר שערך הבהיר לו כי אם יתפתה לנסוע מיד למושב רגבים, הוא יאבד בכך את האפשרות לשהות בתחנת המשטרה בזמן שחרורו של שמשון מלכיאלי, שיועד לשעה שלוש לפנות בוקר.
דחף פראי שהתפרץ בתוכו, דחק בו לוותר על השחרור של מלכיאלי, ובמקום זאת – לנסוע בהקדם האפשרי אל המושב הדרומי, ולהתעמת עם הדמות ששוכנת שם – תהיה מאיימת ככל שתהיה. הדחף היה כל כך חזק, עד שאלישע כמעט והתפתה לפעול בלי שום מחשבה, ללכת עם האינסטינקט שלו, ולפתוח בנסיעה לכיוון דרום.
למשך רגעים ארוכים, השתעשע אלישע במחשבה על הפריצה הצפויה לתוך המתחם, ועל מעצר של ביל יוסטון המסתורי – וחקירה שבה יוציא ממנו אלישע כל פיסת מידע שהאיש ידע אי פעם. הפיתוי היה גדול, והדמיון היה מתוק במיוחד, אולם בסופו של דבר – נאלץ אלישע לחזור אל קרקע המציאות, ולחשוב בהיגיון על תוכנית פעולה מציאותית.
באופן בלתי מפתיע, כאשר אפשר אלישע להיגיון להשתלט עליו ולנהל את התוכניות שלו, התפוגגה התוכנית הנחשקת ונעלמה מהר מאוד. ככל שחשב אלישע על הפעולות האפשריות העומדות לפניו, הלכה והתחזקה אצלו ההבנה, על פיה – שום דבר טוב לא יצמח מנסיעה אל מושב רגבים, לפחות בשלב הזה – בו הוא עדיין לא יודע מה מצפה לו שם.
בשביל להתעמת עם דמות המסתורין – היה אלישע מוכרח להבין טוב יותר מול מה הוא עתיד להתמודד. לשם כך, היה אלישע מוכרח לעשות סדר בנתונים הרבים שצפו במחשבותיו, נתונים שבמצב הנוכחי – היו רחוקים מלהסתדר לכדי תמונה שלמה.
במשך דקות ארוכות הרהר אלישע בדרכי הפעולה שעומדות לפניו. התובנה המרכזית שלו הייתה, שאין שום סיבה להמשיך ולרדוף אחרי ידיעות נעלמות – כאלו שעשויות לסבך את החקירה עוד יותר וייתכן מאוד שהפעולות בדרך להשגתן יהיו כרוכות בסכנת חיים, בזמן שאת הנתונים שכבר נאספו על ידיו – הוא עדיין לא ניתח כראוי.
אלישע לא שכח את העובדה, שבמשרד שלו - הממוקם לא הרחק, בתחנת המשטרה, שוכנת עדיין החוברת שנתן לו עמיקם, חוברת שהמידע שבה נאגר בעבודת צוות ממושכת של כל צוותי החקירה הבכירים בתחנה. למרות שאלישע עבר עם עמיקם על התכנים העיקריים שבה, ברור היה לאלישע שהשיחה עם עמיקם – למרות האורך שלה, לא הייתה ממצה, מה שאומר שייתכן ופיסות מידע נוספות מסתתרות בחוברת, פיסות מידע שאלישע עדיין לא נחשף אליהן – בגלל האילוץ שלו למהר ולעזוב את תחנת המשטרה כדי ללוות את עמיקם.
על פי המסקנות של אלישע, יהיה זה טיפשי להמשיך ולרדוף אחר הרוח, כאשר הוא עצמו לא יודע מה הוא בדיוק מחפש, וכאשר המידע עדיין לא מסודר במחשבתו באופן יעיל.
מאז ומתמיד טען אלישע, שאחד הגורמים המשמעותיים לכך שלעיתים מתגלים כשלים מוחלטים במערכת המשטרתית, הוא הפזיזות של חוקרים נלהבים מדי, שהרצון להצליח בחקירה – דוחף אותם להגיע למסקנות תוך התעלמות מנתונים שהופיעו לאורך החקירה, נתונים שעשויים לעיתים קרובות להכריע בין מסקנות שונות.
פעמים רבות, משקיעים החוקרים זמן רב ומאמץ אדיר בפעולות איסוף הנתונים, אבל דווקא כאשר הנתונים בידיהם, הם מתרשלים ומתעלמים מנתונים שנראים בעיניהם חסרי חשיבות. לעיתים הצלבה של פיסות מידע שונות עשויה לפתור את תיק החקירה, אולם החוקר מתקשה להתרכז בפעולות החשיבה המאומצות הנדרשות לשם כך, ובאופן זה – עשוי החוקר להתרחק מהתשובות הנכונות שכבר נמצאות מול עיניו.
המחשבות הללו, יחד עם הידיעה ששחרורו של שמשון מתקרב, דחקו באלישע לפעול. אם הוא מעוניין להיות מוכן לקראת המפגש עם ביל יוסטון, אם הוא רוצה להתקדם לקראת השלב הבא בחקירה, אם חשוב לו להיות נוכח בעת השחרור של מלכיאלי, הוא מוכרח לנסוע כעת לתחנת המשטרה, לשבת ולעבור על כל הנתונים, לסדר ולסכם אותם, ולנסות להרכיב מהם תמונה אחת שלמה. תוכנית הפעולה הזו היא אמנם המשעממת ביותר מכל התוכניות החילופיות, אבל היא כנראה בעלת הסיכויים הטובים ביותר.
ההחלטה שלו הייתה נבונה, והוא הבין שעליו לבצע אותה - למרות שבליבו היה קושי מסוים לחשוב על חזרה לתחנת המשטרה. למרות שהתחנה הייתה תמיד הבית השני שלו – ויש שיאמרו הראשון, בשעה הזו – היה אלישע זקוק למלא השקט והשלווה. הדבר האחרון שהוא צריך כעת, זו תחנת המשטרה שבוודאי הומה אדם גם בשעות המאוחרות של הלילה.
בלב כבד, נפרד אלישע מאמיר, מזכיר לו שוב ליישם את הוראתו ולשכפל את החומרים שמצא במחשב של עמיקם. לאחר מכן, באנחה כבדה ובידיעה שהמסע שלו רק התחיל, הוא פתח את דלת החנות, יוצא אל הרחוב החשוך.
משב קר של רוח הכה בו מיד כשיצא מן החנות המחוממת, טיפות דקות של גשם עקצו את פניו. הוא הרכין את ראשו, שולף תוך כדי הליכה את מפתחות הרכב שלו מכיסו, לוחץ ארוכות על השלט. המכונית נענתה לו בהבהוב כפול מצדו השני של הכביש, הוא האיץ את הליכתו.
לפני כן, הלחץ וההיסטריה בהם היה שרוי לא אפשרו לו לבחון כראוי את הנזק שאירע למכוניתו כתוצאה מההתנגשות המכוונת. כעת הוא הבחין בממדים האמיתיים של הנזק, שהיו חמורים ממה ששיער. החלק האחורי של הרכב היה מעוך, השמשה האחורית וחלון אחורי אחד היו מנופצים לגמרי. הפנסים האחוריים היו סדוקים ולפחות אחד מהם לא פעל, המושבים היו זרועים בזכוכיות וחלקי מתכת.
בזמנים שפויים יותר, לא היה אלישע מעלה על דעתו, אפילו לא כאפשרות רחוקה, את המחשבה לנהוג ברכב כזה. לאלישע לא הייתה אינדיקציה בנוגע למידת הבטיחות של הנסיעה ברכב, והעובדה שהרכב ספג מכה קשה כל כך, עוררה חשש בנוגע לשלמותם של חלקיו הפנימיים של הרכב, שייתכן וניזוקו כתוצאה מההתנגשות.
בזמנים רגילים, היה אלישע בוודאי מבקש מאחד השוטרים שתחת פיקודו להקפיץ אותו אל תחנת המשטרה, או במקרה הגרוע ביותר – מזמין מונית. אולם כעת, לא היה אלישע מעוניין לשתף אף שוטר בחוויה שעברה עליו, והזמן הקצר כל כך שעמד לרשותו – לא אפשר את הפרוצדורה של דיווח על נזק שנגרם לכלי הרכב. גם מונית לא הייתה פתרון, שכן לאחר החוויה הקשה שעבר - אלישע לא היה מוכן לתת אמון באיש, אפילו בנהג מונית רנדומלי – כזה שנבחר באקראיות מתוך רשימה.
כשעל פניו הבעה חוששת, התיישב אלישע במושב הקדמי, מקווה בכל ליבו שמערכות הרכב פועלות ולא אירעה בינתיים הידרדרות במצב הרכב – כזו שאינה מאפשרת את הנסיעה. לרווחתו, צליל טרטור המנוע בקע מיד עם סיבוב המפתח בחריץ ההתנעה, ולאחר כשלוש דקות של המתנה, שבמהלכן הספיק אלישע לבחון את כלי הרכב מבפנים ומבחוץ, ולוודא שאין דליפה של נוזל כלשהו מהמערכות הפנימיות של הרכב – הוא הרשה לעצמו להתחיל בנסיעה.
בניגוד לתחזיות המוקדמות שלו, הנסיעה הקצרה לתחנת המשטרה הייתה שגרתית למדי, למעט העובדה שהקור בחלל הרכב היה בלתי נסבל בשל הרוחות שחדרו דרך הזגוגיות המנופצות. למרות שהרחובות היו שקטים לחלוטין ולא היה בהם רמז לתקריות חריגות, אלישע לא היה רגוע כלל. אירועי השעות האחרונות גרמו לו להיות חשדן כפי שלא היה מעולם, והוא נהג בעודו דרוך ומרוכז, עיניו מביטות כל הזמן לצדדים בחשש.
רק כשחנתה המכונית בחניון תחנת המשטרה, הרשה אלישע לעצמו להשתחרר מעט. למרות שהאירועים האחרונים הבהירו לו שהוא אינו מוגן בשום מקום, ההימצאות בקרבת הבניין המואר שהיה הומה אדם גם בשעה מאוחרת זו השרתה עליו ביטחון ורוגע. כשפסע במדרגות המובילות אל הכניסה לבניין הוא יישר את גבו, ולרגע הרגיש כאילו מדובר בעוד יום עבודה רגיל. כאילו אירועי השעות האחרונות לא היו אלא שעות עבודה שגרתיות.
היומנאי בקומת הכניסה נענע את ראשו בברכת שלום, אלישע השיב לו בקידה מחויכת, מתקדם בצעדים זריזים אל המעלית. ככל שיפגוש פחות אנשים בדרך למשרדו, כך יהיה טוב יותר.
המשרד שלו המתין לו בדיוק במצב בו הוא השאיר אותו, מסודר מחומם ומזמין. לרגע התעורר בו רצון לצנוח אל הכיסא המרופד שמעבר לשולחנו ולתפוס תנומה קלה, תנומה שתשחרר אותו מהלחץ ומהמחשבות המעיקות. הוא דחה מיד את הרעיון, מודע לכך שהזמן הקצוב שברשותו הולך ואוזל.
כשעל פניו הבעה נחושה, פסע אלישע אל פינת החדר, ופתח את ארון המתכת. בתחתית הארון, נערמו גיליונות נייר גדולים, מגולגלים, ואלישע מיהר לשלוף אחד מהם. הגיליון המגולגל היה כרוך בגומייה עבה, ואלישע הסיר אותה – תוך כדי שהוא פוסע אל פינת העבודה שלו.
תוך כדי אנחה עמוקה של הקלה, התיישב אלישע על הכיסא שלו, מניח ברישול את הגיליון על טבלת השולחן. רגעים ספורים לאחר מכן, היה אלישע רכון מעל גיליון הנייר, בין אצבעות ידו השמאלית טוש שחור.
ברור היה לאלישע, שכל עוד המידע שמור בתוך מחשבותיו בלבד – הניסיון לנתח אותו ולהצליב את הנתונים אלו עם אלו – הוא חסר סיכוי. כדי להצליח לחשוב באופן המועיל ביותר, היה אלישע מוכרח לראות את כל הנתונים מול עיניו, לסדר אותם בסדר נכון, לחבר אותם ולסכם את המשמעות שלהם. הקושי להתמודד עם עומס הנתונים היה כל כך גדול, עד שאפילו ברגעים אלו – כאשר הנייר פרוש לפניו וכלי הכתיבה בידו – התקשה אלישע לתכנן את הסדר המועיל ביותר עבורו.
לבסוף, לאחר התלבטות קצרה, החליט אלישע לפתוח עם רשימת המעורבים והחשודים. ידו של אלישע נעה במשך מספר רגעים, יוצרת שלוש כותרות לאורך הגיליון. הכותרת הראשונה הייתה – ׳גורמים עוינים׳. הכותרת השנייה – ׳קורבנות׳. בין שתי הכותרות הללו, יצר אלישע כותרת שלישית שהכריזה – ׳חשודים׳.
מכאן ואילך, שקע אלישע בכתיבה מאומצת, משתדל לזכור כל שם שעלה במהלך החקירה, ולכלול אותו תחת אחת הכותרות. התהליך נמשך דקות ארוכות, כאשר ההתלבטויות הרבות של אלישע ניכרו היטב על הגיליון. שמות שונים נכתבו תחת הכותרות, רובם נמחקו לאחר מחשבה ונכתבו שוב, מותירים אחריהם סימנים בדמות קשקושים חסרי חן.
בסופו של דבר, יכול היה אלישע להיות מרוצה מהתוצאה. הוא הצליח לכלול ברשימת המעורבים את כל הגורמים העיקריים, כאשר שמותיהם מסודרים לפי מידת החשיבות שלהם עבור החקירה. בסך הכול, מנתה הרשימה כולה מספר דו ספרתי של שמות. רוב השמות היו מסודרים תחת הכותרת ׳חשודים׳, שם נכללו כמעט כל הגורמים להם הייתה מעורבות בחקירה, החל מראובן חזן וכלה במפכ״ל המשטרה. הרשימה העידה על החשדנות העמוקה של אלישע, חשדנות שמעולם לא אפיינה אותו, והיא תוצאה של אירועי היום. בשלב זה, כל מי שהייתה לו מעורבות כלשהי בניסיונות להכשיל את החקירה ולסבך אותה – נחשב בעיני אלישע לחשוד פוטנציאלי, גם אם בימים רגילים היה אלישע יכול להזדעזע אם היה שומע מישהו מעלה חשדות כאלו.
הרשימות שתחת הכותרות האחרות, היו דלות והכילו שמות בודדים, דבר שהעיד יותר מכל על חוסר הוודאות שבו התאפיינה החקירה הזו. כך, תחת הכותרת ׳קורבנות׳, הופיעו שני שמות בלבד – רות חזן ועמיקם טהרני. גם הכותרת ׳גורמים עוינים׳ לא הייתה עשירה יותר, והכילה שני שמות בלבד. ׳אנשי האופל׳, שאלישע לא מצא עבורם כינוי אחר, והשם הנוסף – ׳נמרוד גואטה׳, שלאלישע לא הייתה עדיין יכולת להחליט על חלקו באירועים, אולם הכינוי ׳גורם עוין׳ בהחלט התאים לו.
מאחר והיה ברור לאלישע שאנשי האופל הם חלק מקבוצה כלשהי, קבוצה שיש בה בכיר או כמה בכירים שאחראים על לבושי השחורים במידה מסוימת, העדיף אלישע שלא לדרג את ׳אנשי האופל׳ במקום הראשון ברשימת הגורמים העוינים. לכן, מלכתחילה – צייר אלישע שתי מסגרות, זו למעלה מזו. במסגרת התחתונה, כתב אלישע את השם ׳אנשי האופל׳. את המסגרת העליונה הוא השאיר ריקה, בתקווה להוסיף שם בעתיד את שמו של האחראי על לבושי השחורים. לצד המסגרת, צייר אלישע סימן שאלה גדול.
בסיכומו של דבר, הרשימה שהייתה מול עיניו של אלישע – אמנם חסכה ממנו את הצורך לזכור כל העת את שמותיהם של כל המעורבים הזוטרים בחקירה, אולם עדיין – לא היה בה כדי לסדר את הדברים באופן שתהיה בהם תשובה לשאלות שהטרידו את אלישע מתחילת הדרך. העובדה שמתוך רשימה של למעלה משלושים שמות, רק ארבעה שמות היו מסודרים תחת כותרת ודאית, כאשר לגבי כל השאר – לא יכול היה אלישע אפילו להחליט אם הם גורמים עוינים, או אנשים תמימים שנקלעו לתוך התסבוכת מתוך כוונות טובות או בלי כוונות בכלל, הוכיחה עד כמה גדולות וסבוכות השאלות שצצו לאורך החקירה, ועד כמה רחוק אלישע עדיין מפתרון ממשי.
כך, לדוגמא, בני משפחתה של הרבנית חזן, שעל פי ההיגיון אמורים היו להיות כלולים ברשימת הקורבנות, בהתחשב באסון שפגע בהם יותר מכל. על אף שההיגיון אמר להחשיב אותם כקורבנות, עדיין היה לאלישע חשד רחוק כלשהו שאמר, שייתכן ואחד מהם מעורב בפשע, חשד שהספיק כדי לכלול אותם ברשימת החשודים.
השם היחיד שלא נכלל תחת אף אחת מן הכותרות, אלא נכתב במרכז הדף והודגש בפסים עבים – הוא השם ׳ביל יוסטון׳. שמו של איש המסתורין הופיע לאורך כל החקירה, וברור היה לאלישע – שכאשר הוא יבין מה בדיוק היה התפקיד שלו בכל האירועים של היממה האחרונה, יהיה לו הרבה יותר קל לפענח את הרמזים ולפתור את התסבוכת הבלתי נגמרת. מתוך מחשבה שהאיש הוא כנראה דמות מפתח בחקירה, ובהתחשב בעובדה שככל הנראה מדובר היה בכינוי ולא בשם אמיתי, החליט אלישע שהמקום הראוי ליוסטון הוא מחוץ לרשימת השמות, במרכז הגיליון.
כשסיים אלישע לסדר את שמות המעורבים, הוא עבר אל המשימה הקשה יותר – הצלבה בין השמות, וניסיון לקשר ביניהם. במשך דקות ארוכות, מתח אלישע קווים בצבע כחול בין השמות, מנסה למצוא רמזים על קשרים שונים, נסתרים, בין הדמויות.
בסופו של דבר, הצליח אלישע פחות או יותר במשימה, אולם התוצאה לא השביעה את רצונו – משום שהיא לא קידמה אותו בשום דרך. על פי הרשימה שמול עיניו, נראה שהרבה מאוד מן האנשים קשורים זה לזה, כאשר משמעותם של הקשרים לא ממש ברורה. כך, נמרוד גואטה, ששמו התנוסס ברשימת הגורמים העוינים, קשור בקשר לא ממש טבעי לראובן חזן – ששמו הופיע ברשימת החשודים, שקשור בעצמו לרות חזן שברשימת הקורבנות, כאשר היא עצמה קשורה לרב מרדכי חזן – שגם הוא ברשימת החשודים. המשמעות של כל הקשרים האלו לא הייתה ברורה לאלישע, וקשה היה ללמוד ממנה משהו על סדר האירועים ועל האחראים להם.
התועלת היחידה של אלישע מהרישום המורכב, הייתה כאשר ראה מול עיניו את זהות השם שרוב השמות האחרים הובילו אליו. באופן בלתי מפתיע, היה זה השם המרכזי – ביל יוסטון. אלישע כבר ידע עד כמה עמוקה המעורבות של האיש באירועים, אבל אפילו הוא הופתע כשהבין שכמעט כל שם ברשימה – קשור במידה כזו או אחרת לאיש המסתורין.
כך, אנשים כמו נמרוד גואטה וראובן חזן, הכירו בוודאות את האיש. את הידיעה הזו הסיק אלישע מכך שבשיחה הקצרה בה הוא התחזה לגואטה, הוזכר מספר פעמים השם ׳ג׳סטין קלפטון׳ שככל הנראה היה שמו המקורי של יוסטון. קו נוסף נמתח בין השם ׳ביל יוסטון׳ לשם ׳שמשון מלכיאלי׳, ואלישע לא יכול היה לשכוח את ההתפרצות של מלכיאלי שהייתה סביב השם הזה. גם שמו של עורך הדין, ׳ליאוניד צוק׳, היה מקושר אל השם ׳ביל יוסטון׳, שכן מתחילת החקירה היה ברור שעורך הדין ניסה למנוע משמשון למסור פרטים על אודות איש המסתורין.
ואם לא די בכך, נראה שאפילו הקורבנות של האירועים – היו קשורים במידה כזו או אחרת אל האיש. רות חזן הייתה בשעותיה האחרונות קודם שאיבדה את הכרתה בסביבה בה פעל האיש, ועמיקם התברר כמקושר אל האיש באופן מסתורי במיוחד – דבר שאלישע גילה רק כשראה את התמונה של קלפטון הקשיש עם עמיקם הצעיר. המעורבות של האיש הייתה גלויה לאורך כל החקירה, אולם בכל המקרים – היה הקשר בלתי מוסבר, קשר מוזר שקשה לעמוד על טיבו, בדיוק כמו האיש עצמו.
הידיעה החשובה הזו, גרמה לאלישע להאמין שהוא בכיוון הנכון. כשעל פניו הבעה מעודדת, הוא פנה לשלב השלישי – המפרך מכולם, שלב סיכום הממצאים.
בשלב הזה, הגיע הזמן לממש את התוכנית העיקרית שלו, ולעבור על תוכן החוברת. הדרך היחידה בה יוכל להתייחס לכל פרט שעלה בחקירה, היא רק באמצעות קריאה חוזרת של החוברת, וסיכום של כל הידיעות העיקריות שנמצאו בה, על פי סדר כרונולוגי. אלישע נשען אחורנית, פותח את מגירת השולחן שלו, שולף מתוכה את צרור הדפים העבה – שאלישע לא יכול היה שלא להתרשם מכמות הידע שנצבר בו.
בתחילה, הייתה הקריאה בחוברת מתישה, הן משום שהיא הכילה כמות עצומה של מידע, והן משום שהתוכן הזכיר לאלישע כל העת את השיחה שלו עם עמיקם בצהריים, שיחה שהכבידה על אלישע מאוד, וגרמה לו לרצות להתרחק מהחוברת ומכל מה שהיא מייצגת. בנוסף, בהתחשב בסוף הטרגי של עמיקם, כל ידיעה שהופיעה בחוברת – העלתה אצל אלישע מחשבות על אודות עמיקם, כך שהקושי הנפשי היה כמעט שווה לקושי הפיזי, והקריאה נתפסה אצל אלישע כסוג של מטלה לא רצויה או אפילו עונש.
השינוי ביחס של אלישע בנוגע לתוכן של החוברת, אירע כאשר החל אלישע לקרוא את המידע שנאסף מהמחלקות השונות בתחנת המשטרה, על אודות כלי הרכב שנמצא בזירה. מלבד הנתונים שכבר נטחנו עד דק בשיחה בינו לבין עמיקם, נתונים כדוגמת איפוס מד הקילומטרים שברכב, ההיעלמות המסתורית של כל הנוזלים ששהו ברכב - לרבות נוזלים שהימצאותם הכרחית עבור תקינותו של כלי הרכב, וכמובן – התופעה המוזרה מכולן, בדמות טביעות האצבעות שזוהו כתואמות לאלו של ג׳סטין קלפטון שמת מזמן, הופתע אלישע לגלות עוד נתונים נוספים שכנראה היו פחות חשובים לעמיקם, ולכן הוא העדיף שלא לעסוק בהם. הנתונים, שהיו פרושים על פני שישה עמודים של תמונות ומלל, אולי הכילו ידיעות פחות דרמטיות מאלו שעמיקם ראה לנכון לחלוק עמו, אבל עדיין – הייתה בהם חשיבות גבוהה יחסית, ואלישע לא יכול היה לזלזל בקיומם, בפרט כאשר עבור ידיעות פחות חשובות מאלו – הוא היה מוכן לסכן את חייו.
ההבנה על אודות חשיבות הידיעות שבחוברת, עוררה אצל אלישע תחושת רעננות פתאומית. הוא רכן קדימה, קורא בדממה את תוכן העמודים, שהראשונים מתוכם הציגו דו״ח מסווג מאת מחלקת המחשבים של המשטרה. הדו״ח הציג את הממצאים שנאספו ממערכת המולטימדיה שנמצאה בכלי הרכב, מערכת מתקדמת יחסית שנפרצה ונחקרה לעומק בידי חוקרי המחשבים של התחנה.
על פי המידע שבדו״ח, מערכת המולטימדיה עברה איפוס בסמוך לתאריך כתיבת הדו״ח. האיפוס נעשה באמצעות איש מקצוע, כך שהחומר שהיה בכונן לפני כן – נמחק בלי יכולת לשחזר אותו. אף על פי כן, נמצאו בכונן הקשיח מספר קבצים שהועברו אל הכונן בשלושת הימים האחרונים שקדמו לאירוע.
ההבעה על פניו של אלישע הפכה מרוכזת. הוא הגביה את החוברת מהשולחן, מקרב אותה אליו כדי שיוכל לקרוא היטב.
על פי תוכן הדו״ח, הכילה המערכת שלושה קבצים. הראשון – קובץ טקסט גדול במיוחד במשקל של שישה מגה בייט שהכיל אלפי עמודים של ספרות, סימונים ואותיות בשפות זרות. הקובץ נבדק בידי שני מומחים, וחוות הדעת של שניהם היא – שהקובץ הועבר באופן בלתי תקין אל המערכת והוא אינו ניתן לשחזור.
בנוסף, הכיל הדיסק תמונה אחת שהציגה איור בלתי מקצועי של מעופף דמוי אדם, וקובץ מוזיקה שהכיל הקלטה פיראטית מתוך הסימפוניה התשיעית של שוברט, בביצוע מקהלת הנגנים של ווינה.
המילים האחרונות עוררו מיד את תשומת ליבו של אלישע, והוא ניסה לזכור – היכן שמע על היצירה המוזיקלית לאחרונה. במקרה הזה, היה קל יחסית לאלישע לשחזר את הסיטואציה. בהנחה וזכרונו אינו מטעה אותו, היה זה שמה של היצירה שהופיעה בכונן המחשב של עמיקם, בתיקיית הקבצים האחרונים.
זו הייתה ידיעה מרעישה, מפני שהיא הוכיחה למעלה מכל ספק את עומק המעורבות של עמיקם בתיק, ואת העובדה שעמיקם הקדים את כל חוקרי המשטרה והחזיק במודיעין איכותי, מפורט מאוד, על האירועים של היממה האחרונה.
הגיליון הפרוש על השולחן, נועד בדיוק עבור ממצאים כאלו. אלישע הניח מידיו את החוברת, משאיר אותה הפוכה כשכריכתה כלפי מעלה – כדי שיוכל להמשיך מהיכן שעצר. לאחר מכן – הוא רכן קדימה, מוסיף מתחת לכותרת ׳ממצאים׳ את המילים ׳קובץ מוזיקה׳. תוך כדי הכתיבה, החלו השאלות להתעורר במחשבתו. הוא נטל ממתקן כלי הכתיבה עט כחול, ידו נעה בתזזיתיות, מעלה את מחשבותיו על הכתב:
״עמיקם ידע על קובץ המוזיקה וייחס לו חשיבות״, הוא כתב. ״אבל בשיחה בינינו, הוא לא הזכיר אפילו ברמז את קיומו של קובץ המוזיקה, ואת העובדה שידע עליו לפני כולם״.
ההבעה על פניו הפכה לרצינית. ״מדוע לא הזכיר עמיקם את הממצא?!״ כתב באותיות גדולות. ״האם הוא חשש שאני משתף פעולה עם גורם עוין? האם הוא חשש לערב אותי, או לגלות לי את מה שידע? ואם כן, מדוע?״
הוא עצר לכמה רגעים, מנסה לחשוב על פתרון הגיוני לשאלות הללו – שהטרידו אותו מאז גילה לראשונה את תכולת כונן המחשב של עמיקם. האותיות שמול עיניו אפשרו לו לנתח לעומק את הדברים, הרבה יותר טוב מאשר לפני כן – כאשר היו אלו נתונים שצפו במחשבותיו. ככל שהתעמק אלישע בדברים, הלכה והתחזקה אצלו ההבנה שיש כאן טעות. ההשערות הראשוניות שלו, על פיהן – עמיקם חשש לשתף אותו בגלל החשד שאלישע משתף פעולה עם האויב, או בשל פחד מגורם עלום כלשהו – נראו לאלישע רחוקות מלהסביר את ההתנהגות של עמיקם.
לאורך כל החקירה, שיתף עמיקם את אלישע ואת אפרים בידיעות רגישות במיוחד שהיו ידועות לו. הוא לא הסתיר את האירועים המסתוריים שנאספו על ידו, לרבות הידיעה על ההתאמה שנמצא בין טביעות האצבעות והדי. אן. איי שבמכונית, לאלו של ג׳סטין קלפטון, ידיעה שאותה השיג עמיקם באמצעות קשריו עם חוקר זיהוי פלילי אמריקני, ידיעה שהוא בהחלט יכול היה להסתיר – והיו חולפים שבועות ארוכים עד שהיא הייתה מתגלה באופן רשמי.
את כל הפרטים שחשף עמיקם בפני אלישע ואפרים, הוא לא חשש לשתף. הוא לא חשד שאלישע ואפרים יעשו בהם שימוש לרעה, והוא לא חשש להיפגע – למרות שהפרטים הללו בוודאי היו רגישים ומשמעותיים יותר מאלו שהיו ידועים לעמיקם בליל האירועים.
אם היה עמיקם מפקפק באלישע, או אם היה עמיקם חושש מגורמים עוינים שעלולים להתנכל לו, היו לו אינספור דרכים להרחיק את אלישע ואת אפרים מהידיעות שהוא יודע. בפועל, נראה שמאלישע הוסתרו רק ידיעות מסוג אחד – אלו שעמיקם ידע לפני האירועים. בכל הנוגע למידע שהיה ברשותו כבר מהלילה הקודם, התנהג עמיקם בחשאיות, ולא שיתף את חבריו בדבר. ההתנהגות הזו הוכיחה, שהחשש של עמיקם היה ממוקד לאותן ידיעות בלבד, ואלישע התקשה למצוא הסבר הגיוני לתופעה הזו.
למרות אישיותו המורכבת של עמיקם, והעובדה שהרבה מאוד צדדים בהתנהלותו לא היו ברורים לאלישע, האמין אלישע שהיה היגיון מסוים בדרך שבה בחר עמיקם לשתף עמו את המידע. ברור היה שעמיקם חשש ממשהו, ואלישע ניסה להבין – מה יכול היה לגרום לו לחשוש לשתף דווקא את המידע הזה, וממי בדיוק חשש עמיקם.
דקות ארוכות הרהר אלישע בשאלות המתמיהות, מעלה רעיונות שונים – חלקם הזויים וחלקם הגיוניים יותר. ככל שהעמיק אלישע בדברים, הלכה והתחזקה אצלו השערה אחת, השערה ממנה הוא ניסה להתחמק כל העת, אולם מרגע לרגע – היא הפכה להגיונית ומבוססת מכולן.
קשה היה לאלישע לחשוב על כך, אבל הוא לא יכול היה להימנע ממחשבה, על פיה – המידע שהשיג עמיקם, הושג באופן בלתי חוקי, ולכן חשש עמיקם לדווח עליו.
אם אכן נכונה השערתו של אלישע – הדבר מסביר היטב מדוע חשש עמיקם לשתף את הידיעות הללו. עמיקם לא רצה להסתבך, ולכן עדיף היה לו לשמור את הידיעות הללו לעצמו, בלי לומר עליהן דבר לאיש.
למרות שהתיאוריה של אלישע הייתה הגיונית ומבוססת, ולמעשה – לא הייתה דרך אחרת להסביר את האירועים מלבדה, חש אלישע תחושת אי נעימות מעצם המחשבה שעמיקם נהג שלא כדין. הוא מצא את עצמו מהרהר בפעם המי יודע כמה, באישיות המורכבת של עמיקם, ובסודות שהאיש ידע – סודות שלא שיתף עם איש.
״מה עוד ידעת, עמיקם?!״ כתבו אצבעותיו, כמעט מעצמן.
מחשבותיו של אלישע הפכו תכליתיות. אם נכונה השערתו, הרי שעמיקם ידע הרבה מאוד וחשש לספר. החשש אולי היה מוצדק, אבל כעת – לאחר מותו של האיש, אין סיבה שאלישע לא ינסה לחשוף את אותן ידיעות שאסף עמיקם, ידיעות שבוודאי היו משמעותיות בהתחשב בעומק החקירה שניהל עמיקם.
אלישע התרומם ממקומו, פוסע לאורך החדר, מנסה לחשוב היכן עוד יכול היה עמיקם לשמור את המידע. היכן הוא מסוגל היה להסתיר אותו.
תוך כדי שהוא פוסע, היכתה בו ההבנה, והוא נעצר באחת במקומו. ׳כמה טיפש אני...׳ לחש.
ברגע אחד הוא הבין, שלעמיקם לא היה מחשב אחד בלבד...
קומה אחת מעליו, במשרדו המאובק של עמיקם, אמור להימצא מחשב העבודה שלו. מחשב שלצידו ישב עמיקם בשעות האחרונות לחייו. מחשב שייתכן ומכיל את המידע שאלישע כל כך מחפש...
אלישע שינה את זווית הליכתו, פותח את הדלת, יוצא אל המסדרון.
רגעים ספורים לאחר מכן, מצא אלישע את עצמו בקומת הזיהוי הפלילי, שכמעט ולא הייתה מאוישת בשעה הזו – ספק אם בשל השעה המאוחרת, או בשל העובדה שהמפקד הכללי של היחידה נהרג לפני שעות אחדות, כך שהמחלקה עדיין לא הספיקה להתאושש. הוא קיווה בכל ליבו שהדלת בפתח משרדו של עמיקם תהיה פתוחה, לרווחתו – המשאלה שלו התגשמה.
החדר קיבל את פניו בדממה, באוויר עדיין היה ניחוח קלוש של וניל. הנורות בנברשת הכבדה דלקו, המפתח נעוץ עדיין בחריץ הפנימי של הדלת – באופן שנוגד את כללי ביטחון המידע. נראה שבתוך ההמולה, לא מצא אף אחד את הפנאי להיכנס אל החדר ולטפל בדברים הדורשים טיפול.
אלישע נכנס בצעדים חרישיים אל החדר, נועל אותו מבפנים. לאחר הנעילה הוא חש רגוע יותר. בצעדים שקטים הוא פסע אל שולחן העבודה הכבד של עמיקם, עליו ניצב עדיין מסך מחשב חדיש יחסית לזה שהיה בביתו של האיש.
כשעל פניו הבעה מלאת תקווה, עקף אלישע את שולחן העבודה, מביט אל מתחת ללוח השולחן – שם אמור להימצא כונן המחשב.
אבל לאכזבתו, בפינה המוסתרת והאפלה של השולחן, היו רק כבלים ארוכים, כבלים שהשתלשלו מעם טבלת השולחן, והוכיחו שכמו בפעמים הקודמות – הוא איחר את המועד.
כמו בביתו של עמיקם, נראה שגם עכשיו – מישהו הקדים אותו. היה כאן לפניו...
טוב, היי לכם!
לא רוצה לפתח מדי תקוות, אבל בין הזמנים כבר כאן, וקצת חוזרים לעניינים.
בפרק הזה קצת הורדתי הילוך, רציתי לעשות קצת סדר בעניינים. תגיבו, תבקרו, תשלחו לייקים, תעשו כל מה שאתם רגילים לעשות - העיקר שתהיו כאן.
לאלו שאין להם הרשאה - דעתכם על הפרק:
1. מעולה, רצינו קצת סדר, וההתפתחויות ממש מותחות - לייקו ׳וואוו׳.
2. סבבה, אבל אנחנו רוצים יותר מתח, וכל הנתונים זכורים לנו - לייקו ׳תודה׳.
3. רואים שלא כתבת עלילה ספרותית הרבה זמן - לייקו ׳עצוב׳.
תודה!
לא רוצה לפתח מדי תקוות, אבל בין הזמנים כבר כאן, וקצת חוזרים לעניינים.
בפרק הזה קצת הורדתי הילוך, רציתי לעשות קצת סדר בעניינים. תגיבו, תבקרו, תשלחו לייקים, תעשו כל מה שאתם רגילים לעשות - העיקר שתהיו כאן.
לאלו שאין להם הרשאה - דעתכם על הפרק:
1. מעולה, רצינו קצת סדר, וההתפתחויות ממש מותחות - לייקו ׳וואוו׳.
2. סבבה, אבל אנחנו רוצים יותר מתח, וכל הנתונים זכורים לנו - לייקו ׳תודה׳.
3. רואים שלא כתבת עלילה ספרותית הרבה זמן - לייקו ׳עצוב׳.
תודה!
טוב... אז באיחור אדיר (!) הגיע הזמן להגיב לתגובות.
נתחיל עם זאת...
נתחיל עם זאת...
השאלות האלו אמורות לעלות אצל הקוראים, הסיפור נבנה כך שהן יישאלו.
לא שמתי לב. מצטער.
האמת, שממה שנראה לי - כשהוא אומר ׳דיסק׳ הוא לא מתכוון לדסקית העגולה ההיא מהמוזיאון. לדעתי הוא מתכוון לכל סוג של כונן לאחסון מידע דיגיטלי. רק שהמילה השגורה על לשונו היא ׳דיסק,׳ כי בכל זאת - האיש לא נולד בשנות האלפיים.
זה אחד מהשניים. או שאין להם את היכולת להרים כזה מבצע, או שיש להם את היכולת - והם מעדיפים לאפשר לו להתקדם בחקירה. שתי האפשרויות דורשות הבהרות, נמתין יחד לראות איך זה יתפתח.
האמת?! - הפעולות שלהם לא הוכיחו עד עכשיו תחכום מיוחד. בכל זאת, הם יכולים היו ללכוד ולחסל את אלישע בבית של עמיקם, אם רק היו רודפים אחריו במקום ללכת לאט, או לחילופין - משתמשים באקדח. כל צורת ההתנהלות שלהם מוזרה מאוד, וגם כאן זה אחד מהשניים. או שהם רשלניים, עם קבלת החלטות גרועה, או שהם מקצוענים - ויש להם סיבות טובות. במקרה הזה, קיימת גם אפשרות שלישית, אבל לא נדבר עליה מחשש שיצורי אופל אורבים לנו במסווה של קוראים תמימים בפרוג (הם גם שמים את הלייקים הכועסים, בלי להסביר למה).
כנ״ל.
אני, במקום אמיר, הייתי פשוט מגבה את החומר בענן או משהו. לשלוח אותו כרגע - עלול לפגום בהמשך החקירה.
תקווה נכזבת. אבל מכאן ואילך, מקווה שיהיה קצב טוב.
תודה על ביקורת מעולה!
ועכשיו לביקורת הזו (תגובה מדהימה, בנויה לתלפיות, לא מוותר על כאלה מדי כמה פרקים):
2. תודה על המחמאות. לראשונה הזכירו כאן את הגאונות של הכותב, אז בכלל...
ולגבי הכתיבה - עוד לא היה לו זמן לזה. עכשיו, בפרק האחרון, הוא התחיל להתקדם בכיוון.
אבל אל דאגה. גואטה יחזור ובגדול.
אני משאיר את זה ככה, להתבוננות הקוראים.
1. הגענו לשלב שממליצים על הסיפור לחברים?! וואו!
2. תודה על המחמאות. לראשונה הזכירו כאן את הגאונות של הכותב, אז בכלל...
את התמרונים עמיקם כותב, ממקומו באונה השמאלית. אני מבקש ממנו תשובה מתחמקת, והוא שולף משהו יצירתי - מתוסבך, כזה שרק הוא יודע להבין.תודה על העונג האינטלקטואלי הזה, לסיכום(:
[ואהבתי אגב גם את הניסוחים הדיפלומטיים בתגובות, @mic003
אז לגבי הנתונים עצמם - יש כל כך הרבה כאלו, וכולם חסרי הסבר, שאי אפשר לזכור את כולם בבת אחת. כך הוא טבעו של עולם, צרות חדשות משכיחות את הישנות.
ולגבי הכתיבה - עוד לא היה לו זמן לזה. עכשיו, בפרק האחרון, הוא התחיל להתקדם בכיוון.
נמרוד גואטה נזנח מאז שאלישע השתמש בזהות שלו כדי לדלות מידע מראובן חזן. בשיחה ההיא הבין אלישע איכשהו, שנמרוד גואטה הוא לא ממש האיש שהוא מחפש. חייבים גם להודות שהיוקרה של גואטה ירדה מאז שנכנסו לעלילה יצורי אופל אמיתיים, כאלו שפועלים ונעים בכוחות עצמם.
אבל אל דאגה. גואטה יחזור ובגדול.
נקודה טובה.
השוטר רוזנר, הוא החידה היחידה עד כה שניתנה עליה תשובה. באחד משני הפרקים של אפרים מול המפכ״ל והסיועמ״ש, הם חושפים בפני אפרים את זהותו של רוזנר ואת הדרך בה פעל.
הלילה של קלפטון הוא ׳הארוך ביותר׳. כשהוא יבוא, הלילה של אלישע יהיה סתם לילה שגרתי.
ייתכן, אבל בשביל זה אני צריך להבין קודם מה זה בדיוק ׳דיבוק׳. אני הייתי מחפש פיתרון יותר מדעי. נניח - סתם זורק דוגמא...
לא באמת חשבתם, נכון?!
אני הייתי בוחר באפשרות השנייה.לכן, אגב, כשקראתי את הפסקה הבאה(עניין שולי אמנם, ובכל זאת) תהיתי אם גם זה לא קשור לקונספירציה המדוברת:
(פרק 19):
'עמיקם מתח את צווארו, הבעה שלווה נחה על פניו ולרגע היה נראה כאילו הוא מתרגל מדיטציה תוך כדי שיחה. ״אני מקבל את מה שאתה אומר ואני שולט בעצמי,״ הוא לחש פתאום, ספק לאלישע ספק לעצמו. רגע אחר כך, חזרה הבעתו להיות עניינית. ״אם כך, בוא ניגש לנקודה,״ אמר בקול.'
מצד שני, הגיוני עוד יותר שזו פשוט עוד הוכחה למוזריותו של עמיקם יקירנו
וואו, חתיכת תיאוריה. יפה מאוד.ולכן אני גם לא בטוחה שמסקנתו האסימונית הנדהמת של אלישע בפרק האחרון, 'עמיקם ידע! עמיקם ידע!!', היא נכונה בהכרח - כי כשיש לנו כאן מעבר בין מימדים('ניפגש במרחב אחר' וזה), לא מופרך שעמיקם לא ידע את כל זה באותו זמן שבו הוא הסביר לאלישע את כל העסק - אולי הוא ידע מזה רק אחר כך, רטרואקטיבית, איכשהו עם כל שינויי הזמן והמקום שעדיין לא ברורים לנו כמעט.
אה, והתמונה הזו של עמיקם מלפני עשרים פלוס שנה קשורה איכשהו למקטרת הוניל שהוא או הכפיל/דיבוק/מתחזה/מה שזה לא יהיה, שלו
אני משאיר את זה ככה, להתבוננות הקוראים.
דווקא זה מסתדר לי עם הדמות. הצלחתי ממש לדמיין אותו בפרק הזה.
כן, ביקורת מוצדקת בהחלט.
כמה ארוכה תהיה התגובה לתגובה?!זהו בגדול, יש לי כמובן עוד המון תהיות וניחושים לגבי הסיפור הזה - אבל מניחה שאשמור אותם למאוחר יותר..
ועכשיו תור ה'אופס, קולטת רק עכשיו את האורך של התגובה, מחילה
נערך לאחרונה ב:
אשכולות דומים
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
26.09
כ"ג אלול
פתיחת
קורס מאסטר בשיווק דיגיטלי
מלגות גבוהות!
19.11
י"ח חשוון
פתיחת
קורס בינה מלאכותית - חדשנות ב AI
קורס מקוצר
25.11
כ"ד
פתיחת
קורס פרסום קופי+
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס פיתוח בוטים ואוטומציות עסקיות
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
לוח מודעות
- שושמון
- נוצר:
- ME!!
