סיפור בהמשכים מתחם F

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

פרק ח.
חלק 2.


רכס רמים. קרוב ל'צוק מנרה', ישראל.

"צבי", משה עזרא התנשף במעלה העלייה התלולה, רוח קרירה חלפה על פניו, אוזניו חשו בקור שהיא נושאת עמה, "חכה לי, אני לא רגיל לתנאי שטח האלו".

"גם אני לא", צבי ממתין לו, "אין לי ברירה, התרגלתי", הוא הושיט למשה יד, "תחיה כאן כמה שבועות או אפילו ימים, ותוכל לעבור לשלב המתקדמים".

"מהו שלב המתקדמים?", משה אחז בידו של צבי ומשך את עצמו כלפי מעלה, הנוף היפהפה של קיבוץ מנרה, השדות החקלאיים, וההרים הרחוקים נגלה לעיניו.

"אנטארקטיקה".

משה הופתע, הוא לא הבין על מה מדובר.

"אני צוחק, עזרא", הוא פרץ בצחוק, "הקור היחידי שתפגוש זה המזגן של טורנדו בפנים, הם אף פעם לא מכבים אותו", הם התחילו לצעוד זה לצד זה בדרכם לשער הכניסה.

"ועכשיו ברצינות", משה הרצין ושולף את התג שלו, מראה אותו לשומר בכניסה ונכנס. "איך אתם מתקדמים?".

"לאט, זו האמת, לאט, אבל יש התקדמות", צבי עונה בכנות, "אתה יודע שאני הייתי מעדיף למצוא את התרופה תוך שעה ואפילו פחות, אבל זה המצב הנתון כרגע, אני לא מחולל ניסים".

"שמעתי שהיית בחדר הראשון, איך קוראים לו?", הוא ניסה להיזכר.

"מתחם F".

"כן, מתחם F", משה נזכר, "מה ההתרשמות שלך?".

"תראה, יש מצלמות נסתרות שמשדרות בדיוק את מה שמתרחש בפנים, אין הבדלים, אתה יכול להיכנס למתחם C ולהתרשם בעצמך".

"כן, זה נחמד, אבל איך ההתרשמות שלך 'מבפנים'?", משה לא הרפה.

"תראה, כל המדענים ביקרו בפנים כדי לוודא שכל הדיבורים התיאורטיים שלנו יכולים להתרחש במציאות, אחרי הכול מדובר במחקר, ואנחנו נקראים חוקרים, בין היתר...".

"כן, אבל עדיין", משה התעקש, "מהי ההתרשמות האישית שלך?".

"תסלח לי, אבל אני לא מסתכל על התנאי שהייה שם כ'התרשמות אישית', אני עושה את העבודה שלי כמו שאתה עושה את העבודה שלך, ואני חושב על המטרה הכללית שלי, זה תמיד מה שעומד לי מול העיניים, אני לא סתם נהנה לראות מה קורה בפנים כאילו זו תוכנית ריאליטי של מצלמות נסתרות, אבל אם אתה כל כך מתעניין...", משה חייך, "מביקורים מוקדמים שמתי לב יש פוטנציאל לכמה, אבל אני לא יכול לומר בוודאות, אנחנו צריכים לעבור לשלב הבא, כדי לסנן אותם סופית, אתה הרי לא תרצה שנייצר חיסון פגום, הלא כן?".

"ברור, פרופסור צבי, אחרי הכול, אתה צריך את זה יותר מאשר אנחנו צריכים", המילים הלמו בו בחוזקה, הוא לרגע לא שכח למה בדיוק הוא נאלץ לזנוח את עבודתו הקודמת, ולהשתתף במחקר הסודי הזה, אי שם בהרי הצפון.

"נכון", הוא עונה לאחר כמה שניות של מחשבה, "אבל בל נשכח שגם אתם צריכים אותי, לא פחות מאשר אני צריך אתכם".

"יש לנו עוד כמה מדענים, אתה זוכר את העובדה הזו, נכון?", עזרא מחייך בקרירות בעודו פותח עוד שער עם טביעת אצבעו.

"אם כך אני יכול להתפטר, אבל שנינו לא רוצים שזה יקרה, אחרי הכול, אתם אלו שפנו אלי".

"רצינו לעזור לבן שלך, אם אתה לא מעוניין, אתה יכול ללכת".

"עוד נראה...".

"החלטה שלך".

"משה, אני מכיר אותך כבר כמה...", הוא ניסה למצוא את הניסוח המתאים, "... כבר תקופה ארוכה", הוא אמר לבסוף, "ואין לי כוח להתווכח אתך, אני לא טיפש, וגם אתם לא, שנינו יודעים מה האינטרסים של השני, אז פשוט בוא ונפסיק עם ההצגה הזו, ונתמקד בעיקר", הוא נכנס למשרדו, התיישב ליד השולחן והפעיל את המחשב, משה נשאר לעמוד.

"כל עוד אני שומע את תקתוק השעון הזה", הוא מצביע על השעון שמעליו, "אני יודע שלא סיימתי את התפקיד שלי, ואני אמשיך לעבוד כאן. ותאמין לי משה, ממש לא אכפת לי מהצעות כספיות או הטבות כאלו ואחרות, אתה יודע מה אני חושב על הלקוחות שלך... כל מה שאני עושה כאן, זה נטו עבור הבן שלי, אתם לא יכולים לאיים עלי", משה שתק, "במקום זה אתם יכולים לעזור".

"במה אנחנו יכולים לעזור?", משה התיישב בכיסא ממולו, "כסף, יש לך בשפע, עוזרים, הם בחדר הסמוך".

"לך תראה מה הם עושים בחדר הסמוך, לפני שתקרא להם 'עוזרים', ואם התכוונת למדענים...", צבי השמיע קול צורם, המחקה צליל של 'תשובה לא נכונה', "נסה שוב".

"אני מבין".

"תראה, משה", צבי רכן לעברו, "כדי להתקדם, אני צריך זוג נוסף של ידיים עובדות. אני לא יודע מה בדיוק עובר על המדענים האחרים, יש לי תאוריה מסוימת לגבי תחושות בטן מסוימות, אבל ייקח זמן עד שאני אברר ואיישב את החשדות שלי", היה ניכר שהוא דיבר ברמזים.

"בהצלחה עם המחשבות הפנימיות שלך", משה התעלם, וקם ללכת.

"אנחנו נשלח לך את הדו"ח השבועי, ואנו מקווים שתיתן לנו את המענק השבועי שלנו", צבי קרא מאחורי גבו המתרחק.

"אני גם".



מתחם P-4.

"תמשוך אותו, יותר חזק", אלי צעק לבן, שהיה נראה שהוא קפא על מקומו, "דן, תמשיך לנסות לבלום את סגירת הדלתות".

"ראובן, אתה חייב לנסות לעזור לנו", בן התעשת לבסוף וסייע לאלי להרים את ראובן, הוא הרגיש את חולצתו מתחילה להידבק לגב, בן הסיט אותה קלות אך אז רגיש נחיל זיעה יורד באיטיות בגבו. הוא סחט את מירב המאמצים שלו, המצפון שלו לא ייתן לו לאפשר לראובן לצנוח אל מותו, בידיעה שהוא לא עשה הכול כדי למנוע את הנפילה. מספיק אדם אחד התאבד היום.

"כמעט יש לך את זה", הצעקה של אלי מפקסת אותו, ונותנת בו זריקת עידוד, הוא המשיך למשוך את ראובן כמו מטורף, רק כשהוא ראה את ראובן שוכב על הרצפה מבוהל, ואת דן קורס כשמאחוריו הדלתות סגורות, הוא הרשה לעצמו לצנוח באיטיות לאחור, ולהתנשף במהירות.

"ברכותיי, חברים", נשמע קול מאחוריהם. אדם שהיה נראה שהוא קצת יותר גדול מבן ישב שם בנינוחות, "עבודה יוצאת מן הכלל".

"אתה היית כאן כל הזמן הזה?", בן שואל אותו בעודו מתנשף.

"למה, לאן כבר יכולתי ללכת?", האלמוני מחייך חיוך קטן ומסתורי. הוא התקרב אל אליהו ומיכאל. "איזה חמוד", הוא לחש וליטף קלות את ראשו של אליהו.

"אל תיגע בו", מיכאל הדף את היד שלו.

"בסדר", האלמוני נרתע לאחור, "תירגע מיכאל".

"מאיפה אתה יודע את השם שלי?", מיכאל לא הסיר לרגע את מבטו ממנו.

"מקודם", הוא עונה, "החברים שלך כינו אותך בשם הזה", האלמוני שוב חייך, הוא הכניס באיטיות את ידיו לכיס מכנסיו, "למעשה יש לי משהו לראות לך".

"ומהו בדיוק?", מיכאל עדיין חשדן. האדם שלפניו היה כאן עד עכשיו, לא הוציא מילה מהפה אך גם לא ניסה לסייע להציל את ראובן, מה הסיפור שלו?.

"זה כאן בקיר ממול", האלמוני מצביע על קיר הבטון, מרווח התהום בין המרובע לבין הקיר ניצב דומם. מיכאל זיהה כמה אותיות הכתובות עליו, הן ריצדו לו בעיניו, התאורה הירודה לא תרמה לשיפור החדות.

"תתקרב, כתבו כאן משהו עם השם שלך", האלמוני מזמין אותו, ונראה היה שמסך הקרח הולך ונמס.

"מיכאל", ראובן צעק בהיסטריה, "מה עשית לו?", הוא צעק לאלמוני המצחקק.

"ראית הרגע בעצמך", הוא מרשה לעצמו לחייך.

"מיכאל אתה בסדר?", דן צועק כלפי הלוע השחור שמולו, אך ההד מחזיר אליו את שאלתו ללא מענה. היה נראה שמהדרך שבה הלכו מיכאל וניר, ליתר דיוק, 'סוף הדרך', ממנה לא שבים.

"זהו, נמאס לי", בן קמץ את אצבעותיו לכדי אגרוף, ורק רצה לפוצץ את הפסיכופט שמולו במכות, "אני אשלח אותך לבקש סליחה ממיכאל", "פנים אל פנים", הוא רומז, הצעדים ביניהם הצטמצמו יותר ויותר.

"גם אתם הייתם עושים את זה אם הייתם תקועים כאן לבד חודשיים", הוא צעק לבן בתסכול, הוא עמד בתנוחה קרבית, "אני לא הולך לשום מקום, ואתה חמוד, תיזהר אם אתה לא רוצה להיות זה שמוסר את הד"ש לחבר שלך".

בן עצר. עם פסיכופטים לא מתעסקים, אבל גם איתו לא מתעסקים.

"תאמינו לי, גם אתם הייתם רוצים להפיל אותו", האלמוני צעק ומגניב מבטים לכיוון הקירות, "זו רק ההתחלה, אין לכם מושג מה יקרה כאן"

בן ניסה ליצור קשר עין עם דן ואלי, 'דוחפים אותו למטה, וזהו', הוא ניסה לשדר להם טלפתית, אך נראה היה שהמשוגע היה היחידי שקלט את האות הנסתר.

"קיימתי את המשימה", הוא צעק לפתע, "זה לא פייר, תקיימו את החלק שלכם".

"הוא מדבר אלינו?", ראובן שאל את עצמו בשקט.

"זהו, כלו כל הקיצין", בן רץ לעברו, כשבדיוק האור כבה. "לא, זה לא קורה לי", הוא מלמל לעצמו, וניסה לגשש באפילה אחר מיקומו של ה... אין לו הגדרה מתאימה לאתר אותו. הרשע שמכבה את האורות בדיוק ברגעים בו הצדק מופר, ישלם את עונשו בעתו ובזמנו, אבל את הנקמה צריך להגיש עכשיו, כשהיא חמה. הוא מרגיש ידיים נאחזות בקצה הרצפה, "אלי? דן? ראובן? כולכם בסדר, מישהו עומד ליפול?", הוא צעק לחלל החשוך, בזה אחר זה הם משיבים שהכול בסדר. "לא עבד לך בסיבוב הזה", בן פנה למשוגע, וחיוך עלה שפתיו, הוא דחף בעזרת נעלו את הידיים שאחזו בקיר, הוא שומע את המשוגע מתחנן לעזרה.

"אמרו לי... זה לא אני... תעצור", האלמוני צועק אליו, "אני אחזור בתשובה, תעצור", הוא מנסה את מזלו. בן התעלם במתכוון, ממילא אף אחד לא יכול לראות את מה שהוא עושה. הוא התאמץ לדחוף את היד האחרונה שנשארה תלויה בחוזקה, יצר החיים של האדם שהרגע לקח חיים, ניסה לעבוד עוד דקות נוספות, אך לבסוף בן שומע את זעקתו ההולכת ודועכת של הרוצח, עד ששקט מפחיד החל לשרור.

האור שב לדלוק. הרוצח, כצפוי, לא שם. במקומו מופיע ארגז חום.

"מישהו שמע 'בום'?", בן מיהר לוודא.

"לא", דן משך בכתפיו.

"לא שמענו כלום", אלי ענה אף הוא.

"אתם זוכרים אם שמענו את מיכאל מתנגש בקרקע?".

"לא", אלי ענה, "היינו עסוקים בלצעוק על המשוגע".

"אוי לי", בן דפק את רגלו בקרקע בחוזקה, ונשכב על הבטון

"הכול בסדר, בן?", ראובן שאל בעדינות.

"לא, הכול לא בסדר", בן ענה והצביע על הארגז החדש שצץ. "אני בסוף אקפוץ למטה כמו ניר", הוא אמר בקול.

"אתה לא תעז לעשות שום צעד שכזה", דן צעק עליו, ובן השתתק. "ניר לא השליך את חייו לתהום סתם כי הוא השתגע, הוא האדם האחרון במקום הזה שיעז לעשות צעד כזה".

"אבל אתה בעצמך ראית אותו קופץ למטה, נכון?", בן התרומם קלות, והביט על הבחור המתנשא שמולו.

"כן, ראיתי", דן מסכים, "אבל מה אם אומר לך שהייתה לו סיבה מוצדקת יותר משלך?".

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י תמרוז:

הקטע לא מספיק ברור (או שאני לא מספיק מרוכזת) אבל כמעט לא הבנתי מילה.

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

זה שינוי סצנה מהסצנה שהייתה בחלק הראשון

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

אפשר לפרט מה בדיוק?

זה שינוי סצנה מהסצנה שהייתה בחלק הראשון

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י תמרוז:

לא הבנתי איפה הסיפור קורה, לא הבנתי מה קורה, מי זה הפסיכופט. מי זה האנשים שמדברים לפני ועל מה הם רבים. (אבל יותר סביר להניח שאני לא מרוכזת)

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

פרק ח.
(חלק 1.)


מיכאל קפץ ראשון, ליבו הלם בפראות, אבל האדרנלין שהחל ממלא אותו לא נתן לו שהות לחשוב יותר מדי, הוא נחת על הבטון הקר ומיד הביט לאחוריו, זז מעט בעודו שפוף כדי לפנות מקום לאלי. אלי נחת לידו כעבור שניות בודדות, שניהם הביטו על בן שלקח צעד לאחור בטרם קפץ.

"תגיד לי, יש לך זמן להתבדח כאן?", אלי צעק עליו לאחר שהרגיש שהוא כבר לא יכול להתאפק לאחר שבן ביצע 'סלטה אחורית' בעוד גופו באוויר מעל תהום פעורה.

"לא, ממש לא", בן ענה ברצינות תהומית, "זה היה מאוד מסוכן, לרגע לא צחקתי".

אלי הזעיף פנים והושיט ידיים למיכאל, נערך לתפוס את הילד. כמה שזה אבסורד, הוא באמת הולך לתפוס ילד שעומד להיזרק אליו. "בן, קדימה", הוא דחק בצעיר האדיש, "לפחות בשביל הילד תהיה רציני".



"אליהו, אתה עכשיו עוצם עיניים עד שאני אומר לך לפקוח אותן, בסדר?", דן הביט לסירוגין בין שעון העצר לבין הילד המפוחד.

"דווקא לא", ראובן הסיט את ראשו של אליהו לכיוונו, "אתה תפקח עיניים ותביט אך ורק לכיוון ישר, אתה צריך לנסות להתקרב כמה שיותר קרוב למרכז החדר השני, אל אלי ומיכאל, טוב חמוד?", אליהו הנהן בשתיקה. דווקא הפחד גרם לו להיות יותר צייתן מאי פעם. ובשעה שדן וראובן מרימים אותו ומתחילים לנענע אותו קדימה ואחורה, הוא השתדל לשלוט בעצמו בגבורה, לא לבכות או לעצום עיניים.

"עכשיו", דן קרא בקור רוח, וראובן שחרר את אחיזתו בילד.

היה נדמה לרגע שהזמן קפא, או שהספרות בשעון עצרו מלרדת או שהזמן באמת החליט לנוע באיטיות. אליהו ריחף בתנוחת שכיבה באוויר, אלי ומיכאל עקבו אחריו בשתיקה ובפה פעור, זזו קלות ימינה ושמאלה, מנסים לחזות את מיקום הנחיתה.

"טיפה שמאלה", בן מלמל, אלי אפילו לא סובב את ראשו, הילד התקדם אליהם באיטיות, ונחת על מיכאל, שנפל על גבו שנפל על גבו אחורנית, וריכך את הנחיתה עבור הילד.

"אני מציע לכם, לזוז, הולך לנחות כאן אדם נוסף", בן דיבר ברצינות מהולה בציניות קרירה, והאנשים זזו לצדדים. דן נחת שניות בודדות לאחר מכן, ומיד התגלגל על הקרקע לצמצם את האנרגיה הסטטית מהקפיצה, לאנרגיה קינטית, נעה ומתגלגלת.

"קדימה, ראובן, אין זמן", דן צעק לעברו. כעת ראובן שם לב למרחק הרב המפריד ביניהם, אי הימצאות שאר חבריו לצרה סמוכים וקרובים אליו הדגיש את הריחוק שנוצר. לרגע הוא הביט ללוע השחור שתחתיו, רוח קרירה חלשה עלתה משם, מולו הוא ראה את חבריו מעודדים אותו לקפוץ, השעון אולי לא היה מבין המעודדים, אבל הספרות המתחלפות שעמדו להיכנס לתחום הספרות הבודדות, היוו דחיקה נוספת במבוגר העומד מולן, לבצע את הצעד בגילו הלא צעיר, ולקפוץ.

אבל הוא נעצר.

"זה יותר מפחיד ממה שזה נראה", הוא דיבר לעצמו.

הספרה עשר ולאחריה תשע החלו להופיע בשעון.

זמזום חשמלי נשמע בכיוון הפתח, כל העיניים שבשני החדרים הביטו עליו מהופנטים. הקירות החלו להתקרב אחד אל השני, הפתח הלך והצטמצם.

"ראובן, זה עכשיו או לעולם לא", דן צעק לו.

"כנראה", בן הוסיף בשקט, "אי אפשר לדעת".

ראובן רץ בכל כוחו לעבר קצה המרובע, ונתן לכוח הכבידה לעשות את שלו. וזה לא היה כל כך נורא. הקפיצה הייתה החלק הקל, הנחיתה בקצה החדר השני, וגופו הכבד שהחל להחליק למטה, ולצד גופו שני הקירות שמתחילים להיסגר באיטיות היו החלק שהוא התחיל לחשוב, 'אולי זה השלב של 'לעולם לא'.

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

פרק ח.
חלק 2.


רכס רמים. קרוב ל'צוק מנרה', ישראל.

"צבי", משה עזרא התנשף במעלה העלייה התלולה, רוח קרירה חלפה על פניו, אוזניו חשו בקור שהיא נושאת עמה, "חכה לי, אני לא רגיל לתנאי שטח האלו".

"גם אני לא", צבי ממתין לו, "אין לי ברירה, התרגלתי", הוא הושיט למשה יד, "תחיה כאן כמה שבועות או אפילו ימים, ותוכל לעבור לשלב המתקדמים".

"מהו שלב המתקדמים?", משה אחז בידו של צבי ומשך את עצמו כלפי מעלה, הנוף היפהפה של קיבוץ מנרה, השדות החקלאיים, וההרים הרחוקים נגלה לעיניו.

"אנטארקטיקה".

משה הופתע, הוא לא הבין על מה מדובר.

"אני צוחק, עזרא", הוא פרץ בצחוק, "הקור היחידי שתפגוש זה המזגן של טורנדו בפנים, הם אף פעם לא מכבים אותו", הם התחילו לצעוד זה לצד זה בדרכם לשער הכניסה.

"ועכשיו ברצינות", משה הרצין ושולף את התג שלו, מראה אותו לשומר בכניסה ונכנס. "איך אתם מתקדמים?".

"לאט, זו האמת, לאט, אבל יש התקדמות", צבי עונה בכנות, "אתה יודע שאני הייתי מעדיף למצוא את התרופה תוך שעה ואפילו פחות, אבל זה המצב הנתון כרגע, אני לא מחולל ניסים".

"שמעתי שהיית בחדר הראשון, איך קוראים לו?", הוא ניסה להיזכר.

"מתחם F".

"כן, מתחם F", משה נזכר, "מה ההתרשמות שלך?".

"תראה, יש מצלמות נסתרות שמשדרות בדיוק את מה שמתרחש בפנים, אין הבדלים, אתה יכול להיכנס למתחם C ולהתרשם בעצמך".

"כן, זה נחמד, אבל איך ההתרשמות שלך 'מבפנים'?", משה לא הרפה.

"תראה, כל המדענים ביקרו בפנים כדי לוודא שכל הדיבורים התיאורטיים שלנו יכולים להתרחש במציאות, אחרי הכול מדובר במחקר, ואנחנו נקראים חוקרים, בין היתר...".

"כן, אבל עדיין", משה התעקש, "מהי ההתרשמות האישית שלך?".

"תסלח לי, אבל אני לא מסתכל על התנאי שהייה שם כ'התרשמות אישית', אני עושה את העבודה שלי כמו שאתה עושה את העבודה שלך, ואני חושב על המטרה הכללית שלי, זה תמיד מה שעומד לי מול העיניים, אני לא סתם נהנה לראות מה קורה בפנים כאילו זו תוכנית ריאליטי של מצלמות נסתרות, אבל אם אתה כל כך מתעניין...", משה חייך, "מביקורים מוקדמים שמתי לב יש פוטנציאל לכמה, אבל אני לא יכול לומר בוודאות, אנחנו צריכים לעבור לשלב הבא, כדי לסנן אותם סופית, אתה הרי לא תרצה שנייצר חיסון פגום, הלא כן?".

"ברור, פרופסור צבי, אחרי הכול, אתה צריך את זה יותר מאשר אנחנו צריכים", המילים הלמו בו בחוזקה, הוא לרגע לא שכח למה בדיוק הוא נאלץ לזנוח את עבודתו הקודמת, ולהשתתף במחקר הסודי הזה, אי שם בהרי הצפון.

"נכון", הוא עונה לאחר כמה שניות של מחשבה, "אבל בל נשכח שגם אתם צריכים אותי, לא פחות מאשר אני צריך אתכם".

"יש לנו עוד כמה מדענים, אתה זוכר את העובדה הזו, נכון?", עזרא מחייך בקרירות בעודו פותח עוד שער עם טביעת אצבעו.

"אם כך אני יכול להתפטר, אבל שנינו לא רוצים שזה יקרה, אחרי הכול, אתם אלו שפנו אלי".

"רצינו לעזור לבן שלך, אם אתה לא מעוניין, אתה יכול ללכת".

"עוד נראה...".

"החלטה שלך".

"משה, אני מכיר אותך כבר כמה...", הוא ניסה למצוא את הניסוח המתאים, "... כבר תקופה ארוכה", הוא אמר לבסוף, "ואין לי כוח להתווכח אתך, אני לא טיפש, וגם אתם לא, שנינו יודעים מה האינטרסים של השני, אז פשוט בוא ונפסיק עם ההצגה הזו, ונתמקד בעיקר", הוא נכנס למשרדו, התיישב ליד השולחן והפעיל את המחשב, משה נשאר לעמוד.

"כל עוד אני שומע את תקתוק השעון הזה", הוא מצביע על השעון שמעליו, "אני יודע שלא סיימתי את התפקיד שלי, ואני אמשיך לעבוד כאן. ותאמין לי משה, ממש לא אכפת לי מהצעות כספיות או הטבות כאלו ואחרות, אתה יודע מה אני חושב על הלקוחות שלך... כל מה שאני עושה כאן, זה נטו עבור הבן שלי, אתם לא יכולים לאיים עלי", משה שתק, "במקום זה אתם יכולים לעזור".

"במה אנחנו יכולים לעזור?", משה התיישב בכיסא ממולו, "כסף, יש לך בשפע, עוזרים, הם בחדר הסמוך".

"לך תראה מה הם עושים בחדר הסמוך, לפני שתקרא להם 'עוזרים', ואם התכוונת למדענים...", צבי השמיע קול צורם, המחקה צליל של 'תשובה לא נכונה', "נסה שוב".

"אני מבין".

"תראה, משה", צבי רכן לעברו, "כדי להתקדם, אני צריך זוג נוסף של ידיים עובדות. אני לא יודע מה בדיוק עובר על המדענים האחרים, יש לי תאוריה מסוימת לגבי תחושות בטן מסוימות, אבל ייקח זמן עד שאני אברר ואיישב את החשדות שלי", היה ניכר שהוא דיבר ברמזים.

"בהצלחה עם המחשבות הפנימיות שלך", משה התעלם, וקם ללכת.

"אנחנו נשלח לך את הדו"ח השבועי, ואנו מקווים שתיתן לנו את המענק השבועי שלנו", צבי קרא מאחורי גבו המתרחק.

"אני גם".



מתחם P-4.

"תמשוך אותו, יותר חזק", אלי צעק לבן, שהיה נראה שהוא קפא על מקומו, "דן, תמשיך לנסות לבלום את סגירת הדלתות".

"ראובן, אתה חייב לנסות לעזור לנו", בן התעשת לבסוף וסייע לאלי להרים את ראובן, הוא הרגיש את חולצתו מתחילה להידבק לגב, בן הסיט אותה קלות אך אז רגיש נחיל זיעה יורד באיטיות בגבו. הוא סחט את מירב המאמצים שלו, המצפון שלו לא ייתן לו לאפשר לראובן לצנוח אל מותו, בידיעה שהוא לא עשה הכול כדי למנוע את הנפילה. מספיק אדם אחד התאבד היום.

"כמעט יש לך את זה", הצעקה של אלי מפקסת אותו, ונותנת בו זריקת עידוד, הוא המשיך למשוך את ראובן כמו מטורף, רק כשהוא ראה את ראובן שוכב על הרצפה מבוהל, ואת דן קורס כשמאחוריו הדלתות סגורות, הוא הרשה לעצמו לצנוח באיטיות לאחור, ולהתנשף במהירות.

"ברכותיי, חברים", נשמע קול מאחוריהם. אדם שהיה נראה שהוא קצת יותר גדול מבן ישב שם בנינוחות, "עבודה יוצאת מן הכלל".

"אתה היית כאן כל הזמן הזה?", בן שואל אותו בעודו מתנשף.

"למה, לאן כבר יכולתי ללכת?", האלמוני מחייך חיוך קטן ומסתורי. הוא התקרב אל אליהו ומיכאל. "איזה חמוד", הוא לחש וליטף קלות את ראשו של אליהו.

"אל תיגע בו", מיכאל הדף את היד שלו.

"בסדר", האלמוני נרתע לאחור, "תירגע מיכאל".

"מאיפה אתה יודע את השם שלי?", מיכאל לא הסיר לרגע את מבטו ממנו.

"מקודם", הוא עונה, "החברים שלך כינו אותך בשם הזה", האלמוני שוב חייך, הוא הכניס באיטיות את ידיו לכיס מכנסיו, "למעשה יש לי משהו לראות לך".

"ומהו בדיוק?", מיכאל עדיין חשדן. האדם שלפניו היה כאן עד עכשיו, לא הוציא מילה מהפה אך גם לא ניסה לסייע להציל את ראובן, מה הסיפור שלו?.

"זה כאן בקיר ממול", האלמוני מצביע על קיר הבטון, מרווח התהום בין המרובע לבין הקיר ניצב דומם. מיכאל זיהה כמה אותיות הכתובות עליו, הן ריצדו לו בעיניו, התאורה הירודה לא תרמה לשיפור החדות.

"תתקרב, כתבו כאן משהו עם השם שלך", האלמוני מזמין אותו, ונראה היה שמסך הקרח הולך ונמס.

"מיכאל", ראובן צעק בהיסטריה, "מה עשית לו?", הוא צעק לאלמוני המצחקק.

"ראית הרגע בעצמך", הוא מרשה לעצמו לחייך.

"מיכאל אתה בסדר?", דן צועק כלפי הלוע השחור שמולו, אך ההד מחזיר אליו את שאלתו ללא מענה. היה נראה שמהדרך שבה הלכו מיכאל וניר, ליתר דיוק, 'סוף הדרך', ממנה לא שבים.

"זהו, נמאס לי", בן קמץ את אצבעותיו לכדי אגרוף, ורק רצה לפוצץ את הפסיכופט שמולו במכות, "אני אשלח אותך לבקש סליחה ממיכאל", "פנים אל פנים", הוא רומז, הצעדים ביניהם הצטמצמו יותר ויותר.

"גם אתם הייתם עושים את זה אם הייתם תקועים כאן לבד חודשיים", הוא צעק לבן בתסכול, הוא עמד בתנוחה קרבית, "אני לא הולך לשום מקום, ואתה חמוד, תיזהר אם אתה לא רוצה להיות זה שמוסר את הד"ש לחבר שלך".

בן עצר. עם פסיכופטים לא מתעסקים, אבל גם איתו לא מתעסקים.

"תאמינו לי, גם אתם הייתם רוצים להפיל אותו", האלמוני צעק ומגניב מבטים לכיוון הקירות, "זו רק ההתחלה, אין לכם מושג מה יקרה כאן"

בן ניסה ליצור קשר עין עם דן ואלי, 'דוחפים אותו למטה, וזהו', הוא ניסה לשדר להם טלפתית, אך נראה היה שהמשוגע היה היחידי שקלט את האות הנסתר.

"קיימתי את המשימה", הוא צעק לפתע, "זה לא פייר, תקיימו את החלק שלכם".

"הוא מדבר אלינו?", ראובן שאל את עצמו בשקט.

"זהו, כלו כל הקיצין", בן רץ לעברו, כשבדיוק האור כבה. "לא, זה לא קורה לי", הוא מלמל לעצמו, וניסה לגשש באפילה אחר מיקומו של ה... אין לו הגדרה מתאימה לאתר אותו. הרשע שמכבה את האורות בדיוק ברגעים בו הצדק מופר, ישלם את עונשו בעתו ובזמנו, אבל את הנקמה צריך להגיש עכשיו, כשהיא חמה. הוא מרגיש ידיים נאחזות בקצה הרצפה, "אלי? דן? ראובן? כולכם בסדר, מישהו עומד ליפול?", הוא צעק לחלל החשוך, בזה אחר זה הם משיבים שהכול בסדר. "לא עבד לך בסיבוב הזה", בן פנה למשוגע, וחיוך עלה שפתיו, הוא דחף בעזרת נעלו את הידיים שאחזו בקיר, הוא שומע את המשוגע מתחנן לעזרה.

"אמרו לי... זה לא אני... תעצור", האלמוני צועק אליו, "אני אחזור בתשובה, תעצור", הוא מנסה את מזלו. בן התעלם במתכוון, ממילא אף אחד לא יכול לראות את מה שהוא עושה. הוא התאמץ לדחוף את היד האחרונה שנשארה תלויה בחוזקה, יצר החיים של האדם שהרגע לקח חיים, ניסה לעבוד עוד דקות נוספות, אך לבסוף בן שומע את זעקתו ההולכת ודועכת של הרוצח, עד ששקט מפחיד החל לשרור.

האור שב לדלוק. הרוצח, כצפוי, לא שם. במקומו מופיע ארגז חום.

"מישהו שמע 'בום'?", בן מיהר לוודא.

"לא", דן משך בכתפיו.

"לא שמענו כלום", אלי ענה אף הוא.

"אתם זוכרים אם שמענו את מיכאל מתנגש בקרקע?".

"לא", אלי ענה, "היינו עסוקים בלצעוק על המשוגע".

"אוי לי", בן דפק את רגלו בקרקע בחוזקה, ונשכב על הבטון

"הכול בסדר, בן?", ראובן שאל בעדינות.

"לא, הכול לא בסדר", בן ענה והצביע על הארגז החדש שצץ. "אני בסוף אקפוץ למטה כמו ניר", הוא אמר בקול.

"אתה לא תעז לעשות שום צעד שכזה", דן צעק עליו, ובן השתתק. "ניר לא השליך את חייו לתהום סתם כי הוא השתגע, הוא האדם האחרון במקום הזה שיעז לעשות צעד כזה".

"אבל אתה בעצמך ראית אותו קופץ למטה, נכון?", בן התרומם קלות, והביט על הבחור המתנשא שמולו.

"כן, ראיתי", דן מסכים, "אבל מה אם אומר לך שהייתה לו סיבה מוצדקת יותר משלך?".

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

מעקל

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י המלמד מבני ברק:

@יוסף יצחק פ. סיפור מדהים וזורם עד עכשיו...
יש לי שאלה, איפה כתוב שמיכאל קפץ גם למטה, ולמה הוא עשה את זה? הוא הרי לא קיבל ארגז כמו ניר?

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

"תתקרב, כתבו כאן משהו עם השם שלך", האלמוני מזמין אותו, ונראה היה שמסך הקרח הולך ונמס.

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

"מיכאל", ראובן צעק בהיסטריה, "מה עשית לו?", הוא צעק לאלמוני המצחקק.

"ראית הרגע בעצמך", הוא מרשה לעצמו לחייך.

"מיכאל אתה בסדר?", דן צועק כלפי הלוע השחור שמולו, אך ההד מחזיר אליו את שאלתו ללא מענה. היה נראה שמהדרך שבה הלכו מיכאל וניר, ליתר דיוק, 'סוף הדרך', ממנה לא שבים.

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:

קדימה, תאמר אותו, אנחנו לא בחשיפת שם הזוכה בהגרלה של עזר מציון... על מה כל הדרמה?".

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י Sara led:

קטע מעולה!!!

הקטע של עזר מציון קצת בלבל אותי כשהוא מגיע מהעולם החילוני.
כלומר בטוחה שיש הרבה חילונים שמכירים את הגרלות עזר מציון, רק לא נראה לי שזה מוכר עד כדי להשתמש בזה בביטוי.

לחצ/י כדי להרחיב...