סיפור בהמשכים סודות מן החדר

איוליס · 9/5/24

נכתב ע"י שיבת ציון:
פרק מאד יפה. כתוב באומנות וברגישות.

הערה קטנה, בדרך כלל בכתות- הכת נשמעת אמינה יותר בהתחלה, אחרת אף אדם רציונלי לא היה נכנס לכת מרצונו החופשי.
לכן, משפטים כמו:

נשמעו לי לא אמינים.
מנהלי כת, בתחילה, יתנו למגיעים תחושה כי הם יכולים ללכת כשירצו, אם המגיעים ירגישו כלואים לפני שיתחברו למקום- הם ילכו. רק לאחר מכן, כולאים אותם במשפטים כגון אלו.
הם גם לא יגידו להם שיש בעיה בהם אם הם לא מרגישים עד כמה "המקום קדוש"- מילים אלו תגענה לאחר שהקרבן שבוי בכת- לאחר שהאהבה שקבל, תחושת השייכות, ואולי גם הסודות שהפקיד- מונעים ממנו לצאת. אז תגענה המילים המאשימות כתגובה לשאלות וספיקות.

המשפטים האלו, לדוגמא, הרגישו לי מאד אמינים ומתאימים:

בהם הוא נתן לה אמון בטוב שבה- דבר שהיה חסר לה מאד, אמפטיה והכלה, הבנה- כש: "קרא את מחשבותיה", מה שגם עורר התחלה של הערצה כלפיו. המבטים שלו, והמשפט האחרון שציטטתי- נתנו לאפרת הרגשה שהיא שקופה, מה שגם מאד אופייני לכתות ומושך נפגעים בהתחלה.

מקווה שעזרתי לך, תודה ענקית על הפרק, מחכה כל סיום פרק מחדש לפרק הבא!

מסכימה עם שיבת ציון גם לי הציק
כמובן בלי קשר שהפרק מדהים
ומיוחד מאוד

סבתא חביבה · 9/5/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
תגובה תספר לי הרבה יותר מוואו, דומע, צוחק או עצוב.

צודקת!! זה נכון בכל שיתוף לביקורת.
אבל לפעמים נשארים בלי מילים.. הרגשות עוד באמצע ערבול, הפרק מציף את הלב, ועוד לא "שקע" במוח.
סמליל זה מהיר וקל, סוג של תגובה "עזרה ראשונה" ואז לאט מתחילות להגיע גם תגובות מילוליות.
עד כאן דברי סנגוריה על כלל ישראל חחח

הודיה לוי. · 10/5/24

נכתב ע"י שיבת ציון:
פרק מאד יפה. כתוב באומנות וברגישות.

הערה קטנה, בדרך כלל בכתות- הכת נשמעת אמינה יותר בהתחלה, אחרת אף אדם רציונלי לא היה נכנס לכת מרצונו החופשי.
לכן, משפטים כמו:

נשמעו לי לא אמינים.
מנהלי כת, בתחילה, יתנו למגיעים תחושה כי הם יכולים ללכת כשירצו, אם המגיעים ירגישו כלואים לפני שיתחברו למקום- הם ילכו. רק לאחר מכן, כולאים אותם במשפטים כגון אלו.
הם גם לא יגידו להם שיש בעיה בהם אם הם לא מרגישים עד כמה "המקום קדוש"- מילים אלו תגענה לאחר שהקרבן שבוי בכת- לאחר שהאהבה שקבל, תחושת השייכות, ואולי גם הסודות שהפקיד- מונעים ממנו לצאת. אז תגענה המילים המאשימות כתגובה לשאלות וספיקות.

המשפטים האלו, לדוגמא, הרגישו לי מאד אמינים ומתאימים:

בהם הוא נתן לה אמון בטוב שבה- דבר שהיה חסר לה מאד, אמפטיה והכלה, הבנה- כש: "קרא את מחשבותיה", מה שגם עורר התחלה של הערצה כלפיו. המבטים שלו, והמשפט האחרון שציטטתי- נתנו לאפרת הרגשה שהיא שקופה, מה שגם מאד אופייני לכתות ומושך נפגעים בהתחלה.

מקווה שעזרתי לך, תודה ענקית על הפרק, מחכה כל סיום פרק מחדש לפרק הבא!

@שיבת ציון תודה רבה על הביקורת. מתנה בשבילי!

אני לגמרי מסכימה עם מה שכתבת. את כל הדיבורים של הרב לקחתי מדף הפייסבוק של ש' - מי שהיה בכת והצליח להימלט. בתחילה חיפשתי מקורות מכל מיני מאמרים למיניהם, אבל אז הבנתי ששום דבר לא באמת ייתן לי את המידע כמו שיתוף אישי של מי שבאמת היה שם.

משהו לא הסתדר לי אחרי שסיימתי לכתוב את הפרק, הרגיש לי לא מספיק אמין. אחרי התגובה שלך אני מבינה שהבעיה כאן היא בעיתוי. מתברר שזה באמת לא דברים שאומרים ממש בהתחלה.

נכתב ע"י שיבת ציון:
מקווה שעזרתי לך,

עזרת לי מאוד. תודה! (מקווה לערוך אצלי בקרוב את הפרק, בעיקר את המשפטים שציינת)

נכתב ע"י נחמת שוטים:
את כותבת מדהים. אין לי שום תיקון או שיפוץ בשבילך.
התיאורים של הטבע, הירח והלילות מדהימים ומוסיפים כל כך הרבה.
התחושה בקריאה ובסיומה נעימה, זורמת, מסקרנת, וגם מלחיצה.

תמשיכי!

תודה: )

נכתב ע"י סבתא חביבה:
אבל לפעמים נשארים בלי מילים.. הרגשות עוד באמצע ערבול, הפרק מציף את הלב, ועוד לא "שקע" במוח.
סמליל זה מהיר וקל, סוג של תגובה "עזרה ראשונה" ואז לאט מתחילות להגיע גם תגובות מילוליות.
עד כאן דברי סנגוריה על כלל ישראל חחח

צודקת לגמרי, כתבתי כי לפעמים אני מקבלת תגובות בסגנון של אולי זה קטנוני אבל המשפט הזה נראה לי מיותר, או יש טעות כתיב במילה הזו וכו'. בעיני אין באמת ביקורת קטנונית או תגובה שטחית. כל תגובה כזו מועילה מאוד.

שיבת ציון · 11/5/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
@שיבת ציון תודה רבה על הביקורת. מתנה בשבילי!

אני לגמרי מסכימה עם מה שכתבת. את כל הדיבורים של הרב לקחתי מדף הפייסבוק של ש' - מי שהיה בכת והצליח להימלט. בתחילה חיפשתי מקורות מכל מיני מאמרים למיניהם, אבל אז הבנתי ששום דבר לא באמת ייתן לי את המידע כמו שיתוף אישי של מי שבאמת היה שם.

תודה לך! הצפת הנושא הזה חשובה מאד, כל הכבוד שבחרת להכנס לנושא המורכב, ולהנגיש אותו על במה מוכרת.
ממיצה לך להכנס לאתר של "המרכז לנפגעי כתות". יש שם הרבה מידע והדרכה על הדרכים לזיהוי כת, על הסכנות ועל השיטות הפסיכולוגיות של מנהלי כתות. במיוחד מציעה לך לקרוא את הדף הזה: https://infokatot.com/מהי-כת/ . הוא מסכם בברור ובקצרה.

מחכה לפרק הבא, ולבי על אפרת...

Ayala10 · 17/5/24

עוקבת אחרי הסיפור הזה כבר המון זמן
אהבתי מאוד את העלילה!!
במיוחד מהקטעים המרגשים (והיו הרבה כאלה

)
מחכה להמשך!

קרב · 30/5/24

סליחה על הנודניקיות....
יש מצב להמשך?
כבר הרבה זמן שלא היה חדש.....

הודיה לוי. · 31/5/24

נכתב ע"י קרב:
סליחה על הנודניקיות....
יש מצב להמשך?
כבר הרבה זמן שלא היה חדש.....

היי
לא שכחתי מהסיפור. אני כרגע בתקופה עמוסה יותר מהרגיל, ולכן בין הפרק הקודם לפרק שיעלה בעז"ה בקרוב יש הפרש של בערך חודש. גם מהפרק הנוכחי לפרק שיעלה אחריו יהיה הפרש דומה. אבל לאחר מכן בעז"ה ההפרשים יהיו קצרים יותר.
בכל אופן תודה על התזכורת. הפרק שיעלה בעז"ה במוצ"ש הקרוב יהיה בזכותך.

הודיה לוי. · 1/6/24

פרק כ"ד/ בועות מתפוצצות.

יכולתי להמשיך לבהות בירח חסר, אבל משהו בתוכי התעקש לחקור את השמש. אם הבית, הרב, בנות הפנימיה – כולם סיפרו בעיניים בורקות על הזכות שנפלה בחלקי לשהות במקום הזה: אור גנוז השמור רק לצדיקים.

ירדתי בעדינות ממיטת העץ, נזהרת שלא לקטוע את רצף נשימותיה השלוות של רחל תהילה. לאט ובשקט לחצתי על ידית המתכת והשחלתי את עצמי למסדרון.

המסדרון הארוך התפצל לשלושה מסדרונות שהובילו לתשעה חדרים. זכרתי שהנתיב האמצעי מוביל לאולם הגדול בו נותן הרב את הרצאותיו. קצות בהונותיי הובילו אותי דווקא לשם.

הדלת הייתה סגורה למחצה. דף ממו צהוב שהיה מוצמד בסלוטייפ ישן אל דלת הזכוכית סיפר לי שמדובר ב"בית הקודש". רגל ימין נכנסה ראשונה, השמאלית אחריה.

ספסלי עץ ארוכים עמדו בשורות מסודרות מול הבמה הקטנה. פלורוסנטים עגולים איישו כל חלק פנוי בתקרה. לחצתי על שלושת המתגים האמצעיים וצפיתי באור המלאכותי שנשפך מעל הבמה שהתייצבה בצדו הימני של האולם. הלכתי בעקבות האור.

מאחורי הקתדרה עמד שולחן עגול קטן שעליו התייצבו שני ספרים עבי כרס וחוברת דקה. פתחתי את הספרים בזה אחר זה. צמאה לדעת, צמאה לגלות.

על כריכתו של הספר הראשון התנוססה הכותרת "יסודות הנפש". הספר השני דיבר על טבעיים שליליים בבני האדם. רק כשפתחתי את החוברת השלישית הבחנתי בתיק גב כחול זרוק סמוך לפינה השמאלית של האולם. עזבתי את הספרים והתקרבתי לעברו, סקרנית.

התא הקדמי טמן בתוכו ארבע חפיסות סיגריות ועט פיילוט כתום. כשבאתי לפתוח את התא האמצעי, שמעתי כל צרוד לוחש מאחורי: "מחפשת משהו?"

רעד חלף בגווי. האצבעות שפעלו בזריזות אך לפני שניות בודדות נדמו והחווירו. ליבי פעם בעוצמה שלא הכרתי.

"לא עשיתי שום דבר", אמרתי כמו ילדה קטנה שמבטיחה שלא נגעה בארון הממתקים בעוד קצוות שפתיה מעוטרות בסימנים מחשידים.

"חס ושלום", הניח הרב את כף ידו על לוח ליבו. "לא אמרתי שאת גנבת. אבל מה יש לך לעשות כאן?! ועוד בשעה כזאת?"

"שכחתי כאן משהו" קטעתי את רגליו של השקר.

"שכחת משהו?!" שלושה קמטים עלו על מצחו כאילו היו גלים בלתי צפויים שהופיעו בים שקט. "מה שכחת?!"

"שכחתי כאן את ה...", שום דבר לא הגיע אחרי שלוש נקודות. רק שתיקה ומבוכה ובושה.

חיוך קטן ומנצח פצע את פניו של הרב.

'יופי לך אפרת, את לא רק גנבת', התאגדו כל הקולות בקרבי למקהלה אחת, זייפנית.

"את יכולה לחזור לחדר", הוא אמר אחרי רגע של שתיקה. ניצלתי את רגעי החסד שהעניק לי וחציתי את האולם לאורכו בצעדים מהירים וכושלים.

כשהגעתי סמוך לדלת, שמעתי את שמי מתגלגל אחרי.

הסתובבתי לאחור, מפוחדת ומכווצת.

"אפרת, רק רציתי לומר לך שאנחנו לגמרי איתך. אני רוצה שתשתפי אותי ואת הצוות בכל דבר שמכביד עלייך. אל תתביישי לספר הכל, גם מה שבעינייך נראה שטותי וחסר עניין".

מבולבלת מצמצתי מול דבריו של הרב. הוא המשיך: "אני מרגיש, או יותר נכון יודע, שעברת הרבה בחיים - זו הסיבה לסימני השאלה שמרחפים מעלייך. את חיה בבועה של אי ודאות וחיפוש עצמי. זה סבל נורא. בבקשה אל תתמודדי איתו לבד. אל תתביישי לבקש עזרה. אנחנו כאן בשבילך".

ניסיתי להסתיר את התדהמה שהצטיירה על פני כשהנהנתי קלות ולחשתי "תודה".

* * *

כשאור ראשון של שחר פרץ דרך הסורגים החלודים ושטף את המסדרון הראשי באור מסנוור, חשבתי על דבריו של
הרב. המשכתי ללכת לכיוון חדר השינה, מנסה למיין את המחשבות שנדחסו בראשי.

כבר במהלך הלילה, הבטחתי לעצמי לגשת לאם הבית, לספר לה על כוונותיי: 'לא אוכל להישאר כאן'. עשרים וארבע שעות הספיקו לי בשביל להבין: גבולות זורקים אותי רק לקצה.

כשהרב הפציע משומקום, הזכיר את הדברה השמינית, רמז גם על התשיעית – ידעתי שאני כנראה באמת שייכת לרחוב.

אבל אז משהו השתנה. הלוואי וידעתי מה. אולי היה זה הקול הצרוד שהגיע מסוף החדר. מילים עטופות בחמלה והבנה סיפרו לי שאני לא לבד.

'רציתי לומר לך שאנחנו לגמרי איתך', הדהדו באוזניי דבריו של הרב. 'את חיה בבועה של אי וודאות וחיפוש עצמי – זה סבל נורא. בבקשה אל תתמודדי איתו לבד'.

כבר שנה שאני מדלגת בין בועות מתפוצצות. מחפשת צבע וברק, מתאדה עם מים, סבון וטיפת אוויר. כבר שנה שאני נעה בין דרכים לא קיימות. ואיש אינו יודע. ואיש אינו מכיר.

ופתאום מופיע איש זקן. אולי רגיש? אולי רק חכם. אומר: את לא רעה. רע לך. את לא סתם גורמת סבל לאחרים - את בעצמך סובלת. ואפילו שמחיתי על 'גנבת', ואפילו שהרגשתי נורא בגלל 'שקרנית', לא הייתי צריכה יותר מהמילים הללו, מההבנה שעמדה מאחוריהם, בשביל לרחף מעל עננים, לשקוע בתוכם. להרגיש את מה שלא חשבתי שאחוש לעולם: כאן זה הבית. כאן זה המקום.

.

Ayala10 · 1/6/24

וואוו
פרק שעושה חשק לעוד!!

nsh · 2/6/24

פרק מושלם!

נכתב ע"י הודיה לוי.:
עמד שולחן עגול קטן שעליו התייצבו שני ספרים

ניצבו?

מקליד... · 2/6/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
פרק כ"ד/ בועות מתפוצצות.

יכולתי להמשיך לבהות בירח חסר, אבל משהו בתוכי התעקש לחקור את השמש. אם הבית, הרב, בנות הפנימיה – כולם סיפרו בעיניים בורקות על הזכות שנפלה בחלקי לשהות במקום הזה: אור גנוז השמור רק לצדיקים.

ירדתי בעדינות ממיטת העץ, נזהרת שלא לקטוע את רצף נשימותיה השלוות של רחל תהילה. לאט ובשקט לחצתי על ידית המתכת והשחלתי את עצמי למסדרון.

המסדרון הארוך התפצל לשלושה מסדרונות שהובילו לתשעה חדרים. זכרתי שהנתיב האמצעי מוביל לאולם הגדול בו נותן הרב את הרצאותיו. קצות בהונותיי הובילו אותי דווקא לשם.

הדלת הייתה סגורה למחצה. דף ממו צהוב שהיה מוצמד בסלוטייפ ישן אל דלת הזכוכית סיפר לי שמדובר ב"בית הקודש". רגל ימין נכנסה ראשונה, השמאלית אחריה.

ספסלי עץ ארוכים עמדו בשורות מסודרות מול הבמה הקטנה. פלורוסנטים עגולים איישו כל חלק פנוי בתקרה. לחצתי על שלושת המתגים האמצעיים וצפיתי באור המלאכותי שנשפך מעל הבמה שהתייצבה בצדו הימני של האולם. הלכתי בעקבות האור.

מאחורי הקתדרה עמד שולחן עגול קטן שעליו התייצבו שני ספרים עבי כרס וחוברת דקה. פתחתי את הספרים בזה אחר זה. צמאה לדעת, צמאה לגלות.

על כריכתו של הספר הראשון התנוססה הכותרת "יסודות הנפש". הספר השני דיבר על טבעיים שליליים בבני האדם. רק כשפתחתי את החוברת השלישית הבחנתי בתיק גב כחול זרוק סמוך לפינה השמאלית של האולם. עזבתי את הספרים והתקרבתי לעברו, סקרנית.

התא הקדמי טמן בתוכו ארבע חפיסות סיגריות ועט פיילוט כתום. כשבאתי לפתוח את התא האמצעי, שמעתי כל צרוד לוחש מאחורי: "מחפשת משהו?"

רעד חלף בגווי. האצבעות שפעלו בזריזות אך לפני שניות בודדות נדמו והחווירו. ליבי פעם בעוצמה שלא הכרתי.

"לא עשיתי שום דבר", אמרתי כמו ילדה קטנה שמבטיחה שלא נגעה בארון הממתקים בעוד קצוות שפתיה מעוטרות בסימנים מחשידים.

"חס ושלום", הניח הרב את כף ידו על לוח ליבו. "לא אמרתי שאת גנבת. אבל מה יש לך לעשות כאן?! ועוד בשעה כזאת?"

"שכחתי כאן משהו" קטעתי את רגליו של השקר.

"שכחת משהו?!" שלושה קמטים עלו על מצחו כאילו היו גלים בלתי צפויים שהופיעו בים שקט. "מה שכחת?!"

"שכחתי כאן את ה...", שום דבר לא הגיע אחרי שלוש נקודות. רק שתיקה ומבוכה ובושה.

חיוך קטן ומנצח פצע את פניו של הרב.

'יופי לך אפרת, את לא רק גנבת', התאגדו כל הקולות בקרבי למקהלה אחת, זייפנית.

"את יכולה לחזור לחדר", הוא אמר אחרי רגע של שתיקה. ניצלתי את רגעי החסד שהעניק לי וחציתי את האולם לאורכו בצעדים מהירים וכושלים.

כשהגעתי סמוך לדלת, שמעתי את שמי מתגלגל אחרי.

הסתובבתי לאחור, מפוחדת ומכווצת.

"אפרת, רק רציתי לומר לך שאנחנו לגמרי איתך. אני רוצה שתשתפי אותי ואת הצוות בכל דבר שמכביד עלייך. אל תתביישי לספר הכל, גם מה שבעינייך נראה שטותי וחסר עניין".

מבולבלת מצמצתי מול דבריו של הרב. הוא המשיך: "אני מרגיש, או יותר נכון יודע, שעברת הרבה בחיים - זו הסיבה לסימני השאלה שמרחפים מעלייך. את חיה בבועה של אי ודאות וחיפוש עצמי. זה סבל נורא. בבקשה אל תתמודדי איתו לבד. אל תתביישי לבקש עזרה. אנחנו כאן בשבילך".

ניסיתי להסתיר את התדהמה שהצטיירה על פני כשהנהנתי קלות ולחשתי "תודה".

* * *

כשאור ראשון של שחר פרץ דרך הסורגים החלודים ושטף את המסדרון הראשי באור מסנוור, חשבתי על דבריו של
הרב. המשכתי ללכת לכיוון חדר השינה, מנסה למיין את המחשבות שנדחסו בראשי.

כבר במהלך הלילה, הבטחתי לעצמי לגשת לאם הבית, לספר לה על כוונותיי: 'לא אוכל להישאר כאן'. עשרים וארבע שעות הספיקו לי בשביל להבין: גבולות זורקים אותי רק לקצה.

כשהרב הפציע משומקום, הזכיר את הדברה השמינית, רמז גם על התשיעית – ידעתי שאני כנראה באמת שייכת לרחוב.

אבל אז משהו השתנה. הלוואי וידעתי מה. אולי היה זה הקול הצרוד שהגיע מסוף החדר. מילים עטופות בחמלה והבנה סיפרו לי שאני לא לבד.

'רציתי לומר לך שאנחנו לגמרי איתך', הדהדו באוזניי דבריו של הרב. 'את חיה בבועה של אי וודאות וחיפוש עצמי – זה סבל נורא. בבקשה אל תתמודדי איתו לבד'.

כבר שנה שאני מדלגת בין בועות מתפוצצות. מחפשת צבע וברק, מתאדה עם מים, סבון וטיפת אוויר. כבר שנה שאני נעה בין דרכים לא קיימות. ואיש אינו יודע. ואיש אינו מכיר.

ופתאום מופיע איש זקן. אולי רגיש? אולי רק חכם. אומר: את לא רעה. רע לך. את לא סתם גורמת סבל לאחרים - את בעצמך סובלת. ואפילו שמחיתי על 'גנבת', ואפילו שהרגשתי נורא בגלל 'שקרנית', לא הייתי צריכה יותר מהמילים הללו, מההבנה שעמדה מאחוריהם, בשביל לרחף מעל עננים, לשקוע בתוכם. להרגיש את מה שלא חשבתי שאחוש לעולם: כאן זה הבית. כאן זה המקום.

.

כרגיל פרק מרתק עם חשק לעוד, מקווה שיגיע המשך בקרוב ממש

בפרק הזה זה התחיל להזכיר לי מאוד את 'שטח סגור' של דבורה רוזן בגרסא הנשית..

הודיה לוי. · 3/6/24

נכתב ע"י Ayala10:
וואוו
פרק שעושה חשק לעוד!!

נכתב ע"י nsh:
פרק מושלם!

נכתב ע"י מקליד...:
כרגיל פרק מרתק עם חשק לעוד,

תודה רבה.

נכתב ע"י nsh:
ניצבו?

צודקת. תודה!

נכתב ע"י מקליד...:
בפרק הזה זה התחיל להזכיר לי מאוד את 'שטח סגור' של דבורה רוזן בגרסא הנשית..

האמת שלא יצא לי לקרוא אותו. הספר מדבר על כת?

נכתב ע"י מקליד...:
מקווה שיגיע המשך בקרוב ממש

האמת שגם אני הייתי רוצה מאוד, לצערי עם הלו"ז של עכשיו זה לא הכי אפשרי. אבל מי יודע, אולי אני יפתיע אפילו את עצמי. בינתיים מוזמנים לכתוב לי על הפרקים הנוכחיים ביקורת, הצעות לשיפור, לאן זה נראה לכם מתפתח מכאן וכו' וכו'...

מקליד... · 3/6/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
האמת שלא יצא לי לקרוא אותו. הספר מדבר על כת?

ספר מרתק לדעתי.
בחור שעבר טראומה קשה ונסחף לכת שמתוארת כמעט כמו בסיפור הנוכחי, והכי מעניין: ש"הפרופסור" שם שולט על התלמידים וקורא את מחשבותיהם באמצעות ספר קבלה עתיק

קחי את זה כמחמאה, הסיפור יוצא מן הכלל!!!
בין הבודדים שברגע שעולה פרק אני לא מצליח להתאפק

איוליס · 3/6/24

אמאלה מהפרקים היפים
הדימויים על בועת הסבון וכו קנו אותי

נכתב ע"י מקליד...:
בין הבודדים שברגע שעולה פרק אני לא מצליח להתאפק

הסיפור היחיד שאני מצליחה לעקוב
תודה על זה

שיבת ציון · 24/6/24

אני מתגעגעת לאפרת...
מה שלומה?

הודיה לוי. · 28/6/24

נכתב ע"י שיבת ציון:
אני מתגעגעת לאפרת...
מה שלומה?

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אני כרגע בתקופה עמוסה יותר מהרגיל,

עדיין תקף

ייגמר בעז"ה עוד שבוע. מחכה גם כמוכם להמשך הסיפור עד סופו. תודה על העידוד.

בואו נעצב את זה ביחד · 5/7/24

סיפור נדיר, כתיבה מושלמת.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
פרק י"ח/ חדר המנהלת

בחצר האחורית של הסמינר היו שלוש מדרגות אבן קטנות שהובילו למסדרון צר שהסתעף לחמישה חדרים. באמצעי שבהם ישבה המנהלת.

פתח צר חצץ בין המשקוף אל דופן הדלת. הקול של המנהלת גלש ממנו, מאופק. לו הייתי חוזרת לימים ההם, הייתי בורחת מיד. לא מעיזה להמתין בחוץ בזמן שהמנהלת מדברת. רק מלשמוע את קולה רעדתי. בכל פעם כשהייתי חולפת מולה התפללתי שהאדמה תעשה עימי חסד ותאסוף אותי אליה. כאילו פחדתי שעיניה השקטות יוכלו להקפיא את איבריי ולגרום לי לציית לכל פקודותיה.

במסדרונות הסמינר הייתי מתעלמת מנוכחותה. לא מעיזה להישיר את עיני לעברה. אפילו שהייתי הילדה הכי טובה בסמינר. אפילו שאיש מעולם לא שמע את קולי מתרומם לגבהים. בכל זאת פחדתי ממנה. דווקא בגלל שהייתי כזאת. טובה מדי. אפס סיבות לפחד.

המנהלת המשיכה לדבר, ואני המשכתי לחכות. עד לרגע ששמעתי אותה מדברת על הרישום החדש. לא הייתי צריכה לשמוע יותר מזה שהרי בשביל זה הגעתי. לא חיכיתי שתנתק את השיחה. פשוט התפרצתי, נסערת, אל החדר.

ראיתי את ההלם שעל פניה עוד לפני שזיהתה אותי. הרוח שהביאה איתה הדלת הבהילה אותה. אחרי הרוח הגיעה אני. לא מי שהכירה.

"אפרת", אישוניה הכהים נפערו מבעד זגוגיות משקפיה המרובעות וגרמו לי להבין שהיא נדהמת ומבולבלת מההפתעה הלא שגרתית.

"המנהלת", הרמתי ראש. דמיינתי את עצמי עומדת על במה, מגשימה חלום שאפילו לא חלמתי לבקש. ולדמות שהייתי היה מותר לומר את הכול.

המנהלת הנהנה אל השפופרת כאילו היא משוחחת איתה ולא עם הבן אדם שמעבר לקו. פניה לבשו ארגמן.

"המנהלת", חזרתי שוב. קולי רעד. "אני כאן בקשר לאחותי. רחלי. ראיתי היום את המכתב מהסמינר, ורציתי לומר שאת לא יכולה לעשות לה את זה!! את פשוט לא יכולה!! אין שום סיבה בעולם שלא תקבלי אותה".

"אפרת", הרוח שהביאה איתה הדלת, התערבבה בקולה והתעופפה לעברי.

"כן, המנהלת! את יודעת מי זאת רחלי בכלל?? רחלי מתפללת שלוש פעמים ביום וקוראת תהילים בכל הזדמנות אפשרית!! רחלי מתנדבת בשלושה ארגוני חסד כל יום!! רחלי מתלבשת בצניעות שאין דומה לה. מעולם לא שמעתי אותה מתחצפת או מדברת לשון הרע. רחלי היא –"

אצבע חיוורת נדבקה אל השפופרת, דרשה שאבין. הלב שלי סירב. אז המשכתי: "תראי לי, תראי לי את הרשימה של הבנות. אני רוצה לראות אותה!! תאמיני לי שרחלי יותר טובה מכל אחת מהבנות שנמצאות ברשימה שלך".

"אפרת", היא אמרה בפעם השלישית. קולה היה תקיף והחלטי. "אני מבקשת שתצאי מהחדר".

"לא אני אל אצא עד שאבין למה לא קיבלת את רחלי!! תסבירי לי למה? בגלל שהיא אחות שלי?? היא לא אשמה. היא לא אשמה שיש לה אחות רעה שהורסת לה את החיים. היא-לא-אשמה".

המנהלת לחשה כמה מילים רצוצות אל הפומית וניתקה את השיחה.

"אומר את האמת. אני פשוט המומה", היא הסתכלה על החוטים שהסתבכו זה בזה בזמן שהחזירה את הטלפון למקומו. "ההתפרצות הזאת לא אופיינית לך, וממש לא מקובלת עלי".

"וגם עלי זה לא מקובל", התרסק קולי. "זה לא מקובל עלי שילדה כמו רחלי תשב בבית ותסתכל מהחלון על כל החברות שלה נוהרות לסמינר. זה לא מקובל עלי שמלאך כמוה ימשיך לשתוק ולסבול. וכל זה על מה??"

"מה קרה לך, אפרת", הזדעקו עיניה של המנהלת. "את לא מי שהכרתי". רק עתה נחתו אישוניה על החצאית שלי. על השרוולים ועל פתח הצוואר. זה היה הטון שלי שגרם לה לסרוק את בגדיי.

"גם הסמינר הזה, זה לא הסמינר שהכרתי", עניתי בביטחון מופרז. "איפה מה שלימדו אותי על כבוד לכל אדם. על צדק. לאן כל זה נעלם עכשיו?"

"אני מצטערת", הכיסא חרק. פאת הקש התרוממה. נעליים כועסות מיהרו לעברי. הבנתי שזהו. שעון ההכלה אזל. אני צריכה לעזוב את החדר.

הסתובבתי לכיוון היציאה. לא רציתי שיעזרו לי לצאת. אבל רגע לפני שעזבתי את החדר, הסתובבתי לעברה שוב. לחשתי: "ואם היינו משפחת גולדווין. ואם אבא היה ראש כולל. ואם אמא הייתה מנהלת. ואם לא היינו משפחה כזאת: טובה מדי, פשוטה. היית... היית מקבלת אותה?"

המנהלת שתקה.

לרגע אחד האמנתי שיש בי את היכולת לתקן עולמות. בגלל המבט הישיר והאמת שחלפה ביננו. לרגע אחד האמנתי שהצלחתי לשכנע אותה. בגלל המילים שנצרה בתוכה.

לרגע אחד. רק לרגע אחד. ורציתי לחבק את הרגע ההוא, לאמץ אותו חזק אלי. וכאבתי שהוא התפוגג כל כך מהר.
כי ברגע שלאחר מכן, המנהלת כיוונה אותי אל היציאה.

ויצאתי.

היא הלכה אחרי, שרטטה לי את הדרך למקרה שאשכח. ולא שכחתי.

התרחקתי מהשער כשעשרות חולצות תכולות מאחורי: תלמידות שיש להן בית. וכולן הביטו בי. הולכת לפני המנהלת, עוזבת. ולא שכחתי את רחלי. לא שכחתי את דמעותיה. הולכות ומתפוגגות ונעלמות.

ואין איש יודע.

מזכיר מאוד סצנה מ''דואט'' של דבורי רנד.

האמת שהכתיבה שלך די מזכירה את הסגנון שלה..

Ayala10 · 7/7/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
עדיין תקף
ייגמר בעז"ה עוד שבוע. מחכה גם כמוכם להמשך הסיפור עד סופו. תודה על העידוד.

השבוע עבר, נכון?

אני כבר מחכה ב-מ-ת-חחחח!!!

הודיה לוי. · 7/7/24

נכתב ע"י Ayala10:
השבוע עבר, נכון?
אני כבר מחכה ב-מ-ת-חחחח!!!

צודקת. צודקת. צודקת.
ב"ה העומס ירד (רק ביום חמישי האחרון: )) ומיד התחלתי לכתוב את הפרק הבא. בעז"ה יעלה השבוע הזה אי"ה.

הודיה לוי. · 12/7/24

פרק כ"ה /אבא

הבטחה זו הבטחה... גם אם היא כרוכה בלילות לבנים : )אז מקיימת בזאת את הבטחתי. עדיין לא נגמר השבוע, נכון

. ניראלי הפרק הכי ארוך - פיצוי על התקופה שלא יכולתי לכתוב. אשמח לתגובות.

אחרי לילה נטול שינה, הגיע בוקר מוזר. הרבה מחשבות ורגשות נולדו בתוכי עם קרני השמש.

היה לי טוב. היה לי רע. מעולם לא חשבתי ששני ניגודים יכולים לשלוט בי בערבוביה.

לא הייתי עוד אפרת מהרחוב. הייתי ילדה שרע לה. ולכן היה לי קצת טוב. רק בגלל שמישהו זיהה את הרע הזה. העניק לו שם וזהות.

באחת עשרה בבוקר נהרו כולן אל הקומה הראשונה, שם נמצא אולם ההרצאות הגדול. שבילים של נשים ובחורות התאגדו לשורה אחת מלאת גוונים.

רק אני הלכתי נגד הזרם. ידעתי שלא אצליח לעכל אף מילה. הייתי ריקה מדי בשביל להתמלא. עייפות ניכרה בכל תו
בפניי. לילה לבן התעקש לתת את אותותיו בכל פעולה שעשיתי.

מבלי למשוך תשומת לב מיותרת סובבתי את גבי לאחור וניתבתי את צעדיי לכיוון החדר.

בחשש קל פתחתי את הדלת. המיטות שהתייצבו מולי נראו כאחרי קרב. רק המיטה שלי הייתה מוצעת היטב, מחכה לאסוף אותי אליה.

כשחלצתי את נעלי, חלף בי דמיון פרוע שאי מי משקיף עלי מאחד המדפים העליונים או מבעד לחריץ הארון.
משב אוויר קריר חדר אל החדר מבעד לחלון המלבני, הזמין את כל דמיונותיי. התעטפתי בשמיכה מעוטרת בשמש אדומה על סף גלים. כיסיתי את פני עד שורשי שעורותיי. רציתי לשכוח מהחיים. זה הצליח רק לרגע אחד.

* * *

השעון הצביע על השעה אחת עשרה וחצי כשהדלת נפתחה בתנופה. אמילי הופיעה בפתח, עיניה אדומות. עיניי נפקחו עם הרוח שהביאה איתה הדלת. לא ידעתי לכמה זמן נרדמתי, ואם בכלל.

"את כאן?", היא לקחה פסיעה אחת אחורנית.

"כן", עניתי מעם המיטה. הרגשתי צורך להתנצל: "הייתי עייפה, לא יכולתי להישאר להרצאה של הרב".

"זה בסדר", היא דחתה את התנצלותי.

הרשיתי לעצמי גם להעיז כששאלתי: "ולמה את כאן?"

היא התקדמה לעבר המיטה שלה, המבט שלה היה מיוסר מעט.

רק לאחר שהניחה את עצמה על המיטה כששתי כפות ידיה נעמכות מתחת לראשה ועיניה משקיפות אל התקרה. היא אמרה: "שידוכים. מכירה את הסיוט הזה?".

ברגע הראשון צחקתי. ברגע שלאחר מכן החיוך נמחק. נזכרתי בילדה ההיא שהייתי. כמה כוחות נפש הייתי צריכה בשביל לעמוד מול אבא, להסביר לו: זה לא רק האיש, זו גם הדרך.

"האמת שאני קצת מכירה", לחשתי.

היא חייכה חיוך מר. אמרה: "בת כמה את, צוציקית?"

"תשע עשרה", עניתי.

"ילדונת" היא קבעה. "ברוכה הבאה לעולם של הגדולים. האמת... זה לא ממש קשור לשידוכים שלי כמו שזה קשור

לחילוקי הדעות ביני לבין ההורים", היא ביטאה את המילה שידוכים במבטא אמריקאי כבד. לחינם הצבתי סימן שאלה כשאמרתי "את אמריקאית, נכון?"

היא אישרה. סיפרה על כל הצעות השידוכים שעלו לאוויר, התאדו. "ההורים שלי ממש מוטרדים מהעניין הזה. כבר
שנים שהם מדמיינים את הרגע. שמלה לבנה ודאגות שנשארות מאחור. הם טוענים שהמרחק ביני לבין האושר מתרחק מיום ליום. אני באמת לא יודעת על מה הם מדברים. כל ההצעות שידוכים שהם שלחו לי פשוט לא התאימו. אני יודעת את זה בברור".

המשפט האחרון שלה עורר את סקרנותי, שאלתי: "נפגשת עם כולם?".

"זה לא עבר פגישה ראשונה", נראה היה שהיא מחכה לסימן השאלה שלי בכדי לירות את התשובה. "הרב ראה את

התמונות של המיועדים, אמר שאף אחד לא מתאים לי".

"למה את מתכוונת?", התרוממתי מהמיטה לכדי ישיבה מאולתרת.

אמילי המשיכה ברוגע שעטף אותה. "אם מישהו היה אומר לך שהשידוך שעומד על הפרק הוא לא השידוך הנכון. לא

האיש שייעד לך אלוקים. לא מי שהכריזה עליו בת קול מהשמיים ארבעים יום לפני בריאתך, היית נפגשת איתו?

"לא", עניתי בפשטות.

"אז יופי", היא חייכה חיוך מנצח. "כל ההצעות שההורים שלי שלחו אלי מעבר לים, כל השדכנים שהם נרשמו אליהם בחו"ל ובארץ – לא הצליחו לקלוע לשידוך הנכון".

"אבל מי אמר לך שהשידוך לא מתאים לך?", ניסיתי להבין יותר.

"הרב". ברקו עיניה. "הרב ראה את התמונות של כל ההצעות ששלחו לי, אמר שזה לא מתאים. הוא ידע לספר לי שאנחנו לא מאותו שורש נשמה. אבל זה כבר לא לפרסום".

"רק על פני תמונה?", ניסיתי להבין יותר.

"כן", היא הנהנה, נלהבת. נראה היה שהשאלה שלי מוצאת חן בעיניה. אולי חשבה שגם אני מתפעלת מהעובדה שבאמצעות תמונה בלבד ניתן לחשוף סודות נפש ואדם.

"ותאמיני לי שהרב יודע הכי טוב מה טוב בשבילי", היא המשיכה בביטחון. " אם הוא אומר שזה לא השידוך שלי הוא יודע מה הוא אומר. הוא רוצה רק לטובתי".

כשאמילי אמרה את הדברים, הרגשתי שהיא מדברת על הקב"ה. רק הוא יודע מה טוב בשבילנו. כל מה שעושה, לטובה הוא עושה.

אמילי לא שמעה את הבדידות שהמילים שלה צרחו. אני כן. ובאותם הרגעים חשבתי לעצמי: אולי לא לחינם הגעתי למקום הזה. אולי הכל היה שווה בשביל אמילי. אני חייבת להציל.

"והמראה היה בסדר?", שאלתי בשביל לשלול חלק ממחשבותיי.

אמילי ענתה שהמראה של רוב ההצעות היה בסדר גמור.

"תביני", היא התאמצה להסביר. "יש דברים שאנחנו לא יודעים, לעולם לא נדע. אנחנו רואים לעיניים. רק לעיניים. אבל הרב, הוא יכול לראות גם מעבר...".

***

היה משהו עצוב בסיפור החיים של אמילי. היא השאירה בית מעבר לים בשביל לעלות לארץ ישראל ולהרגיש שייכת. ויתרה על כל מה שהיה לה בשביל להרגיש שייכת. הייתה נכונה להקריב הווה ועתיד בשביל להרגיש שייכת.

ואני תהיתי לעצמי איך דווקא כאן היא מרגישה שייכת. ולמה אני עדיין מרחמת עליה כשהיא מספרת את סיפור חייה ומחייכת.

ראיתי את הבית שמתרחק מיום ליום, את אמילי שמתרחקת אתו. רציתי לנער אותה חזק, לטלטל מצד לצד. לצעוק לה שתתעורר. זו הייתה המשימה הבאה שהצבתי לעצמי באותם הרגעים : אמילי - נפש שחייב להציל.

השיחה שלנו נקטעה כשעמליה ורחל תהילה נכנסו לחדר. עמליה שאלה ברחרחנות. "למה לא הייתן בהרצאה?".

אמילי השפילה מבט, רק אז יכולתי להבחין בדמעה שהחלה לרדת באיטיות במורד לחיה. גם את הדמעה הזו רציתי להציל.

"היינו עייפות", הצלתי את שתינו.

***
"הייתי עייפה" אמרתי לאם הבית כשקראה לי לשיחת נפש מיד לאחר ההרצאה. היא טענה שאנחנו צריכות להכיר יותר. אמרה שוב ושוב שהרב נפגע באופן אישי שלא הגעתי להרצאה. אמרה גם: "היה לו מאוד חשוב שתגיעי, בעיקר בגלל שזו ההרצאה הראשונה שלך כאן".

"לא ישנתי כל הלילה", הבהרתי שוב, מותשת מהפער שלא הצלחתי להדביק.

אם הבית חייכה חיוך רחב, הסבירה שלפעמים צריך לבטל את הגוף, לשכוח ממנו. להקשיב לנפש שלנו. "היא רוצה להתמלא. וליצר יש הרבה יותר ממליון סיבות להסביר לנו למה לא כדאי למלא אותה. פעם אנחנו רעבים. פעם אנחנו צמאים. פעם עייפים ופעם סתם לא מתחשק לנו..."

***

בסוף מצאתי את עצמי מול חדרו של הרב.

אם הבית ביקשה שאכנס אליו בסיום השיחה שלנו ואני תפסתי את ההזדמנות.

הרב היה באמצע שיחה כשניכנסתי, הופתעתי שהוא סיים את השיחה מיד לאחר שהתיישבתי בכיסא המרופד מולו.

"נדבר מאוחר יותר. יש לי פגישה כעת", הוא לחש לפומית. נתן לי להרגיש חשובה ושייכת.

"למה את עומדת?", הוא שאל תוך כדי שהחזיר את השפופרת למקומה.

התיישבתי.

הרב השתהה רגע, נתן בי מבט חודר ואז אמר: "לא ראיתי אותך בהרצאה הבוקר. היה לי ממש חבל".

"אני מתנצלת", השפלתי מבט. "הייתי עייפה. ידעתי שלא אצליח להתרכז".

"איך שכחתי. צודקת", הוא טפח קלות על מצחו. "הרי זו היית את באולם ההרצאות בלילה האחרון. אז מה, לא הצלחת להירדם בשארית הלילה שנותר?".

"האמת שלא", חייכתי.

"הכל בסדר?", הוא שאל אחרי שתיקה קצרה, העיניים שלו ביקשו שאדבר.

"ברוך ה'", עניתי קצרות. ידעתי שזה לא הזמן להרחיב. המטרה שלי הייתה לדבר על מישהי אחרת הפעם. אמילי: נפש שהבטחתי להציל.

"הרב...", העזתי. "רציתי לשאול אותך על אמילי, דיברנו על השידוכים שלה וחשבתי ש..."

"אמילי בידיים טובות", הוא התרווח על כיסאו בנוחות.

"כן...אבל חשבתי ש... הזמן עובר ואולי כן כדאי לנסות".

הרב נשען לאחור, נראה היה שמוכן לחלוק איתי את כל הזמן בעולם. "אפרת. אני לא יכול

להרחיב יותר מדי, אני כן יכול לומר לך שיש דברים שאנחנו לא יודעים. יש דברים שלעולם לא נדע. ותאמיני לי שברגע שאמילי תקבל את ההצעה המתאימה, אני אהיה הראשון לעזור לה. אעשה הכל כדי שהשידוך ייצא לפועל".

הדהימו אותי הדברים של הרב, היה בהם הבנה ורגישות, לא הייתי צריכה יותר מהמילים הללו בשביל להאמין שאמילי

בידיים טובות. מצאתי את עצמי מודה לו אפילו לא ידעתי על מה.

רגע לפני שיצאתי מהחדר, שמעתי שוב את קולו מהדהד מאחורי גבי. סובבתי את ראשי לאחור בתנועה חדה.

"אפרת, תמשיכי עם התפילות", הוא נתן בי מבט רב משמעות ואז המשיך "שתדעי שה' אוהב אותך".

ליבי דילג פעימה. השפלתי את עיניי אל הרצפה, לא העזתי לשאול מאיפה הרב יודע?? למה הרב חושב?? האם הרב מכיר אותי בכלל??"

שלושת המילים האחרונות היו פצצות מדויקות שלא ידעתי איך לעכל.

יצאתי מהחדר, מסוחררת ומבולבלת. כל ריח, צליל וזיכרון לעגו לי :"ה' אוהב אותך".

המילים לא הפסיקו לנקר בראשי. "ה' -אוהב -אותך". אוהב אותי??

כ ן, כן. א - ו – ת – ך.

אותי?!?!

***

"את בידיים טובות", עדכנתי את אמילי בסוף יום. אפילו לא שמתי לב שהיו אלו אותם המילים שהשתמש בהם הרב.

"אמרתי לך", היא חייכה חיוך מנצח. ואז שאלה: "רגע, דיברת עם הרב?"

"כן, והוא אמר שברגע שיגיע השידוך הנכון הוא יהיה הראשון לעזור לך כדי שהשידוך יצא לפועל", דקלמתי את דבריו בשמץ של גאווה.

פניה זהרו באושר שרק הזמן היה יכול להעיד אם הוא מזויף.

"הוא אמר עוד משהו", לחשתי אל תוך ברכיי.

"מה?", היא פתחה זוג עיניים סקרניות. כל מסר מהרב היה יהלום, תובנה שלעולם אי אפשר להפסיק ללטש.

"לא... סתם משהו... שה' אוהב אותי".

"היה לך ספק בכלל?", היא התאכזבה מהסוד שלא חשפתי.

השפלתי מבט אל ברכיי כשחשפתי סודות מהעבר. "האמת...כששוטטתי ברחובות ירושלים ההומים, נבלעת בין רכבות ואנשים. לא מחפשת לחקור את המהות, בזה לכל מה שנכלל תחת הגדרה של משמעות - חשבתי שהוא כבר הפסיק.

כשצעדתי מבני ברק לרמת גן כשקית עוונות תלויה על כתפי, בגדים שידעתי שהוא לא אוהב – חשבתי שהוא כבר הפסיק.

כשראיתי את אבא שרוע על מדרכה בלב רחוב, חיוור ואחר. הרגשתי שכל המציאות הזו התהפכה רק בגללי. וגם אז חשבתי שהוא כבר הפסיק.

"הפסיק מה?", היא שאלה, חסרת סבלנות.

הרמתי עיניים שטופות מדמע, לחשתי: "הפסיק לאהוב".