הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
יום ראשון, ההפסקה של הבוקר. לא הספקתי לבדוק תאריך.
בום!
הכיסא נפל בחבטה עזה. ראיתי אותו מתקרב אל הרצפה, כאילו מישהו מתך את השנייה הזאת על כמה דקות מיותרות שלא היה לו מה לעשות איתם. אני מודה שזה היה קצת מוזר, לראות את הכיסא נופל באיטיות כשאני עליו.
אבל עדיף שאנייתחיל אתחיל מההתחלה.
לא כתבתי כאן "יומני היקר". גם ככה אני היחיד בכיתה שכותב יומן וזה בולט מספיק, אני לא צריך עוד צומת...שומת...נו, תשומת לב. חוץ מזה, אני לא אוהב להשוויץ על דברים יקרים. ילדים שמשווצים על דברים יקרים צריכים אחר כך לא לאהוב דברים זולים, כדי לא להרוס לעצמם את ההשווצה.
"בטח שתחשוב ככה, אתה הילד הכי זול שאני מכיר" חזקי ענה לי כשאמרתי לו את זה. הוא הגזים קצת, אבל אני באמת ילד זול. לא עני, פשוט אממ... פשוט. ילד פשוט ללא שום קשר לפרסום המטופש ועילת המסתורין המטופשת שהוצמדה לו.
אבל נחזור לסיפור עם הכיסא.
"אתה מגזים קצת, אני לא כל כך זול" עניתי לחזקי. זה היה לפני ההפסקה, אז כל השיחה התנהלה בלחישות.
"ממש", חזקי צחקק "המכנסיים שלך הם שאריות מסט של איזה בן דוד, הקלמר שלך לא התחלף מאז כיתה א', החולצה שלך ממכירת סוף העונה בלידר"
"חולצות" תיקנתי. כל החולצות שלי ממכירת סוף העונה בלידר.
"המשקפיים שלך בטוח מאיזה עודפים, עם הנחה מקופת חולים ואחרי ששנתיים נתקעת בעמודים, חברת המגפיים שלך נקראת: חיקוי סיני של בלנסטון לא מקורי" הוא המשיך בשלו "ועל התיק שלך רשום איתמר".
כמובן שאיתמר זה לא אני, זה אחי הגדול. אני צריך כבר לכתוב את השם שלי.
ככה תכננתי להתחיל את היומן הזה. לכתוב :" שלום, חברים שלי קוראים לי רפאלי" וכולי... אבל רציתי להסביר לחזקי למה אני כותב יומן חדש, ולמה חשוב שהוא יהיה משעמם, ולמה נמאס לי מעילת המסתורין הזאת, ושבסופו של דבר אני סתם ילד פשוט ושאני רוצה באמת להיות אחד כזה, וחזקי רצה להסביר לי כמה אני זול....
וכל זה היה באמצע השיעור, ולכן החלק עם הכיסא.
"רפאל לוי" צל ענקי לחש ברעם מעליי, בעוצמת זעם בינונית, "אתה יכול להפסיק להתלחשש עם אדון אברהמוב?"
הרמתי את ראשיברהד ברעד קל. צופה בפניו האדומות של הרב אבן.
שלא תבינו לא נכון, הרב אבן הוא רב טוב מאוד ואני לא מפחד ממנו חלילה. רק גורם ההפתעה גרם לי לנתר בבהלה ולגלות אגב כך שהפלתי את כסאי בזמן שאני עליו, צופה באיטיות בחבטה הכואבת שדוהרת לעברי מכיוון הרצפה...
יום ראשון, ההפסקה של הבוקר. לא הספקתי לבדוק תאריך.
בום!
הכיסא נפל בחבטה עזה. ראיתי אותו מתקרב אל הרצפה, כאילו מישהו מתך את השנייה הזאת על כמה דקות מיותרות שלא היה לו מה לעשות איתם. אני מודה שזה היה קצת מוזר, לראות את הכיסא נופל באיטיות כשאני עליו.
אבל עדיף שאני
לא כתבתי כאן "יומני היקר". גם ככה אני היחיד בכיתה שכותב יומן וזה בולט מספיק, אני לא צריך עוד צומת...שומת...נו, תשומת לב. חוץ מזה, אני לא אוהב להשוויץ על דברים יקרים. ילדים שמשווצים על דברים יקרים צריכים אחר כך לא לאהוב דברים זולים, כדי לא להרוס לעצמם את ההשווצה.
"בטח שתחשוב ככה, אתה הילד הכי זול שאני מכיר" חזקי ענה לי כשאמרתי לו את זה. הוא הגזים קצת, אבל אני באמת ילד זול. לא עני, פשוט אממ... פשוט. ילד פשוט ללא שום קשר לפרסום המטופש ועילת המסתורין המטופשת שהוצמדה לו.
אבל נחזור לסיפור עם הכיסא.
"אתה מגזים קצת, אני לא כל כך זול" עניתי לחזקי. זה היה לפני ההפסקה, אז כל השיחה התנהלה בלחישות.
"ממש", חזקי צחקק "המכנסיים שלך הם שאריות מסט של איזה בן דוד, הקלמר שלך לא התחלף מאז כיתה א', החולצה שלך ממכירת סוף העונה בלידר"
"חולצות" תיקנתי. כל החולצות שלי ממכירת סוף העונה בלידר.
"המשקפיים שלך בטוח מאיזה עודפים, עם הנחה מקופת חולים ואחרי ששנתיים נתקעת בעמודים, חברת המגפיים שלך נקראת: חיקוי סיני של בלנסטון לא מקורי" הוא המשיך בשלו "ועל התיק שלך רשום איתמר".
כמובן שאיתמר זה לא אני, זה אחי הגדול. אני צריך כבר לכתוב את השם שלי.
ככה תכננתי להתחיל את היומן הזה. לכתוב :" שלום, חברים שלי קוראים לי רפאלי" וכולי... אבל רציתי להסביר לחזקי למה אני כותב יומן חדש, ולמה חשוב שהוא יהיה משעמם, ולמה נמאס לי מעילת המסתורין הזאת, ושבסופו של דבר אני סתם ילד פשוט ושאני רוצה באמת להיות אחד כזה, וחזקי רצה להסביר לי כמה אני זול....
וכל זה היה באמצע השיעור, ולכן החלק עם הכיסא.
"רפאל לוי" צל ענקי לחש ברעם מעליי, בעוצמת זעם בינונית, "אתה יכול להפסיק להתלחשש עם אדון אברהמוב?"
הרמתי את ראשי
שלא תבינו לא נכון, הרב אבן הוא רב טוב מאוד ואני לא מפחד ממנו חלילה. רק גורם ההפתעה גרם לי לנתר בבהלה ולגלות אגב כך שהפלתי את כסאי בזמן שאני עליו, צופה באיטיות בחבטה הכואבת שדוהרת לעברי מכיוון הרצפה...
