אף פעם לא החשיבה לאה דיאלידאן את עצמה לאישה חזקה.
אמא שלה אולי הייתה אחת כזאת, או לפחות כך טענה מירקי האומנת שלה בכל פעם בה נחה עליה רוח געגועים. ובהתחשב בכך שפטירתה של אמה בגיל שלוש ומחצה הותירה במוחה רק צבעים מטושטשים וצליל זיכרונות עמום – קיבלה לאה את דעתה מבלי לתהות מעולם מהי בכלל משמעותה של ההגדרה הזאת.
בחוץ דווקא כן נחשבה אחת כזאת, או כך לפחות טענו חברותיה הטובות באוזניהן של בנות הלוויה שלה בפעמים בהן חשבו שהיא אינה שומעת.
עוצמתית, טענה אז שאה, אשתו של שר הפנים. מחושבת, דייקה אלווה דאטמיאל בנכבדות. ורק דבורה העברי שהכירה אותה היטב עוד מאותם ימים עליזים באתיל, לחשה: בודדה.
לאט היא מלפפת את הצמיד הכסוף שעל ידה, חשה היטב את הדופק הפועם שם מהיר וחזק, ואז מחליקה ידה מטה אל טבעת הנישואין שעל אצבעה.
"מתי", היא אומרת, מועכת את גליל הקלף הדקיק שבין אצבעותיה, "וכמה זמן עבר מאז יצא הוד מלכותו ממצודת דיאר, אוהד?"
שפתיו של האיש אפור השיער מתכווצות קצת: "הם עזבו אתמול, הוד מלכותך", הוא עונה, "לקראת הצהריים. הוד רוממותו המלך יוסף לקח עמו את הפלוגה השלישית מחיל ההוסטרס בדרכו אל איינה שמעברה השני של גבול".
גליל הקלף שבידיה כבר מקומט ולח תחת ידיה המיוזעות. "והוא ביקש ממך ליידע אותי בדבר המכתב רק בבוקר שלמחרת התקיפה?"
ידיו של העבד משתפשפות בעצבנות אחת בשנייה. "לא, הוד מלכותך", הוא קד, "הוד מלכותו ביקש ממני להמתין עד שיחזרו הסיירים אל המצודה ויביאו איתם את הבשורות על מותו של המלך איסתרק, ונפילתם של שרי ממשלתו בשבי. רק לאחר מכן צוויתי לרכב לאלקן ולהביא את המכתב שהפקיד בידיי אל עוצר כוזר".
טרקלין האורחים שלה חמים תמיד ומוסק היטב ברוב ימות השנה. אבל למרות שבאח בוערת אש נאה ועליזה – חשה לאה כאילו צמררה רוח צפונית קפואה את גבה. "אז מה השתבש?", היא שואלת, וקולה צרוד מאד לאוזניה.
לאט מרים אוהד כתף אחת, וידיו מתחככות שוב בעצבנות: "הסייר שנמלט בחזרה לא ידע או לא רצה לספר הרבה – רק טען שמאזן הכוחות התהפך לרעתם כשהופיע שלוואן פתאום בזירה".
שלוואן?
החדר מסתובב פתאום מול עיניה של לאה, וידה האוחזת בקלף נשלחת אל זרועה של המשרתת העומדת מעט מאחור בנאמנות. "שלוואן צריך להיות ברכס הרי הגריגה", היא לוחשת, "באחוזת בנטיליאן".
"כן", מאשר העבד בכבדות, "נכון".
אישה עוצמתית אמרה עליה שאה פעם. אישה חזקה מאד. "בעלי", לוחשת האישה ההיא עכשיו, אצבעותיה לוחצות על זרועה של המשרתת, "הוא מת, נכון?"
לאט משפיל אוהד את עיניו מטה, שותק לרגע אחד ארוך: "כן, הוד מלכותך", הוא אומר לבסוף וקולו מהדהד מאד על רקע הדממה העמוקה.
טרקלין הוורדים, כך נהג פעם שלוואן לקרוא למקום הזה. טרקלין שיש בו הרבה לבן וגם ורוד, וריח מתוק מידי ופרחוני. ריח שמסחרר עכשיו את ראשה כל כך, עד שהיא תוהה לעצמה האם אזל האוויר כולו מהחדר סתם כך פתאום.
לטובתך, מהדהד השקט העמוק. לשמה הטוב של משפחתנו, לוחשות הטיפות בשעון המים העתיק. למען ניצחון כוזר, חוזר הקלף המקומט שבידה באותיות שחורות, שבורות.
צליל נשיפה חלש בורח משפתיה פתאום.
אי שם בשחר ההיסטוריה, כשאתיל עוד זרחה בוורוד רך מבעד לחלונה מידי בוקר, ברכיהו לא נעלם מעבר לארצות החושך, ושלוואן עוד הסכים לתת בה אמון – טענה באוזניו של יוסף שהיא מכירה אותו טוב יותר מכולם.
הוא הנהן, אמר לה שהיא צודקת כל כך, ואז גלגל את רגל הזכוכית של כוס היין שבידו, ועבר לספר לה על השיט שתוכנן על הבאטרגן לקיץ הבא.
ואז הייתה עדיין תמימה, תמימה ורכה מספיק כדי לחייך בחזרה חיוך אחד יפה מידי, ולחוש את עצמה ברת מזל ובו זמנית חכמה כל כך.
אבל אחר כך עבר הזמן. הרבה זמן. ילדות גדלות, כך טענה האומנת שלה, כשהן מפסיקות להאמין לזוהר הכוכבים. אולי אם הייתה מירקי עוד בחיים, הייתה לאה מספרת לה שכוכבים נוצצים דווקא קיימים אי שם בשמיים, ילדות גדלות כשהן מבינות כמה גדול המרחק ביניהם לארץ.
הרבה לימדה אותה אתיל. הרבה לימדה אותה גם אלקן. אבל יותר מכולם לימדו אותה החיים לצד האיש שהפך מאביר למלך רק בכוח מוחו וכישרונותיו – לחשוד תמיד בקיומו של מניע נוסף, נסתר מעיני הכול.
היא בולעת, מתרכזת לרגע אחד ארוך בפריסתו של הקלף וגלגולו מחדש. "ואתה יודע למה בחר הוד מלכותו לתקוף דווקא עכשיו, האין זאת?"
שפתיו של אוהד מתכווצות שוב, אבל עוד לפני שהוא מספיק לפתוח את פיו קוטע אותו רעש הצירים הרך של הדלתות הנפתחות.
משרת לבוש הדר מופיע בפתח הנפער. ובעוד הוא קד עמוקות, עוקף אותו גבר ששערו ארוך ומכסיף בקצוות, וגלימתו צחה ולבנה עד מאד.
"פאר", מכריזה לאה, שומטת במהירות את ידה מזרועה של בת לווייתה. "איך ידעת להגיע לכאן בדיוק עכשיו?"
פאר לא עונה, רק עיניו מדלגות בין פניהם של הנוכחים בחדר ונעצרות בפניו המבוהלות של העבד.
לאט שואפת לאה מהאוויר הבשום שבחדר, מעבירה את עיניה ממבט עיניו הנוקשה של בנה אל עיניו המתרחבות של אוהד.
"אביך", היא מתחילה לומר, פוסעת צעד אחד קדימה לכוונו.
פאר משפיל את עיניו: "אני יודע", הוא קוטע אותה וקולו זר. "אוהד הגיע אליי לפני שפנה אלייך כדי לספר לי את העובדות כולן, ומטריאס הגיע לאלקן קרוב לזריחה".
החדר שקט, שקט מאד. ופרצופו של פאר נדמה לה תמיד כחומה אטומה, כזאת שאין לה כמעט יכולת לקרוא.
"אוהד הגיע כדי להעביר לידיי מכתב שהותיר אביך בעבורי", היא אומרת לבסוף, מעבירה את פיסת הקלף המקופלת לידה השנייה.
"מכתב", חוזר פאר, מרים את עיניו מרצפת הטרקלין הבוהקת ומעביר אותן אל מטריאס.
"מכתב", מאשרת לאה, קולה נוקשה. ואז תוקפת הסחרחורת הבוגדנית שוב את ראשה והיא נאלצת לשלוח את ידה לתמיכה.
מכתב, מכתב ארוך. מכתב מדויק ומפורט, מלא ומתוכנן היטב. מכיל בתוכו הסברים עבור ניצחון וכישלון גם יחד. ובשני המקרים הללו – נכתב כאילו ידע בעליו מראש שלא ישרוד את הקרב הזה, לא משנה כלל מה יהיה תוצאותיו הסופיות.
ולא, ואין לה כל צורך בתובנותיו של מטריאס או בידיעותיו של אוהד – כדי להבין מדוע בחר בעלה להקריב את חייו עבור אותו סוף עלום.
"אני בסדר", היא אומרת, מנופפת בידה להרחיק את ידו התומכת של פאר שנשלחת במהירות לכיוונה. "אני בסדר, באמת. זה אבא שלך שהיה חולה, לא אני".
בבת אחת קופא פאר באמצע תנועתו, וידו המושטת קדימה נופלת מטה באיטיות. "את יודעת" הוא אומר בשקט, עיניו בורחות לכיוונו של אוהד. "סיפרת לה?" הוא שואל, וכשאף תגובה לא מגיעה מכיוונו של העבד מסב את פניו לכוונו של המשרת שעל יד הדלת ואומר: "הותירו אותנו לבד".
בשפתיים מהודקות וגו זקוף היא ממתינה, מאזינה לרחש סוליות נעליו של העבד, וצליל פסיעותיה הרכות של המשרתת על רצפת השיש. וכל אותו הזמן נעוץ מבטה בפניו החיוורות של בכורה.
"אז ידעת", ספק שואל ספק קובע פאר כשנשמעת נקישתה העמומה של הדלת, מפנה את פניו אליה.
נשיפה חלשה אחת נמלטת משפתיה. "מה חשבת, ילד", היא לוחשת, לוחצת את פיסת הזהב הדקיקה שעל אצבעה עד כאב. "שלא אדע?"
פאר שותק, כשם שעשה תמיד מאז היה ילד ולא ידע מה לומר במצבים מורכבים שכאלה, רק שפתיו נעות מעט כשהוא בולע בחדות.
"תקרא", היא לוחשת אחרי שהשקט הופך עמוק מידי, מושיטה לו את הקלף. "תקרא איך תכנן הכול, איך רקם לפרטי פרטים תוכנית מורכבת שלא היה לנו בה כל חלק. איך כרת ברית עם אויביה של כוזר רק כדי להבטיח עבורך ועבור משפחתנו את המלכות לדורות הבאים".
פאר שותק, מביט בה לרגע אחד נוסף, ואז משפיל את עיניו אל המכתב הקצר.
"הוא כתב לי גם דברים דומים", הוא אומר לבסוף, מרים את עיניו, "ביקש ממני לנצל את ההזדמנות ולתקוף את כוזר הישנה מצידנו כדי להבטיח את כיבושה באופן סופי משני הצדדים".
לאה שותקת, מעבירה את מבטה על הווילונות העדינים, השקופים כמעט, המכסים את החלונות הגבוהים שבטרקלינה. "אז מהי הבעיה?", היא שואלת בשקט, מחזירה את מבטה אליו. "מה מונע בעדך לקיים את רצונו?"
פאר בולע. "מטריאס", הוא עונה, "הוא וכל טענותיו, ומנגד העובדה שאבא ביקש גם ממני וגם ממך שלא לסמוך על דבריו בשום אופן".
לאה שותקת.
לאט מטלטל פאר את ראשו מצד לצד, "הוא טוען שסיפורם של האיסתרקים על הטבח בנקרת באטר נכון", הוא אומר, ממקד את מבטו בפיסת שמיים אפרפרה אחת שנשקפת מהחלון היחיד שאינו מכוסה תחרה רומית עדינה. "ומביא כהוכחה לדבריו את העובדה שהוא המפקד היחיד ששרד את הטבח העצום שהיה שם".
גרונה של לאה יבש, מחוספס כאילו לא טעמה כלום כבר יומיים, אבל למרות שעל שולחן השיש הנמוך מונח כד זכוכית מעוצב ומלא במים, היא אינה נעה לכיוונו. "מה תרצה שאומר?", היא לוחשת לבסוף.
לרגע אחד ארוך מביט בה פאר כאילו ראה אותה בפעם הראשונה בחייו, ואז הוא מתנשף ומפנה את גבו בחדות לכוון החלונות המקושתים.
הוא נראה אבוד פתאום, אבוד כל כך עד שכל מה שרוצה לאה לעשות הוא לגשת אליו ולחבקו, בדיוק כשם שעשתה כשהיה ילדון בן חמש. אבל פאר חצה כבר מזמן את גיל הארבעים, וגם היא לא חיבקה את ילדיה סתם כך כבר הרבה שנים.
"שתכחישי?" הוא מחזיר לבסוף, מביט בנוף האפרורי בריכוז. "תוכיחי לי שאלו אכן בדיות חסרות בסיס, ולא שיש סיכוי לא קטן שהאמת הייתה בכלל כל הזמן מצידו השני של הגבול?"
לאט היא בולעת, שומרת על מבטה ממוקד לרגע אחד ארוך מידי בעלי הכותרת הרכים המציצים מאגרטל הזכוכית הנוצץ שמולה.
שנים שמרה על כבודה של משפחתה. מגנה בקנאות על דרכי חייו של בעלה ועל בחירותיו. שומרת לעצמה את הזכות להביט בעולם במבט חד ומטושטש בו זמנית. שנים שעשתה זאת, הופכת יכולת הישרדות להרגל מלוטש, מפתחת לעצמה מנגנון בחירה אלגנטי מספיק דיו להנות מאור השמש הזוהר למרות כל הסדקים האפלים שמיששו ידיה בדרך לשם.
אנשים חושבים שיש רק שתי אפשרויות בבחירה, אמרה לה פעם מירקי. להישאר או ללכת, להילחם או לברוח, לשנוא או לבחור באהבה. אבל האמת היא שישנן שלוש אפשרויות כמעט כל הזמן, כי גם לשבת על הגדר נקרא לבחור. לבחור שלא לעשות דבר.
ואולי היה צל שופע על הגדר שלה. אולי היא הייתה רכה ונוחה. אולי מסביבה פרחו פרחים בשלל צבעים, ועצים גבוהים הסתירו ביופי משכר את שהעדיפה לא לראות כל אותן השנים.
אבל עדיין הייתה זאת גדר. גדר שבחרה לשבת עליה כשראתה בפעם הראשונה כוכבים נופלים, מקום בו בחרה לעצום עיניים כדי לא להתעוור מהשמש, מחבוא בו נשכה שפתיים כשהצליח האור לחדור דרך ריסי עיניה ולסנוור אותה בכל זאת.
לפעמים תהתה אם הוא יודע עד כמה היא יודעת. לפעמים שאלה את עצמה האם יש לו מושג עד כמה אינה מאמינה לו; עד כמה אינה בוטחת כבר בכלום; איך הפכו כישורי משחק איכותיים לחלק אינטגרלי מחייה.
אבל ברוב הפעמים ידעה שהוא יודע, כשם שידעה היא כל כך הרבה ובחרה שלא לומר כלום. וכמו מחול עדין בו משתתפים רק אלו שבחרו לשתוק – בחרה להלך על החבל המתוח, להאזין בדממה לקצב המוכר, ולעצום עיניים בדיוק בזמן המתאים כדי שתוכל להמשיך לרקוד בנחת מבלי ליפול אל התהום.
"את מה תרצה שאכחיש?", היא לוחשת לבסוף, עוצרת את עצמה לפסוע קדימה כשהיא משלבת את ידיה בחוזקה. "את כל מה שלא יכולתי להאמין בו מאז ומתמיד?"
"שבחרת", מדייק פאר בשקט, מסב אליה עיניים כהות מתוך מסגרת פנים חיוורת. "את כל מה שבחרת שלא להאמין בו".
חם ללאה, חם וגם מחניק. "שבחרתי", היא לוחשת בחזרה, "נכון".
פאר שותק, מסב את עיניו ממנה שוב לכוון החלון.
"אתה יכול לשפוט אותי", היא לוחשת כשהדממה הופכת עמוקה מידי, ודמעה אחת שקופה מסנוורת סוף סוף את ראייתה. "אפשר בהחלט. אני עצמי עושה זאת טוב יותר מכל אדם אחר", היא עוצרת לרגע, נושמת עמוקות ואז לוחשת: "אבל בשונה ממך בני, לי מעולם לא הייתה אפשרות לקום יום בהיר אחד וללכת".
שקט שורר בטרקלין עכשיו, עמוק ומכביד מידי. בחוץ, למרות שעת הבוקר המוקדמת, נצבעים השמיים לאט בעננים אפורים, כהים מאד.
לאט מפנה פאר את מבטו מהחלון, מיישר אליה עיניים כהות שניצוצות זהובים משחקים בהן.
"אני לא יכול לשפוט" הוא אומר לבסוף בשקט, משפיל את עיניו אל שולחן השיש המעוטר שביניהם. "לא אם עשיתי בעצמי את אותו הדבר בדיוק".
~~~
לאט ממולל מטריאס את האיגרת שבידו, אצבעותיו לוחצות בחוזקה על הקלף הדקיק.
"חזור על המסר שביקש ממך האביר המפקד על הגבול הצפון", הוא אומר בצרידות, מרים את מבטו אל הקשר הדומם שמולו, כאילו היו המילים שעל הקלף תעתוע ראייה בלבד.
"האביר ביקש ממני להעביר את המסר הבא אל מפקד חיילות כוזר", חוזר החייל שוב לאט, נושם עמוקות ואז אומר: "קבוצה בסדר גודל של שתי פלוגות מן הוורנגים היושבים בגבול אדמותינו בצפון – פלשה עם שחר לכוזר אל העיר סרקל שבגבול. נשלחתי הנה ישירות מאזור הקרבות".
סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון
