פרק כ"ד/ בועות מתפוצצות.
יכולתי להמשיך לבהות בירח חסר, אבל משהו בתוכי התעקש לחקור את השמש. אם הבית, הרב, בנות הפנימיה – כולם סיפרו בעיניים בורקות על הזכות שנפלה בחלקי לשהות במקום הזה: אור גנוז השמור רק לצדיקים.
ירדתי בעדינות ממיטת העץ, נזהרת שלא לקטוע את רצף נשימותיה השלוות של רחל תהילה. לאט ובשקט לחצתי על ידית המתכת והשחלתי את עצמי למסדרון.
המסדרון הארוך התפצל לשלושה מסדרונות שהובילו לתשעה חדרים. זכרתי שהנתיב האמצעי מוביל לאולם הגדול בו נותן הרב את הרצאותיו. קצות בהונותיי הובילו אותי דווקא לשם.
הדלת הייתה סגורה למחצה. דף ממו צהוב שהיה מוצמד בסלוטייפ ישן אל דלת הזכוכית סיפר לי שמדובר ב"בית הקודש". רגל ימין נכנסה ראשונה, השמאלית אחריה.
ספסלי עץ ארוכים עמדו בשורות מסודרות מול הבמה הקטנה. פלורוסנטים עגולים איישו כל חלק פנוי בתקרה. לחצתי על שלושת המתגים האמצעיים וצפיתי באור המלאכותי שנשפך מעל הבמה שהתייצבה בצדו הימני של האולם. הלכתי בעקבות האור.
מאחורי הקתדרה עמד שולחן עגול קטן שעליו התייצבו שני ספרים עבי כרס וחוברת דקה. פתחתי את הספרים בזה אחר זה. צמאה לדעת, צמאה לגלות.
על כריכתו של הספר הראשון התנוססה הכותרת "יסודות הנפש". הספר השני דיבר על טבעיים שליליים בבני האדם. רק כשפתחתי את החוברת השלישית הבחנתי בתיק גב כחול זרוק סמוך לפינה השמאלית של האולם. עזבתי את הספרים והתקרבתי לעברו, סקרנית.
התא הקדמי טמן בתוכו ארבע חפיסות סיגריות ועט פיילוט כתום. כשבאתי לפתוח את התא האמצעי, שמעתי כל צרוד לוחש מאחורי: "מחפשת משהו?"
רעד חלף בגווי. האצבעות שפעלו בזריזות אך לפני שניות בודדות נדמו והחווירו. ליבי פעם בעוצמה שלא הכרתי.
"לא עשיתי שום דבר", אמרתי כמו ילדה קטנה שמבטיחה שלא נגעה בארון הממתקים בעוד קצוות שפתיה מעוטרות בסימנים מחשידים.
"חס ושלום", הניח הרב את כף ידו על לוח ליבו. "לא אמרתי שאת גנבת. אבל מה יש לך לעשות כאן?! ועוד בשעה כזאת?"
"שכחתי כאן משהו" קטעתי את רגליו של השקר.
"שכחת משהו?!" שלושה קמטים עלו על מצחו כאילו היו גלים בלתי צפויים שהופיעו בים שקט. "מה שכחת?!"
"שכחתי כאן את ה...", שום דבר לא הגיע אחרי שלוש נקודות. רק שתיקה ומבוכה ובושה.
חיוך קטן ומנצח פצע את פניו של הרב.
'יופי לך אפרת, את לא רק גנבת', התאגדו כל הקולות בקרבי למקהלה אחת, זייפנית.
"את יכולה לחזור לחדר", הוא אמר אחרי רגע של שתיקה. ניצלתי את רגעי החסד שהעניק לי וחציתי את האולם לאורכו בצעדים מהירים וכושלים.
כשהגעתי סמוך לדלת, שמעתי את שמי מתגלגל אחרי.
הסתובבתי לאחור, מפוחדת ומכווצת.
"אפרת, רק רציתי לומר לך שאנחנו לגמרי איתך. אני רוצה שתשתפי אותי ואת הצוות בכל דבר שמכביד עלייך. אל תתביישי לספר הכל, גם מה שבעינייך נראה שטותי וחסר עניין".
מבולבלת מצמצתי מול דבריו של הרב. הוא המשיך: "אני מרגיש, או יותר נכון יודע, שעברת הרבה בחיים - זו הסיבה לסימני השאלה שמרחפים מעלייך. את חיה בבועה של אי ודאות וחיפוש עצמי. זה סבל נורא. בבקשה אל תתמודדי איתו לבד. אל תתביישי לבקש עזרה. אנחנו כאן בשבילך".
ניסיתי להסתיר את התדהמה שהצטיירה על פני כשהנהנתי קלות ולחשתי "תודה".
* * *
כשאור ראשון של שחר פרץ דרך הסורגים החלודים ושטף את המסדרון הראשי באור מסנוור, חשבתי על דבריו של
הרב. המשכתי ללכת לכיוון חדר השינה, מנסה למיין את המחשבות שנדחסו בראשי.
כבר במהלך הלילה, הבטחתי לעצמי לגשת לאם הבית, לספר לה על כוונותיי: 'לא אוכל להישאר כאן'. עשרים וארבע שעות הספיקו לי בשביל להבין: גבולות זורקים אותי רק לקצה.
כשהרב הפציע משומקום, הזכיר את הדברה השמינית, רמז גם על התשיעית – ידעתי שאני כנראה באמת שייכת לרחוב.
אבל אז משהו השתנה. הלוואי וידעתי מה. אולי היה זה הקול הצרוד שהגיע מסוף החדר. מילים עטופות בחמלה והבנה סיפרו לי שאני לא לבד.
'רציתי לומר לך שאנחנו לגמרי איתך', הדהדו באוזניי דבריו של הרב. 'את חיה בבועה של אי וודאות וחיפוש עצמי – זה סבל נורא. בבקשה אל תתמודדי איתו לבד'.
כבר שנה שאני מדלגת בין בועות מתפוצצות. מחפשת צבע וברק, מתאדה עם מים, סבון וטיפת אוויר. כבר שנה שאני נעה בין דרכים לא קיימות. ואיש אינו יודע. ואיש אינו מכיר.
ופתאום מופיע איש זקן. אולי רגיש? אולי רק חכם. אומר: את לא רעה. רע לך. את לא סתם גורמת סבל לאחרים - את בעצמך סובלת. ואפילו שמחיתי על 'גנבת', ואפילו שהרגשתי נורא בגלל 'שקרנית', לא הייתי צריכה יותר מהמילים הללו, מההבנה שעמדה מאחוריהם, בשביל לרחף מעל עננים, לשקוע בתוכם. להרגיש את מה שלא חשבתי שאחוש לעולם: כאן זה הבית. כאן זה המקום.
.