- נוצר:
- הודיה בושארי- ציירת
- נוצר:
- DMS מחשבים
- נוצר:
- סוגרים שידוך
- נוצר:
- נעמה הנשמה
- נוצר:
- design by oshra
- נוצר:
- מגע הפקות
- נוצר:
- שעיה שור
- נוצר:
- אורה ה
- נוצר:
- קובי פרל
- נוצר:
- CHERRY#
- נוצר:
- FOX DIGITAL
- נוצר:
- משהי אחת
- נוצר:
- אולפני Remix
- נוצר:
- אסתי~
- נוצר:
- רוחי.
- נוצר:
- אליהו כי טוב
- נוצר:
- rest.
- נוצר:
- rest.
- נוצר:
- Maissy - השכרת שמלות
- נוצר:
ירושלים והסביבה דירה לשבתות 4 חדרים בירושלים
3 חדרי שינה
8 מיטות
קומה 2
מעלית
בנין חדש...
ספרים למכירה 25/38 כחדשים ממש! (דבורי רנד/רות רפפורט/נחמן סלצר ועוד!)
מצוד הגורל/מה שנכון נכון ועוד!
הספרים כולם...
למכירה הדפסת תמונות על זכוכית מחוסמת- ה-מתנה שכל אחד ישמח לקבל!!! שירות משלוחים לכל הארץ...
איזה חלום אתם רוצים להגשים?
ברכת "אשר יצר"...
למכירה חיסול!! מחשבים נייחים בזיל הזול!
מחשבים נייחים מחודשים במכירת חיסול מטורפת...
למכירה מגהץ קיטור BATTISTELLA איטלקי חדש לגמרי
מגהץ קיטור BATTISTELLA איטלקי מנירוסטה
מתאים...
ירדתי במחיר!! למכירה מצלמה מקצועית במצב מעולה
מוכרת את המצלמה שלי עקב שדרוג-
מצלמת Nikon...
למכירה הונדה סיוויק 2010 במצב מכני מעולה!!!
למכירה הונדה סיוויק 2010, אוטומט
גג פנורמי...
נאבד נאבדה שקית קשיחה עם שמלה בתוכה (כנראה נשכחה באוטובוס)
נאבדה/נשכחה שקית קשיחה בצבעי הסגול לבן ובה...
עיצוב גרפי מעוניין בהצעת מחיר לעיצוב כריכה לספר תורני
יש לי כבר דוגמא פחות או יותר מה אני רוצה
לתיק עבודות מחפשת לתלמידה מישהי שרוצה עיצוב אתר מכירות (חנות) בחינם
הי
תלמידה שלי מחפשת:
לצורך הגדלת תיק עבודות...
פיתוח אתרים אתר אינטרנט שומר שבת. זה אפשרי בהחלט!!!
בעלי עסקים המעוניינים בהקמת אתר אינטרנט שייבנה...
לתיק עבודות לצורך הגדלת תיק עבודות>>> מבצע מיוחד!!!🎁
רוצה אלבום דיגיטלי במחיר מוזל? (בין 180 - 140...
פיתוח אתרים בניית אתרים מקצועיים מכל הסוגים כולל אתרים מורכבים ודינאמיים
זקוקים לאתר עבור העסק/עמותה לכם?
אשמח לבנות...
למכירה קילומטראז' נמוך מציאה!!!!!!!!!!!!
שברולט סוניק יד 2, מודל 2011, 130,000 קילומטר...
מוזיקה הפקות סאונד | הקלטות שירים | קריינות | עריכת פסי קול | כל הפקות האולפן>>>
חולמת לשיר?
מעוניינ/ת בפתיח טלפוני מקצועי לעסק...
דרוש להשכרה מחפשת לשכור שמלה של רחלי סיטבון סגולה חורף 2024
מצ״ב תמונה עם השמלה המבוקשת
מידה 36-40
עריכת וידאו דרושה עורכת וידאו תותחית לעריכת סרטוני פרסום וקמפיינים
Pinpoint Media
מגייסים עורכת וידאו ואפטריסטית...
צילום וידאו מתחיל/ה, מקומך איתנו. מחפשים מסריט/ה מתחילים, עבור פרוייקט גדול במשכורת קבועה
ארגון גדול העוסק בתיעוד ראיונות ברחבי הארץ...
הקלדה קלדנית מנוסה בהקלדת פרויקטים תורניים וספרותיים.
גם אתם מחכים לספר משלכם?!
בעלת נסיון רב---...
למכירה גם את רוצה שטח, בטוח ונוח להתפתחות התינוק?
שטיח שאגי איכותי רך
נרכש עבור התפתחות תינוק...
להשכרה רק השבוע! עד 15% הנחה על קולקציה חדשה!
עברנו לשכונת רוממה בירושלים!
Maissy - השכרת...
תגיות נפוצות
aiartillustrations
אדריכלות ועיצוב פנים
אחוה פלוטקין
איור
איור דיגיטלי
איש את רעהו
אלי-אקספרס
אתר
ביטוח לאומי
בין הזמנים
בינה מלאכותית
בית שמש
בני ברק
בקשה
גרפיקה
דירה
דרוש
דרוש מידע
דרושים
הדמיה
המלצה
הני מושקוביץ
השבת אבידה
השכרה
התייעצות
חופש
חלאקה
חנוכה
חרבות ברזל
חתונה
טיול
יד שניה
ילדים
ירושלים
לוגו
לימודים
למכירה
מודיעין עילית
מוזיקה
מחשב
מטבח
מידע
מייל
מיתוג
מלחמה
מלי אורצל
מעון
מצלמה
משכנתא
מתכון
מתנה
נופש
נטפרי
ניו בורן
נשים
סוכות
סטודיו
ספר
סקר
עבודה
עגלה
עזרה
עימוד
עיצוב
עיצוב גרפי
עיצוב פנים
פוטושופ
פורים
פלאפון
פסח
פרוג
פרסום
ציור
צילום
צילום ילדים
צילום מקצועי
צילומי חוץ
צילומי ניו בורן
צילומי סטודיו
צלמת
צלמת בצפון
צלמת בצפת
צלמת ילדים
צלמת מקצועית
צפת
קומיקס
קורונה
ראש השנה
רכב
שאלה
שבת
שיר
שירים
שיתוף
תודה
תחפושת
תינוק
תמונה
תמונות
תפילה
