סיפור בהמשכים סודות מן החדר

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה אפיון מדהים של אפרת! היא כל כך בנויה לי בראש, אני יכולה לצפות מראש את התגובות שלה ויחד עם זה הכתיבה כל כך מיוחדת שהייתי מרותקת לקרוא כל מילה למרות שהיה די צפוי.
רק אל תתני לה להתחתן בסוף עם הגרוש הזה! בבקשה! היא עברה מספיק!
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה אפיון מדהים של אפרת! היא כל כך בנויה לי בראש, אני יכולה לצפות מראש את התגובות שלה ויחד עם זה הכתיבה כל כך מיוחדת שהייתי מרותקת לקרוא כל מילה למרות שהיה די צפוי.
תודה. מסקרן אותי מה היה צפוי מראש: שההצעה שהרב יציע תהיה הצעה לא ממש מעולה או שהוא יציע לה גרוש בן 32...?
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה. מסקרן אותי מה היה צפוי מראש: שההצעה שהרב יציע תהיה הצעה לא ממש מעולה או שהוא יציע לה גרוש בן 32...?
אני התכוונתי ספציפית לאפיון הדמות של אפרת, התכוונתי שאחרי כל כך הרבה זמן שליוינו את אפרת, התגובה שלה צפויה מראש: הקושי שלה לומר לרב שהיא לא רוצה, הצורך בקבלת מחמאות מהסביבה גם במחיר אישי כבד, התחושות הקשות אחר כך.
חוסר בשלות רגשית, חוסר יציבות, חוסר ביטחון.
לגבי מה שאת שואלת, בודאי שהרב יציע לה הצעה לא קונבנציונלית, זה גם צפוי וזה חלק מהקונספט של המקום הזה שבו היא נמצאת. אז כן, גם זה היה צפוי.
 

ילדה של אלוקים

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
סוף סוף אני יכולה להגיב כאן(:
אני קוראת את הסיפור כבר תקופה ארוכה,
ומה שאני חיבת לומר לך שהוא ממש נוגע ללב,
יש לי חברה שמתאימה אחד על אחד עם תחילת הסיפור,
שכמעט וחשבתי שכתבת עליה.
וריגש אותי ברמות בצורת כתיבה שלך.
ותמשיכי מחכה לעוד...

אגב עם חשבתן שמה שתואר על הסגירות וההסתכלות של המשפחה זה הגזמה ואין משפחות כאלה,
אז צר לי לאכזב אתכן שיש בתים הרבה יותר גרועים, ואת הבית שלה הייתי מגדירה כ-6 מיתוך 10.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סוף סוף אני יכולה להגיב כאן(:
אני קוראת את הסיפור כבר תקופה ארוכה,
ומה שאני חיבת לומר לך שהוא ממש נוגע ללב,
יש לי חברה שמתאימה אחד על אחד עם תחילת הסיפור,
שכמעט וחשבתי שכתבת עליה.
וריגש אותי ברמות בצורת כתיבה שלך.
ותמשיכי מחכה לעוד...

אגב עם חשבתן שמה שתואר על הסגירות וההסתכלות של המשפחה זה הגזמה ואין משפחות כאלה,
אז צר לי לאכזב אתכן שיש בתים הרבה יותר גרועים, ואת הבית שלה הייתי מגדירה כ-6 מיתוך 10.
וואו @הודיה לוי איזה סיפורררר
קראתי אותו ברתק!!!
כתיבה מושכת ומרתקת בטירוף!
מחכה בקוצר רוחחח להמשך!!!
תודה :)

לצערי לא הייתה לי השראה בתקופה האחרונה, ונאלצתי לעשות הפסקה קטנה. אבל מקווה לעלות היום בעז"ה קטע באשכול נפרד. זה לא המשך ישיר של הסיפור אבל קטע מתוך חייה של אפרת.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק כ"ט/ מראה מראה שעל הקיר, מי הכי טיפשה בעיר?


עמדתי מול הראי, לבושה בשמלת הקטיפה הסגולה שהשאילה לי רחל תהילה. גם תיק האיפור שהיה פתוח על שידת העץ לא היה שייך לי.

מרחתי שכבת מייק -אפ דקה על נמשי, עיניים בצבע ירוק זית הביטו בי במבט מלא אכזבה.

"לא יכולתי לעשות שום דבר", עניתי להן בשעה שהברשתי את שערותיי לאחור.

'אולי כן?', הצטרפו הגבות. גם הן מחאו על ההחלטה שלי. התכווצו בהבעה של חוסר שביעות רצון, ביקשו תשובות.

"אין לי אף אחד", השבתי גם להם. אין לי אף אחד בעולם שיתנגד לטעויות שלי, ימחק אותם. אין לי אף אחד שיעזור לי בבחירות שלי, יחבק אותם. אין לי אף אחד. פשוט אין. אז בבקשה אל תערערו על ההחלטות שלי".

שתיקה השיבה לי. השפתיים רעדו.

העברתי סירוק אחרון על שערותיי ויצאתי אל הפגישה.


***

חיכיתי רבע שעה ואיש לא הגיע. רק אחרי שכמעט פקעה סבלנותי ראיתי דמות ארוכה מתקרבת לעברי.

בלורית בהירה הסתירה את גבותיו. משקפי פלסטיק גדולות היו תלויות על קצה אפו. נעלי הבלנסטון התקרבו לעברי בצעדים מהירים. לא יכולתי שלא להבחין בציציות הארוכות שהתבדרו ברוח וכמעט עקפו את ברכיו.

"היי, נעים מאוד. ציון אפרים. ממש מתנצל על האיחור".

"אפרת", מרחתי חיוך מאולץ על פני.

"שם יפה", הוא חייך בחזרה. ונראה היה שאמר זאת רק בשל העובדה שלא היה לו משהו טוב יותר לומר.

"אז איפה את רוצה לשבת?", שאל. עינו פזלו לספסל היחיד שעמד מיותם מולנו.

"אפשר כאן", הצבעתי על הספסל המדובר.

צעדנו לעברו באיטיות והתיישבנו בריחוק ניכר אחד מהשני.

"שמעתי עליך דברים נפלאים מהרב", הוא פתח את השיחה במשפט שלא ציפית לו.

חייכתי, נבוכה. לא מצאתי מה לומר. למען האמת לא היה בי את הכוח לחשוב על המילים המתאימות.

הוא נשך את שפתיו. נראה היה שהוא חושב לאן כדאי להניע את השיחה: "אני חייב לרב את החיים שלי", אמר לבסוף

"כל מה שיש לי זה רק בזכותו. הוא זה שאסף אותי מהרחוב והרים אותי מעפר ומאשפות. אין ספק, זכית במורה דרך

נהדר".

עכשיו היה תורי להגיב, לאשר. לשבח גם כן את הרב. אבל שוב מצאתי את עצמי שותקת ומהנהנת ביובש.

"רוצה לספר לי קצת על עצמך?", הוא שאל בקול שקט.

"קוראים לי אפרת. אני בת תשע עשרה וחצי. גדלתי בבית חרדי בבני ברק. עזבתי את הבית לפני כמעט חצי שנה, ומאז אני נודדת".

יכולתי להמשיך לדבר, היה כל כך הרבה מה לפרוק, לפרק. בכל זאת בחרתי לשתוק. היה לי קשה לתת כרטיס כניסה לעולמי הפרטי לאדם זר ולמספר מילים קפואות שהוחלפו ביננו.

נראה היה שהוא מבין את הרמז. הוא המשיך לספר על עצמו. סיפר על הישיבות שהיה בהם. על הר"מים והמשגיחים. דיבר בעיקר על הרב. על פעילות החסד שלו בארץ ובעולם. על הישיבה שפתוחה לכל נפש בלי תנאים והגבלות: "הבית לכל הנשמות".



ציון המשיך לדבר ואני המשכתי לשתוק. טבעתי בעולמות שאין בהם. לא תורה ולא חסד. רק אני מול עצמי ומול שתיקותיי.

