סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בס"ד

יום ראשון, ההפסקה של הבוקר. לא הספקתי לבדוק תאריך.

בום!
הכיסא נפל בחבטה עזה. ראיתי אותו מתקרב אל הרצפה, כאילו מישהו מתך את השנייה הזאת על כמה דקות מיותרות שלא היה לו מה לעשות איתם. אני מודה שזה היה קצת מוזר, לראות את הכיסא נופל באיטיות כשאני עליו.

אבל עדיף שאני יתחיל אתחיל מההתחלה.

לא כתבתי כאן "יומני היקר". גם ככה אני היחיד בכיתה שכותב יומן וזה בולט מספיק, אני לא צריך עוד צומת...שומת...נו, תשומת לב. חוץ מזה, אני לא אוהב להשוויץ על דברים יקרים. ילדים שמשווצים על דברים יקרים צריכים אחר כך לא לאהוב דברים זולים, כדי לא להרוס לעצמם את ההשווצה.

"בטח שתחשוב ככה, אתה הילד הכי זול שאני מכיר" חזקי ענה לי כשאמרתי לו את זה. הוא הגזים קצת, אבל אני באמת ילד זול. לא עני, פשוט אממ... פשוט. ילד פשוט ללא שום קשר לפרסום המטופש ועילת המסתורין המטופשת שהוצמדה לו.

אבל נחזור לסיפור עם הכיסא.

"אתה מגזים קצת, אני לא כל כך זול" עניתי לחזקי. זה היה לפני ההפסקה, אז כל השיחה התנהלה בלחישות.

"ממש", חזקי צחקק "המכנסיים שלך הם שאריות מסט של איזה בן דוד, הקלמר שלך לא התחלף מאז כיתה א', החולצה שלך ממכירת סוף העונה בלידר"

"חולצות" תיקנתי. כל החולצות שלי ממכירת סוף העונה בלידר.
"המשקפיים שלך בטוח מאיזה עודפים, עם הנחה מקופת חולים ואחרי ששנתיים נתקעת בעמודים, חברת המגפיים שלך נקראת: חיקוי סיני של בלנסטון לא מקורי" הוא המשיך בשלו "ועל התיק שלך רשום איתמר".

כמובן שאיתמר זה לא אני, זה אחי הגדול. אני צריך כבר לכתוב את השם שלי.

ככה תכננתי להתחיל את היומן הזה. לכתוב :" שלום, חברים שלי קוראים לי רפאלי" וכולי... אבל רציתי להסביר לחזקי למה אני כותב יומן חדש, ולמה חשוב שהוא יהיה משעמם, ולמה נמאס לי מעילת המסתורין הזאת, ושבסופו של דבר אני סתם ילד פשוט ושאני רוצה באמת להיות אחד כזה, וחזקי רצה להסביר לי כמה אני זול....
וכל זה היה באמצע השיעור, ולכן החלק עם הכיסא.

"רפאל לוי" צל ענקי לחש ברעם מעליי, בעוצמת זעם בינונית, "אתה יכול להפסיק להתלחשש עם אדון אברהמוב?"

הרמתי את ראשי ברהד ברעד קל. צופה בפניו האדומות של הרב אבן.

שלא תבינו לא נכון, הרב אבן הוא רב טוב מאוד ואני לא מפחד ממנו חלילה. רק גורם ההפתעה גרם לי לנתר בבהלה ולגלות אגב כך שהפלתי את כסאי בזמן שאני עליו, צופה באיטיות בחבטה הכואבת שדוהרת לעברי מכיוון הרצפה...
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תודה לכל הקוראים, המגיבים והמיילקים!
מקורי, מעניין, חמוד!!
קטע שונה ומעניין במיוחד!
נשמע שהולך להיות משהו מענין בסגנון קצת שונה....
מסכן רפאלי, הוא כתב במפורש שהסיפור אמור להיות משעמם...

מתח

שמשוויצים
מסתמא טעויות מקלדת.

סגנון הכתיבה ייחודי ומושך.
ממתינים להמשך.
צודק בהחלט. כבר אי אפשר לערוך...
אגב יש שגיאת כתיב נוספת שדווקא נכתבה בכוונה.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום ראשון, עכשיו כבר ערב. כ' כסליו. בעצם כבר כא' כי כבר ערב.

הילת מסתורין, לא עילת.
לפני שאני נסחף עם תיאור אירועי הבוקר אני חייב לתקן את את זה. כתבתי עילת במקום הילת בדף הקודם. וגם משווצים ומתך.

האמת שדווקא עילת מסתורין מתאים לי יותר מהילת מסתורין.
הילת זה אור של מסתורין שמטייל סביבי, כאילו אני נסיך קורן טוב לב ועוצמה. עילת זה תירוץ, זה מעיל גדול מידי וכבד שהלבישו עליי. חוץ מזה שעילת דומה לעלית, ואני אוהב שוקולד.
דרך אגב, אני יושב עם מילון עכשיו לכן אני יודע את כל זה. אני גאון כל כך בעברית... לא גאון, שכחתי לכתוב לא, אני לא גאון כל כך בעברית...

סליחה,
אז הכיסא.

זה לקח חלקיק שנייה, הכיסא הוטח לרצפה כמו בחור ישיבה צעיר בעדאלאידע שבדיוק נכנס אלינו לבית והיה צריך לנקות את... לא משנה, החבטה של הכיסא ברצפה הייתה רצינית מאוד.
הבטתי עליו בהקלה, חושב על המכה שהייתי מקבל אם לא הייתי מזנק מיד, ואז מבחין בבעטה בבעתה שהזינוק שלי היה מרשים מידי וכלל גלגול אווירי לא רע בכלל מעל הכיסא ההפוך.

הרב אבן הניח יד על כתפי, מנסה להסיח את דעתי מגל ההתלחשויות שגאה בכיתה.

"אתה בסדר?" הוא רעם בהתעניינות, "כדאי שתצא לשטוף פנים."

הנהנתי בראש מושפל, חומק מהכיתה כאילו רודפים אחרי סוחרי נשק אינדונזים. מספיק לקחת איתי את המעיל, לשמוע את חזקי זורק הערה על כך שהמעיל הזול שלי גדול עליי... ואת הרב אבן רועם עליו שאם הוא ימשיך לדבר בשיעורים אבא שלו יאלץ כבר לעבור לגור במשרד של המנהל.

דילגתי על הברז שבמסדרון ויצאתי לברזיה שבחצר התלמוד תורה, מתעטף במעיל. הרב כבר אמר לי פעם שאם אני מרגיש שהקירות סוגרים עליי בעקבות האירועים אני מוזמן לפתוח את הדלת. בדרך כלל אם הרב אומר לילד שהוא מוזמן לפתוח דלת זה איום בהשעיה, אבל לי בזמן האחרון יש קושי עם מקומות סגורים. לא קלס...קלטסרופ.. נו... לא הפחד הזה, אבל חוסר נעימות שקצת דומה לו.

נערתי את ראשי מהמחשבות ופסעתי לחצר. המים הקרים שטפו את פיאותי, ציפור דרור צייצה מאחד העצים, ולרגע הכל היה נחמד ומשעמם. כשחזרתי לכיוון הכיתה צעדיי היו קלילים יותר.
אפילו אם השמועות יתנפחו ועוד יומיים אני אשמע שזינקתי על פני כל הכיתה, תפסתי בכבל החשמל של הנורה וסיימתי את ההצגה כשאני עומד בקלילות על הכיסא ההפוך, עד יום חמישי כולם ישכחו מזה ויתרכזו באבות ובנים של חנוכה.

חוץ מזה, סוף סוף פתחתי את הברזייה אחרי שהורדתי את המשקפיים, זה הישג לא רע לילד רחפן ש...

משהו כמעט התנגש בי, מקל ארוך ממתכת כוון לצווארי כמו חרב, ועיניים קטנות שבניהם צלקת ארוכה הביטו בי בזעם.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בבעטה בבעתה
אהבתי את המחיקות
הסיפור בהחלט כתוב מעניין, וחביב, והשגיאות והתיקונים מוסיפים המון המון עניין, ומצד שני לא באים בהגזמה
מחכים להמשך!
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום ראשון כ' כסליו, רבע שעה אחרי מה שכתבתי קודם.

סליחה שעצרתי באמצע הסיפור ככה סתם עם שלוש נקודות. רציתי לכתוב רק נקודה אחת של סוף משפט אחרי המילה זעם, אבל קול אימהי שקרה בשמי (כנראה כבר המון זמן) בלבל אותי.
אחר כך קמתי באמצע מהסיבה שכתובה להיל לאיל למעלה, ומפה לשם מצאתי את עצמי מסתבך עם שק זבל שהיה גדול ממני בראש. הוא היה כל כך כבד שנאלצתי לגרור אותו בחלק מהדרך וזה גרם לו לטפטף על המדרגות. אחר כך הייתי צריך לנקות אותם ואני לא הכי מוכשר בזה, כך שכל ההרפתקה לקחה לי קצת זמן.

טוב, איפה הייתי?
"תזהר ילד," זה היה גדעון, איש התחזוקה של התלמוד תורה. קולו רטן מאחורי זקנו האפור המדובלל, "כמעט נתקעת במטאטא שלי".

רציתי לשאול אותו למה המקל של המטאטא עשוי מתכת, ואם זה לא מסוכן שהוא מחודד קצת. אבל רק הלכתי אחורה בצעד מבוהל והוצאתי בהיסוס "סליחה" שלא היה אפשר ממש לשמוע.

העיניים של גדעון המשיכו לשפד אותי. השפלתי את שלי לכיוון מגפיי, שולח אצבע למשקפיים שלא יחליקו ויהפכו את המצב לעוד יותר מביך.

גדעון עצמו שרק אנחה זועמת דרך השן החסרה שלו וחזר לטאטא את הרצפה. כפות ידיו המחוספסות אחזו את המקל בעוצמה של סוהר שתופס אסיר נמלט, ועיניו סרקו במיומנות של מכ"ם את הלכלוכים הגדולים. הלכלוכים הקטנים יותר נשארו ברצפה בשמחה, חלק מהם רוקדים לכיוון נעל-המגף שלי.

המשכתי לעמוד שם, מרים לאט את עיני ומנסה למצוא דרך לעבור בלי להפריע, אבל גדעון היה עסוק בעבודתו. המפתחות הרבים של גדעון הקיפו את רוב החגורה שלו, וקשקשו כמו שריון אבירים ישן. במכנסי הדגמ"ח שלו כתמי אקונומיקה כתומים וכתמי זפת שחורים התחרו זה בזה. נעליו הגבוהות הקישו ברצפה בכוח בזמן שהוא ניקה, ונתנו מקצב איטי לקריאות העורב שנשמעו מהחצר.

ככה זה, יש אנשים מעניינים וללא עהילת מסתורין והרפתקאות. אנשים שאפשר לקרוא תיאור שלהם במשך פסקה בלי להירדם, אני מקווה לפחות, והם לא אייל גלבועים או טיפוסים חשודי-

"אני לא הולך לכייס אותך" קול חורק בזעף קטע את מחשבותי.

"אמממ מה?" נפלט מפי. גם את זה לא היה אפשר ממש לשמוע, אבל גדעון שמע.

"אתה בוהה בי כאילו אני פושע מבוקש, אז אמרתי שאני לא הולך לכייס אותך" ענה לי גדעון בפה לועס.

"אה סליחה, פשוט רציתי לעבו-"

"אתם קוראים יותר מידי ספרים" המשיך גדעון "חושבים שכל מנקה הוא פושע רע לב ומקימים לעצמכם חבורות. אצלינו לא היו דברים כאלה. או שילד למד תורה או שהוא הלך לפשוט עורות בשוק."

העורב קרא שנית מהעננים האפורים שבחצר.

"אני לא חושב שאתה כייס" התנצלתי בלחישה רמה יותר.

"אז אתה סתם בוהה באנשים מבוגרים" רטן גדעון, מפתחותיו משקשקים.

"אמממ... לא, כאילו כן אבל... לא... אני פשוט... רק רציתי לע" גם את המשפט גדעון לא שמע.

"עזוב, תחזור לכיתה ותגיד לחבורה שלך שלא כל מנקה הוא פושע, אין לי כוח שתעקבו אחרי." הוא שוב שרק דרך השן החסרה שלו "משקפיים יפות יש לך, וגם פרצוף של ילד טוב. אתה בטח הצולניק שלהם או המנהיג, הם בטוח יקשיבו לך".

השפלתי את מבטי, מביט ברגליי הפוסעות אל הכיתה. "אני סתם הילד הקטן," לחשתי לעצמי, והפעם שמחתי שאף אחד לא שמע.


האמת שאחר כך היום עבר ממש מהר. חזקי היה עסוק בויכוח עם אליה על השאלה אם יש באמת תחרות עולמית של חמש אבנים עם שבע אבנים או שיעקב סתם המציא. בהפסקה הראשונה כתבתי ביומן ובשניה הלכתי להפסיד בכדורגל, במקום להפסיד באג'ואים כרגיל. יש לי גם את הסיכומים מהשיעור במחברת הרגילה, את מה שכן כתבתי כמובן. אתם מוזמנים לקרוא, אם מישהו בכלל יקרא את היומן חוץ מחזקי שמציץ בו מידי פעם ובטח כבר נרדם בפיסקה שתיארתי את גדעון.

אחר כך חזרתי לבית ומיד נכנסתי לחדר וכתבתי עד עכשיו. אוייש, זה מזכיר לי שאני צריך לעשות קצת סדר בחדר, לפני שאמא תבקש אמממ... עוד פעם.

טוב, צריך להתחיל בלהכניס לארון את כל מה שיש לי בכיסים של המכנסיים, לא?

זה יהיה התחלה טובה לפני שאבא יקרא לי לערבית, בכל מקרה את היומן אני צריך לסגור.

עברה דקה.

סליחה ששיקרתי בשורה הקודמת, הייתי חייב להוסיף את זה. הארנק שלי נעלם!
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
סגנון הכתיבה מזכיר לי את הסגנון המדהים והאהוב של מאיר ברעם.
(אבל אולי הזיכרון כבר לא חי בראשי, הוא עתיק מהילדות, אז לא בטוח שצדקתי.)
האמת שלא זכיתי לקרוא אותו אבל יכול להיות שקראתי ספרים המושפעים ממנו...
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום שני כא כסליו, עוד ארבעה ימים חנוכה.

אז אתמול חיפשתי את הארנק בכל הבית. זה אומר שמצאתי את החטיף שהחבאתי בשבת כדי לאכול אותו אחר כך ושכחתי ממנו שבועיים, את החולצה עם המשבצות שאני כל פעם רוצה ללבוש ובסוף היא נופלת מהכיסא לחריץ שבין המיטה לקיר, את השעון יד שעדיין מכוון לשעון קיץ, את השעון המעורר שנשבר אבל לא מספיק,
סביבון שנשאר שם שנה ואני לא יודע איך הוא פוספס בפסח, ונמר טיגריס.

מפלסטיק, נמר טיגריס קטן מפלסטיק.

בנוסף זה אומר ששוב לא הספקתי לסדר את החדר ואני מתקדם לתסבוכת רצינית.

"יש לך עד חנוכה לתפוס את הגנב" אמר לי חזקי כשעלינו לאוטובוס, תוך כדי שהוא מעביר את הרב קו שלו פעמיים "בחנוכה אנחנו נוסעים ואני לא יוכל לנקב עליך".

מצחיק שעדיין אומרים את המילה לנקב כשהיום רק מעבירים את הרב קו על המכשיר. איך תמונה מסויימת שנתקעה בדמיון על משהו הופכת להגדרה היחידה שלו.
האמת שלא תמיד זה מצחיק. לילד שתמיד ישאר הקנטצ'יק של החבורה גם אם נשאר לו רק שנתיים לבר-מצווה זה כבר לא מפריע, אבל...

"אתה מקשיב לי בכלל?" חזקי תלש את חוט המחשבה שלי וכמעט גם תלש לי כתף.

"כן הקשבתי" התגוננתי "לשני המשפטים הראשונים".

בהתחשב בהבעת הפנים שעלתה על חזקי, אני חושב שזה לא היה המשפט המתגונן הכי מוצלח שלי.
"אני בכלל לא חושב שזה גנב" הוספתי מהר, מנסה לטשטש את דבריי הקודמים.

"אז מה אתה חושב," חזקי הרים גבה "שסתם איבדת אותו?"

הנהנתי בראשי בהתלהבות.
חזקי פער את פיו במובן המפתורי המת המטאפורי (זה אומר שהוא היה מופתע מאוד, אבל משום מה הפה שלו נשאר סגור).

"אתה לא עד כדי כך רחפן" הוא ענה.

"אפילו שאיבדתי אותך אחרי שני משפטים?" חייכתי קלות.

"זה לא בכזאת רמה..." הוא ענה שנית, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש "רגע, אתה נועל סנדלים? כסליו עכשיו".

השפלתי את מבטי בהפתעה, קולט רק עכשיו למה קר לי קצת היום.

"הייתי לחוץ לא לאחר ולא שמתי לב מה אני עושה" מלמלתי "אולי שכחתי שחורף".

חזקי שתק. מביט לרגע במעיל הגדול עליי שעליי ובמטריה הסגורה והמיותרת לחלוטין שבידיי.

"קמתי ממש מאוחר" צייצתי "וקראתי ספר תוך כדי, אני בשיא המתח".

שתיקה.

"טוב, אז אולי אתה כן עד כדי כך רחפן." הוא החליט לבסוף, מנער גרגר אבק דמיוני מהסוודר שלו "אולי באמת סתם איבדת אותו, למרות שיש לך נטייה להסתבך עם גנבים".

"לא משנה, גם ככה היה בארנק רק את הרב-קו שלי ואסימון שמצאתי פעם וכל הזמן נפל לי" עניתי "ורב קו אפשר לחדש מהר, אז לא קרה כלום".

"מה שתגיד" חזקי התיישב על המושב הפנימי, מפנה לי מקום "תגיד, מה זה היומן שיש לך בכיס במעיל? זה לא היומן הרגיל שלך".

"זה יומן מיוחד" התיישבתי לידו לפני שהאוטובוס יפנה ויעיף אותי עד הנהג, תוהה אם הוא באמת ירדם בפיסקה שאני מתאר את גדעון "אני כותב בו רק דברים רגילים ומשעממים יחסית. זה אקס אספ... נו, בריחה מהמציאות".

"אסקפיזם" אמר חזקי, אני לא מבין איך הוא זוכר דברים כאלה, "אבל אתה לא חושב שיומן צריך להיות אמיתי? לספר על כל החיים שלך?"

"אני גם ככה לא כותב כל דבר שהיה לי ביום" חשבתי בקול "יומן שבמשך עשרה עמודים כל פרק יספר על הזמן שמחכים לאוטובוס הוא יומן שמאוד קשה לכתוב אותו".

"מה שתגיד" חזקי משך בכתפיו "אתה המוזר שכותב יומן".
"טוב" חייכתי "אני לא יכול להכחיש את זה".

רגע, אני חוזר לכתוב עוד שנייה. סליחה.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
"אתה לא עד כדי כך רחפן" הוא ענה.

"אפילו שאיבדתי אותך אחרי שני משפטים?" חייכתי קלות.

"זה לא בכזאת רמה..." הוא ענה שנית, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש "רגע, אתה נועל סנדלים? כסליו עכשיו".

השפלתי את מבטי בהפתעה, קולט רק עכשיו למה קר לי קצת היום.

"הייתי לחוץ לא לאחר ולא שמתי לב מה אני עושה" מלמלתי "אולי שכחתי שחורף".

חזקי שתק. מביט לרגע במעיל הגדול עליי שעליי ובמטריה הסגורה והמיותרת לחלוטין שבידיי.

"קמתי ממש מאוחר" צייצתי "וקראתי ספר תוך כדי, אני בשיא המתח".

שתיקה.

"טוב, אז אולי אתה כן עד כדי כך רחפן." הוא החליט לבסוף, מנער גרגר אבק דמיוני מהסוודר שלו "אולי באמת סתם איבדת אותו, למרות שיש לך נטייה להסתבך עם גנבים".

"לא משנה, גם ככה היה בארנק רק את הרב-קו שלי ואסימון שמצאתי פעם וכל הזמן נפל לי" עניתי "ורב קו אפשר לחדש מהר, אז לא קרה כלום".

"מה שתגיד" חזקי התיישב על המושב הפנימי, מפנה לי מקום "תגיד, מה זה היומן שיש לך בכיס במעיל? זה לא היומן הרגיל שלך".

"זה יומן מיוחד" התיישבתי לידו לפני שהאוטובוס יפנה ויעיף אותי עד הנהג, תוהה אם הוא באמת ירדם בפיסקה שאני מתאר את גדעון "אני כותב בו רק דברים רגילים ומשעממים יחסית. זה אקס אספ... נו, בריחה מהמציאות".
ב"ה

זה יומן מתוק ממש.
בפרק הזה, החלק האמצעי קצת סוטה משאר הכתיבה, עובר לדבר במשלב גבוה יותר ומשתמש יותר מידי בקלישאות,
וזה חבל,
כי הכיף ביומן הזה הוא התיאורים בגובה העיניים, ותיאור אמיתי במקום קלישאה שחוקה.
קלישאה - מתכוונת לניעור של הסוודר,
מילים גבוהות - מתכוונת ל'חייכתי קלות', 'ענה שנית', 'השפלתי את מבטי', 'תוהה אם הוא באמת ירדם'.

חוץ מזה, מחכה לפרק הבא!
והייתי מצפה שהוא ייגמר בצורה 'אנמית', שהוא סיים לכתוב וסגר את היומן, כי בפרקים האחרונים זה נראה כאילו ניסו בכוונה להשאיר אותנו במתח..
בפרק הקודם זה היה מעולה, כאן זה כבר מרגיש מאולץ.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
ב"ה

זה יומן מתוק ממש.
בפרק הזה, החלק האמצעי קצת סוטה משאר הכתיבה, עובר לדבר במשלב גבוה יותר ומשתמש יותר מידי בקלישאות,
וזה חבל,
כי הכיף ביומן הזה הוא התיאורים בגובה העיניים, ותיאור אמיתי במקום קלישאה שחוקה.
קלישאה - מתכוונת לניעור של הסוודר,
מילים גבוהות - מתכוונת ל'חייכתי קלות', 'ענה שנית', 'השפלתי את מבטי', 'תוהה אם הוא באמת ירדם'.

חוץ מזה, מחכה לפרק הבא!
והייתי מצפה שהוא ייגמר בצורה 'אנמית', שהוא סיים לכתוב וסגר את היומן, כי בפרקים האחרונים זה נראה כאילו ניסו בכוונה להשאיר אותנו במתח..
בפרק הקודם זה היה מעולה, כאן זה כבר מרגיש מאולץ.
תודה רבה!
אני חושב שזו הפעם הראשונה בפרוג שמבקשים מכותב להנמיך את המשלב בכל מקרה, לקחתי לתשומת ליבי.

היו עוד קלישאות חוץ מהניעור של הסוודר? במקרה שלו, רציתי לאפיין קצת את הנטייה של חזקי לסדר לעומת רפאל, אבל באמת הייתי צריך לעשות את זה בדרך יותר טובה.

הסיבה שהיומן נסגר הפעם באמצע היא סיבה טכנית (כי לא הספקתי לכתוב את כל אירועי היום שלו בקטע הזה) אבל גם פה יש דרכים יותר טובות לפתור את העניין. (הוא היה יכול לכתוב את הפרק באוטובוס עצמו לדוגמא, אם כי הכתב היה יוצא קצת עקום...)

אגב, אנצל את ההזדמנות לשאול שוב, יש גם הארות על העלילה עצמה? אני יודע שהיא עדיין דלילה מעט אבל מעניין אותי אם מרגישים שהיא מתחילה להתפתח.

ושוב תודה רבה!
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום שני כא כסליו, אחרי שנייה

חזרתי, עברה שנייה?

עצרתי כי אח שלי איתמר הפריע לי קצת. הוא רצה את המילון שלי. אני לא יודע למה הוא צריך מילון פתאום, אבל נתתי לו אותו בלי לשאול. בעיקר כי הייתי עסוק בלהגיד :"אתה שומר עליו נכון? ותחזיר אותו מהר כי הוא עוזר לי ביומן, מה אתה לא יודע שאני כותב יומן? טוב לא משנה... חבל שאמרתי... נו דיי איתמר!"

אז בנתיים אני כותב בלי מילון לידי, וזה אומר שאולי יהיו לי פחות מילים ויותר שגיאות כתיב. אז אני מזהיר מראש: מי שדברים כאלה מפריעים לו יכול לדלג לפרק הבא, או שיתרום מילון לאיתמר לוי.

טוב, אז כשהגעתי לתלמוד תורה נוככתי נוחחתי נוחכ אוף, אני מתגעגע למילון... לא משנה, שמחתי כשגיליתי שכבר הפסיקו לדבר על הגלגול האווירי שעשיתי אתמול. חלק מהילדים דברו כבר על חנוכה, אחרים פיזרו שברי שמועות על גנבים וכולי, ועוד כמה דיברו על מריבה שהייתה אתמול בכיתה שבכלל לא שמתי לב אליה.
אני ישבתי בצד ולא ממש הקשבתי. גם כי אני לא אוהב מריבות וגם כי החיים האמיתיים זה לא כמו ספר ולא כל שיחה שמטיילת לידי חשובה לעלילה.
או שאולי בעצם כן, כי הכל השגחה פרטית, ולא סתם יש כל כך הרבה הלכות רק על מה שבן אדם מדבר... לא?

בכל מקרה, אני ישבתי בצד וחשבתי על בעיה שיש ביומן הזה. הוא צריך להיות משעמם, זה חשוב. מצד שני, עדיין צריך לכתוב בו על משהו... על איזה בעיה קטנה או גדולה, איזה משהו שקורה בחיי ומתפתח. אם לא יהיה משהו כזה היומן שלי יראה כמו טור תור טור בעיתון, ואני קטן מידי בשביל טורים בעיתון.

אז נדנדתי את רגליי על הקצה של הכיסא, בהיתי בהבהובים של הנורה, כמעט החלקתי, סידרתי את רגליי, אחרי רגע שוב התחלתי לנדד אותם וחשבתי על בעיה שאפשר לכתוב עליה.

כולנו במשפחה בריאים, ישתבח שמו, חיים בעושר... ברמה כלכלית ממוצעת ואושר. אף אחד מאחיי לא נשר, אף שכן לא רב איתנו, אין לנו שום קרוב משפחה שנעלם לפני שנים, אין לי שום בעיה בתלמוד תורה בגלל שאני רחפן או מבולגן או מאחר תמיד. אני כן רחפן מבולגן שמאחר תמיד, אבל אין לי בעיה עם זה.

כבר התחלתי לחשוב ברצינות אם אפשר לגרום לשאר הכיתה לעשות עליי חרם, אבל אז הרגשתי שמישהו בוחן אותי.

הסתובבתי במהירות לאחור, המשקפיים שלי מתעקמים על אפי ובנס אני לא מחליק מהכיסא.
אני חייב להפסיק להתנדנד כשאני חושב.

"היי רפאל, אתה יכול לעזור לי קצת?" זה היה מויישה. בדרך כלל הוא לא מהילדים שבוחנים אותי מאחורה, בעיקר כי הוא מהאלה שיושבים תמיד בשורות הקדמיות.

"אמממ... כן" חייכתי חיוך גדול, מקווה שהעזרה לא כוללת שאלות בחשבון. אני גרוע בזה.

"הארנק שלי" מויישה הנמיך את קולו, וזה לא שלפני זה הוא היה רמקול של טקס סיום הש"ס "אני לא מוצא אותו".

"בדקת בכיס של המעיל? בתיק? בתיק של הילד שיושב לידך? בשולחן? בבית שלך? בחדר מדרגות? מתחת לחלון של הבית שלך?" ציטטתי את אמא שלי מאתמול.

"זה היה אצלי בבוקר, ובדקתי בכיס." מויישה פזל לצדדים, כאילו אנחנו נמצאים בזירת פשע לונדונית.

"תגיד אמר רבי בנימין" עניתי, קם מכיסאי "ונחפש ביחד".

"תודה" סוף סוף מויישה חייך קצת, אבל זה היה חיוך מוזר, שרואים יותר אצל מבוגרים. חיוך קטן שלא מדליק את הפנסים בעיניים.

אז זה מה שעשינו כל ההפסקות היום. הפכנו שולחנות, חצינו מסדרונות, סרקתי כל אבן במגרש, אפילו טיפסתי לבדוק את הנורה, אבל לא מצאנו כלום.

"נס שזה לא חמץ ואנחנו לא לפני פסח" אמרתי למויישה בסוף היום, אחרי בדיקה קטנה שלי מתחת לברזייה "ונמשיך לחפש מחר" הוספתי, אבל הוא אפילו לא ניסה לחייך.
"תודה" הוא אמר שוב, הרים את התיק שלו והלך.

"למה אתה על הרצפה מתחת לברזייה?" רק עכשיו, כשחזקי אמר את זה, שמתי לב שלא ראיתי אותו כמעט היום.

"סתם, מחפש את הארנק של מויישה" עניתי, מעמיד את עצמי וקופץ כדי שהאבק יפול מהבגדים.

בהתחלה חזקי סתם הסתכל עליי, ורק אחר כך הוא אמר "אתה בטוח שלא כדאי לחפש גנב?"

"כן" אמרתי "נעלמו רק שני ארנקים ריקים, גנב היה לוקח ארנקים שווים יותר".

"טוב..." חזקי שוב סתם הסתכל עליי.
שתיקה.
"בא כבר" הוא אמר בסוף "מטפטפים עליך מים, ואם תיהיה חולה יהיה לי משעמם".
"אל תדאג" רצתי לכיתה, מרים את התיק על כתפי "למה שאני יהיה חולה?"

"כי אתה לובש סנדלים בחורף וזוחל מתחת לברזיות" קבע חזקי.

לפעמים חזקי נשמע כמו אבא שלי, או של כולם.
לפעמים אני גם אומר לו את זה,
אבל הפעם, כשאמרתי לו את זה, הוא לא רדף אחריי.
הוא אפילו לא הוציא לי לשון, או אמר שאני לא מצחיק.

אני חושב שהוא בכלל לא שמע.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
זה בכלל לא משעמם...
נוככתי נוחחתי נוחכ אוף, אני מתגעגע למילון...
חביב ביותר!

בכל מקרה, אני ישבתי בצד וחשבתי על בעיה שיש ביומן הזה. הוא צריך להיות משעמם, זה חשוב. מצד שני, עדיין צריך לכתוב בו על משהו... על איזה בעיה קטנה או גדולה, איזה משהו שקורה בחיי ומתפתח. אם לא יהיה משהו כזה היומן שלי יראה כמו טור תור טור בעיתון, ואני קטן מידי בשביל טורים בעיתון.
למה הוא צריך לכתוב משהו משעמם? כלומר, של מי הצורך לכתוב משעמם? של הילד או של הסופר? (כי אם זה של הסופר זה מרגיש קצת יותר מדי התערבות של הסופר, זה נקרא 'שבירת הקיר הרביעי' נראה לי)

עניתי, קם מכיסאי
זה הרגיש כמו קפיצת משלב, פחות מתאים ליומן.

כל השאר פשוט נהדר!
המילון וחסרונו! הדאגה של מוישי, הריחוף החשוד של חזקי, ואפס החשדות של רפאל הכותב, וההתפתחות העדינה של העלילה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  10  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה