פרק כ"ו/ שקיעות
חיים שלמים חיפשתי נפש שתאמין בי, מישהו שיעז לשבור את החומות, לראות את הלב שלי: פצוע ממלחמות. שבור מגלים. חשוף לפגיעות.
וקרה שגם שאלתי את עצמי: אפרת איך הגעת לבורות? הרי תמיד היית ילדה טובה כזו, ממושמעת עד כלות.
חיים שלמים חיפשתי אישורים. מילאתי רצונות של אנשים זרים. ובכל רצון שסיפקתי סימנתי וי גדול על חיים שיש
בהם. הם אמרו שיש בהם הכל.
את עצמי מחקתי. השתקתי שנים. דמעות מלוחות לא הפכו למילים. שרטטתי לי דרך משבילים זרים. לא מצאתי את
היעד לחוף מבטחים.
לא רציתי כלום. רציתי הכל. הכל אולי היה משפחה?
פעם שמעתי שילד זקוק להורים. יד ועוד יד שיטוו לו את הדרך. יעמדו לצדו לא רק בזמנים קשים.
לעגתי לעובדה הזו כשנשמתי את הרחוב. חשבתי שאוויר ושקט ושמים פתוחים יהיו תחליף טוב לכל מה שהשארתי
מאחור.
אז רציתי לברוח. וברחתי. ומה עכשיו חסר לי? שאלתי את עצמי כל פעם מחדש.
משפחה, אולי?
משפחה?! שמעתי את הצליל לועג באוזניי: "חה חה חה" זוכרת את המריבות עם ההורים? מילים שגולשות מחלונות
ערומים? ואין צודקים. ואין טועים. וככה ממשיכים בשבילים עקומים.
רק אחרי ימים ארוכים בפנימייה הבנתי שכן, משפחה חסרה לי.
אם הבית הייתה אישה נחמדה ולבבית, אבל היא לא הייתה האמא שחלמתי עליה. עמליה, רחל תהילה ואמילי היו חברות חדר נחמדות אבל הן לא היו אחיות. דם אחר זרם בעורקנו.
והרב?
לא יודעת איך, לא יודעת כיצד – רק הוא הצליח לשאוב ממני פיסות מהעבר. סודות שמעולם לא חשבתי לשתף בהם
את אבא: זיכרונות ממשפחה וחברות, סיפורים על הילדה שלא הצלחתי להיות.
רק בזכותו נולדו בי עוד תפילות. כל כך הייתי צריכה שמישהו יזכיר לי: ה' אוהב אותך רק בגלל שאת הבת שלו. אפילו שזרקת את הכתר מלוכה. אפילו שהתלכלכו בגדי הנסיכה.
לא חשבתי ששלוש מילים פשוטות יזרימו בי כוח.
הטעות הייתה מתוקה. כל תפילות השחר היו בזכות שלושת המילים הללו. אם הוא אוהב אותי, אז יש לי זכות להתפלל.
הלוואי והוא ישמע.
מעט לפני שהשמש הייתה יורדת מרחובותיה הקסומים של ירושלים הייתי צועדת אל יער קטן ששכן כשלוש דקות הליכה מהפנימייה.
הייתי חוזרת משם צרודה. המרחק מהאדמה לשמים גדול. רציתי שהוא ישמע. לא לחישה, צעקה.
***
חשבתי ששידוכים זה לא בשבילי. היו הרבה רווקות מבוגרות ששהו במעונות. ואני, עודני ילדה.
המסקנה הזו התנפצה לרסיסים אחר הצהרים אחד, בדיוק זחלתי אל החדר בכדי להשלים עוד כמה שעות שינה. אבל אז ראיתי את אם הבית צוהלת לקראתי. היא עמדה סמוך לדלת לפני שהגעתי, גבותיה התרוממו בשמחה כשראתה את דמותי מתקרבת לקראתה. נראה היה שהיא מחכה לי לפחות רבע שעה.
"אפרת", נעו אצבעותיה קדימה, פניה זוהרות. הלכתי אל הפינה שסימנו ידיה בכדי לשמוע את הבשורה המרה: "לרב יש הצעת שידוך מעולה בשבילך. ואם תרצי - יש גם תמונה".