חיכיתי שתסתיים הפגישה, שאקום ואתנער. הרגשתי זרה בשמלת הקטיפה הסגולה. גם החיוך המתמשך ומסכת האיפור היו זרים לי. לא ידעתי למה אני כאן. חגיגית ואחרת. לא שייכת. אפילו לא לעצמי.

* * *

"היה נחמד מאד", סיכם ציון בסיום הפגישה.
חיוך זעיר התנגן על שפתיי כשהרהרתי בעובדה: היה לך בהחלט נחמד עם עצמך. כי אני, לא באמת הייתי כאן.

ציון פנה לימין. אני לשמאל. לא רציתי לחזור לפנימייה. לא יכולתי.

ידעתי שאצטרך לספק תשובות ברורות. לאם הבית, לרב, לבנות הפנימיה. כולם ישאלו מה היה. ואיך. לאן ממשיכים
מכאן.

ואני לא יודעת, אבא, אני לא יודעת. אין לי די תשובות לעצמי ואיך אוכל לחלק אותם לאחרים?



לא פניתי לשביל המוביל אל הפנימייה. ממש מולי נשקפו שדות פתוחים. צעדתי באיטיות לעברם. לא מייחסת חשיבות לנייד שרטט בתיק העור שהיה תלוי על כתפי.

"אז מה יהיה הסוף?", שאלתי את השמים. "לו רק יכולתי לברוח לאיזשהו מקום, להישאר בו. אולי הייתי עושה זאת. אבל למה אי אפשר לברוח מעצמי? למה אין מישהו שיבחר במקומי. למה? זאת רק אני שאצטרך לתת את התשובות עכשיו. אתה שומע?? רק אני!! ואני לא יודעת מה לומר. ל- א י- ו -ד – ע - ת!!

צעקתי. אפילו ההד שלי לא חזר. הקול שלי נבלע בין השדות. ברקע היה רחש קל של צרצרים.

השמים שתקו. עשבים נעו באיטיות ימין ושמאל. ירח וכוכבים השקיפו עלי, מפזרים עלי אבק של קסם שלא יכולתי לטעום ממנו. ושוב היינו רק אנחנו. אני השמים והטבע. והכל היה שקט כל כך כמו ביום הראשון לבריאת העולם.

צפצוף זעיר של שעון היד שלי הפר את הדממה וסימן לי שהגיעה שעה עגולה - חצות לילה.

התיישבתי על חומה נמוכה שהקיפה את השדות הפתוחות וחיבקתי את ברכיי. שולי שמלתי עפו ברוח.

"יודע מה?", הרמתי עיניים לשמים. רוח קרה הכתה בפניי. "לא יודעת מה יהיה הסוף, אפילו לא מה יהיה מחר. אבל היום אני בוחרת שלא לבחור. היום אני לא חוזרת לפנימייה".

הרוח שרקה פתאום, כמו מערערת על החלטתי. אבל אני לא התרגשתי. שילבתי את שתי זרועות ידי מאחורי צווארי והנחתי את ראשי על חומת האבן הישנה. לא פחדתי משום דבר. הכרתי כבר את הרחוב. גם הוא הכיר אותי.
 
נערך לאחרונה ב:

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מחכה לפרק חדש😪
בקשתך נתקבלה ונקלטה בהצלחה במערכת : ) אבל למה סמיילי עצוב??;)

ועכשיו ברצינות - לא רציתי לקטוע את הרצף של הסיפור ולכתוב שם אז כותבת כאן שתגובות הערות וכו' וכו' יתקבלו בברכה...
 

ילדה של אלוקים

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
פרק כ"ט/ מראה מראה שעל הקיר, מי הכי טיפשה בעיר?


עמדתי מול הראי, לבושה בשמלת הקטיפה הסגולה שהשאילה לי רחל תהילה. גם תיק האיפור שהיה פתוח על שידת העץ לא היה שייך לי.

מרחתי שכבת מייק-אפ דקה על נמשי, עיניים בצבע ירוק זית הביטו בי במבט מלא אכזבה.

"לא יכולתי לעשות שום דבר", עניתי להן בשעה שהברשתי את שערותיי לאחור.

'אולי כן?', הצטרפו הגבות. גם הן מחאו על ההחלטה שלי. התכווצו בהבעה של חוסר שביעות רצון, ביקשו תשובות.

"אין לי אף אחד", השבתי גם להם. אין לי אף אחד בעולם שיתנגד לטעויות שלי, ימחק אותם. אין לי אף אחד שיעזור לי בבחירות שלי, יחבק אותם. אין לי אף אחד. פשוט אין. אז בבקשה אל תערערו על ההחלטות שלי".

שתיקה השיבה לי. השפתיים רעדו.

העברתי סירוק אחרון על שערותיי ויצאתי אל הפגישה.


***

חיכיתי רבע שעה ואיש לא הגיע. רק אחרי שכמעט פקעה סבלנותי ראיתי דמות ארוכה מתקרבת לעברי.

בלורית בהירה הסתירה את גבותיו. משקפי פלסטיק גדולות היו תלויות על קצה אפו. נעלי הבלנסטון התקרבו לעברי בצעדים מהירים. לא יכולתי שלא להבחין בציציות הארוכות שהתבדרו ברוח וכמעט עקפו את ברכיו.

"היי, נעים מאוד. ציון אפרים. ממש מתנצל על האיחור".

"אפרת", מרחתי חיוך מאולץ על פני.

"שם יפה", הוא חייך בחזרה. ונראה היה שאמר זאת רק בשל העובדה שלא היה לו משהו טוב יותר לומר.

"אז איפה את רוצה לשבת?", שאל. עינו פזלו לספסל היחיד שעמד מיותם מולנו.

"אפשר כאן", הצבעתי על הספסל המדובר. צעדנו לעברו והתיישבנו בריחוק ניכר אחד מהשני.

"שמעתי עליך דברים נפלאים מהרב", הוא פתח את השיחה במשפט שלא ציפית לו.

חייכתי, נבוכה. לא מצאתי מה לומר. למען האמת לא היה בי את הכוח לחשוב על המילים הנכונות.

הוא נשך את שפתיו. נראה היה שהוא חושב לאן כדאי להניע את השיחה: "אני חייב לרב את החיים שלי", אמר לבסוף

"כל מה שיש לי זה רק בזכותו. הוא זה שאסף אותי מהרחוב והרים אותי מעפר ומאשפות. אין ספק, זכית במורה דרך

נהדר".

עכשיו היה תורי להגיב, לאשר. לשבח גם כן את הרב. אבל שוב מצאתי את עצמי שותקת ומהנהנת ביובש.

"רוצה לספר לי קצת על עצמך?", הוא שאל בקול שקט.

"קוראים לי אפרת. אני בת תשע עשרה וחצי. גדלתי בבית חרדי בבני ברק. עזבתי את הבית לפני כמעט חצי שנה, ומאז אני נודדת".

יכולתי להמשיך לדבר, היה כל כך הרבה מה לפרוק, לפרק. בכל זאת בחרתי לשתוק. היה לי קשה לתת כרטיס כניסה לעולמי הפרטי לאדם זר ולמספר מילים שהוחלפו ביננו.

נראה היה שהוא מבין את הרמז. הוא המשיך לספר על עצמו. סיפר על הישיבות שהיה בהם. על הר"מים והמשגיחים. דיבר בעיקר על הרב. על פעילות החסד שלו בארץ ובעולם. על הישיבה שפתוחה לכל נפש בלי תנאים והגבלות: "הבית לכל הנשמות".

ציון המשיך לדבר ואני המשכתי לשתוק. טבעתי בעולמות שאין בהם. לא תורה ולא חסד. רק אני מול עצמי ומול שתיקותיי.

חיכיתי שתסתיים הפגישה, שאקום ואתנער. הרגשתי זרה בשמלת הקטיפה הסגולה. גם החיוך המתמשך ומסכת האיפור היו זרים לי. לא ידעתי למה אני כאן. חגיגית ואחרת. לא שייכת. אפילו לא לעצמי.



"היה נחמד מאד", סיכם ציון בסיום הפגישה.
חיוך זעיר התנגן על שפתיי כשהרהרתי בעובדה: היה לך בהחלט נחמד עם עצמך. כי אני, לא באמת הייתי כאן.

ציון פנה לימין. אני לשמאל. לא רציתי לחזור לפנימייה. לא יכולתי.

ידעתי שאצטרך לספק תשובות ברורות. לאם הבית, לרב, לבנות הפנימיה. כולם ישאלו מה היה. ואיך. לאן ממשיכים

מכאן.

ואני לא יודעת, אבא, אני לא יודעת. אין לי די תשובות לעצמי ואיך אוכל לחלק אותם לאחרים?



לא פניתי לשביל המוביל אל הפנימיה. ממש מולי נשקפו שדות פתוחים. צעדתי באיטיות לעברם. לא מייחסת חשיבות לנייד שרטט בתיק העור שהיה תלוי על כתפי.

"אז מה יהיה הסוף?", שאלתי את השמים. "לו רק יכולתי לברוח לאיזשהו מקום, להישאר בו. אולי הייתי עושה זאת. אבל למה אי אפשר לברוח מעצמי? למה אין מישהו שיבחר במקומי. למה? זאת רק אני שאצטרך לתת את התשובות עכשיו. אתה שומע?? רק אני!! ואני לא יודעת מה לומר. ל- א י- ו -ד – ע - ת.

צעקתי. אפילו ההד שלי לא חזר. הקול שלי נבלע בין השדות. ברקע היה רחש קל של צרצרים.

השמים שתקו. עשבים נעו באיטיות ימין ושמאל. ירח וכוכבים השקיפו עלי, מפזרים עלי אבק של קסם שלא יכולתי לטעום ממנו. ושוב היינו רק אנחנו. אני השמים והטבע. והכל היה שקט כל כך כמו ביום הראשון לבריאת העולם.

צפצוף זעיר של שעון היד שלי הפר את הדממה וסימן לי שהגיעה שעה עגולה. חצות לילה.

התיישבתי על חומה נמוכה שהקיפה את השדות הפתוחות וחיבקתי את ברכיי. שולי שמלתי עפו ברוח.

"יודע מה?", הרמתי עיניים לשמים. רוח קרה הכתה בפניי. "לא יודעת מה יהיה הסוף, אפילו לא מה יהיה מחר. אבל היום אני בוחרת שלא לבחור. היום אני לא חוזרת לפנימייה".

הרוח שרקה פתאום, כמו מערערת על החלטתי. אבל אני לא התרגשתי. שילבתי את שתי זרועות ידי מאחורי צווארי והנחתי את ראשי על חומת האבן הישנה. לא פחדתי משום דבר. הכרתי כבר את הרחוב. גם הוא הכיר אותי.
וואו פרק מהמם...
וסוף סוף הצלת אותה מהכת,
כאב לי עליה ברמות.
מחכה לפרק הבא!
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, מיוחד!
(טוב, כרגיל).
וסוף סוף הצלת אותה מהכת,
לא נראה לי שהיא נצלה מהכת.
יותר יש לי הרגשה שהיא תחזור ו"הרב" יכעס עליה שהיא לא חזרה מיד, ויגרום לה להרגיש כפוית טובה וכו'.
בין השאר, זה-
לא מייחסת חשיבות לנייד שרטט בתיק העור שהיה תלוי על כתפי.
גרם לי לחשוב ככה.
@הודיה לוי. , אני צודקת?
 

ילדה של אלוקים

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
לא נראה לי שהיא נצלה מהכת.
יותר יש לי הרגשה שהיא תחזור ו"הרב" יכעס עליה שהיא לא חזרה מיד, ויגרום לה להרגיש כפוית טובה וכו'.
בין השאר, זה-

גרם לי לחשוב ככה.
@הודיה לוי. , אני צודקת?
אני מסכימה.
הכונה הייתה שהיא קלטה שמשהו שם לא בסדר!
וזה כבר תחילת דרך.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  87  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה