הנושאים החמים
הנושאים החמים
חם היום כמו בגיהינום, נראה לו. נשמע קלישאתי אבל למי אכפת. בכל מקרה אין כאן כמעט אנשים בבית הקברות לשמוע את זה.
הוא רוצה ללכת כבר, אבל לא יפה לברוח אחרי חמש דקות. במיוחד שזה רק הוא היום שזוכר עדיין להגיע מידי שנה.
"איזה חיים, גיא", הוא אומר בשקט ולא אכפת לו שזה בעצם קצת בקול. "לא יודע איך לספר לך את זה – אבל אולי אתה בכל מקרה יודע".
המצבה, שתקנית כמו אבן, לא עונה כמובן.
הוא מעביר יד על המצח בעייפות, משפשף עיניים אדומות מעוד יום ארוך של עבודה.
לפעמים בחלומות הוא חוזר ללילה ההוא בלבנון, מדמיין שזה הדם שלו שנוזל על המדים של גיא, ויש איזה ציר זמן חלופי שנמצא ברקע כל הזמן ומתפתל לו באיטיות במחשבות על מה היה קורה אם זה היה נגמר קצת אחרת.
אחר כך הוא יושב שם קצת קרוב יותר למצבה, וחם לו עוד יותר ויבש. והוא לא אומר כלום כי המוח שלו בוחר משום מה לחזור לבקרים הקרירים האלו כשהם תפסו קווים בשביל להראות נוכחות והגניבו פק"ל קפה כדי לקשקש על החלומות שלהם, וכמה נאיביים הם היו וכמה זה חונק לו את הגרון לפעמים.
"אנחנו עם שרוט", הוא מעדכן את גיא בסוף בחדשות האחרונות, אחרי שסיפר לו כבר שקיבל את הקידום ההוא בעבודה, הילדים כמעט לא נמצאים אצלו בזמן האחרון, וענת הוא שמע – מתחתנת שוב פעם. "שרוט לאללה. תאמין לי צדקת – כולם שקרנים ומתים על עצמם".
ואז, כי זה די מתבקש, הוא מגחך לעצמו לבד על האירוניה של הביטוי הזה בהתחשב בפרטנר שלו לשיחה.
גיא שנא פוליטיקאים, הוא זוכר טוב. עם כל הלב והנשמה. ובלוויה שלו, כמה מתאים, היו מלא כאלו עם חליפות מהודרות, צלמים ועוזרים, שעשו לעצמם יופי של יח"ץ מכל תמונה ותמונה.
"רבים על כלום ושום דבר עם אותם הדגלים וצועקים אחד על השני על אותן העוולות". הוא ממשיך לספר, ואז שותק כמה דקות כי הוא חושב פתאום שאולי זה משעמם את גיא, ולמה שמתים יתעניינו במריבות הטיפשיות מאד והחיות עוד יותר של השוכנים על פני האדמה.
"עושים חרם", הוא נאנח לבסוף כשהוא מחליט לדבר שוב פעם, ומלטף ביד מחוספסת את מסך הטלפון שלו. "לא קונים פה. לא קונים שם. אבל למי אכפת בסוף מהאנשים הקטנים".
למי אכפת. נכון.
הוא שומע בראש שלו את הצחוק הצרוד של גיא, זה שהסביר לו אי אז, כשהיו טיפשים מספיק כדי להעביר את הזמן בוויכוחים על האנושות והעולם – שהחיים הם ג'ונגל מדהים ושורד, פראי, וחסר כל סנטימנט לחלשים.
הוא לא הסכים אתו אז. לא הסכים בכלל. ואמר לגיא שעם כזאת גישה לא מגיעים לכלום. והנה הוא יושב עכשיו ברגליים משוכלות על האבנים החמות הללו חי מאד ועייף כל כך, וגיא שוכב בשלווה כבר שנים ארוכות וטובות מתחת לאדמה.
מ.ש.ל נראה לו. כמו שגיא אהב תמיד לומר בסיכומו של כל וויכוח.
אבל הוא די צדק, אם חושבים על כך לעומק. צחק עליו שהוא רוצה ללכת לחוף בקיסריה עם דלי וכף לחול מפלסטיק שרוט ולנסות לרוקן איתם את האוקיאנוס, והכי מצחיק שרק לאחרונה הוא מתחיל להבין כל חלק וחלק במשל הזה.
בחזור, לפני שהוא מתניע הוא בודק את הטלפון. מתעלם משיחות של קולגות טרחניים, הודעה אחת של ענת שיש לליאת את הטיפול שיניים היקר ההוא החודש, ועובר לאט על פושים אדמדמים. מחאות ספונטניות מאד באיילון ושר פיתות אחד שכדאי שישמע עליהן, צעדת ארגוני הנשים, ובסוף למטה הודעה קטנה על זריקת אבנים לכוון רכב ישראלי קרוב לחווארה. לנהגת, ולתינוקה שלום. רק זכוכיות מנופצות נשארו על הכביש, לב מרוסק מטראומה ואיש אחד שברח ויחזור כנראה ביום אחר לנסות לדייק קצת יותר.
ואף אחד לא יעשה כלום, הוא יודע. ולמה באמת שינסו לעשות משהו. הרי בכל מקרה גם אם הייתה מגיעה אותה נהגת למקום ממנו יצא עכשיו בתהלוכה המונית ועצובה מאד – אנשים היו עדיין מוחים את עיניהם ברגש רב, מאנפפים בקול צרוד על כמה נורא המוות הזה וכמה הוא טיפשי, וממשיכים בחייהם עד להתראה הבאה.
מישהו חותך אותו ביציאה, נהג אידיוט שנזכר שהוא צריך ימינה ברגע שאחרי האחרון. נהגת בטח, היה מדגיש לו גיא בעיניים בורקות אם היה כאן, תוך כדי חיפוש מכוון של זוגות אוזניים נשיות וכעוסות.
הוא דווקא לא מסכים עם הקביעה הזאת באופן גורף, אבל רק בגלל שגיא כנראה מסתכל עליו מלמעלה הוא מתקדם קצת ושולח מבט מברר ימינה – זה נהג. בחור צעיר עם מלא תלתלים שחורים, וסטיקר כועס של 'חובה להתנגד' על החלון.
"מיזוגן שוביניסט" הוא ממלמל לכוון המשוער בו אמור להימצא גיא וכנראה נכנס לו משהו לעין כשהוא שולח מבט אל התכלת הבוהקת, ורק המזגן הטרחני יודע שגיא כנראה היה חובט על כתפו בעליזות ומצהיר: "נכון. אבל כולנו ככה, אחי, מלאים בדעות קדומות עמוק בלב".
זה רמזור ארוך, והטיוטה הלבנה עדיין ממתינה בנתיב הימני והוא רוצה לומר לנהג שלה שהחיים קצרים מידי בשביל לחתוך אנשים בכביש ככה, אבל אז נזכר שהחיים גם קצרים מידי בשביל לפתוח חלון ברמזור ולנסות לחנך אנשים אחרים, אז הוא מתעלם ממנו וחוצה את הצומת עם יד שמאוגרפת חזק מידי על ההגה.
קרוב למשרד החוץ יש עדיין שלטים מההפגנה האחרונה, דגלים יפים ממש שמתנופפים בכחול מבריק ולבן זוהר, ומנקה רחובות מבוגר שאוסף מהמדרכה פליירים על שוויון וצדק בגב כפוף.
זה מצחיק קצת. איך במקום אחד אנשים גומרים את הכסף שלהם, מבזבזים את הזמן על דעות שניסחו אנשים אחרים, ומכלים את כוחותיהם על פוליטיקאים שלא יודעים בכלל על קיומם והם שונאים מכל הלב והנשמה. וממש לא רחוק מכאן, תחת אבנים ירושלמיות ומקומטות, ישנים בשלווה אנשים שהחזיקו בדעות דומות מאד עד לא מזמן.
הוא בולע ומגביר קצת את המוזיקה. ברדיו מנגנים את 'החיטה צומחת שוב', והוא ממצמץ כמה פעמים לפני שהוא חושב שאולי צריך לספר להם שיום הזיכרון עבר כבר ואפשר לחזור לשמוח בלי נקיפות מצפון, ואז מנמיך בחזרה כי הם חזרו לשים שירים של ילדים בני שמונה עשרה שמקשקשים על הגשמה וחלומות כי לא הצליחו להבין עדיין איך עובדים החיים.
בערב, כשהכוכבים כבר יוצאים לבקר בשמים, הוא מגיע אל הרחוב השקט שבו הוא גר. ובדיוק כשהוא מעביר לפארקינג ונזכר שבבית נגמר החלב לקפה ואין מכולת פתוחה ברדיוס של עשר דקות נסיעה לפחות – נכבית מנורת הרחוב שמטילה על הרכב אור קלוש וכתמתם. ואחריה עוד מנורה אחת, ועוד אחרות רחוקות יותר בהמשכו של הרחוב הארוך.
זה מצחיק אבל לשנייה אחת קטנטנה הוא מחפש מסביב חתולה עם סימנים סביב העיניים או איזה איש זקן עם שיער ארוך ולבן, אבל אחר כך משתלט המוח ההגיוני שלו על הסיטואציה והקסם המוזר שנוזל בעורקיו מתפוגג, והוא מגלה שגם ריבועי האור שבבניינים מסביב הפכו אפרפרים ומבין שיש הפסקת חשמל כללית בכל הרחוב למרבה הצער.
הוא נאנח כי נגמרה לו הבטרייה בטלפון בדיוק לפני שתי דקות, ואפילו תאורת חירום נורמלית אין ליד הבניין הזה. אז הוא ממתין דקה אחת ארוכה ואחריה עוד ארבע אחרות נוספות רק כדי להגיע למסקנה המלהיבה שהתקלה הזאת לא הולכת להיות קצרה ככל הנראה.
הוא נאנח שוב ומגשש את הדרך החוצה. יוצא, טורק את הדלת ולוחץ על כפתור הנעילה שמכבה איתו גם את האורות של הרכב - רק כדי להיתקל בקרטון גבוה שזרק מישהו צמוד לחניה שלו, לעקם את הרגל, ולהשתטח בצורה שהייתה יכלה להיות מביכה מאד לו היו כעת ברחוב אור וקהל.
הוא מתרומם בשפתיים חשוקות, מנסה לדדות על רגל אחת ומשחרר קללה שקטה לאוויר הקריר כשהוא מגלה שהוא לא יכול לדרוך על הרגל השנייה בלי להתנשף בכאב.
כמה מקסים. ואיזה סיום מרגש ומתאים במיוחד ליום הארוך הזה.
"למה לקלל", אומר קול נעים וצרוד קצת מאחוריו, והוא מסובב את הראש במהירות ומסתנוור מאיזו צללית שנראית כמו גבר בשלהי שנות החמישים שלו עם שער אפור וקרחת קטנה.
הוא מרים יד כדי לחסום את אלומת האור הדוקרת, והצללית מורידה את פנס החרום הכבד שבידה והוא מוצא עצמו מביט בגבר מבוגר שעור פניו קמוט למדי, שמביט בו וחיוך קטן מכווץ את עיניו.
יחסית לדמבלדור, מסתבר, הוא הרבה פחות מרשים. המוח שלו חייב לציין זאת לשם ההוגנות.
"תעקם את הרגל בחושך הזה ואז תדבר", הוא מציע בחיוך חביב ומתוק, וזה רק כי הוא מכבד אנשים שמבוגרים ממנו לפחות בעשור. "למה לא עושים כאן תאורת חירום נורמלית?"
האיש מושך בכתפיו ורק מושיט לו את הפנס שבידו. "קח, תבדוק שהקרסול לא התנפח".
הוא מעקם את השפתיים בפקפוק אבל מחליט להקשיב להצעה של האיש אחרי הניסיון הלא מוצלח שלו לנסות לצעוד מקודם.
הקרסול נראה בסדר, טיפה נפוח אבל לא מידי, והאיש שמציג עצמו כחובש סבור שזה אפילו לא נקע – אולי רק מכה יבשה וחזקה.
"אין לי פנס", הוא מרגיש צורך להסביר את הנפילה הזאת, ומנופף בטלפון חסר התועלת שבידו. "בדיוק נגמרה לי הבטרייה".
האיש הזר מחייך, הוא לא זוכר שראה אותו פעם בחדר המדרגות, אולי הוא מהבניין הסמוך. "בוא", הוא מציע ומושיט את ידו לתמיכה והרגל שלו לא מאפשרת לו ברירה אחרת חוץ מלהיתמך בה. "ידעתי שיהיו כאלו שיסתבכו", הוא מסביר וניצוץ עליז מאיר את עיניו. "זאת לא הפעם ראשונה שיש כאן הפסקת חשמל בשעות האלו והרחוב הזה חשוך כמו הגיהנום".
הוא מחייך כי נדמה לו שהיום הגיע להרבה מסקנות שקשורות למקום הנעלם הזה, ואז מכווץ את עיניו כשחודרות לתודעתו מילותיו של האיש. "יצאת לחפש אנשים שנתקעו בחושך?" הוא שואל ובקולו יש נימה קטנה של חוסר אמון.
"כן", אומר האיש בפשטות ומעביר את היד עם הפנס על המעגל הקרוב אליהם. "יש לי תאורת חירום טובה וידע רפואי – למה לא להושיט עזרה למי שצריך?"
"למה כן?", הוא מחזיר בשאלה. "סליחה שאני אומר, ותודה רבה שאתה עוזר לי, אבל בשביל מה לטרוח לצאת אם בכל מקרה תוכל לעזור רק לאחד או שניים – הרי אין לך יותר מידי יכולת מעבר לזה".
"נו", אומר האיש כממתין להמשך. "אז מה?"
הוא שותק ורק גבותיו עולות מעט בתמיהה. והם נכנסים ללובי הישן של הבניין, שמואר כרגע בתאורה לבנבנה וחיוורת מאד.
"אין לך יכולת לעשות כלום כמעט", הוא חוזר לבסוף בשקט, אחרי שהוא מחליף את התמיכה של היד במעקה המדרגות המקולף. "מה זה פנס אחד מול רחוב חשוך כמו זה שבחוץ?"
"אבל זה בדיוק זה", מחייך האיש ומרים את הפנס שבידו מעט. "פנס אחד. מאיר. זוהר. עם אלומת אור חדה שיכולה לעזור למישהו אחר להצליח להגיע הביתה. לא יודע מה לומר לך, אבל אני אף פעם לא ביקשתי להחליף את חברת החשמל".
הוא שותק לרגע ועיניו בוהות לשנייה אחת ארוכה בפנס הזורח שבידו של האיש, ואז הוא מהנהן בראשו, מודה למיטיבו האלמוני וממשיך לטפס לאט את המדרגות שעוד נותרו לו, לאורה של נורת החירום הקטנה שבתקרה.
חברת חשמל. זאת אנלוגיה נחמדה למען האמת, אפילו שגיא היה בטח מלגלג עליה. והוא חושב לעצמו שגם עם הדלי והכף שהשאיר במשל ההוא על החוף אפשר להביא עדיין מספיק מים מהים כדי לבנות ארמונות יפים מאד בחול.
כשהוא מגיע לדירה שלו אין עדיין חשמל, והוא מצליח למצוא את תאורת החירום רק אחרי גישושים ארוכים ואיטיים מאד בעומק המדף שבארון הכניסה.
בשקט הוא נכנס למטבח ומוזג לעצמו לאור המנורה החלשה כוס מים אחת גדולה. בחוץ חשוך הרחוב עדיין וגם החלונות שמולו אפלים ושחורים מאד.
זה חוק טבע, הוא יודע. אור מול חושך וכל מיני דברים פיזיקליים כאלו. אין כאן שום עניין מיוחד באמת.
ולמרות שהוא כבר יודע את כל זה, ועל אף שהוא אדם הגיוני בדרך כלל - הוא מוצא עצמו מביט בחלון למשך זמן ארוך מאד אחר כך, עוקב בעיניים מטושטשות אחר אלומת האור היחידה הזאת, שברורה וזוהרת מאד על רקע האפלה.
נראה לי שיש מה לשפר כאן עדיין : ) אז אשמח לביקורת...
הוא רוצה ללכת כבר, אבל לא יפה לברוח אחרי חמש דקות. במיוחד שזה רק הוא היום שזוכר עדיין להגיע מידי שנה.
"איזה חיים, גיא", הוא אומר בשקט ולא אכפת לו שזה בעצם קצת בקול. "לא יודע איך לספר לך את זה – אבל אולי אתה בכל מקרה יודע".
המצבה, שתקנית כמו אבן, לא עונה כמובן.
הוא מעביר יד על המצח בעייפות, משפשף עיניים אדומות מעוד יום ארוך של עבודה.
לפעמים בחלומות הוא חוזר ללילה ההוא בלבנון, מדמיין שזה הדם שלו שנוזל על המדים של גיא, ויש איזה ציר זמן חלופי שנמצא ברקע כל הזמן ומתפתל לו באיטיות במחשבות על מה היה קורה אם זה היה נגמר קצת אחרת.
אחר כך הוא יושב שם קצת קרוב יותר למצבה, וחם לו עוד יותר ויבש. והוא לא אומר כלום כי המוח שלו בוחר משום מה לחזור לבקרים הקרירים האלו כשהם תפסו קווים בשביל להראות נוכחות והגניבו פק"ל קפה כדי לקשקש על החלומות שלהם, וכמה נאיביים הם היו וכמה זה חונק לו את הגרון לפעמים.
"אנחנו עם שרוט", הוא מעדכן את גיא בסוף בחדשות האחרונות, אחרי שסיפר לו כבר שקיבל את הקידום ההוא בעבודה, הילדים כמעט לא נמצאים אצלו בזמן האחרון, וענת הוא שמע – מתחתנת שוב פעם. "שרוט לאללה. תאמין לי צדקת – כולם שקרנים ומתים על עצמם".
ואז, כי זה די מתבקש, הוא מגחך לעצמו לבד על האירוניה של הביטוי הזה בהתחשב בפרטנר שלו לשיחה.
גיא שנא פוליטיקאים, הוא זוכר טוב. עם כל הלב והנשמה. ובלוויה שלו, כמה מתאים, היו מלא כאלו עם חליפות מהודרות, צלמים ועוזרים, שעשו לעצמם יופי של יח"ץ מכל תמונה ותמונה.
"רבים על כלום ושום דבר עם אותם הדגלים וצועקים אחד על השני על אותן העוולות". הוא ממשיך לספר, ואז שותק כמה דקות כי הוא חושב פתאום שאולי זה משעמם את גיא, ולמה שמתים יתעניינו במריבות הטיפשיות מאד והחיות עוד יותר של השוכנים על פני האדמה.
"עושים חרם", הוא נאנח לבסוף כשהוא מחליט לדבר שוב פעם, ומלטף ביד מחוספסת את מסך הטלפון שלו. "לא קונים פה. לא קונים שם. אבל למי אכפת בסוף מהאנשים הקטנים".
למי אכפת. נכון.
הוא שומע בראש שלו את הצחוק הצרוד של גיא, זה שהסביר לו אי אז, כשהיו טיפשים מספיק כדי להעביר את הזמן בוויכוחים על האנושות והעולם – שהחיים הם ג'ונגל מדהים ושורד, פראי, וחסר כל סנטימנט לחלשים.
הוא לא הסכים אתו אז. לא הסכים בכלל. ואמר לגיא שעם כזאת גישה לא מגיעים לכלום. והנה הוא יושב עכשיו ברגליים משוכלות על האבנים החמות הללו חי מאד ועייף כל כך, וגיא שוכב בשלווה כבר שנים ארוכות וטובות מתחת לאדמה.
מ.ש.ל נראה לו. כמו שגיא אהב תמיד לומר בסיכומו של כל וויכוח.
אבל הוא די צדק, אם חושבים על כך לעומק. צחק עליו שהוא רוצה ללכת לחוף בקיסריה עם דלי וכף לחול מפלסטיק שרוט ולנסות לרוקן איתם את האוקיאנוס, והכי מצחיק שרק לאחרונה הוא מתחיל להבין כל חלק וחלק במשל הזה.
בחזור, לפני שהוא מתניע הוא בודק את הטלפון. מתעלם משיחות של קולגות טרחניים, הודעה אחת של ענת שיש לליאת את הטיפול שיניים היקר ההוא החודש, ועובר לאט על פושים אדמדמים. מחאות ספונטניות מאד באיילון ושר פיתות אחד שכדאי שישמע עליהן, צעדת ארגוני הנשים, ובסוף למטה הודעה קטנה על זריקת אבנים לכוון רכב ישראלי קרוב לחווארה. לנהגת, ולתינוקה שלום. רק זכוכיות מנופצות נשארו על הכביש, לב מרוסק מטראומה ואיש אחד שברח ויחזור כנראה ביום אחר לנסות לדייק קצת יותר.
ואף אחד לא יעשה כלום, הוא יודע. ולמה באמת שינסו לעשות משהו. הרי בכל מקרה גם אם הייתה מגיעה אותה נהגת למקום ממנו יצא עכשיו בתהלוכה המונית ועצובה מאד – אנשים היו עדיין מוחים את עיניהם ברגש רב, מאנפפים בקול צרוד על כמה נורא המוות הזה וכמה הוא טיפשי, וממשיכים בחייהם עד להתראה הבאה.
מישהו חותך אותו ביציאה, נהג אידיוט שנזכר שהוא צריך ימינה ברגע שאחרי האחרון. נהגת בטח, היה מדגיש לו גיא בעיניים בורקות אם היה כאן, תוך כדי חיפוש מכוון של זוגות אוזניים נשיות וכעוסות.
הוא דווקא לא מסכים עם הקביעה הזאת באופן גורף, אבל רק בגלל שגיא כנראה מסתכל עליו מלמעלה הוא מתקדם קצת ושולח מבט מברר ימינה – זה נהג. בחור צעיר עם מלא תלתלים שחורים, וסטיקר כועס של 'חובה להתנגד' על החלון.
"מיזוגן שוביניסט" הוא ממלמל לכוון המשוער בו אמור להימצא גיא וכנראה נכנס לו משהו לעין כשהוא שולח מבט אל התכלת הבוהקת, ורק המזגן הטרחני יודע שגיא כנראה היה חובט על כתפו בעליזות ומצהיר: "נכון. אבל כולנו ככה, אחי, מלאים בדעות קדומות עמוק בלב".
זה רמזור ארוך, והטיוטה הלבנה עדיין ממתינה בנתיב הימני והוא רוצה לומר לנהג שלה שהחיים קצרים מידי בשביל לחתוך אנשים בכביש ככה, אבל אז נזכר שהחיים גם קצרים מידי בשביל לפתוח חלון ברמזור ולנסות לחנך אנשים אחרים, אז הוא מתעלם ממנו וחוצה את הצומת עם יד שמאוגרפת חזק מידי על ההגה.
קרוב למשרד החוץ יש עדיין שלטים מההפגנה האחרונה, דגלים יפים ממש שמתנופפים בכחול מבריק ולבן זוהר, ומנקה רחובות מבוגר שאוסף מהמדרכה פליירים על שוויון וצדק בגב כפוף.
זה מצחיק קצת. איך במקום אחד אנשים גומרים את הכסף שלהם, מבזבזים את הזמן על דעות שניסחו אנשים אחרים, ומכלים את כוחותיהם על פוליטיקאים שלא יודעים בכלל על קיומם והם שונאים מכל הלב והנשמה. וממש לא רחוק מכאן, תחת אבנים ירושלמיות ומקומטות, ישנים בשלווה אנשים שהחזיקו בדעות דומות מאד עד לא מזמן.
הוא בולע ומגביר קצת את המוזיקה. ברדיו מנגנים את 'החיטה צומחת שוב', והוא ממצמץ כמה פעמים לפני שהוא חושב שאולי צריך לספר להם שיום הזיכרון עבר כבר ואפשר לחזור לשמוח בלי נקיפות מצפון, ואז מנמיך בחזרה כי הם חזרו לשים שירים של ילדים בני שמונה עשרה שמקשקשים על הגשמה וחלומות כי לא הצליחו להבין עדיין איך עובדים החיים.
בערב, כשהכוכבים כבר יוצאים לבקר בשמים, הוא מגיע אל הרחוב השקט שבו הוא גר. ובדיוק כשהוא מעביר לפארקינג ונזכר שבבית נגמר החלב לקפה ואין מכולת פתוחה ברדיוס של עשר דקות נסיעה לפחות – נכבית מנורת הרחוב שמטילה על הרכב אור קלוש וכתמתם. ואחריה עוד מנורה אחת, ועוד אחרות רחוקות יותר בהמשכו של הרחוב הארוך.
זה מצחיק אבל לשנייה אחת קטנטנה הוא מחפש מסביב חתולה עם סימנים סביב העיניים או איזה איש זקן עם שיער ארוך ולבן, אבל אחר כך משתלט המוח ההגיוני שלו על הסיטואציה והקסם המוזר שנוזל בעורקיו מתפוגג, והוא מגלה שגם ריבועי האור שבבניינים מסביב הפכו אפרפרים ומבין שיש הפסקת חשמל כללית בכל הרחוב למרבה הצער.
הוא נאנח כי נגמרה לו הבטרייה בטלפון בדיוק לפני שתי דקות, ואפילו תאורת חירום נורמלית אין ליד הבניין הזה. אז הוא ממתין דקה אחת ארוכה ואחריה עוד ארבע אחרות נוספות רק כדי להגיע למסקנה המלהיבה שהתקלה הזאת לא הולכת להיות קצרה ככל הנראה.
הוא נאנח שוב ומגשש את הדרך החוצה. יוצא, טורק את הדלת ולוחץ על כפתור הנעילה שמכבה איתו גם את האורות של הרכב - רק כדי להיתקל בקרטון גבוה שזרק מישהו צמוד לחניה שלו, לעקם את הרגל, ולהשתטח בצורה שהייתה יכלה להיות מביכה מאד לו היו כעת ברחוב אור וקהל.
הוא מתרומם בשפתיים חשוקות, מנסה לדדות על רגל אחת ומשחרר קללה שקטה לאוויר הקריר כשהוא מגלה שהוא לא יכול לדרוך על הרגל השנייה בלי להתנשף בכאב.
כמה מקסים. ואיזה סיום מרגש ומתאים במיוחד ליום הארוך הזה.
"למה לקלל", אומר קול נעים וצרוד קצת מאחוריו, והוא מסובב את הראש במהירות ומסתנוור מאיזו צללית שנראית כמו גבר בשלהי שנות החמישים שלו עם שער אפור וקרחת קטנה.
הוא מרים יד כדי לחסום את אלומת האור הדוקרת, והצללית מורידה את פנס החרום הכבד שבידה והוא מוצא עצמו מביט בגבר מבוגר שעור פניו קמוט למדי, שמביט בו וחיוך קטן מכווץ את עיניו.
יחסית לדמבלדור, מסתבר, הוא הרבה פחות מרשים. המוח שלו חייב לציין זאת לשם ההוגנות.
"תעקם את הרגל בחושך הזה ואז תדבר", הוא מציע בחיוך חביב ומתוק, וזה רק כי הוא מכבד אנשים שמבוגרים ממנו לפחות בעשור. "למה לא עושים כאן תאורת חירום נורמלית?"
האיש מושך בכתפיו ורק מושיט לו את הפנס שבידו. "קח, תבדוק שהקרסול לא התנפח".
הוא מעקם את השפתיים בפקפוק אבל מחליט להקשיב להצעה של האיש אחרי הניסיון הלא מוצלח שלו לנסות לצעוד מקודם.
הקרסול נראה בסדר, טיפה נפוח אבל לא מידי, והאיש שמציג עצמו כחובש סבור שזה אפילו לא נקע – אולי רק מכה יבשה וחזקה.
"אין לי פנס", הוא מרגיש צורך להסביר את הנפילה הזאת, ומנופף בטלפון חסר התועלת שבידו. "בדיוק נגמרה לי הבטרייה".
האיש הזר מחייך, הוא לא זוכר שראה אותו פעם בחדר המדרגות, אולי הוא מהבניין הסמוך. "בוא", הוא מציע ומושיט את ידו לתמיכה והרגל שלו לא מאפשרת לו ברירה אחרת חוץ מלהיתמך בה. "ידעתי שיהיו כאלו שיסתבכו", הוא מסביר וניצוץ עליז מאיר את עיניו. "זאת לא הפעם ראשונה שיש כאן הפסקת חשמל בשעות האלו והרחוב הזה חשוך כמו הגיהנום".
הוא מחייך כי נדמה לו שהיום הגיע להרבה מסקנות שקשורות למקום הנעלם הזה, ואז מכווץ את עיניו כשחודרות לתודעתו מילותיו של האיש. "יצאת לחפש אנשים שנתקעו בחושך?" הוא שואל ובקולו יש נימה קטנה של חוסר אמון.
"כן", אומר האיש בפשטות ומעביר את היד עם הפנס על המעגל הקרוב אליהם. "יש לי תאורת חירום טובה וידע רפואי – למה לא להושיט עזרה למי שצריך?"
"למה כן?", הוא מחזיר בשאלה. "סליחה שאני אומר, ותודה רבה שאתה עוזר לי, אבל בשביל מה לטרוח לצאת אם בכל מקרה תוכל לעזור רק לאחד או שניים – הרי אין לך יותר מידי יכולת מעבר לזה".
"נו", אומר האיש כממתין להמשך. "אז מה?"
הוא שותק ורק גבותיו עולות מעט בתמיהה. והם נכנסים ללובי הישן של הבניין, שמואר כרגע בתאורה לבנבנה וחיוורת מאד.
"אין לך יכולת לעשות כלום כמעט", הוא חוזר לבסוף בשקט, אחרי שהוא מחליף את התמיכה של היד במעקה המדרגות המקולף. "מה זה פנס אחד מול רחוב חשוך כמו זה שבחוץ?"
"אבל זה בדיוק זה", מחייך האיש ומרים את הפנס שבידו מעט. "פנס אחד. מאיר. זוהר. עם אלומת אור חדה שיכולה לעזור למישהו אחר להצליח להגיע הביתה. לא יודע מה לומר לך, אבל אני אף פעם לא ביקשתי להחליף את חברת החשמל".
הוא שותק לרגע ועיניו בוהות לשנייה אחת ארוכה בפנס הזורח שבידו של האיש, ואז הוא מהנהן בראשו, מודה למיטיבו האלמוני וממשיך לטפס לאט את המדרגות שעוד נותרו לו, לאורה של נורת החירום הקטנה שבתקרה.
חברת חשמל. זאת אנלוגיה נחמדה למען האמת, אפילו שגיא היה בטח מלגלג עליה. והוא חושב לעצמו שגם עם הדלי והכף שהשאיר במשל ההוא על החוף אפשר להביא עדיין מספיק מים מהים כדי לבנות ארמונות יפים מאד בחול.
כשהוא מגיע לדירה שלו אין עדיין חשמל, והוא מצליח למצוא את תאורת החירום רק אחרי גישושים ארוכים ואיטיים מאד בעומק המדף שבארון הכניסה.
בשקט הוא נכנס למטבח ומוזג לעצמו לאור המנורה החלשה כוס מים אחת גדולה. בחוץ חשוך הרחוב עדיין וגם החלונות שמולו אפלים ושחורים מאד.
זה חוק טבע, הוא יודע. אור מול חושך וכל מיני דברים פיזיקליים כאלו. אין כאן שום עניין מיוחד באמת.
ולמרות שהוא כבר יודע את כל זה, ועל אף שהוא אדם הגיוני בדרך כלל - הוא מוצא עצמו מביט בחלון למשך זמן ארוך מאד אחר כך, עוקב בעיניים מטושטשות אחר אלומת האור היחידה הזאת, שברורה וזוהרת מאד על רקע האפלה.
נראה לי שיש מה לשפר כאן עדיין : ) אז אשמח לביקורת...
נערך לאחרונה ב:
