סיפור בהמשכים מתחם F

דיני! · 21/1/24

הסיפור מרתק!
קראתי עכשיו מתחילה...
תודה!
וההתחשבות יפה.

Yes it's me · 21/1/24

בדיוק אתמול רציתי להקפיץ את האשכול ולהזכיר שאנשים פה במתח וזה לא עובד ככה

ואני באה היום וראיתי שזכרת לבד!
אז תודה רבה! פרק מהמם כתוב גבוהה גבוהה..
מחכים להמשך..

AUVI · 23/1/24

יפה מאוד.
מפריע לי שפעמיים כתבת שהחדר ללא תאורה, ויותר מכפול פעמים- על המנורות...

יוסף יצחק פ. · 23/1/24

נכתב ע"י AUVI:
יפה מאוד.
מפריע לי שפעמיים כתבת שהחדר ללא תאורה, ויותר מכפול פעמים- על המנורות...

אפשר קצת לפרט. לא כ"כ הבנתי. התכוונתי שהחלל חשוך יחסית, א עם תאורה חלשה ואורות מהבהבים, וזו הסיבה להזכרת האורות מדי פעם.
ציטוט יכול להועיל.
תודה.

לרקוד על הירח · 23/1/24

איזה כיף שיש המשך!
נטייתם של סיפורים להשכח, ואני שמחה שהסיפור הזה לא....

נ. גל · 24/1/24

עכשיו קוראת, נהנתי מאוד. עוקבת.
מקורי, ייחודי וכתוב היטב.

כמה הערות (שאולי שונו בגרסאות החדשות יותר של הסיפור) :

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
ניר נוגע בשקית, החום הנפלט ממנה מוכיח לו שהאישה שמולו דוברת אמת.

שקית ובתוכה מאפים לא פולטת חום כשרק נוגעים בה. זו הסיבה שבמאפיות יש שקיות נייר - הן לא מעבירות חום בקלות.

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
"נראה לכם יביאו לכאן גם את ה'בני דודים'?", אלי קרץ בעינו השמאלית כשאמר את צמד המילים 'בני דודים'.

במקום לחזור פעמיים על הביטוי "בני דודים" ועוד בגרשיים - אפשר לכתוב בפעם השניה "את צמד המילים האחרונות".

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
אלי שואל ברצינות, ניר מתעלם ממנו ומרים את האבן הכבדה בשתי ידיו, לאחר מכן הוא מביט בזהירות אל התהום החשוכה שתחתיו, העלטה ששררה שם בקושי מאפשרת לו לגלות מה נמצא 2 מטר מתחתיו, מכאן והילך הדמיון ושריקות הרוח שלפעמים נשמעים מעלים השערות שונות.

משפט ארוך מאוד, במיוחד יחסית לשאר הסיפור. תהליך שלם שקורה בלי שום נקודה באמצע. לא נוח לקריאה.
ואם כבר:

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
מכאן והילך

מכאן ואילך.

דבר נוסף, לאורך הסיפור ישנן קפיצות רבות בין זמן עבר והווה. זה מצד אחד חלק מהיופי, ומצד שני - לא נחשב מקצועי. בולט במיוחד המשפט הזה:

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
מגיש לילד שהתרצה והסכים לאכול.

הוא עכשיו מגיש והילד לפני כן התרצה. זו בעצם המשמעות של המשפט בניסוחו הנוכחי.
מעריכה שאם כבר הסיפור משוכתב שוב ושוב - שווה לשים אצבע ולבחור באיזה זמן קורה הסיפור.

יוסף יצחק פ. · 24/1/24

נכתב ע"י נ. גל:
עכשיו קוראת, נהנתי מאוד. עוקבת.
מקורי, ייחודי וכתוב היטב.

כמה הערות (שאולי שונו בגרסאות החדשות יותר של הסיפור) :

שקית ובתוכה מאפים לא פולטת חום כשרק נוגעים בה. זו הסיבה שבמאפיות יש שקיות נייר - הן לא מעבירות חום בקלות.

במקום לחזור פעמיים על הביטוי "בני דודים" ועוד בגרשיים - אפשר לכתוב בפעם השניה "את צמד המילים האחרונות".

משפט ארוך מאוד, במיוחד יחסית לשאר הסיפור. תהליך שלם שקורה בלי שום נקודה באמצע. לא נוח לקריאה.
ואם כבר:

מכאן ואילך.

דבר נוסף, לאורך הסיפור ישנן קפיצות רבות בין זמן עבר והווה. זה מצד אחד חלק מהיופי, ומצד שני - לא נחשב מקצועי. בולט במיוחד המשפט הזה:

הוא עכשיו מגיש והילד לפני כן התרצה. זו בעצם המשמעות של המשפט בניסוחו הנוכחי.
מעריכה שאם כבר הסיפור משוכתב שוב ושוב - שווה לשים אצבע ולבחור באיזה זמן קורה הסיפור.

תודה רבה. אני אקח לתשומת ליבי. ישר כוח.

יוסף יצחק פ. · 24/1/24

נכתב ע"י נ. גל:
ישנן קפיצות רבות בין זמן עבר והווה. זה מצד אחד חלק מהיופי, ומצד שני - לא נחשב מקצועי.

הסיפור נכתב רובו ככולו בלשון עבר. (אני בשעות האחרונות מתקן מה שצריך לתקן), אבל לדעתך אפשר להשאיר מילים בודדות בלשון הווה, כדי לתאר פעולה עכשווית, או שזה פוגם / לא מקצועי?

יוסף יצחק פ. · 24/1/24

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
הסיפור נכתב רובו ככולו בלשון עבר. (אני בשעות האחרונות מתקן מה שצריך לתקן), אבל לדעתך אפשר להשאיר מילים בודדות בלשון הווה, כדי לתאר פעולה עכשווית, או שזה פוגם / לא מקצועי?

בנוסף:
מעניין אותי לדעת אם אפשר לשלב. סתם עיינתי בספר המצולע, רפרוף מהיר, ראיתי קטעים של הווה ועבר מעורבבים. מעניין אותי עד כמה זה נורא? ועד כמה כדאי להימנע מזה?
(אני לא רוצה לחשוב שאני פראייר שמתקן מילים כמה שעות רצופות...)

תמרוז · 24/1/24

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
בנוסף:
מעניין אותי לדעת אם אפשר לשלב. סתם עיינתי בספר המצולע, רפרוף מהיר, ראיתי קטעים של הווה ועבר מעורבבים. מעניין אותי עד כמה זה נורא? ועד כמה כדאי להימנע מזה?
(אני לא רוצה לחשוב שאני פראייר שמתקן מילים כמה שעות רצופות...)

לדעתי פשוט תכתוב. תזרום עם הסיפור. אל תשים לב, אח"כ אם תעבור עליו ומשהו יפריע לך- תשנה.

נ. גל · 25/1/24

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
הסיפור נכתב רובו ככולו בלשון עבר. (אני בשעות האחרונות מתקן מה שצריך לתקן), אבל לדעתך אפשר להשאיר מילים בודדות בלשון הווה, כדי לתאר פעולה עכשווית, או שזה פוגם / לא מקצועי?

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
בנוסף:
מעניין אותי לדעת אם אפשר לשלב. סתם עיינתי בספר המצולע, רפרוף מהיר, ראיתי קטעים של הווה ועבר מעורבבים. מעניין אותי עד כמה זה נורא? ועד כמה כדאי להימנע מזה?
(אני לא רוצה לחשוב שאני פראייר שמתקן מילים כמה שעות רצופות...)

יש דרך שבה זה תקין, כאשר כותבים בסגנון של הווה ממושך או עבר ממושך.
למשל:
הוא נתן את העט, חושב על משמעות הפעולה.
צורה כזו אומרת כי בזמן עבר, כאשר הוא נתן את העט - בו זמנית הוא חשב על המשמעות וכו'. כך שבעצם גם הפעולה שמתוארת בהווה מתבצעת בעבר.
כתיבה כזו היא מקצועית, ואין בה פגם. רבים שכותבים בלשון עבר משתמשים בה כדי להעשיר את הלשון.

חוסר התקינות מתחיל כאשר מדובר על פעולות *שלא מבוצעות במקביל* בזמן עבר, אלא ב"עבר"ים שונים.
למשל:
הוא נתן את העט ואז שובר אותו.

מקווה שהובנתי.

יוסף יצחק פ. · 28/1/24

(זהו חלק 1, של הפרק. חלק 2 יעלה בקרוב ב"נ)

פרק ז.

"אהלן, ברוך הבא", ניר ישב ומולל בידו פיסת קרטון אותה תלש מהארגז שנעלם כשהאיש שמולו הופיע. "כן, אני יודע מה אתה חושב, מה אני עושה כאן? איך הגעתי לכאן? איך יוצאים מכאן? סמוך עלי שכל מי שישן כאן שאל את אותן שאלות כמוך, ויתייאש מהר כמוך".

"זה לא מה שהתכוונתי לשאול", האיש מפתיע אותו, "התכוונתי לשאול למה צפוף כאן כל כך? מה זו התהום הזו למטה?", ניר הביט עליו במבט ספקני, "וכן", הוא 'נשבר' ושואל את השאלות הקלאסיות, "מעניין אותי גם לדעת, איך אני יוצא מכאן? מה התועלת שאדם כמוני יהיה כאן? אבל זה נראה לי מיותר לשאול את עצמי את זה...", הוא מתכנס אל תוך עצמו.

"סקרנת, תמשיך", ניר דחק בו.

"אם חטפו אותי לכאן, והחוטף לא הגיע ישר עם רשימת דרישות, או איזו נוכחות שלו להפחיד אותי, ובין כך ובין כך אין לי מה לעשות בנידון...".

"למה אתה כל כך מהר מרים ידיים?".

"למה אתם לא יצאתם מכאן לפניי? קשה לי להאמין שהגעתם לכאן היום, תראה אתכם ישנים בקרבת אחד השני, נזהרים לא ליפול למטה, אתם לא טירונים כמוני", הוא נימק. "יש כאן שתייה?", הוא הביט לצדדים.

"הו", ניר רכן לעברו, "זו נקודה מעניינת", האיש התקרב לעברו, נזהר לא להעיר את הישנים, "בדרך כלל עם כל אדם חדש שהגיע, הגיעו כמה דברים יחד איתו", אמר ניר וסקר את האיש. האיש החל לפשפש בכיסיו. "אהממ... וכן, גם נלקחו כמה דברים שבמקור היו עליו", ניר ציין ביבושת.

"אני מרגיש משהו", הוא שלף מכיס מכנסיו בקבוק, "חבל שלא דיברתי על מיליון דולר", הוא צהל.

"או על לצאת מכאן", ניר חייך.

"אני חושב יותר מציאותית", האיש חייך אף הוא, ושניהם צחקו קלות, בשקט.

"איך אמרת שקוראים לך?", ניר ביקש להיזכר.

"לא אמרתי", האיש אמר בין לגימה מהבקבוק ללגימה אחרת, "שמי הוא דן, נעים להכיר...",

"ניר".

"ניר", השלים דן, והוריד לרגע את הכובע המטאפורי שלא חבוש לראשו. "רגע", הוא התנער לפתע, "אז אתה ניר", הוא נזכר.

"כן, אני הוא ניר", ניר חייך ולא הבין מה רעהו חושב עליו.

"לא הבנתי למי היא ממוענת", דן שלח את ידו לכיס חולצתו הקדמית.

"יש כאן מישהי שמגיעה?", ניר נדרך.

"לא", דן ענה, "לא שידוע לי", הוא תיקן את עצמו, "התכוונתי למעטפה הזו", הוא שלף מעטפה שחורה מקופלת לשני חצאים, בפס הפתיחה היה כתוב בדיו לבן בכתב קטן, 'ניר'.

"ברשותך", ניר לקח בעדינות את המעטפה מידיו של דן והתעסק איתה בינו לבין עצמו. דן סרק את החדר האפלולי למחצה בעיניים בוחנות וסקרניות.

"אתה לא קראת את המכתב, נכון?", ניר הרים את ראשו, פניו רציניות, קולו יותר שקט ממקודם.

"חס וחלילה", דן ענה ברצינות.

"דן", ניר הביט עליו רציני. דן הביט אף הוא, אם הוא אינו טועה, דמעה קטנה מבצבצת בקצה עינו של האיש הקליל שפגש לפני שניות ספורות, "יש לי כמה דברים מאוד חשובים לומר לך, אבל לפני הכל, אני זקוק להבטחה שלך".

"להבטיח מה?", דן לא הבין.

"להבטיח לשמור על מה שקרה כאן ביני ובינך בסודיות, כאילו זה מעולם לא קרה".

דן הנהן בהסכמה.

"לא מספיק לי להנהן", ניר קצת בוטה, "אני צריך שתאמר בפה, אם היה לי כלי כתיבה הייתי דורש ממך חתימה... תבין אותי, זה מצב קריטי, גם אם יאיימו להרוג אותך, אתה לא מוסר מילה".

'הוא הגזים קצת עם הדוגמא', דן חשב לעצמו, "בסדר, אני מבטיח בהן צדקי, לא היה ביננו דיבור מעולם", הוא לבסוף אמר, "וגם לא יהיה", הוא הוסיף לאחר מבט חודר של ניר.

"דן, אתה מזכיר לי מעט את עצמי", הוא פתח.

"התחלת עם הרגשיות המיותרת הזו?", דן חייך במבוכה, "בשביל זה כל הסודיות?!".

"דן", ניר הרים מעט את קולו, "תתאפס על עצמך, אני חייב לומר לך לפני שהם מתעוררים", הוא הביט על חבריו השקועים בשינה עמוקה. "אני יודע שהיום שלך התחיל ברגל שמאל, אתה במקום לא ידוע, כלוא כאן, אין לך מושג מה ממתין לך מאחורי הדלת הזו, ואיך פותחים אותה".

"אה, יש כאן דלת?", דן הופתע, והביט על הקיר הריק.

"תתרכז, דן", ניר דחק בו, "הולך להיות בזמן הקרוב אירועים לא פשוטים בכלל, אני צריך שיהיה לך הרבה קור רוח ואומץ, שתחליף את המנהיגות שרכשתי כאן בימים האחרונים ותוביל את כולם הרחק מהחדר הזה, לא משנה לאן".

"העיקר לא למטה", דן חייך בהומור שחור והביט לתהום החשוכה.

"דן!", ניר ניסה לא לאבד את שלוות רוחו, שממילא כבר סוערת, "תבין, אנחנו תקועים כאן כבר כמה ימים, אנחנו יודעים שיש דרך לצאת מכאן, אבל לא מצאנו את המפתח".

"אז מה אתה רוצה לומר בזה?".

"בוא נאמר שיש לי את המפתח לדלת, אבל אם כולם ידעו על זה, הם בחיים לא יסכימו לי לפתוח את הדלת", ניר ברר את מילותיו בזהירות.

"למה שהם יגידו דבר כזה?", דן לא הבין.

ניר שתק.

"זה כל מה שאתה רוצה ממני?", דן לחש את הדברים, הרצינות חודרת להכרתו אט אט.

"כן", ניר ענה בשקט קודר. "ועוד כמה דברים, 'מילים אחרונות', אם תרצה לדבר כאחד ספרותי", הוא התנסח.

"אל תדבר ככה", דן השתיק אותו.

"אליהו", ניר התעלם מדבריו, "זה הילד הקטן כאן", הוא הצביע לעברו, "כן, אני יודע מה עובר לך בראש, גם ילד גם חרדי... זה המצב, זה מה יש".

ניר הנהן בהסכמה. חריקת ברזל חלושה נשמעה מכיוון המנורות.

"אני צריך שתעודד אותו, תגיד לו שאבא שלו יבוא, גם אם קשה לכם ולו להאמין שזה יקרה", דן הנהן בהבנה, "תגיד לו כך, 'אבא ביקש שתמשיך לחזור על מסכת אבות עד שהוא יגיע'".

"מסכת אבות", דן שינן לעצמו. "תגיד?", הוא שאל לאחר מחשב ארוכה, "כל המידע הזה היה כתוב במעטפה?".

"היה כתוב עליה 'סודי ביותר'", ניר החליט להתלוצץ.

"באמת?".

"אם אני אגיד לך מה כתוב, אני אצטרך להרוג אותך, חבל לשנינו", ניר חייך.

"איפה היא?".

"נדמה לי שהבטחת שלא לדבר על מה שקרה מקודם!", ניר דיבר בתקיפות שקטה.

"אני מצטער, טעות שלי". הוא הרכין את ראשו.

"למטה", ניר לחש והחליט להראות לו את מקום המעטפה, תוך שהוא קורץ בעינו השמאלית, ואז זורק את פיסת הקרטון בעקבות המעטפה שהושלכה לשם לפני דקות ספורות.

חודשיים לפני כן.

"תראה מר צבי, ההחלטה היא שלך, ושלך בלבד, אף אחד לא הולך לכפות עליך לעשות דברים בניגוד לרצונך", אומר לו הגבר המקריח שיושב מאחורי השולחן.

"אני שמח שאתם מכבדים את זה", צבי עונה בנימוס.

"בכל אופן, אתה יכול לקחת את הקלסר הזה ולעיין בו", הוא מושיט לו קלסר בצבע כחול דהוי עמוס בדפים רבים, "אתה יכול לקרוא את זה כאילו זה דרמה רפואית בדיונית".

צבי מחייך.

"אבל זה לא", החיוך יורד מפניו, "זה מצב רציני, ואני מזכיר לך, מדובר כאן בהצלת חיים של אנשים רבים".

צבי מביט עליו קצת משועשע, "כמה בדיוק אנשים רבים?".

"אני לא יכול לומר לך, כי לא חתמת על ההסכם שהצענו לך", הוא עונה לו בבירוקרטיות רמוזה, "אבל... לא הייתי אומר שאתה יכול להציל את האנושות, אבל אולי את רוב האנושות", שרירי פניו לא נמתחות לכדי חיוך קל שבקלים כשהוא מתאר את הכמות.

"זה נחמד, ואפילו יכול להיות עלילה לספר מצליח", צבי מחייך, "אבל זה נשמע שאתה במאי סרטים לפני שאתה עובד ממשלתי בכיר", צבי מגחך.

"אם אני אגיד לך שאנשים רבים ממדינות שונות בסכנת חיים ממשית, תשתכנע?", הוא מנסה בכל זאת.

"ממש עכשיו הם נלחמים על חייהם?", צבי עדיין מחייך.

"טוב, ליתר דיוק הנגיף יתפשט אצלם בהדרגה, זה לא מיידי".

"רגע אחד", צבי קוטע אותו, "על איזה נגיף אתה מדבר?".

"אני הזכרתי את המילה 'נגיף'?", הוא מיתמם.

"במו אוזניי שמעתי", צבי רוכן לעברו.

"אופס", המקריח נשען לאחור, "כפי שציינתי זה סוד מדיני, אם אתה בפנים תתקשר למספר הזה", הוא מושיט לו כרטיס ביקור, 'שם טוב' כתוב בו בצירוף מספר טלפון, "אבל יש לך שבוע בלבד לחשוב על זה, אין לי יותר מדי זמן לבזבז".

"כי אתם ממש מנצלים את הזמן בממשלה?", הציניות פוגעת ישירות באדם שמולו.

"מצחיק", הוא עונה בציניות רצינית, "סיימנו, אני מקווה שתחזור אלי אם תשובה חיובית".

צבי מביט עליו בשתיקה.

"כזה מהר?", שם-טוב מחייך אליו.

"לא", צבי עונה בחיוך ציני, "אני צריך לחזור לעבוד, אתה יכול לצאת מכאן?".

"הו", הוא מתרומם מהכיסא במהירות, "בוודאי, לא התכוונתי לגזול את זמנך".

'זה בדיוק מה שעשית', צבי חושב בליבו.

"המשך יום נעים ומושכל, פרופסור", שם-טוב מאחל לו ברמיזה עבה, ויוצא מהחדר.

צבי מביט על הקלסר העבה, מצקצק בלשונו לביטול ומניח אותו ליד התיק שלו. הוא כבר יעלעל בו כשהוא יהיה במצב יותר רדום ויותר משועמם.

תמרוז · 28/1/24

רמת המתח עולה.
אתה עושה את זה טוב!

יוסף יצחק פ. · 28/1/24

נכתב ע"י תמרוז:
רמת המתח עולה.
אתה עושה את זה טוב!

בכנות:
אני צריך ביקורת בונה, לשפר, לתקן, להעיר, וכד'.
אבל גם משוב שנהנים. זה דוחף להמשיך, וקצת משקיט את החששות של 'אולי זה גרוע'... שמובילים למשברי כתיבה.
תודה רבה.

יש לי רעיון בסיסי לכל העלילה, ותשובות לכל השאלות. אם משהו קצת יאכזב מישהו, שפשוט יאמר בצורה המתאימה, כי המטרה הכללית היא לשפר כמה שאפשר את הסיפור.

נודד · 29/1/24

כתוב יפה ומסקרן.
אני מהמר שניר עומד לקפוץ למטה. היה כתוב במעטפה שאם אחד יקפוץ האחרים ישוחררו. טעיתי?

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
ויתייאש מהר

והתייאש מהר

יוסף יצחק פ. · 29/1/24

נכתב ע"י נודד:
טעיתי?

אתה רוצה ספויילרים?

נודד · 29/1/24

מעדיף שלא...

שיבת ציון · 31/1/24

סיפור גאוני.
ייחודי. מקורי. כתוב מותח ומסקרן.

כמה דברים קטנים:

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
"לא הבנתי למי היא ממוענת", דן שלח את ידו לכיס חולצתו הקדמית.

"יש כאן מישהי שמגיעה?", ניר נדרך.

"לא", דן ענה, "לא שידוע לי",

הדו- שיח הזה לא כל כך ברור.

נכתב ע"י יוסף יצחק פ.:
צבי מביט עליו קצת משועשע,

כדאי להוסיף פסיק. צבי מביט עליו, קצת משועשע,

תודה רבה. מחכים להמשך.

יוסף יצחק פ. · 31/1/24

נכתב ע"י שיבת ציון:
הדו- שיח הזה לא כל כך ברור.

לא הבנתי למי היא מיועדת

הכוונה למעטפה. ניר חושב שמדובר באישה.

ב"נ אי"ה חלק 2 יפורסם בקרוב.

יוסף יצחק פ. · 1/2/24

(פרק ז. חלק 2)

מתחם F.

"ברוך הבא למשפחתנו הצנועה", אלי חייך באושר לעבר הדייר החדש, לאחר סבב הכירות קצר, "מי ייתן וכולנו נעוף מביתנו הקריר והחשוך, איש איש לביתו ומשפחתו".

"אמן", דן ענה בחביבות.

"תגיד", ראובן פנה אליו, "בפעם האחרונה שאתה זוכר מה קרה לך, היה בוקר או ערב?", השאלה מפתיעה את דן, "פשוט אני כבר איבדתי את תחושת הזמן", הוא הסביר בחיוך.

"נראה לי שהיה אחר צהריים כזה, זכור לי שנהגתי ברכב שלי, ומשם אני כבר לא זוכר מה קרה", דן שפשף את מצחו במאמץ לדלות זיכרונות טריים ללא הצלחה.

"מעניין", ראובן הפליג אף הוא במחשבות, "גם לי זכור שהייתי בכביש באותו זמן".

"איזה רכב יש לך?", אלי התעניין.

"נסעתי באוטובוס", ראובן חייך במבוכה קלה, "גם אני", אלי מחייך וטופח על שכמו בהזדהות. "טוב, למעשה אני הייתי הנהג", אלי הופתע, "זה עוד לא יצא לי", הוא אומר ופורץ בצחוק ספונטני שסוחף אליו את שאר הגברים בחדר, חוץ מבן, הוא מנסה לשמור על ארשת פנים חתומות.

"אתה גם נסעת באוטובוס?", אלי שאל.

"נראה לך?", בן הביט עליו בזלזול, "אני נהגתי על אופנוע 'טראקר 9', לא אחד חובבני", הוא אומר בגאווה.

'מעט ביהירות', ראובן חושב לעצמו, "וכעת כולנו תקועים כאן", הוא אומר בקול מבואס.

"אוי", אלי מחזיק את ראשו, "תשמעו את זה", הוא מותח אותם, "תארו לכם שכולנו כרגע בבית חולים אחרי תאונה או משהו דומה שכולנו עברנו ביחד, ובעצם אנחנו חולמים את מה שקרה עכשיו", אלי ממש נשאב לתוך דמיונו.

סטירה מצלצלת על לחיו, מחזירה אותו למציאות.

"לא אתה לא חי בתוך חלום", בן מחזיר אותו למציאות, "בחלומות הכי פרועים שלך לא הייתי מתנגש בך עם האופנוע שלי".

"אולי אני זה שהתנגש בך", אלי הציע, ושפשף קלות את לחיו.

"אם כך, יש לך מזל גדול שרוקנו לי את הכיסים, ושאתה לא פצוע", בן הביט אליו בתיעוב.

"כן, כולם אומרים לי את זה", אלי בקושי מודע למה שהוא מוציא מפיו ומה שהסובבים אותו מדברים אליו, "זה קורה לי הרבה", הוא התחיל לפטפט, וראובן הביט על דן במבט שאומר הכול, 'ברוך הבא'.

"אני בטוח שאבא שלך יגיע בקרוב", מיכאל מנסה לאגור כל טיפת סבלנות שיש לו ולתת אותו לילד חסר הסבלנות שלידו, "אבא שלך לא היה משאיר אותך כאן ככה סתם, בטח יש לו סיבה", הוא מנסה להרגיע אותו.

זה לא עזר.

"אני אספר לך משהו על עצמי", הוא אמר ברגע של חוסר שימת לב, ואליהו השתתק.

הוא חיפש לכמה רגעים מה לומר, משום מה כעת זיכרונו בוגד בו, דווקא עכשיו הוא אינו זוכר דבר, אבל הילד ממתין למוצא שפתיו. עולה במוחו דוגמא קלושה לבסוף, הוא מחליט לספר, מקסימום את ההמשך הוא ישלים מהדמיון.

"כשהייתי בגילך, יום אחד אבא שלי הלך לקנות משהו מחנות אחת. בתור ילד, אני זוכר את החנות כגדולה מאוד, היו שם הרבה אנשים, ולפתע שמתי לב שאבא שלי לא שם. התברר שהלכתי בסקרנות ברחבי הקניון, עד שאיבדתי את הדרך, ולא ידעתי היכן אבא שלי נמצא", אליהו האזין בסקרנות גלויה, "אני לא הייתי גיבור כמוך", הוא מסתכל על הילד המתוק ששוכב על הבטון, מתחת לראשו מקופל הסוודר שלו, מעין כרית מאולתרת, "אני בכיתי. בכיתי הרבה זמן... חשבתי שאבא שלי שכח ממני... שהוא לעולם לא יגיע יותר, אבל אתה יודע מה קרה כמה דקות לאחר מכן?".

"אבא שלך חזר", אליהו ניחש בקול ילדותי אופייני.

"כן", עיניו נצצו, "הוא חזר, ואמר לי שבחיים הוא לא היה נוטש אותי".

"מה זה 'נוטש'?".

"זה... זה כמו... משאיר, עוזב, עוזב לתמיד", הוא הסביר לו.

אליהו הנהן ועיניו שוטטו לכאן ולכאן.

"ואימא שלי נפטרה לפני כמה שנים, אני הייתי מאוד עצוב מאז", הוא רצה לשלוח מבט חטוף לעיניו, אבל הוא התאפק, "מאז אני רק דואג לאבא שלי, והוא דואג לי", אליהו הביט עליו במבט מרחם ולא מבין כאחד, "לא היה לו קל לשלוח אותי לצבא", הוא מלמל ללא הבחנה, "אני בטוח שאבא שלך יחזור אליך, וגם אני אפגש עם אבא שלי", הוא מנגב דמעה קטנה שזולגת על לחיו באיטיות. "תסלח לי", הוא התנצל, "גם מבוגרים צריכים להיות כמה רגעים לבד".

הוא לא היה בטוח שהוא התנסח כפי שצריך לפנות לילד בגיל כזה, אך דמותו של אביו עמדה לנגד עיניו, ולראשונה הוא חשב על הסביבה שנעלמה לו, ולא רק על הסביבה שכרגע סובבת אותו.

"מיכאל", ניר מסתכל עליו במבט עצוב, "אתה צריך להיות חזק בשביל כולם", הוא לקח צעד אחורה, והביט ישר אל תוך עיניו, "הדלת הזו תיפתח בקרוב", הוא אומר כמו אחד שיודע את הנוסחה של 'קוקה-קולה'.

"איך בדיוק?", המילים עודדו אותו קמעה, והוא ניגב את הדמעות הסוררות שזלגו.

"אתה זוכר את האבן שזרקנו למטה?".

"זוכר גם זוכר".

"מסתבר שבקרקעית התהום יש מעין כפתור פתיחה, וכאשר חפץ כבד מונח עליו, הדלת מולנו נפתחת".

"מעולה", הוא אמר ומחא כף בהתלהבות, "צריך רק לזרוק משהו כבד", הוא הביט לצדדים, יצר ההישרדות שבו מחפש בכלום שהוא נמצא בו חפץ כבד. ההכרה נופלת לראשו כמה רגעים מאוחר יותר. "נצטרך להמתין לאבן או למשלוח הבא", הוא ממלמל. "רגע, מאיפה אתה יודע את זה?".

"גם אם נשיג משהו, עדיין הבעיה לא מאחורינו", ניר המשיך בתפקיד ה'מבאס' בהצטיינות יתרה ומתעלם מהשאלה, "יש כאן איזה מטר וחצי בערך של תהום עד לדלת, ולפי מה שידוע לי, בני אדם לא יכולים ללכת על אוויר".

"אז איך אתה יודע שיש בכלל חור למנעול?", מיכאל שאל רטורית.

"כי היה כאן פעם שביל, ואז הוא ירד למטה", הוא חוזר על מה שהוא ואלי הסבירו לו בעבר.

"נו? אז הוא יעלה שוב".

"קשה לי להאמין", ניר פקפק, "צריך להיות מוכן לכל תרחיש".

"נכון", מיכאל עוצם את עיניו ומנסה לחשוב על תרחישים שונים.

"איך אתה בקפיצה למרחק?", ניר מפתיע אותו.

"אתה נורמלי?", אלי הגיח מאחוריו, "הדלת סגורה".

"התכוונתי אם הדלת תהיה פתוחה, איך תעבור לצד השני?", ניר התחיל לאבד עצבים.

"אני אקפוץ בלי לחשוב פעמיים", אלי ירה את התשובה, "10 נקודות", הוא מחמיא לעצמו.

"ואליהו, איך נראה לך הוא יקפוץ? אתה תשאיר אותו לבד כאן?".

אלי נבוך לרגע, כמוהו שאר האנשים שהחלו להקיף את ניר בחצי גורן.

"אז אתה כן חושב פעמיים".

"כרגע, אני חושב פעמיים", אלי יצא להילחם על כבודו, "אבל ברגע האמת אני לא אחשוב פעמיים, כי חשבתי כבר עכשיו פעמיים".

"מאה נקודות", החמיא ניר בציניות.

"אני מאמין שנוכל לתפוס אותו שני אנשים ולזרוק אותו לצד השני", דן התערב.

"ותיתן לו להתרסק שם?", מיכאל לא האמין לשמע ההצעה.

"ברור שלא", דן נחרד, "שניים או שלושה מאיתנו ייתפסו אותו בצד השני", הוא הסביר בפשטות, בעיני רוחו הוא כבר ראה את זה קורה.

"איך?", אלי לא הבין לעומק.

"שניים יקפצו ראשונים, יתמקמו טוב, נזרוק את אליהו, ואז הם יקפצו אחרונים".

"רגע", אלי עצר שוב, "למה שאני אקפוץ אחרון?".

"אתה לא חייב להיות אחרון", דן ציין.

"אני אוכל להחליף אותו", התנדב ראובן.

"מעולה, אני וראובן 'נעביר' את אליהו לבן ואלי שיחכו שם עם מיכאל, בסדר?", דן סיכם את ההיערכות.

החבורה הנהנה בהסכמה.

"כל הכבוד", ניר טפח בחיבה על כתפו של דן, "אתה עושה עבודה טובה, תזכור על מה דיברנו", הוא לחש.

"חבר'ה, תעשו לי טובה קטנה", ניר פנה אליהם, "אני רוצה לראות תרגול של זה, ממילא אין לנו מה לעשות כאן".

הם הביטו עליו במבטים משתוממים.

"תעמדו לפי הסדר, קודם מיכאל, בן, אלי, אליהו חמוד, תעמוד ליד ראובן ודן".

"ומה עכשיו?", בן שאל מבולבל.

"תזרמו איתי, בשביל הדרמה, נגיד ואתם מוגבלים בזמן, תגידו לי מהר מי קופץ ומתי".

"קודם מיכאל, אחר כך אני, ואז בן", בן הסתכל על אלי במבט נוקב ואז גלגל עיניים כמסכים, "אחר כך ראובן ודן עוזרים לאליהו, ואז ראובן ודן".

"אין צורך", ראובן וויתר על כבודו, "תנו לי להיות המאסף, האחרון שקופץ", הוא ביקש.

"אתה תצליח? בכל זאת אתה אדם קצת מבוגר?", ניר ביקש לדעת.

"חבוב, תאמין לי שעברתי דברים יותר גרועים בחיים שלי", ראובן חייך בסיפוק.

"תמיד יש יותר גרוע מגרוע", ניר חזר לטון הפסימי, "אבל זה לא הזמן עכשיו", הוא התנער מהטון הקודר, "אני רוצה לאחל לכל אחד ממכם בהצלחה, תשמרו אחד על השני, זה יהיה לכם מאוד חיוני, ורציתי לומר לכם שמאוד היה לי כיף להכיר כל אחד ואחד ממכם, זה היה זמן שאני לא אשכח, ואני מקווה שלא תשכחו אותי", הוא החל לומר לאט, הם הביטו בו ובדלת לסירוגין, המומים ונבוכים.

"הכל בסדר, ניר?", אלי שאל במבט של אי אמון.

"אתה לא מגיע איתנו?", בן שבר שתיקה.

"שמחתי להכיר אתכם", ניר חייך, ונפל לאחוריו כלפי מטה.

היה נדמה לכמה רגעים שהזמן עצר מלכת, או לפחות נע בהילוך איטי ומורט עצבים. ניר נפל כשגבו כלפי מטה, חיוך קטן על שפתיו, נראה היה שהוא התכונן למפגש עם הקרקע במהירות כה גבוהה כבר הרבה זמן, הוא לא היה חרד, להיפך, שלווה נינוחה מילאה אותו, בשעה שקריאותיהם של חבריו בשמו הדהדו ונשמעו רחוקים יותר ויותר משנייה לשנייה.

החושך הסמיך החל לאפוף את ניר, ותאורה עמומה נראתה מעליו. את הנעשה אי אפשר להשיב לאחור, הוא ידע זאת היטב. מרגע שקפץ, לא עמד לרשותו כפתור 'קונטרול זד', החיים היו ברשותו, ועמדו להימסר למלאך המוות המחכה לו למטה.

כעבור שניות ארוכות עד מאוד, בהם מסכת חייו המרתקת של ניר חלפה מול עיניו במהירות על, ובאותן שניות קבוצת האנשים שהצטמצמה באחת לא יודעת איך לפרוק את רגשותיה, נשמע הבום החזק.

קצר. חזק. ולאחריו השתרר שקט אימים.

דבר לא קרה.

האם ניר פשוט השתגע והחליט להתאבד?! זה הדבר האחרון שהיו מצפים מהאדם ששמו השני היה 'סבלנות'. לקח את החיים בקלילות, בהומור שחור, אפור, סגול, ממש קשת צבעים, וכעת גופו מכוסה בוודאי בנוזל אדום שחיוני לחיות הגוף.

צליל חלש של מערכת הפעלה כלשהי נשמע מכיוון הדלת הנסתרת שמולם.

לראשונה מזה זמן רב, הדלתות חרקו מעט ונחשף תכולת החדר שממולם. בקצה החדר ישב אדם כשגבו מופנה אליהם. ובקושי הם מספיקים לעכל את ההתרחשויות המהירות והטראגיות, נדלק מסך מעל ראשיהם ובו נראה מעין שעון עצר הסופר לאחור.

נותר להם כחמישים ושמונה שניות, חמישים ושבע, חמישים ושש, חמישים וחמש...

"עכשיו", דן שאג.