סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
אולי זו לא הזוגיות הכי נכונה ע"פ הספר. אבל זו הזוגיות שלהם. והיא כנראה נכונה להם ככה, בנתיים.
בפדהאל הם לא מופיעים בכלל, או שאת מתכוונת לאווירה הכללית בסדרה?
בכל אופן המילה בינתיים זאת בדיוק הבעיה : ) בחיים זה אחלה, בסיפור קשת של דמות צריכה להגיע לשינוי משמעותי לקראת הסוף.
פה זה לא קרה, ואפילו התפספסו בפרק כמה רמות של עומק בעיקר בגלל קו העלילה הלא בנוי טוב של אונמר.
בוא נאמר שנתת בקצרה את התמה של השינוי שהיה צריך לקרות במשפט הזה:
ואולי מתישהוא כל אחד מהם בנפרד ושניהם ביחד ילמדו יותר להישען אחד על השני, ולהיות כנים עם עצמם והרגשות שלהם.

ואונמר היא לא מלכת הרגש, זה מסתדר לי עם האופי שלה.
אונמר מזכירה את רנה. לפחות בתכונות האופי הבסיסיות.
זאת אחת מהסיבות שהכנסתי את רנה לעלילה, כי היא הגרסה הבוגרת שלה. גרסה הרבה יותר רכה ודואלית, ועם הרבה מטען רגשי חבוי.
זה שהיא לא מלכת רגש (כלומר האפיון הנשי הקלאסי והקליאשתי) לא צריך להפוך אותה תמיד לאישה 'קשוחה' וחסרת רגש - האפיון האנטי קלישאתי שהוא בעצם גם קלישאה...

ובעיני, זה אחד השידוכים היפים שמיה עשתה ;)
למה? אולה נראה לי בין הגברים הבודדים בסדרה שאפשר לומר שאין להם אגו משמעותי... (שלוואן ואיסתרק כדוגמת נגד), מצד שני יש לו אופי חזק מאד. וזה אחלה שילוב כשמדברים על אישה שיודעת וגם אוהבת להסתדר בכוחות עצמה לפעמים, אבל לא תעריך חיים לצד גבר חלש.
אבל עדיין יש כאן נקודה מעניינת לדון בה, וממנה בהחלט היה אפשר לפתח קו עלילה מדויק יותר.
הרצון להעמיד פנים חזקות, ולהראות שהיא תמיד בסדר - הוא משהו שאפשר גם לוותר עליו לפעמים ולא להפוך לחלשה.
יש בזה אפילו כוח - כוח להרגיש.
ואם אני מוסיפה לזה את רנה כ'אנטי דמות' ושיקוף של אישה שעשתה זאת מחוסר ברירה, זה אפילו מעניין יותר.
נוסיף לזה את האופי הצבאי הנוקשה של אולה, ואת אי היכולת כמעט תמיד לשתף רגשית - ומקבלים קונפליקטים מודגשים וחזקים הרבה יותר.

וברגע שהקונפליקטים טובים - גם השינוי חזק יותר, וכך גם סיום קשת העלילה של הדמות.

בעיקרון הפרק מרפרף סביב הנקודה הזאת, אבל הוא מתפזר המון כי:
1. בעיות אקספוזיציה שהיו נפתרות לו יכולתי לחזור אחורה ולשלב קטעים שהיו מתוארים ולא מסופרים על ידי רנה.
2. פספוס של כמה רמות עומק בכתיבת הדמויות בפרק. (זה משהו שלוקח זמן לשים לב אליו, אבל במבט לאחור לא שמתי מספיק דגש על התגובות של אולה. יכולתי לאפיין אותן טוב יותר).
3. כמו שאמרתי כבר, קו עלילה שלא נבנה טוב בהתחלה עבור אונמר.

אגב, זאת דוגמא טובה לכך שטיוטה שנייה היא לא רק שכתוב של הטקסט, אלא שינוי משמעותי של מבנה הסיפור. כלומר שינוי הבחירות של הדמויות, ובעקבות כך גם שינוי של האופי שלהן.
 
נערך לאחרונה ב:

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
בפדהאל הם לא מופיעים בכלל, או שאת מתכוונת לאווירה הכללית בסדרה?
בכל אופן המילה בינתיים זאת בדיוק הבעיה : ) בחיים זה אחלה, בסיפור קשת של דמות צריכה להגיע לשינוי משמעותי לקראת הסוף.
פה זה לא קרה, ואפילו התפספסו בפרק כמה רמות של עומק בעיקר בגלל קו העלילה הלא בנוי טוב של אונמר.
בוא נאמר שנתת בקצרה את התמה של השינוי שהיה צריך לקרות במשפט הזה:



אונמר מזכירה את רנה. לפחות בתכונות האופי הבסיסיות.
זאת אחת מהסיבות שהכנסתי את רנה לעלילה, כי היא הגרסה הבוגרת שלה. גרסה הרבה יותר רכה ודואלית, ועם הרבה מטען רגשי חבוי.
זה שהיא לא מלכת רגש (כלומר האפיון הנשי הקלאסי והקליאשתי) לא צריך להפוך אותה תמיד לאישה 'קשוחה' וחסרת רגש - האפיון האנטי קלישאתי שהוא בעצם גם קלישאה...

ובעיני, זה אחד השידוכים היפים שמיה עשתה ;)
למה? אולה נראה לי בין הגברים הבודדים בסדרה שאפשר לומר שאין להם אגו משמעותי... (שלוואן ואיסתרק כדוגמת נגד), מצד שני יש לו אופי חזק מאד. וזה אחלה שילוב כשמדברים על אישה שיודעת וגם אוהבת להסתדר בכוחות עצמה לפעמים, אבל לא תעריך חיים לצד גבר חלש.
אבל עדיין יש כאן נקודה מעניינת לדון בה, וממנה בהחלט היה אפשר לפתח קו עלילה מדויק יותר.
הרצון להעמיד פנים חזקות, ולהראות שהיא תמיד בסדר - הוא משהו שאפשר גם לוותר עליו לפעמים ולא להפוך לחלשה.
יש בזה אפילו כוח - כוח להרגיש.
ואם אני מוסיפה לזה את רנה כ'אנטי דמות' ושיקוף של אישה שעשתה זאת מחוסר ברירה, זה אפילו מעניין יותר.
נוסיף לזה את האופי הצבאי הנוקשה של אולה, ואת אי היכולת כמעט תמיד לשתף רגשית - ומקבלים קונפליקטים מודגשים וחזקים הרבה יותר.

וברגע שהקונפליקטים טובים - גם השינוי חזק יותר, וכך גם סיום קשת העלילה של הדמות.

בעיקרון הפרק מרפרף סביב הנקודה הזאת, אבל הוא מתפזר המון כי:
1. בעיות אקספוזיציה שהיו נפתרות לו יכולתי לחזור אחורה ולשלב קטעים שהיו מתוארים ולא מסופרים על ידי רנה.
2. פספוס של כמה רמות עומק בכתיבת הדמויות בפרק. (זה משהו שלוקח זמן לשים לב אליו, אבל במבט לאחור לא שמתי מספיק דגש על התגובות של אולה. יכולתי לאפיין אותן טוב יותר).
3. כמו שאמרתי כבר, קו עלילה שלא נבנה טוב בהתחלה עבור אונמר.

אגב, זאת דוגמא טובה לכך שטיוטה שנייה היא לא רק שכתוב של הטקסט, אלא שינוי משמעותי של מבנה הסיפור. כלומר שינוי הבחירות של הדמויות, ובעקבות כך גם שינוי של האופי שלהן.

ב"ה

אני מזמינה אחרי הפרק האחרון -
סיכום תהליך הכתיבה של הדבר היפיפה הזה.
מה היה בהתחלה,
מה היה באמצע,
מה היית משנה,
איך בנית ואפיינת את הדמויות בהתחלה ואיך רצית שיסיימו,
מה היתה העלילה הגולמית ומה היו השינויים שעברו עליה ולמה,
ובכלל,
כל מה שאת רוצה לספר לנו על מה שעברת תוך כדי הכתיבה.
השרשור הזה הוא ממש מיני קורס כתיבה כולל דוגמאות ודמויות שכולנו מכירים טוב, ככה שזה קורס פשוט מושלם :)

היו לי כמה הערות קטנות טכניות על הפרקים,
כמו למשל המילה 'לאט' שהופיעה יותר מידי פעמים בחלק הראשון,
או 'כשתהיה זאת גם הפעם האחרונה' בחלופת מילים למה שכתוב שם,
וגם 'מי הרס כל כך יפה את כישורי המשחק', הייתי מחליפה למילה 'ביסודיות'
(אני כותבת כרגע מהזיכרון אז זה לא מדויק)
אבל אני חושבת שאלו הערות זניחות ממש שהיו מסתדרות בעריכה לשונית,
אז חבל להתעכב עליהן..
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה שהיא לא מלכת רגש (כלומר האפיון הנשי הקלאסי והקליאשתי) לא צריך להפוך אותה תמיד לאישה 'קשוחה' וחסרת רגש - האפיון האנטי קלישאתי שהוא בעצם גם קלישאה...
נכון, מסכימה איתך. יש ספקטרום רחב, ואונמר ממוקמת במקום טוב באמצע.
אבל עדיין יש כאן נקודה מעניינת לדון בה, וממנה בהחלט היה אפשר לפתח קו עלילה מדויק יותר.
הרצון להעמיד פנים חזקות, ולהראות שהיא תמיד בסדר - הוא משהו שאפשר גם לוותר עליו לפעמים ולא להפוך לחלשה.
יש בזה אפילו כוח - כוח להרגיש.
ואם אני מוסיפה לזה את רנה כ'אנטי דמות' ושיקוף של אישה שעשתה זאת מחוסר ברירה, זה אפילו מעניין יותר.
נוסיף לזה את האופי הצבאי הנוקשה של אולה, ואת אי היכולת כמעט תמיד לשתף רגשית - ומקבלים קונפליקטים מודגשים וחזקים הרבה יותר.

וברגע שהקונפליקטים טובים - גם השינוי חזק יותר, וכך גם סיום קשת העלילה של הדמות.

בעיקרון הפרק מרפרף סביב הנקודה הזאת, אבל הוא מתפזר המון כי:
1. בעיות אקספוזיציה שהיו נפתרות לו יכולתי לחזור אחורה ולשלב קטעים שהיו מתוארים ולא מסופרים על ידי רנה.
2. פספוס של כמה רמות עומק בכתיבת הדמויות בפרק. (זה משהו שלוקח זמן לשים לב אליו, אבל במבט לאחור לא שמתי מספיק דגש על התגובות של אולה. יכולתי לאפיין אותן טוב יותר).
3. כמו שאמרתי כבר, קו עלילה שלא נבנה טוב בהתחלה עבור אונמר.

אגב, זאת דוגמא טובה לכך שטיוטה שנייה היא לא רק שכתוב של הטקסט, אלא שינוי משמעותי של מבנה הסיפור. כלומר שינוי הבחירות של הדמויות, ובעקבות כך גם שינוי של האופי שלהן.

והנה אחת הסיבות המשמעותיות שכייף לקרוא את התגובות שלך.
תודה על ההסבר וההדגמה הנרחבת.

זה מהנה ומלמד לא פחות מהסיפור עצמו : )
 
נערך לאחרונה ב:

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אני מזמינה אחרי הפרק האחרון -
סיכום תהליך הכתיבה של הדבר היפיפה הזה.
מה היה בהתחלה,
מה היה באמצע,
מה היית משנה,
איך בנית ואפיינת את הדמויות בהתחלה ואיך רצית שיסיימו,
מה היתה העלילה הגולמית ומה היו השינויים שעברו עליה ולמה,
ובכלל,
כל מה שאת רוצה לספר לנו על מה שעברת תוך כדי הכתיבה.
השרשור הזה הוא ממש מיני קורס כתיבה כולל דוגמאות ודמויות שכולנו מכירים טוב, ככה שזה קורס פשוט מושלם
מצטרף לבקשה!
 

מירי11111

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עוד משהו, משולש...
ספר טוב, זה ספר שמסתיים ומשאיר את הדמויות חיות
לא סוגר את כל הפינות וכל הקצוות מכל הכיוונים, אלא משאיר לקוראים מרחב לדימיון
מ. ארבל, אלוף בזה...
יש סופרים שפשוט חייבים לסגור כל קצה וקצה
וזו הסיבה שאני לא מסוגלת לקרא יותר הארי פוטר למשל. הוא סגור כלכך חזק שלא נשאר לי מקום לדמיון...
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
מתי הפרק הבא?
בטח לא היום. מקווה עד סוף השבוע.
ספר טוב, זה ספר שמסתיים ומשאיר את הדמויות חיות
מסכימה.
לא סוגר את כל הפינות וכל הקצוות מכל הכיוונים
תלוי אלו. סיום צריך לענות על הבטחה רגשית שהגיעה בסיפור, כמו שדמות צריכה להגיע לשינוי משמעותי עד סיום הסיפור.
אני אישית מעדיפה סוף פתוח על סגור. אבל צריך לזכור שגם סוף פתוח הוא סוף שמביא את הדמויות לנקודת סגירה כלשהי, אחרת זה סתם מאכזב.
שלא נשאר לי מקום לדמיון...
הפרק האחרון נראה לי ישאיר לך הרבה מקום לדמיון...
 
נערך לאחרונה ב:

איוליס

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
ספר טוב, זה ספר שמסתיים ומשאיר את הדמויות חיות
לא סוגר את כל הפינות וכל הקצוות מכל הכיוונים, אלא משאיר לקוראים מרחב לדימיון
דווקא לא תמיד
לפעמים זה נראה שהסופר קצת מפחד לסגור את הקצוות
ולטוות עלילה ברורה ובטוחה
זה כיף וחובה שישאר מקום לדמיון
אבל צריך לדעת גם לחתוך, לעצב סוף ברור ומוחלט.
הכלל לא תקף לגבי הסיפור המדהים הזה רוצה רק לדמיין.../SPOILER]
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
עוד לפני שעזבה השיירה המלכותית את איינה הגיעה כבר הידיעה על פקודת הגיוס שניתנה בכוזר החדשה.

זה לא היה מפתיע. לא מפתיע בכלל, בהתחשב בכך שהאיגרת מקו הדרום המותקף – הצליחה להבהיר להם סוף כל סוף מה הייתה תוכניתו המקורית של יוסף כל הזמן הזה.

לכאורה, אחרי פלישתם החצופה של חיילי ההוסטרס לאיינה – הייתה תקיפה עוצמתית על אדמותיה כל כוזר החדשה הצעד הצפוי ביותר מצידה של כוזר האחת, והכרזת מלחמה רק עניין של זמן. אבל יוסף בתכנונו המוקפד, הצליח להרוס להם את היכולת להנות ממותו הפומבי ומהחלל הגדול שהשאיר אחריו בכוזר החדשה.

הברית הנסתרת שכרת עם הביזנטיים הייתה אכן משתלמת.

עכשיו היו להם שתי חזיתות לנהל. או אולי יהיה מדויק יותר לומר, שתי חזיתות לבחור מי מביניהן תביא עליהם את התבוסה הגדולה יותר.

מן הצד האחד חזית דרומית בה מתנהלת עדיין מלחמה עיקשת מזה למעלה משבוע ימים. ומן הצד השני חזית פנימית, קפואה, בה עמדו אלו מול אלו לאורך הגבול, חיילים בעלי שפה משותפת, ממתינים דרוכים לשמיעתו של האות המורה על מתקפה.

גם לכוזר החדשה אומנם, עלתה תוכניתו של יוסף במלחמה. אם נכונות השמועות מעברו השני של הגבול, בצפון הצליחו כבר הוורנגים לכבוש את מעבר אלטה, ואף לחצות את הנהר שהפריד בינם לבין העיר יוספאר עד שנבלמו בידי כוחות הצבא שהובהלו למקום. ועדיין – הייתה מתקפתם של הביזנטיים חזקה ומסוכנת יותר, כדי להציב אותם חסרי אונים מול בחירה בלתי נמנעת.

הוא נאנח ללא קול, מעביר את עיניו על אולם המועצה הגדול המלא עדיין רק בחציו, שקולות דיבורים חרישיים מפירים את השקט השורר בו בזמן ההפסקה המתארכת, מהוסים מפני נוכחותו של המלך.

עוד מעט ייפתח דיון נוסף של מועצת המלחמה. עוד מעט יאלץ להכריע בשאלה האם העברתם של גדודים נוספים לדרום לא תגרום להם לאבד את הממלכה מבפנים, למתקפה מצד כוזר החדשה שכנראה רק ממתינה לצעד הזה. עוד מעט יעסוק בשאלה האם הם לא צועדים כבר שבוע שלם בנתיב התבוסה אותו הועיד להם יוסף מראש – למרות מותו הפומבי באיינה.

ראש פמלייתו של מיכאל מופיע פתאום בפתח הגדול, עושה את דרכו אל קריאן בצעד אגבי למדי, ומשפיל את ראשו לעברו כדי ללחוש לאוזנו מספר מילים שקטות.

מיכאל לא אמור אמנם להשתתף בדיון מועצת המלחמה הקרוב, אבל עד שמגיע ראש הפמליה אליו, כבר מנחש איסתרק את בקשתו של אחיו. וכיוון שאחרי הכול, ישנם באולם המועצה הגדול והשקט, הרבה אנשים שישמחו מאד לנסות לקרוא את שפתיו או להאזין לשיחתו השקטה עם מיכאל – הוא בוחר לעדכן את קריאן כי יעדיף לקיים את השיחה הפרטית אותה מבקש אחיו, במקום בו על פי דבריו שוהה הנסיך עכשיו, במטווח המלכותי הסמוך.



מיכאל לא התאמן הרבה מאז חזר מבבל, כמעט ולא נגע בקשת או בחרב, למרות תחנוניהם של מוריו הוותיקים. וכיוון שכך, איסתרק די בטוח כי רק רצונו לשיחה פרטית במהירות, הביא אותו לתרגל את כישוריו בקשת קרוב כל כך לאולם המועצה.

ובכל זאת, למרות כל הסיבות, מצליח מראה כלי הנשק המעוצב בידיו של מיכאל לגרום לזרועו הפצועה לפעום קלות, בכאב עמום.

הוא שקט מאד, אחיו, כשהוא מותח את המיתר. כתפו מכוונת למרכזה של המטרה הרחוקה, וראשו מוטה הצידה בריכוז מאומץ.

גם הוא היה טוב בזה עד לא מזמן. להצליח.

טוב עד כדי שכרון חושים, וחבטת אוויר צוננת על המצח. טוב עד שידע לדייק מספיק את עצמו עם כיוונה של הרוח הקרה, טוב עד ששכח כמה עוצמתית היא התחושה הזאת.

ועבר זמן מאז, כן. הרבה זמן. זריחות צבעו את אתיל בוורוד קסום, שקיעות עטפו אותה בלילה ביופי סגול. השנים חרטו להן סימנים על אבני הריצוף שבחצר הארמון, והגשם עיטר את הגדרות בנזילות ארוכות של מים.

ועדיין הוא היה טוב. כאילו היה זה חוק טבע שנולד אליו. הרגל אותו נשם תמיד. וכיוון שהיה טוב כל כך, לא זכר מעולם כמה יופי יש בהצלחה הזאת, וקסם גולמי משכר. וכוח.

וכיוון שלמרות היותו אדם אופטימי מעולם לא השתייך לחבורת בעלי החלומות – ברור לו היטב כבר עכשיו, כי אותה מכת חרב חדה לא תחלוף מבלי להותיר אחריה עקבות לתמיד.

הפמליה המצומצמת ממתינה בחוץ, רק שומרי הראש נכנסים עם המלך למטווח, שישה במספר. ורעש צעדיהם הקצוב גורם למיכאל להפנות את ראשו במהירות לכוון הפתח.

"הוד מלכותך", הוא אומר, וההפתעה צורמת את גרונו בצרידות משונה כשהוא קד. "כל בקשתי הייתה רק לקיים שיחה פרטית במועד אותו יבחר המלך".

"דיון המלחמה מתעכב למספר רגעים בשל שהותה המתמשכת של מועצת המלחמה באזור האימונים בכאזראן", הוא אומר, מושך כתף אחת. ומתעלם מההתנצלות המרומזת כשהוא מסמן לשאר בעלי השירות שסביבם, מלבד המורה הרומאי הוותיק, להותיר אותם לבדם. "המטווח קרוב מספיק לאולם המועצה כדי שאבחר לנצל את הדקות הללו ביעילות".

מיכאל שותק, אבל מבלי משים מרפרפות עיניו לכיוונה של ידו הפצועה, מתעכבות עליה לרגע אחד קצר, לפני שהוא מרפה מהמיתר המתוח בקשת.

שקט באולם הגדול, שקט מאד. וקרני שמש רכות מטיילות על המטרות הצבעוניות שמולם, צובעות אותן בפסי אור בהירים.

אנשים לא באמת משתנים הם אומרים. הם רק מנסים, חושבים שהצליחו.

זה לא נכון כנראה, מי כמוהו יודע. אנשים כן משתנים אחרי הכול. הם עובדים קשה, נאבקים בכל מה ששנאו בנחישות חסרת רחמים, נלחמים באגרופים חשופים כל הדרך לפסגה – רק כדי לגלות כשהגיעו למעלה, שגם חולשות יודעות להתאושש יפה מאד, ולחזור בחיוך מבריק וקידת ניצחון קלילה להביט לך בחזרה בעיניים.

"אתה יכול לירות את החץ שכבר מאוזן על הקשת", הוא מציין בנחת, כאילו לא אכפת לו בכלל האם וכיצד יצליח מיכאל לירות את אותו החץ. "זמן למטרה אחת בוודאי יש".

לסרב להוראתו המפורשת של מלך כוזר זה דבר בעייתי בהחלט, מיכאל תמיד הכיר בכך מצוין. וכיוון שכך, רק תנועה קלה של לסתו, מגלה לו כי אחיו היה מעדיף מאד להיות בכל מקום אחר עכשיו, מלבד לעמוד כאן איתו באולם המטווח הגבוה.

לאט הוא מרים שוב כלי הנשק, מותח את המיתר אחורה, ומצמצם את עיניו כשהוא מכוון שוב את גופו אל אותה המטרה הרחוקה.

פניו של מיכאל שקטות מאד, ובאור היום הבהיר השוטף את אולם המטווח הגבוה הן נראות כאילו היו עשויות מאבן. מוזר, אבל אף פעם לא שם לב עד כמה דומה מיכאל הבוגר ליקוואל.

הוא ממצמץ, כאילו בכוחה של תנועת העיניים המהירה למחות את רצף המחשבות אליו החל מוביל מוחו כרגיל עם אזכורו של אחיו הצעיר.

עיניו של מיכאל מדלגות אליו, משתהות על פניו לרגע אחד ארוך. הן שקטות העיניים, עמוקות באופן מטריד, מגלות לו במבטן כי גם מיכאל מבין היטב את פשרה של הבקשה הזאת, טוב הרבה יותר ממה שהיה מעדיף.

הוא שואף עמוקות כשהוא מתרחק מעט לאחור, מחפש לעצמו זווית צפייה טובה יותר כשהוא משלב את ידיו מאחורי גבו, סוקר את פעולותיו המחושבות של אחיו.

הוא לא צריך לומר למיכאל לעשות כל שביכולתו כדי לפגוע. הוא גם לא צריך לבקש ממנו להתעלם מרגשותיו שלו. זה הדבר הנחמד עם אנשים שמכבדים אותך: הם תמיד ישתדלו להוות לך יריב הוגן מספיק להתמודד מולו.

עוד שבריר שנייה אחד אחרון של ריכוז מאומץ ושאיפת אוויר איטית, ומיכאל משחרר את המיתר המתוח בתנועה מהירה אחת של ידו. הבזק כסוף חולף בחלק הריק שמולם, חותך את אוויר הצהריים החם, ופוגע במרכזו של לוח המטרה הרחוקה ברעש חבטה עמום.

הרומאי תמיד היה ישיר קצת יותר במחמאותיו מסגנונו הקריר של הירלוס: "טוב!", הוא מכריז בקולו הצרוד, ממהר קדימה לכיוונו של המשרת האחראי על הבאת הלוחות למתאמנים, "בוא רק נראה אם הצלחת –", חיוך רחב מותח באיטיות את שפתיו הדקיקות כשהוא מגיע אל הלוח, מדגיש את הקעקוע הירקרק שעל יד אוזנו. "חי נפשי, הוד נסיכותך. מעגל פנימי ראשון! ידעתי שלא השקעתי את זמני לחינם כל אותן השנים".

ידו של מיכאל האוחזת בקשת מושפלת מעט וסנטרו נע כשהוא בולע, לאט הוא מסתובב כאילו לא רצה לעשות זאת, מישיר אליו מבט זהיר מעל כלי הנשק המעוצב.

כמה זמן הם מביטים זה בעיניו של זה בלא לומר כלום?

רגע, אולי שניים. אפילו פחות.

לפעמים אתה מקבל תשובה אחרי הכול. לפעמים קורס הדמיון ההוא, החלומי, מתעצב לאמת שקטה ומוחלטת בעולם המציאות. וכמעט תמיד היא מכאיבה עמוק מידי, כמעט תמיד היא צורבת הרבה יותר משתוכל אי פעם לדמיין.

האפור שבאישוניו של מיכאל כהה בתאורה שבחדר כלהבה של חרב מתכת. מזכיר לו בחדות פתאומית את עיניו של האדם שעדיין מבליח במחשבותיו מפעם לפעם, האיש שבזמן מלכותו הייתה כוזר חזקה יותר ממה שתהיה כנראה אי פעם תחת שלטונו.

לאט הוא משחרר את האוויר הכלוא בריאותיו, נותן לשפתיו להימתח כלפי מעלה כשהוא מושיט את ידו לאחיו.

מיכאל טוב, לא? תמיד היה. לפחות עכשיו הוא יודע שיהיה גם תמיד טוב יותר ממנו.



את הרומאי הוא משחרר לדרכו מייד אחר כך, גם את בני הלוויה של מיכאל. רק ששת שומרי הראש נשארים פרוסים סביב קירות האולם, שרוחבו כפול מאולם המועצה וקירות האבן שלו גבוהים מספיק לתת להם את האפשרות לשוחח בפרטיות.

דנדון פעמון נשמע מעליהם, מהדהד מהחלונות הגבוהים, הצרים. דיון מועצת המלחמה עומד להתחיל בקרוב.

"במה העניין?", הוא שואל כשאחיו עדיין שותק, ולמרות שזכר שיחתם על כר הדשא הרחוק באיינה יכול לרמז לו על מטרתה של השיחה הזאת, הוא אינו עושה דבר כדי להראות זאת.

פניו של מיכאל חיוורות מעט, ועיניו מדלגות לרגע לכיוונה של שורת החלונות הצרים הקבועה במעלה קירות האבן הנישאים. "אולי זה קצת מיותר לומר את זה עכשיו", הוא אומר לבסוף, "ואולי זה גם ברור מאליו. אבל רק רציתי לומר כי התשובה שלי לאותה בקשה מאיינה הינה שלילית".

דממה עוטפת את אולם המטווח, עמוקה ורכה. רק צליל שאיפתו החרישי נשמע בשקט הזה. "ברור מאליו?", הוא שואל במקום לענות.

"הוד מלכותו לא צריך לומר זאת במפורש", מושך מיכאל כתף אחת, "ברור לי כי הבקשה ההיא אינה הגיונית יותר במציאות הנוכחית".

ברור לו. ולמה שלא יהיה? למיכאל תמיד היה ברור מה נכון, מה ראוי, ומה צודק. ומה אם היה מת בטקס? הוא היה פשוט מקבל עליו עול את המלוכה, בין אם רצה בו ובין אם לא. ממלא את תפקידו באותה רצינות בה ביצע תמיד את שאר חובותיו.

מהחלונות הגבוהים נשקפים השמיים, תכולים מאד. מרחוק נשמעת צהלתו של סוס משא עייף, ומיד אחריה רעש גלגליה המקרטעים של עגלה חולפת.

זה טוב, טוב מאד. טוב שמיכאל לא רוצה במלוכה. טוב שברור לשניהם שבמצב הנוכחי אין שום היגיון לזעזע שוב את הארץ. שמבחינתו פשוט ומוסכם כי המאורעות האחרונים שעוברים על כוזר מן אותו יום באיינה – פוטרים אותו מן הצורך לקבל את בקשתו של אחיו.

זה טוב.

אולי פשוט זה קצת טוב מידי. מקל עליו כל כך עד שהוא מבין פתאום כמה הכביד עליו הרעיון הזה, כמה הכאיב לנשימתו מהרגע בו העלה אותו על שפתיו.

זה גם לא רע. בכלל לא. זאת סתם עובדה. פשוטה, שקטה, חותכת מדי.

מזכירה לו ביציבותה הדוממת כי אנשים משתנים, הם בוודאי עושים זאת. גם החולשות שלהם ביחד איתם.

אבל הוא כבר אינו אותו אדם שהיה לפני שעלה על במת הטקס באיינה. וזיכרון מותו של יקוואל שדמה לו יותר מכל אחיו, גורם לו לבלוע את רוקו, ולהכריח את עצמו לומר: "היה תנאי לבקשה הזאת. הוא קוים".

גבותיו של מיכאל מתרוממות מעט.

"התוכנית אליה נשלח אולה נכשלה", הוא מבאר, ממקד את מבטו בנשק המעוצב שעל הכן. "אפשר אמנם לומר שלא היו עדים להצהרה הזאת, אבל אני לא רוצה להזדקק לתירוצים כאלו בשביל לסגת עכשיו ממה שאמרתי".

"אם לא יצלח הניסיון האחרון שנשלח על ידי האביר מקאן להעמיד את יוסף לדין פומבי", מצטט מיכאל, עיניו האפורות נעוצות בו בריכוז. "זה לא מה שקרה על הבמה באיינה?"

מרצפות האבן במטווח מוכתמות בכתמי חום עדינים, מעוטרות בחריצים וקמטים שנתנו להן השנים. פעם, מאד מזמן, ביקש מפנרס באותו מקום בדיוק שיפסיק להשוות אליו את מיכאל.

והנה עבר הזמן, והשתנו החיים. אפילו פנרס כבר איננו כאן יותר. ועדיין הוא מוצא עצמו עומד מול מיכאל, תוהה האם אי פעם יגיע היום בו יהיה משוכנע כי הוא אכן טוב יותר מאחיו, ראוי יותר ממנו למלוך על הארץ הזאת.

"וחוץ מהסיבה הזאת", ממשיך מיכאל אחרי רגע השקט, אינו מודע למחשבותיו כשאצבעותיו משחקות בקשת המונחת על מעמד האבן הצר. "ההקרבה של הוד מלכותו באיינה הפכה אותו לגיבור העם, גם אם היה טעם לביצוע החילופים האלו לפני המאורעות האחרונים – אין בו הרבה היגיון במציאות הנוכחית".

ההקרבה.

הוא עוצם את עיניו לרגע אחד קצרצר. "בסטיאן סיכן הכול ושילם בחייו", הוא אומר לבסוף כשהוא פוקח אותן, וסדק זעיר מלווה את מילותיו כשהוא משתדל להעביר מעיניו את פניו של שר הצבא המנוח. "לא אני".

"מישהו היה צריך לזרוק את הפיגיון לבסטיאן", מציין מיכאל, ידו מרפרפת באיטיות על המיתר הרפוי. "ככה הבנתי. זאת הייתה בחירה קלה לעשות?"

הוא שותק, עוצם שוב את עיניו כשהוא נזכר באור השמש הבוהק שסנוור את עיניו בטקס. ועורו, בדיוק במקום בו הצמיד ברול את הפגיון לצווארו – צורב פתאום מאד.

"זאת כנראה אף פעם לא תהיה בחירה קלה לסכן את עצמך במוות", הוא אומר, ממקד את בכן האבן המעוטר, "גם אם ברור לך שבין כך ובין כך, זהו רק עניין של זמן עד שיסתיים הכול".

מיכאל שותק, ודחף מוזר, מכאיב, עולה באיסתרק פתאום, גורם לו להרים את הקשת הדקיקה מכן האבן.

לאט הוא מאזן חץ על המיתר, למרות שהוא לא יכול עדיין אפילו לנסות למתוח אותו. שוב הוא עושה את כל אותן פעולות שגרתיות שהפכו אותו לקשת הטוב ביותר בהיסטורית בני המשפחה המלכותית, עד לפני אותו רגע בטקס.

"למה", לוחש מיכאל פתאום, וקולו חרישי כל כך עד שהוא בקושי מצליח לשמוע אותו. "למה אתה מענה את עצמך במחשבה שאולי אינך ראוי למלוכה הזאת אחרי שבחרת להקריב את חייך שלך, בעבור המשך קיומה של כוזר?"

הוא שותק, עוצם את עיניו שוב לרגע אחד ארוך. "כי אתה טוב הרבה יותר ממה שאני אהיה אי פעם", הוא אומר בצרידות כשהוא פוקח אותן, "שנינו יודעים את זה, מיכאל. גם אבא חשב כך".

עיניו של מיכאל גדלות קצת, אבל איסתרק מסיט את מבטו ממנו, ממקד את עיניו שוב במעגלים הרחוקים שעל המטרה.

לצידו שותק עדיין אחיו, ורק רחש נשימתו הכבדה נשמע בבירור בדממה העמוקה.

מיכאל לא הספיק לפגוש את המלך כשחזרו מהפלאט, ושנים ארוכות כאב את הפרידה שפספס לא מעט פעמים באוזניו, אותה פרידה שהספיק רק הוא לחוות.

ובכל אותן הפעמים שהזכיר זאת, רצה איסתרק לומר לו שלא באמת פספס, לא באמת החמיץ את ההזדמנות שניצל תמיד לעומתו. רצה מאד לומר ותמיד שתק בסוף.

כי אולי זכה הוא לחזור הביתה בזמן ומיכאל לא. אולי הספיק רק הוא לפוגשו בפעם האחרונה לפני שיסתיים הכול, אבל אביו לא היה שם לראותו שוב פעם. לתקן את כל אותן הפעמים בהן ראה רק את אכזבתו הגדולה ביותר מולו.

וכיוון שכך, לנצח תישאר הפעם האחרונה ההיא צרובה במוחו. תחילתו של אותו המסע לבבל אליו שלח אביו את מיכאל בחיוך של גאווה וגעגוע, ונפרד מבנו בכורו כמלווה השיירה, נער מרדן בן שבע עשרה שאפילו את תפקידו של המנהיג לא יכול היה אז לקחת.

וזה טיפשי, אולי. אבל זיכרון אחרון אחר אין לו לאיסתרק בנמצא, רק געגוע שאין לו סוף, חיים שלמים שעברו מאז, ורצון שלא יתמלא אף פעם – להוכיח לו שהוא טוב מספיק, אחרי הכול, למלוך.

"זה לא נכון", לוחש לבסוף מיכאל, "זה לא-"

"זה כן", קוטע אותו איסתרק בשקט, ממקד את מבטו עדיין בעיגול המטרה השחור, המטושטש. "אתה מעולם לא חפצת במלוכה – אני כן. מעולם לא היה אכפת לך אם אהיה טוב ממך", הוא עוצר לרגע כשהוא שואף עמוקות, ודקירת כאב עמומה חותכת פתאום את זרועו. "לי תמיד היה. וגם עכשיו, כשאתה משוכנע כי רק טובת כוזר עמדה מול עיני כשהסכמתי להקריב את חיי בעבורה – אני יודע היטב שעשיתי זאת רק אחרי שהבנתי שבכל מקרה לא אשרוד את שקיעתו של אותו היום".

הוא שותק, וצליל נשיפה חלוש של צחוק בורח משפתיו כשהוא מנענע את ראשו. "מה אפשר לעשות, אנשים משתנים, תכונות אופי בסיסיות – לא. אין באמת דרך לברוח מהעובדה הזאת".

מיכאל שותק, שפתיו נעות כאילו ביקש לומר משהו ולא מצא את הדבר הנכון לפתוח את פיו בעבורו.

צליל חריקת הדלת מפר את השקט החם, גורם לשניהם להפנות את מבטם אל הפתח.

דנאל קריאן, ראש הפמליה המלכותית, עומד שם, מחזיק בידו איגרת אוויר קטנה. ולמרות שהאציל המאופק נחשב כאדם שמצליח בדרך כלל לשמור את רגשותיו לעצמו, מצליחה הבעת פניו לתפוס את תשומת ליבו של איסתרק.

גם מיכאל מבחין בכך כמוהו, והוא ממהר מיד אל הדלת, מחליף כמה מילים שקטות עם ראש הפמליה הקפוא כשהוא נוטל את האיגרת החתומה מידיו.



"מה קרה עכשיו?", הוא שואל וקולו יבש ועייף כל כך לאוזניו כשמיכאל חוזר לכיוונו, "הקווארים החליטו לחצות את הדיסטאף? הסינים בחרו להעלות עלינו מהמזרח עם אבקת הרעם?"

אבל מיכאל שותק עדיין, וידו האוחזת בקלף הדק רועדת פתאום. לאט הוא מרים את עיניו מהאיגרת, וצבען החיוור של פניו מדגיש את האפור שבאישוניו המורחבים.

חם במטווח, חם ומחניק. ומפתח האולם מביטות בו עדיין עיניו הגדולות מעט של קריאן.

לרגע אחד ארוך הוא רק שותק, מביט באחיו כשעיניו מצומצמות בריכוז. ואז הוא רוכן קדימה, מושיט את ידו לכיוונו של המכתב.

אבל אחיו לא נע עדיין.

"מיכאל?", הוא שואל וקולו זהיר, מתעלם מגל החרדה הקטן שצובט פתאום את בטנו.

"זאת איגרת מהגבול", אומר מיכאל בצרידות, כאילו אינו יודע עדיין באיזה טון עליו לדבר, ומפיל את הקלף אל כף ידו הפרושה. "מארמון המלוכה באלקן".
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
~~~​

חם לקהת. מחניק למרות הלילה הצונן והחשוך.

סביבו טובל החורש הדליל בשקט לילי מלא רחש. ובין הקוצים חסרי המשקל נשמעת מידי פעם לחישת כנפיהם של החרקים. רחוק יותר, על האדמה הריקה – נראים האוהלים המתוחים כמו גושי צל שחורים.

גם רוח שורקת במחנה, חרישית ועוקצת. מביאה אליו את עשן המדורות הקטנות, ריח של אוכל נצלה, ורעש צחוק ופטפוטים מהאנשים היושבים עדיין מסביב.

זה לא מפליא אותו, לא מפליא בכלל. למרות שהשעה כבר מאוחרת מאד.

מילים, שברי משפטים. שמות.

איינה. המלך יוסף. מחלה סופנית. איסתרק. הקריב את חייו. שלוואן. שלוואן שוב.

פקודת הגיוס הכללית בשבוע שעבר מילאה את המחנות שעל הגבולות במאות גברים, ולמרות שלאף אדם לא היה ברור למה מחכה פאר דיאלידאן – ניצלו המגויסים את הזמן החולף היטב. לריענון מסיבי לכישוריהם המלחמתיים, להצטיידות וחידוש האספקה, וכן, גם לדיבורים.

ושלוואן, בין אם רצה בכך ובין אם לא – הופך עם הזמן החולף להיות דמות מרכזית בשיחות הלילה הארוכות האלו.

הוא מתהפך, מנתק את מבטו מהשיח היבש בו בהה בשעה האחרונה, ומשלב את ידיו מתחת לראשו על האדמה הקשה.

אם זה מיקומו הקרוב כל כך של המחנה לגבולה של כוזר הישנה, ואם זוהי דווקא אשמתן של הגחלים העוממות – הד הדיבורים הקלוש שסביבו, מבשר לו כי רובם של החיילים ערניים מאד למרות השעה המאוחרת.

מעליו היו הכוכבים המעטים מטושטשים. זוהרים בקושי על רקע העשן הסמיך העולה מעשרות המדורות שעל האדמה, צובע את השחור העמוק באדום חלש.

צבע של מלחמה אמר לו אלרון כשהביטו על השמיים המכוכבים בגנים של אתיל, אי אז כשהכריז רעואל על המערכה עם בולגריה. הוא אהב מיתולוגיה, העבד הנורדי. ידע עליה לא מעט. אתה יודע שהיוונים ראו סימן קללה בליקוי חמה? הוא שאל.

הוא שמע על זה משהו, כן. לא ידע שהם מקשרים את האות לתבוסה בקרבות. אבל זה היה הגיוני אחרי הכול. הדם. האש. והארגמן הלוהט שבשמיים.

הוא השתנה שלוואן, גם את זה הוא ידע מזמן. השתנה כבר בימים שאחרי נישואיו, כשהורחק לגיאט. הוא הבין עד כמה רק כששמע על בריחתו מפני מאביו. ועדיין, למרות הכול – הצליחו השמועות מעבר לגבול להפתיע אותו.

הוא לא טיפוס נלחם שלוואן, אין לו עניין לנסות לעוות את המציאות כמו שניסו לעשות הצעירים שסביב המדורות בעיניים בורקות. לא חדור אידיאלים מקודשים מספיק כדי להכניס את עצמו למרכז הטירוף, ולו רק בשביל הסיכוי הקטן שיצליח להקטין אותו אולי. הוא מכיר אותו טוב מספיק עוד מערבי ההתעוררות הרחוקים באלקן, כדי לומר זאת בוודאות קרירה, צינית אולי.

ובכל אופן, כמו שחזרו ואמרו כולם ויותר משמץ של יראה בקולם – הוא עשה זאת. בוחר לעמוד מול אביו, יודע כי אם ינצח המלך יומת בעוון בגידה, ועדיין מוצא בתוכו מספיק אומץ כדי לעמת אותו עם האמת המכוערת שהסתיר כל השנים, מול צמרת כוזר הישנה כולה, ואינספור חיילים משני צידי המתרס.

צעקת התרגשות קורעת את הלילה השקט ואחריה עוד אחת המומה, ברקע מהדהד צליל של זכוכית מתנפצת לרסיסים דקים. מרחוק יותר צוהל סוס בין קולות הצרצרים.

לאט הוא ממצמץ, מזדקף על מרפקיו כשהוא נועץ את מבטו בשחור המטושטש שמעליו.

אף אחד לא יודע לומר מה מתכנן פאר. למה הוא מחכה כשהוא נותן להם להמתין על גבולותיה של כוזר הישנה – במקום לתת לחיילים להכריע אותה במכה אחת ניצחת.

אולי הוא רוצה למקד את הכוחות בצפון המותקף, אולי הוא מחפש עדיין מחליף למטריאס אותו פיטר ממשרתו כבר לפני שבוע, אולי הוא פשוט לא החליט עדיין.

אבל בכנות, וקהת ידע היטב שזו אינה רק תחושתו שלו – אנשים שמחו על העיכוב.

בלילות שרו החיילים בתיאום צרוד, בימים הם התאמנו ללא הפסקה. אבל בין לבין, לפני, אחרי ובאמצע – היו השמועות חוזרות שוב ושוב לרחף ביניהם, בתחילה בשיחות שקטות, מהוססות. ולבסוף מתגברות לדיונים קולניים, מלאים בנפנופי ידיים ועיניים בורקות.

הם חזרו לשאול פתאום. לתהות על הימים האחרונים. להעלות זיכרונות מהשנים הרחוקות. ובשונה מתמיד – לא מנעו הקצינים כלל את השיחות הפוליטיות הרועשות. להפך, קהת ראה כבר כמה פעמים את סגנו של מפקד המחנה, מצטרף מהצד לישיבה סביב המדורות הכתמתמות.

זה היה מוזר לומר את זה, אבל הוא די בטוח שיכול היה להתחייב על כך אם צריך – בודדים במחנה הצבאי הענק חיכו לפקודת ההתקפה. היתר קיוו שיקרה נס, כזה שימנע מהם את החיוב להרים שוב את חרבם ולצאת למלחמת אחים קרובה כל כך לבית, וייקח מהם את הצורך להחליט האם להאמין סוף כל סוף לצעקות השנים האחרונות.

הוא פולט את האוויר שבריאותיו, מתמקד בפעולת הנשיפה האיטית הזאת כשהוא משעין את ראשו שוב על זרועותיו, בוהה באפלה האינסופית שמקיפה את המחנה.

הוא לא טיפש אחרי הכול. אף פעם לא היה. והרבה לפני שברח שלוואן כבר תהה לעצמו על מטרותיו של השליט רב החסד מארמון השיש באלקן. אבל למען האמת, מעולם לא היה אכפת לו מספיק כדי לעשות משהו. בטח לא בזמנים בהם ניהל ערבי התעוררות גדולים באלקן, לצידו של הנסיך האהוב ביותר על מלכה של כוזר החדשה.

הוא בולע, שואף עמוקות את אוויר הלילה הקר, הערפילי.

מוזר, אבל אף פעם לא חשב שישמע איך האיש השטחי שהכיר, הקליל, זה שאהב וגם ידע איך ללגום את החיים עד תומם – הפך לאדם שמעולם לא חשבו שירצו לחקות.

הוא מגחך פתאום לעצמו, ומזל שאין בסביבה אף אחד לשמוע אותו. לא, ההגדרה הטובה יותר תהיה: האדם שעקף אותו מזמן, משאיר אותו מאחור להעביר את ימיו על אותה פיסת אדמה ריקה.

כי איפשהו בין הרגלי החיים ורעש המלחמה השוחקת – הוא מגלה פתאום כי הזמן לא עצר אף פעם, ואיטי ומתעתע הוא חלף לו בשקט, הופך את הצעירים חסרי העול שהיו לאנשים בעלי משפחות; מעדכן את חלומותיהם במטרות ארציות יותר, מלאות פשרות; ומחליף את התשוקה לתקוות האתמול באדישות למודת ניסיון.

והוא לא מקנא. באמת שלא. את הבחירות שלו עשה כבר מזמן. אבל אולי זאת ההחמצה שחונקת את גרונו עכשיו. שקטה, מעייפת, מכאיבה הרבה יותר משהוא מוכן להודות.

כי אחרי הכול עבר הזמן, והשנים. והוא עדיין נשאר כשם שהיה אז. אולי רק עייף יותר, עצוב לא מעט, ולמוד אכזבות.

ומעולם לא חשב ששלוואן, דווקא שלוואן – יצליח לעשות את מה שלא העז אף אחד מהם כבר לרצות.



שוב נשמעות צעקות, עכשיו מתלוות אליהן גם קריאות הלם ושריקות.

הוא מזדקף, שולח עוד מבט אחת ברקיע שגיצי אש קטנים מנקדים את שיפוליו הכהים. ואז מתרומם, מנקה את ידיו מהחול הלח, ורץ לכוון מקור הרעש.

זאת התקהלות מוזרה, גדולה למדי. בליל צעקות שעולה מסבך של חיילים מזיעים ומוכתמים בבוץ המקיפים במת עץ גבוהה עליה עומד קצין שחור שיער. ולמרות החושך, יש מספיק לפידים ברחבת האימונים כדי לטבול את מחצית מגופו של האדם הגבוה בשלולית של כתום בהיר, ולהאיר באור חלש את האיגרת עם חותם המלכות השבור שהוא נושא בידיו.

"מה קרה", הוא נושף, מגלה שניים מחבריו לפלוגה במעגל החיצוני של ההתקהלות. "מה כתוב שם, פריסם?"

לאט מסתובב אליו פריסם, אור הלפידים משתקף בעיניו בזהרורי זהב קטנים. "אלוקי השמיים והארץ", הוא מתנשם וקולו צרוד, "הוד נסיכותו העוצר פאר החליט לוותר על הכתר, לטובת התאחדותה של כוזר".

~~~​

דגל המלוכה הכוזרי תמיד היה מרשים.

לוחות הברית וקשת כפולה, כחול בוהק וזהב עמום – הדגל הזה לא נוצר מעולם עבור משפחת המלוכה. הוא היה של הממלכה עצמה, ושלה בלבד. הפך לסמלה הרשמי של כוזר מייד אחרי שהתגייר המלך יוסף הראשון.

מאז ומתמיד התנוסס על הארמון באתיל אותו הדגל. גבוה, בוהק, מתנופף ברוח לצד דגלה התכול של משפחת המלוכה הכוזרית. אבל גם אחר כך, כשנקרעה כוזר לשתיים, לא נפקד מקומו באלקן, לצד האדום והירוק של בית דיאלידאן. יותר מידי רגשות עזים היו קשורים בליבות הכוזרים לדגל הזה – כדי להשאיר אותו שלל בידיהם של אנשי כוזר האחרת.

הם חיכו לתכלת. קהת ידע שעשו זאת. ולמרות הוראתו הברורה של עוצר כוזר – התקשו נושאי הדגלים להסיר לחלוטין את האדום והירוק מהתרנים הגבוהים שבחזית המחנה. הגאווה נושפת בעורפם הרבה יותר מן הסנטימנט לצבעים.

הם חיכו לצבע השמיים המסנוור שסימל תמיד את שלטונם של בית הביואר, ציפו לראות אותו מתנוסס בגאון בידיהם של נחיל הרוכבים מהגבעות. אבל המלך איסתרק, כך הסתבר, ידע קצת טוב יותר מזה.

על העגלות היו דגלים. אחד לכל רכב, ושניים לצועדים בראש הטור. אבל כולם, למן הראשון עד האחרון שבהם – בהקו בצבעי זהוב וכחול. לא היה שם תכלת.

הוא לא היה חייב לעשות זאת, המלך איסתרק. קהת היה די בטוח בכך. פאר הציע לו את השלטון ללא תנאים מורכבים מידי מלבד שיתוף פעולה צבאי ומלא. הסרת הסממנים האישיים המלכותיים אמרה דבר אחד: הם היו כאן בדיוק כמותם, בשביל כוזר האחת ההיא, השלמה. זאת שהייתה כאן לפני שהתחיל הכול.

ונכון שעבר זמן מאז אותם ימים עליזים באתיל, הרבה זמן. ועל אף שאת הנסיך איסתרק הכיר רק כשהיה בסך הכול נער – לא מפתיע אותו המהלך.

כי גם אם ליוסף הייתה יכולת נאום נדירה, ולזמריו הנודדים כישרון כתיבה עשיר – הוא תמיד סמך על טביעת העין שלו יותר מהכול.

נסיך או מלך, נער או גבר. איסתרק תמיד היה אמיץ מספיק כדי להכאיב לעצמו בשביל המטרה בה האמין בכל ליבו.



שלושה ימים אחר כך כבר החלו החילופים בגבולות.

האנשים היו חשדניים עדיין, חשדנים מאד. ויותר מכמה זוגות עיניים עקבו בתשומת לב, אחרי כל עגלה שחלפה דרך מעבר הגבול הפתוח, לראשונה מזה עשור.

מצפון הממלכה הגיעו משלוחי הקשתות הכפולות, קלות וחזקות כמו שרק קשתות מעץ הטמילה הנדיר יכולות להיות. ומכוזר הישנה, האחרת – העבירו עגלונים בשתיקה, שיירות עגלות עמוסות במיטב תוצרתה של העיר סיגראד, עיר החרבות המחושלות.

הסיבה הרשמית למהלכו של פאר הייתה המלחמה. כך גם הסיבה הרשמית להיענותו של המלך איסתרק למהלך ההיסטורי.

מהצפון, מהדרום. התקפה חסרת תקדים על כוזר, כזאת שלא הייתה מאז הפלישה הגדולה מביזנטיון בימיו של המלך איסתרק השני.

לא היה זה הזמן למלחמת אחים מחלישה. כוזר, ואת זאת ידעו הכול גם אם השתדלו שלא לנסח בקול את פחדם – ניצבה לראשונה מזה זמן רב, על פתחה של מלחמת קיום.

מה יותר הגיוני ומובן מהרצון לאחד כוחות כדי להגן על הממלכה מכליה?

ועדיין, למרות הכול, יודע קהת היטב כשם שידעו זאת כולם, כי זוהי אינה האמת המוחלטת.

אף אחד לא מסכים להניח את נשקו על האדמה, ללחוץ את כף ידו של אדם שרצה להרוג עד לפני שבועיים, ולאחד כוחות לקראת אויב משותף – רק בגלל אילוצים טכניים וטיעונים לוגיים.

אבל האנשים, משום מה, מקבלים את הודעתו של פאר כאילו הייתה טל חדש, טעם מחייה ושטף של מים רעננים על פניהם העייפות. וכשהם מתכנסים ברחבת האימונים כדי לשמוע את ההוראות החדשות לקראת שליחתם לחזית הדרום הבוערת, מזהה קהת בעיני הסובבים אותו ברק של ציפייה חדשה. רציני, שקט, ונחוש.

ונכון שהיו עוד סיבות אמנם. מותו של יוסף, והטקס באיינה, או שאולי יהיה מדויק יותר לומר: כל מה שהתגלה שם על הבמה העתיקה, שטופת השמש והרוחות.

אבל אולי הייתה הסיבה האמיתית אחרת, עמוקה קצת יותר ממגוון הטענות בדיונים האינסופיים שהתקיימו כל לילה סביב המדורות, בעדו של המהלך ההיסטורי ונגדו.

כי אולי זהו רק טבעם של האנשים כשמתרגשת עליהם צרה, אולי היה מותו הפומבי של יוסף קצת יותר מידי בשביל שימשיכו להכחיש את מה שטענו אנשי כוזר האחרת כבר שנים. ואולי, רק אולי, בזמנים כאלו של חושך, בשעה שאויביה של כוזר, הישנה והחדשה גם יחד, מרימים ראש – החלו האנשים מתגעגעים לאותו חלום נושן עליו נלחמו הכוזרים מאז התגייר המלך יוסף. ושוב החל רצונם הפשוט, הבוער כל כך – מתעורר.

על ההרים הכהים משני צידי הגבול נוצצות הלהבות בלילות, צובעות את השמים בפסי עשן חיוורים. ובמוצבים שעל קו הגבול הן מהבהבות שעות ארוכות עד שהן הופכות לריצודים כתמתמים זוהרים. ויחד עם הפחד הלופת שמביאה איתה האש, והחרדה החונקת את האנשים בגלים – מצליחות המדורות להביא בחומם הרך גם את אותו געגוע ישן, אותו זיכרון שהצליחו שנות מלחמת אחים ארוכות להשכיח. מבשרות להן, כי שוב יש להם חלום משותף אחד, להילחם בעבורו יחד.

ומה יקרה אם תיפול. מה יהא עתידם אם תהפוך אותה ממלכה יהודית נדירה לאבק פורח. מה יהיה עם יעלו וורנגים בהריה, ביזנטיים במגדליה, וקווארים בשדותיה. מה יקרה אם תאבד אותה הארץ, זאת שציירה על דגלה מאות שנים לפני – הצהרת נאמנות לוהטת, לאלוקי השמיים והארץ.

וכיוון שלפני הכול, מתגעגעים האנשים אל כוזר הזאת שהייתה, וליבם ער וחי מתחת לשכבות הכאב והעצב שבנו בהם שנות הדמים האחרונות – מעטים הם האנשים שזונחים את חובתם בשעה הזאת לאותו הדגל הקדום.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
~~~​

בני אדם יצורים מוזרים, אמרה לו פעם טור ברגע פילוסופי במיוחד.

משתוקקים לשמש רק כשהקור מקפיא את האדמה, מתגעגעים לגשם איך שמכה היובש בשדות. ומחכים שיגיע הבוקר – רק אחרי שהחמיצו כבר את שעות האור העליזות.

וזה אירוני, ללא ספק.

איך דווקא עכשיו, כשהצפון והדרום בוערים באש המלחמה המתקרבת – הם מעדיפים לאחד כוחות. איך כשמתהפך עליהם שעון החול, מזכיר להם שהזמן תמיד היה קצוב ומדוד – הם מגלים פתאום שרצו להיות כאן לנצח. ואיך שמעיבים ענני מלחמה על עתידם, הם נזכרים שפעם גם היה להם עבר אחד, משותף, להתגעגע אליו.

את הצפון השאיר באחריותם של גדודי צבא כוזר החדשה. לא היה תחליף להיכרות עמוקה ואיכותית עם תנאי שטח. אבל אל הדרום המותקף, שם התנהל בינתיים המאבק העיקרי – שלח את הגדודים המרכזיים, אלו שאבטחו תמיד את הגבול בין שתי הממלכות.

אנשים שעד לפני זמן קצר עמדו משני עבריה של החומה – צעדו עכשיו יחד. חיילים שרק חיכו לשעת כושר כדי לפלוש קדימה ולכבוש – הקימו את מחנותיהם בשדותיהם של כפרים שהיו שורפים ככל הנראה רק לפני חודשיים. וקצינים שעד לפני שבועיים היו נלחמים כדי להרוג את עמיתיהם לתפקיד, חברו למפקדי הגדודים הפנימיים שבכוזר האחת – בדרכם קדימה, להגן על הדרום מפני הפולשים הביזנטיים.

ואפשר, בטח יהיה אפשר לומר – כי אחרי הכול לא באמת הייתה להם ברירה. כשהגב קרוב לקיר, מתמקדים בחודה של החרב הקרובה, לא ברטיבותן של האבנים הקרות.

אבל המכתב של פאר אמר משהו אחר. הד שלא שמע איסתרק מעולם בהתכתבויות המעטות עם בנו של יוסף, בזמן הפוגות האש הקצרות.

הוא ידע, איסתרק היה בטוח בכך. לראשונה בחייו היה פאר מודע להכול. וגאה מכדי להודות על כך בקול, הוא השתמש בכליאתו של מטריאס בשל הודאתו על השתתפותו בטבח בנקרת באטר – כדי להכיר באמת השקטה ההיא, זאת שנודעה לכולם באיינה, ללא מילים מפורשות.

אבל למען האמת, לא היה צורך אמיתי בהודאתו של פאר. השמועות פעלו היטב מעצמן. הן, ווידויו הפומבי של שלוואן, הנסיך שבחר לעבור את הגבול, והעז לעמוד מול אביו באיינה לראשונה. הופך במעשה הזה, על פי השמועות, לסמל חדש.

היה מעניין לדעת כיצד הגיב על כך בנו הצעיר של יוסף. האיש שעל פי השמועות ריכז פעם את כל כוחו של הנוער בכוזר החדשה, רק באמצעות השפעת מילותיו שלו. אבל למרות שקנז, שבילה את הימים האחרונים בחברתו, ידע אולי לספר על כך – הוא מעדיף להתמקד במטרתה המקורית של השיחה אליה זימן את המונדרי, שעות ספורות לפני יציאתו את אתיל.

אור חלש צובע את צריחי הקריה המלכותית שתחתיו בקווי אור רכים, עדינים. רוח צוננת מכה בפניו, מצננת את לחייו בקור צובט.

מאחוריו שותק עדיין קנז, רק הד נשימותיו השקטות נשמע בדממת הבוקר הרכה.

הם כבר סיימו לדון על שליחותו שלו ושל אמציה מול השבטים, כמו גם על פרטי פגישתו עם מטריאס וקפחבר. והוא גם הספיק כבר להאזין לעדות על מותו של שכיר החרב שנשלח להרוג את אביו, עשר שנים קודם לכן. ולמרות שהזמן בהחלט דחק בו, וגם הבוקר כבר החל תופס אחיזה בשמיים האפרוריים – לא מצא עדיין את האומץ כדי להעלות את הנושא הנוסף, האחר, רק בשלו ביקש לקרוא לקנז הבוקר אל המרפסת הגבוהה הזאת.

"אולי לא אחזור מהקרב הזה", הוא בוחר לבסוף לומר, אחרי שדממה הופכת עמוקה מידי, מסב את ראשו לכיוונו של המונדרי. "כך שהשאלה הזאת תהיה כנראה מיותרת. אבל למרות שהאפשרות הזאת הגיונית מאד – אני מעדיף להיות אופטימי מספיק, כדי להאמין שהיא עדיין קיימת".

קנז שותק, אבל עיניו מרפרפות לכוון ידו לרגע אחד. ולמרות שהוא רגעי וקלוש, מספיק שבריר השנייה הקצר הזה כדי לגרום לשפתיו להתעקם בשעשוע.

"זה לא כזה גרוע", הוא מציין, ושנים ארוכות של שליטה וכבוד מסייעות לו להרחיב עוד קצת את החיוך הזה. "עבר כבר יותר מחודש מאז הפציעה הזאת".

שרירי פניו של קנז נעים כשהוא מכווץ את שפתיו. "לא חשבתי כך, הוד מלכותך", הוא אומר בשקט.

"אלא?", יש משהו מכאיב בשאלה הזאת, כאב מכוון ומדויק מידי כלפי עצמו. אולי כי הוא מנחש טוב מאד מה חושב האדם שמולו עכשיו.

קנז שותק, ממקד את מבטו בידו המחלימה.

"זה לא צריך להיות גרוע כדי להפריע", הוא מציין לבסוף בשקט, "הייתי מספיק שנים קשת מצטיין כדי לדעת, הוד מלכותו וודאי זוכר זאת".

אם הוא זוכר.

רוח בוקר קרירה מרפרפת סביבם באוושה חרישית, מביאה איתה שרידי זיכרונות וקולות מאותו המאהל הרחוק, השכוח.

איך אמר קנז אז? בשבילך איבדתי את יד שמאל שלי.

"זאת פציעה קלה", הוא אומר לבסוף בשקט, "היד כבר בסדר, אבל-", הוא נתקע פתאום, אולי בין הפעמים הבודדות בחייו, וההפתעה הזאת גורמת לו לבלוע את רוקו בכאב עמום.

"אבל היא רק 'בסדר'", משלים קנז לאט, בשקט, ועיניו מביטות עמוק מאד אל תוך עיניו שלו.

רוח קרירה מניעה את הדגלים שעל התרנים ברשרוש כבד, אוורירי.

הפמליה לא נמצאת על המרפסת הקרה הזאת, וגם שומרי הראש רחוקים מספיק כדי לאפשר שיחה פרטית ושקטה. אבל גרונו של איסתרק צורב כאילו עמדו שם כולם קרוב אליו, נועצים בו עיניים חודרות.

אנשים אולי לא יבינו זאת, יחשבו על אדם שמרוכז בעצמו יתר על המידה במקום לראות את הנס בכך שהצליח להחזיר את ידו לתפקוד מלא, אחרי פגיעה משמעותית ממנה לא מצליחים רבים להשתקם.

והכול יהיה נכון. הכול יהיה צודק והוגן, וגם הגיוני. אבל איך אפשר, אחרי כל הסיבות, לספק אדם שראה כבר את ראשי ההרים, במישור השטוח, האנמי כל כך?

כי אם הגעת אי פעם לפסגה הזאת ונשמת את טעמה המשכר של המושלמות, אם נגעו ידיך באבק הזהב שפורח שם כל כך בשלווה – לא תוכל לעולם להסתפק רק בטוב הפשוט, מנת חלקם של האנשים הרבים הפזורים סביב, אלו שלעולם לא ישיגו את המקום אליו הגעת אתה כל כך בקלות.

ורק אתה תדע, תזכור תמיד איך כבר לא תוכל להגיע לשם, תתגעגע אל מה שהיה נראה פשוט כל כך פעם, ולעולם לא יחזור שוב.

ואיך אפשר יהיה לנחם אותך, להביט לך בעיניים ולומר שבסך הכול שום דבר נורא לא קרה, איך תוכל להאמין לאותם דיבורים, אם אתה יודע היטב שאת ההפסד הקטן ההוא, הצורב – לא יהיה ניתן בכלל למדוד במילים.

מולו, לרגע אחד קצר, נעות שפתיו של קנז כאילו ביקש לומר משהו. אבל הוא משפיל לבסוף את ראשו, בוחר לשתוק.

"מה", שוב מותח החיוך את שפתיו למראה התלבטותו של המונדרי, "אתה רוצה להוסיף משהו? אל תחשוש להשמיע את מחשבותיך, קנז".

הגבר חום הזקן שותק עדיין, רק מרפקיו נצמדים עוד קצת אל צידי גופו. "אף פעם לא יכולתי להשמיע את כל מחשבותיי", הוא אומר לאט, "זאת תהיה בגידה, הוד מלכותך".

קריר במרפסת, והאוויר שהוא שואף אל ריאותיו כמעט חריף מרוב רעננות. לרגע אחד ארוך הוא שותק, מביט בקנז כשראשו מוטה מעט הצידה. "אבל כבר עשית את זה פעם", הוא מציין לבסוף בנחת, ולמרות שהוא יודע עד כמה לא נוחה התזכורת למונדרי שמולו, הוא משלב את ידיו כשהוא מביט בו. "לא?"

קנז שותק, אבל עיניו מושפלות לרגע אחד קצרצר מטה. ואיסתרק תוהה לעצמו האם גם מול עיניו מרחף עכשיו זיכרון אותה פינה חשוכה בה ישבו כשירק לכיוונו.

סנטרו של קנז אינו נע לכוון הרצפה, אבל שפתו העליונה נמתחת קצת על השנייה. "כולנו היינו צעירים פעם", הוא לוחש לבסוף כשהוא מרים את עיניו, ולראשונה אולי מאז הכיר אותו, מזהה איסתרק בעיניו מעט מבוכה. "מלאי זעם אצילי בשם האידיאלים שלנו, בטוחים כי הוא מאפשר לנו לעשות הכול בשמו. אולי מעולם לא ציינתי זאת במפורש – אבל אני מתנצל בכל ליבי על אותו מאורע".

אומרים שהזמן הוא מרפא להכול, מביא תרופה ונחמה. וקלישאות, מסתבר, מחזיקות מעמד מסיבה אמיתית כלשהי. כי יש יופי בזיכרון הזה, למרות הכול. יופי מוזר ורחוק, משעשע במקצת אפילו אם חושבים על כך לעומק.

"זאת לא הייתה כוונתי", הוא מבאר, ומרחיב קצת את חיוכו כדי לשכנע את קנז בנכונות מילותיו. "רק רציתי לומר כי למרות אופיו הקיצוני של אותו המאורע, הלוואי ואנשים היו נוהגים איתי עכשיו באותה כנות בה הרשת לעצמך לפנות אלי פעם".

קנז שותק, אבל ניצוץ הבנה חולף בעיניו החומות, מהיר ורך.

עוד מעט יצא שוב לקרב אחרי כמעט שלוש שנים שקטות, יעזוב את הארמון לזמן לא ידוע. עוד מעט יעביר את השרביט לידיו של מיכאל, יפקיד בידיו את סמכויותיו כולן, יעניק תוקף לתפקידו כממלא מקומו של המלך לזמן קצוב עד שיחזור.

עוד מעט ישאל את עצמו שוב, כמה משמעות יש להחלטות שלא הצליח לקיים. יחזור להיאבק עם העובדה שתוכניתו של יוסף גררה את כוזר כולה למלחמה, גרמה לה להתאחד מחדש תחת מלכותו של שליט אחד, וגם, באגביות של ממש – הצילה אותו מן הצורך לוותר על הכתר.

הוא שותק עדיין, מעביר את עיניו בחזרה לכיוונו של קנז. "לו הייתה לי יד בריאה – אולי הייתי יכול להכריח אותך להתנצל אחרי שיסתיים הכול", הוא מפטיר לבסוף, ולמרות שאין אפשרות בכלל להשוות את ידו המחלימה לזרועו הלא מתפקדת של קנז – מעקם חיוך קטן את שפתיו כשהוא אומר זאת. "אף אחד מלבדי לא שומע אותך כרגע, קנז".

גם קנז מחייך, אם אפשר לקרוא להעוויה הקטנה של שפתיו – חיוך.

"רצונו של מלך כוזר הוא פקודה בעבורי", הוא אומר בשקט. "אבל אני איני בטוח מה רוצה הוד מלכותו לשמוע".

קריר במרפסת שעל גג הארמון, קריר וצונן. והשמיים עדיין אפורים וחיוורים.

הוא עייף. תשוש למרות שאפילו לקרב לא יצא עדיין. עייף מהמאבק התמידי באותו קול שקט שלוחש לו כי לעולם לא יהיה ראוי למלוך, ולא משנה כמה ידמם בקרב הזה כל חייו.

"את האמת הלא יפה", הוא אומר בצרידות, "את מה שעלול לקרות איתי לו תצליח כוזר לשרוד, ועדיין אמשיך אני למלוך עליה. כי בכנות, עייפתי מלומר שאני מעולם לא חפצתי למלוך על הארץ הזאת".

קנז שותק, מביט בו כאילו ראה אותו לראשונה בחייו. ושפתיו הדקות מתכווצות במחשבה לרגע אחד ארוך, כאילו הוא נאבק בכוח בהחלטה לדבר.

"אולי תהיה דומה לו", הוא אומר לבסוף בשקט כשהוא מתיישר, ואין צורך לומר על מי הוא מדבר. "אולי תהפוך גרוע יותר".

קריר במרפסת. לחות צוננת של בוקר וטיפות טל שזוהרות עדיין על מעקות האבן המעוטרים. רוח חובטת פתאום בדגל התכלת המבריק, מצמררת את גבו של איסתרק.

רגע אחד ארוך הוא מביט בקנז בלא לומר כלום, ואז מטה את ראשו מעט ימינה ושואל: "למה גרוע יותר?"

שפתיו של קנז נמתחות קצת, ממש מעט. "כי אתה צעיר יותר?" הוא מציע בחזרה, "כי יש לך יותר זמן כאן על האדמה לטעות?"

הוא שותק, מעביר את עיניו על סלילי עשן הבוקר המתאבכים אל שמיים החיוורים שמעליו.

הנה הן העובדות הפשוטות, הקרות. אלו שאין מאחוריהן כלום מלבד האמת. כי הוא יכול לשקר לעצמו כל חייו, יכול לבחור להאמין בעתיד הטוב ההוא, העלום. והוא יכול גם להודות בשקט – כי אין לו באמת שום ידע או ביטחון ואפילו ערבות קטנה, לאיזה אדם יהפוך בעוד כמה שנים מהיום.

הוא שותק, ממקד את מבטו לרגע אחד ארוך בערפל הוורוד שעוטף עדיין את קריית המלוכה. "שמעתי שניצלתם את המסע לחיזוק הנאמנות בקרב השבטים למטרות אישיות נוספות", הוא בוחר לומר במקום לענות, והקור שבליבו נותן לו את האומץ להעלות את הנושא ממנו התעלמו שניהם קודם לכן, לראשונה מעל פני השטח.

קנז שותק.

לאט מפנה איסתרק את עיניו אל פניו החתומות של המונדרי. "אדם אחד אמר לי פעם, כי ביום בו יקוץ בשלטונם של מלכי כוזר יקום ויעבור את הגבול", הוא מציין, מכריח את עצמו להגות את המילים השקטות.

עיניו של קנז לא נעות, אבל ידו הבריאה עולה אל כתפו, מתעסקת לרגע עם הבד הרקום. "אולי", הוא מחזיר לבסוף, מבטו נעוץ עדיין בעיניו. "אולי באמת אעזוב יום אחד".

הוא שותק, מביט במונדרי עדיין ללא נוע, וכאב מוזר, חסר שם, מפעם בצלעותיו כשהוא עושה זאת. ואז נמלטת נשיפה אחת מפיו, והוא מפנה את עיניו חזרה אל צריחי הקריה המלכותית המבהיקים מטל. "אז גם עליך אי אפשר לסמוך", הוא מפטיר, וקולו קליל משום מה, כאילו לא שורף ליבו כלל באדיה הקפואים של האשליה המתפוגגת.

"נכון", מסכים קנז מאחוריו, "אי אפשר כנראה".

"פעם חשבת אחרת", הוא לוחש, מבטו ממוקד עדיין ברקיע המחוויר, ואצבעותיו לוחצות את מעקה השיש עד כאב. "רק לפני מעט זמן חשבת שיש לכוזר סיכוי לשרוד, האמנת בכל ליבך בשלטון הזה כדי להבטיח את נאמנותם של השבטים עבורי. מה השתנה כל כך מאז?"

רוח צולפת במרפסת. מרשרשת בדגלים שעל התרנים, ומקפיאה את נשימתו בחבטה צוננת.

"כלום לא השתנה, הוד מלכותך", מהדהד קולו של קנז על רקע הדממה מאחוריו, "אם כבר להפך".

לאט הוא מסתובב, החול שמביאה איתה הרוח צורב את עיניו לרגע אחד ארוך. "כן?", הוא שואל, ולמרות שקולו יציב מצליח לסדוק אותו קצת השבר, "אז למה לא תוכל לעמוד כאן, בשעתה הקשה ביותר של הממלכה אולי, ולהבטיח שתמיד תתייצב לצידה של כוזר?"

קר מאד הבוקר, למרות חומה של השמש. והמשבים הקפואים מעלים כתמי קור וורדרדים על פניו השזופות של המונדרי.

"ומה שווה הבטחה, הוד מלכותך?" הוא שואל, עיניו הכהות נוצצות קצת. "מה שווה שבועתו של בן אנוש שאפילו את המחר אין בידיו? אני בחרתי לעמוד כאן היום, בחרתי למרות שיכולתי ללכת כבר מזמן. אבל כל שנותר בידיי לעשות הוא להתפלל שאבחר זאת גם מחר, וגם ביום שאחר כך", רגע הוא שותק ואז לוחש: "רק הבחירה הזאת בידיי, מלכי, להציע".


השמש עולה גבוה יותר אחרי שעוזב קנז. מסנוורת את עיניו בקרניים רכות מידי, זוהרות.

אור בהיר שוטף את הקריה המלכותית, את גגות האבן הנמוכים, ואת צריח האגף הדרומי של הארמון, המתנשא לצד המרפסת.

פעם ישב שם נסיך צעיר אחד, על הגג ההוא. פעם נופף בחרבו אל השמיים כדי למשוך את תשומת ליבו. פעם שבחר ללכת מכאן לדרכו – כאילו לא עשה למענו דבר כל אותן השנים.

אבל באמת, יקוואל, מה בסך הכול היה?

נער. ילד. אח. זיכרון לאדם שהיה, השתקפות למי שאולי עוד יהיה. מראה משופשפת, חדה ודוקרנית – מזכירה לו לאן שרק ילך, שאולי אכן לא יהיה ראוי למלוכה הזאת אף פעם.

והלוואי היה נולד כמו מיכאל. הלוואי היה טוב כמוהו, בלי לחשוב או להתלבט הרבה. הלוואי היה יכול בקלות כל כך, למלוך על הארץ הזאת מבלי לזכור עד כמה מדריכות הנגיעות האישיות את צעדיו כל הזמן.

הלוואי. אולי כך, למרות כל מה שיחזרו ויאמרו הסובבים באוזניו – היה יכול להאמין כי לא לנצח ירדוף את מצפונו מותו של אחיו הקטן.

אבל הוא לא. וגם אם יברח כל חייו מכך – תישאר תמיד נוכחת אותה העובדה הפשוטה, כי אולי באמת יהיה אחרים טובים ממנו, לעשות את כל מה שימשיך להיאבק עבורו לנצח.


ואולי באמת יהיה זה הקרב האחרון שלו; אולי יעזוב קנז את הארץ אחרי הכול; אולי תתאחד כוזר ותשרוד, רק כדי שיהרוס אותה יום אחד דווקא הוא במו ידיו.

ואין לו את העתיד ההוא לשלוט בו, אותה אשליה קסומה וחסרת ממשות, אותו בור אינסופי של פחד. רק ההווה בידיו עכשיו, ואותה הבחירה החוזרת, הפשוטה כל כך.

להזכיר לעצמו, יום יום מחדש, כי לעולם לא תהיה שייכת לו המלוכה בשל עצמו.

ואין בה יופי בבחירה הזאת, ואומץ, ורגעים זוהרים לנצוץ בהם על פסגת ההר. והיא ישנה, ובודדת, ומעייפת עד כאב כי למדת כבר להכיר אותה כל כך טוב עם הזמן.

וגם אכזבה יש בה, והפסד לפעמים, וריחוק מרעש מההמון. וגם סיום, כנראה, לא יהיה לה אף פעם.

ואולי יעשה זאת לנצח, אולי יעשה זאת רק ימים ספורים. אבל באמת, אחרי שיבוא הסוף ההוא – לא יהיה הבדל גדול כל כך בין הזמנים.

ואין אחד שיודע לומר לו איך תזכור אותו ההיסטוריה, אין אחד שיוכל להבטיח האם תשרוד כוזר את המאבק הזה או שמא תיפול, תעלם באבק הזמן החולף. אבל אולי יוכל להרשות לעצמו לקוות, שכשיבוא הסוף הזה, אם יבוא, יוכל להישיר אליו מבט, ולדעת שהלך לקראתו כל הדרך כשהוא נלחם.



על מעקה השיש עוד נוצץ הטל, בוהק לאורה הרך של השמש כאילו היו הטיפות הקטנות יהלומים זוהרים.

ריח עשן המאפיות כבר ממלא את הקריה המלכותית באדיו הדקיקים, וניחוח קלוש של גשם שוטף אותה ברעננותו החדשה של הבוקר. למטה, בחצר הארמון העמוסה, צונפים סוסים ברעש עמום.

מולו מרחף עדיין ענן הערפל על גגותיה של אתיל, רך ועמוק. רחוק יותר, על ההרים הגבוהים, אפשר כבר לראות איך זורחת השמש באינספור קרניים על היערות הכהים.

אבל מעליו ממש ריק הרקיע, תכול ונקי למרות הקור העז השורר.

אולי כמעט נקי, שכן קצת גבוה יותר, רחוקה עד שהיא נראית כמעט כנקודה זעירה – עפה עכשיו יונה אחת קטנה לבדה.

שלווה. נוסקת מעלה מעלה בדממה הבוקר האצילית שסביב. מנופפת בכנפיה כאילו לא ירד הגשם רק שעות ספורות קודם לכן על הארץ, חובט בטיפותיו הכבדות על השדות הצמאים.

ולמרות שהבוקר כבר עלה על אתיל, מאיר את כוזר כולה שוב ברכות. ועל אף שהקרב ההוא, קרוב מתמיד, כבר ממתין לו מעבר לפינה – הוא עדיין עומד שם. נושם עמוק את האוויר הצלול, ובוהה בה עד שהיא מתמזגת באופק האינסופי שמולו, נבלעת בצבעם הרך של השמיים.

אולי היא הייתה לבנה.


סוף.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
כמה מילים אחרי הסוף...
עוד אעלה בעז"ה שיתוף תהליך של הפאנפיק הארוך הזה... אבל לפני הכול, אם הגעתם עד לכאן, ושרדתם את הסיפור הארוך הזה על ההפסקות הארוכות יותר שלו ; ) - מגיעה לכם תודה.
אם לייקתם, הגבתם, הערתם או הארתם. כאן, בפרטי וגם במייל. הסיפור הזה לעולם לא היה מגיע לסוף שלו, אם לא הייתה לי דחיפה גדולה להמשיך לכתוב אותו מצד הקוראים.

כרגיל, ובמיוחד אחרי שהסתיים הסיפור וסוף וסוף אפשר לראות את העלילה כולה - אשמח לדעת מה היו החלקים המוצלחים יותר, אילו מסעות של דמויות אהבתם במיוחד, וגם את מה שפוספס...

משום מה קיבלתי כבר כמה תגובות שטענו שהיה קשה להגיע אל המייל שלי, אז מצרפת אותו שוב כאן, לכל אלו שלא יכולים להגיב באשכול: trianglebermudap # gmail.com.
 

רצתה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה פשוט...!!!

כמה שהמשפט הבא נכון!
נסיך או מלך, נער או גבר. איסתרק תמיד היה אמיץ מספיק כדי להכאיב לעצמו בשביל המטרה בה האמין בכל ליבו.
הוא פשוט עושה לעצמו ניתוח לב פתוח מבלי לרחם עליו, זה גרם לי להפסיק לנשום.
הסוף יפיפה! הקטע עם קנז זה סגירת מעגל מטורפת, ממש מחזיר אותנו לימים היפים של קנז הקורא את מחשבותיו של איסתרק היורש עצר.
ושוב, כמו אז, קנז עוזר לו לבחור באפשרות הכואבת והקלה.

חבל שנגמר, אבל גם כל דבר טוב בסוף מסתיים.
גם כוזר:cry: עכשיו רציני, מה קרה לה????
אין איזה פרק של אחרי הסוף? פליזזז
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אין איזה פרק של אחרי הסוף? פליזזז
פרק של אחרי הסוף - יחסום לנו את האופציה לדמיין את הסוף שהיינו רוצים.

את רוצה פרק על המוות של איסתרק ועל נפילת ממלכת כוזר?
תבוסתני מידי אני משערת.

את רוצה פרק על הסוף הטוב והדביק, ועל הממלכה שחיה באושר ובעושר עד עצם היום הזה?
(מה שלא הגיוני בהתחשב במה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה,
אבל נניח שזו היתה ממלכה בדיונית- או כמו שמיה אומרת- "כל קשר בינה לבין ממלכת כוזר הידועה במקורות, הוא מקרי בהחלט")

עדיין רוצה פרק? בטוחה?
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא פשוט עושה לעצמו ניתוח לב פתוח מבלי לרחם עליו, זה גרם לי להפסיק לנשום.
הסוף יפיפה! הקטע עם קנז זה סגירת מעגל מטורפת, ממש מחזיר אותנו לימים היפים של קנז הקורא את מחשבותיו של איסתרק היורש עצר.
כל מילה.

ושוב, כמו אז, קנז עוזר לו לבחור באפשרות הכואבת והקלה.
הייתי אומרת שקנז מהדהד את ההבנה שנפלה על איסתרק-
הוא מבין שכל יום מחדש הוא יצטרך לבחור באפשרות הכואבת.
והקרב הזה אף פעם לא יגמר.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  10  פעמים

לוח מודעות

למעלה