סיפור בהמשכים אויב כפול

נועה לבין (Tamar) · 8/3/22

אז לפני הכל, אני שמחה לבשר שלסיפור הזה יש סוף. אז אל דאגה, אתם תשארו במתח, אבל לא לעולם...
בהנאה!

אויב כפול

פרק 1

"ילד!" צרחה מבהילה קטעה באחת את שלוות הרחוב הטברייני והקפיאה את איתי במקומו בפיצרייה. "מה אתה חושב ש'תה עושה?!"

"עזוב אותי!" קרא קול מוכר.

איתי הקשיב לצעקות בנשימה עצורה. "מה גיא מעולל הפעם?!" מלמל לעצמו בכעס. הוא פנה אל חבריו, "אני הולך לראות מה קרה". לא היה לו זמן להתנצל. הוא חטף את הארנק והחל לרוץ לכיוון החנות הקרובה.

"רצית לחמוק ממני?! מה חשבת, שאני אתן לך להתחמק?!" המשיך הקול לנהום על המסכן. מלמול נפחד נשמע.

"מה אמרת? ששילמת?! אתה לא. ראיתי אותך בורח איתם!"

איתי המשיך לרוץ, רואה מרחוק קבוצת אנשים שהחלה להתאסף סביב גיא ואיש מאוד גבוה, רחב ומאיים. לפתע הטשטש המראה מול עיניו. הוא עצר לרגע, מסוחרר. האיש המשיך לצעוק על גיא. בצדק. גם איתי יצעק עליו. חסר אחריות, הילד.

איתי הגיע עד אליהם ונדחק למרכז המעגל. גיא היה שם ולידו ענק שנראה כפקעת עצבים. בין כל האנשים הצליח לראות גם את גיל, שותף שלישי לחבורתם. טום ויאיר בפיצרייה.

"תענה!!! אם לא אני אזמין משט..."

"מה קורה פה?" קולו הצלול של איתי נשמע דקיק ליד קולו העבה של הענק.

לרגע אחד השתרר שקט, אבל מיד קטע קולו של המוכר הענק את השתיקה. "הוא נכנס לחנות, הכניס לתוך הסוודר חבילה, ויצא! גנב!!"

איתי בלע אנחה. גיא לא יכול להעביר יום אחד בלי צרות. "למה גנב? הוא רק רצה לקרוא לי לשלם. הכסף אצלי".

האיש השתתק לרגע. "אצלך?"

"כן".

"אה..." הענק גירד בפדחתו, מעביר את לשונו על שפתיו. "טוב, אז כנס. תשלם על אח שלך, ולא לעשות שטויות כאלה עוד פעם!"

איתי הנהן בצייתנות וסימן לגיא להיכנס אחריו. בחילה התהפכה בבטנו, אבל הוא ניסה להתעלם. הוא לא הולך לוותר לגיא.

מעגל האנשים התפזר לאיטו. הענק התיישב בכיסא המוכר. על רקע הקופה איתי שם לב לסמל החנות שהוטבע על חולצתו.

"כמה עולה ה...?" לאיתי לא היה מושג מה גנב גיא.

"שלוש שוקולד?" הקול העבה עדיין נשאר מפחיד. האיש הרים את עיניו מהמסך. "עשרים שקל ושבעים אגורות".

איתי שילם למוכר וסימן לגיא ולגיל לבוא אחריו. הם יצאו לאוויר הלילה הקפוא. ראשים הציצו עליהם מאחור.

"מה עשית?!" לחש איתי בכעס לאחר שהתרחקו, נזהר שלא למשוך תשומת לב עוד פעם.

"אל תנסה לחנך אותי." סינן גיא. "אתה אפילו לא אח שלי, כמו שהמוכר הקמצן הזה טען".

אז מכל התקרית הוא בחר להתעצבן דווקא על כך שהמוכר חשב שהם אחים. כמה מרגיז, ככה צפוי.

איתי שתק. הוא נשם עמוקות, מנסה להקהות את כאב הראש. הוא יכעס על גיא בבית, לא כאן. למרות שגם בבית ישמעו אותם היטב העוברים והשבים. צריף רעוע מעץ לא באמת מבודד את האנשים שבתוכו.

"גיל", איתי פנה אליו בחומרה, "לך לקרוא לטום וליאיר, הם עדיין בפיצרייה. אנחנו נמשיך הביתה".

מבטו של גיל נדד בין איתי לגיא. בטח הוא חושש להשאיר אותם לבד. איתי טופף ברגלו על המדרכה בחוסר סבלנות.

"אוקי". נכנע גיל לבסוף. הוא הסתובב והחל ללכת בכיוון ההפוך. הם נשארו כעת לבד, אבל איתי עדיין נמנע מלצעוק על גיא ברחוב.

הדרך חלפה במהירות תחת נעליהם הישנות, וכעבור פחות משתי דקות כבר עמדו שניהם מול הדלת. גיא פתח אותה בתנופה, והם נכנסו פנימה.

הדלת נסגרה בטריקה, הפעם בידי איתי. הוא פנה אל גיא שהתיישב דרוך על מיטתו, גרר כיסא שעמד בסמוך והתיישב מול גיא עליו בחבטה מודגשת. גיא הרים אליו עיניים זועפות.

"מה שאני לא מבין", פתח איתי בקור רוח. ראשו שלח אליו אותות מכאיבים. "זה מה חשבת שתשיג מהגנבה הזאת".

"אמרתי לך לא לחנך אותי".

"נכון. ולכן אני רק שואל למה עשית את זה. כי איכשהו לא נראה לי שהצלחת במה שעשית".

"זה אותו דבר".

"זה לא משנה. אני תמיד מזהיר אתכם להתרחק מפשע, ואתה לא מקשיב לאזהרות, וגונב מאחורי הגב שלי שלוש חבילות שוקולד, בלי לחשוב פעמיים!"

"אתה יותר מדי מחשיב את עצמך!" התיז גיא, "אתה גדול ממני רק בחצי שנה, אבל מתנהג אלי כמו חונך אל חניך!"

"אם אתה לא מצליח לחנך את עצמך, ואני הגדול בן ילדי החבורה, אז ברור שאני אחנך אותך! כי אם לא אני, מי יעשה את זה?" ניצנים של כעס החלו לנבוט בקולו.

"לחנך את עצמי, וואלה! אתה רוצה שאני אתנהג כמו מלכת אנגליה?!" גיא התרומם ממיטתו בחדות.

איתי התרומם גם הוא בזעף ועמד מול גיא, הכיסא צנח מאחוריו בקול רעש מהדהד. הם בטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב.

"מי מדבר על נימוס?!" איתי כעס באמת, "אפילו לא ביקשתי ממך לא להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים! בסך הכול לא לגנוב, כל כך קשה? זה הגבול שכל בני האנוש לא עוברים!"

"אה, באמת?" העורקים במצחו של גיא התבלטו, "אתה יודע בשביל מי גנבתי את זה?!"

"בשביל מי?" כיווץ איתי את גבותיו, מופתע מעט.

"בשבילך".

הדלת נפתחה. איתי העיף לעברה מבט. גיל, טום ויאיר הביטו בהם מהפתח בחרדה. לא נורא, עוד רגע יירגעו.

איתי חזר אל גיא במבט מצמית. "אתה ממש מרגש אותי", אמר בציניות. "בעיקר בגלל שאני שילמתי בסוף..."

"מתי יצא לך לאכול שוקולד בזמן האחרון? זה בסך הכול מתנה!"

"גיא", איתי כעס כמו שלא כעס זמן רב, גיא הזה מוציא אותו מהכלים. הוא הרי יודע מי הוא, על מי הוא מנסה לעבוד? "אתה יכול להפסיק להתנהג כמו פושע?!"

"אתם יודעים ששמענו אתכם בחוץ", עדכן גיל פתאום, "מאה קילומטר מכאן".

"אין מאה קילומטר מפה לחנות. תפסיק להגזים!" כשגיא כועס הוא כועס. לא משנה על מי.

איתי לא נתן לגיא להתחמק. "אתה יכול להקשיב, גיא?!"

גיא החזיר אליו עיניים רושפות. "נו, מה עוד?"

"אם אראה אותך עוד פעם גונב, אפילו חצי חבילת טישו, אני בעצמי מסגיר אותך למשטרה. תדאג שזה לא יקרה, ברור?!"

גיא הסיט ממנו את מבטו האדיש. "אמרתי לך לא לחנך אותי".

אמיר נשען על מסעד הכיסא והביט סביבו בסיפוק. הוא ידע שיצליח.

רעם עוצמתי הרעיד את החלונות, כמו מחקה את רעם מחיאות הכפיים - שלא יישמעו - כאשר יגמור את משימתו.

חיוך שטני התפרש על פניו. מזל שהחליט לחטט במסמכים של שירה. הוא עוד יראה להם, לחצופה הזאת ולבן שלה, על כך שהסתירו ממנו דבר חשוב כל כך.

הדלת נפתחה לפתע. ארז הציץ אליו, שיערו מקורזל כרגיל, מנסה להחניק חיוך ולא כל כך מצליח.

"בוס", קרא לו ארז בקולו המעצבן.

לא שווה לבזבז על האפס הזה אנרגיות. אמיר החזיר את עיניו למסך. "מה?"

"נכון אתה רוצה קפה?"

"אולי". שייצא כבר, הארז הזה.

"אז זהו. כבר חשבתי שאתה רוצה".

"גאון".

"אז הכנתי לך!" צהל מקורזל השיער.

אמיר הניד בראשו בתנועה זעירה. הוא כבר היה רגיל לחוסר הטקט של ארז.

ארז נכנס והניח בידיו של אמיר קפה עם גושים שחורים. אמיר העווה את פיו בתיעוב. "מה יש פה?"

"כמו שאתה אוהב". עלץ ארז, " חלב, מים חמים, שתי כפיות קפה, וכפית סוכר".

"אידיוט!" התעצבן אמיר, "אני אוהב הפוך. קח ת'כוס ותעוף לי מהעיניים".

"טוב, בוס". השפיל ארז את מבטו והנהן במהירות.

רגע לפני שיצא נזכר אמיר להזהיר, "ואל תיכנס שוב".

"טוב, בוס". ארז הנהן שוב. הוא סגר את הדלת בזהירות, מותיר את אמיר לבדו.

סוף סוף הוא יצא. עכשיו אפשר לחשוב בשקט על כסף, ווילה, ו...

הדלת נפתחה. "בוס?"

אמיר נאנח ארוכות. "מה עכשיו, נודניק?"

"האיש מתקשר".

אמיר הזדקף, "תן לי אותו".

ארז הניח בידיו את הפלאפון. אמיר נפנף אותו בידיו החוצה, ותוך כדי הפעיל את הספיקר-פון.

קולו של עילאי בקע מתוך המכשיר. "איך אתה אמיר?"

שביב חיוך עלה על שפתיו, "חסר סבלנות".

"אמרת שיש לך עבודה להביא לי".

"נכון". אמיר פתח את המגירה שמתחת השולחן, הוציא משם דף עם מספר טלפון והקריא אותו לעילאי.

"אתה רוצה שאני אתקין עליו מעקב". הבין עילאי מיד.

"נכון".

"מי האיש הזה, אם אפשר לשאול?" הסתקרן ההאקר.

נשימתו של אמיר נעצרה לרגע. "איתי".

אם אהבתם, אשמח מאוד שתפרגנו לי בלייק.
נועה לבין

המלמד מבני ברק · 8/3/22

נראה שהולך להיות כאן מתח מתח...
אפשר כמה הערות? אני מאמין שכן.

נכתב ע"י תמר לבין:
האיש המשיך לצעוק על גיא. בצדק. גם איתי יצעק עליו. חסר אחריות, הילד

גם אני אצעק עליו, לא? (איתי חושב את זה)

נכתב ע"י תמר לבין:
אתה קטן ממני רק בחצי שנה,

בקבוצות של חבר'ה מהסוג ש(כנראה) את מספרת, לא מקובל שהקטן מעיר לגדול, היה אולי יותר מתאים 'אתה גדול ממני רק בחצי שנה', מה דעתך?

נכתב ע"י תמר לבין:
הם בטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב.

אם כבר שבירת קיר רביעי, אז עד הסוף... או שהמילה בטח לא ממש מתחברת, או אולי כך 'לצופה מן הצד הם לבטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב'.

סיפור נראה יפהפה. מצפים להמשך.

נועה לבין (Tamar) · 9/3/22

תודה על הביקורת ועל המחמאות, @המלמד מבני ברק

נכתב ע"י המלמד מבני ברק:
גם אני אצעק עליו, לא? (איתי חושב את זה)

אני כותבת בגוף ראשון מוגבל. זה נכתב בגוף שלישי, אבל מה'עיניים' של הגיבור. בצורה הזאת אני יכולה לכתוב את המחשבות שלו בלי לכתוב, "חשב איתי". מנגד - אני לא יכולה לכתוב מחשבות של אחרים. ולכן-

נכתב ע"י תמר לבין:
הם בטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב.

בנוגע להערה השנייה, תודה, זו טעות שלי. אין לי פרימיום, איך אני אוכל לתקן?

Talya kadosh · 10/3/22

@תמר לבין, איזה כייף שאת מתחילה לנו כאן סיפור חדש.
נראה שהולך להיות מעניין. ואקשן. אני אוהבת.
רק שני דברים קטנים, טכניים, שלא כל כך הבנתי:
כתוב שגיא מטיח בו שהוא קטן ממנו בחצי שנה ורגע לאחר מכן איתי אומר שהוא הגדול בחבורה. איך זה מסתדר?
ועוד דבר, נראה לי, רק לדעתי כמובן, שיש חזרה גדולה על השמות, בלי הוא או כל כינוי אחר. לאוורר קצת את הקורא.
נהנתי מאוד. תודה.

נועה לבין (Tamar) · 10/3/22

אז דבר ראשון, תודה על הביקורת, @Talya kadosh , כל תגובה נותנת פוש להמשיך. וגם כל לייק, אז תודה.

נכתב ע"י Talya kadosh:
קטן ממנו בחצי שנה ורגע לאחר מכן איתי אומר שהוא הגדול בחבורה.

זו בהחלט טעות שלי. איתי גדול מגיא בחצי שנה, ולא קטן ממנו. יתוקן.
בנוגע לחזרה על השמות, אקח לתשומת ליבי ואתקן בפרקים הבאים.

נועה לבין (Tamar) · 15/3/22

פרק 2

איתי פתח את הדלת קצת בכבדות ונכנס לחדר העבודה שלו. הבחילה שהרגיש אתמול לא נעלמה. טום נכנס אחריו.

"מה קורה, איתי? איך הבוקר?" מנדי, מנהלו הישיר, כבר רכן על גבי קופסת הכלים. נראה שהגיע מוקדם היום.

"בסדר". חוץ ממריבה קטנה בינו ובין גיא. "כרגיל".

טום היה לחוץ בבוקר, כנראה מהמצב, והוא הציע לו לבוא אתו לעבודה. "רועי בטוח יסכים", אמר.

"אז הוא ממש מרחם עליך". הסיק טום בחמיצות.

איתי חייך בלא אומר. אם רועי מרחם עליו, אז הוא שחקן לא קטן. כמו אימא שלו. איכשהו, נראה שרועי פשוט דואג לו.

"אני רואה שהבאת חבר, כן?" שאל מנדי את איתי, וחייך לעבר טום. "מי כבודו?"

"טום". פניו היו עדיין חמוצות.

מנדי השיב את מבטו לאיתי. "דיברת עם רועי?"

"עדיין לא". טום בכלל לא קיבל אישור לעבוד. "אני אלך עכשיו לסגור את ענייני התשלום". הוא פנה לכיוון הדלת. "אתם תסתדרו רגע בלעדיי?"

מנדי הרים את עיניו מקופסת הכלים. "ללא ספק. נבלה יחד נהדר".

משהו התרכך בעיניו של טום. אי אפשר להיות אדישים ליד עליזותו של מנדי. בטח לא לאורך זמן.

איתי יצא מן החדר, לפחות כאן הבניין היה מחומם. הוא לא ידע אם הקור שבצריף אחראי לזה שהוא חולה. אחרי הכול, הוא היה חולה גם בבית שלו, בעבר. שפעת חורף יכולה להגיע לכולם.

חיוך קטן נתלה על שפתיו כשפנה לכיוון המשרד. הוא היה בטוח שרועי ייתן לטום לעבוד כאן היום, אבל הוא לא היה בטוח שיהיה מרוצה מעבודתו של טום. הילד כשרוני, נכון, אבל מצבי הרוח שלו... והם השפיעו על תוצאות עבודתו. נראה היה לו שזאת הפעם הראשונה שטום מנסה עבודה, ועוד מרצונו.

הוא עצמו התקבל לעבודה בבית ספר לילדים נכים. המנהל רועי חיבב אותו מהרגע הראשון, וקיבל אותו לעבודה מיד לאחר הריאיון. חוץ מלהיות בוס – ובניגוד לזה – הוא דאג לאיתי כמו לבן. הוא נתן לו לעיתים בגדים חדשים, הוסיף לו בונוסים רבים למשכורת, ויותר מזה – נתן לו יחס חם, אבהי כמעט.

אם אביו היה מתנהג כמו רועי, הוא לא היה כאן היום.

איתי התקרב למשרדו של רועי ולחץ על הידית.

המשרד קיבל אותו בזמזום אופייני. קריאות מהוסות, פסיעות שקטות, עבודה רגועה.

רועי ישב ליד שולחנו העמוס. טרוד ועסוק. נראה שהוא טיפל באלף דברים בו זמנית. איתי ניגש למנהלו. "מה קורה, המנהל?"

"רועי." תיקן אותו רועי מיד. "אתה יודע שפשוט קוראים לי רועי".

איתי שמח שרועי מעדיף שיקראו לו כך. הוא אהב לדבר אליו כאל ידיד. "כן, כן, רועי".

"מה איתך?"

"בסדר גמור". איתי השתהה לרגע. "הבאתי איתי אורח היום".

גבותיו של רועי התכווצו בשאלה.

"טום רצה לבוא לעבוד כאן היום, אם אפשר". ראשו החל להלום פתאום. הוא נשען בידיו של השולחן.

"טום? כמובן שהוא יכול". ענה רועי, הוא הכיר את טום. "אם הוא ירצה לעבוד כאן קבוע, שרק יגיד".

איתי חייך במאמץ וניסה להתגבר על גל הכאב שעבר בו. "תודה".

"בנוגע לתשלום..." רועי שוב הניח את ידו תחת סנטרו. "עשרים לשעה זה בסדר?"

ראשו של איתי החל להסתחרר. "בסדר..." הדהד אחריו, מטושטש, "נראה לי. כן".

רועי הביט באיתי בדאגה. "מה יש, איתי? אתה בסדר?"

איתי נשם נשימות עמוקות ועצם את עיניו.

רועי עקף את שולחנו והניח יד על מצחו של איתי. היד הקרירה הרגיעה מעט את הכאב. איתי פתח את עיניו ומצא מולו את רועי.

רועי פסע חצי פסיעה אחורנית והוריד את ידו. "אתה בסדר, איתי?" חזר על שאלתו.

איתי ניער את ראשו. "כן, רק קצת כואב לי הראש. לא נורא, יעבור לי". הוא הביט בעיני רועי בחשש. רק שלא ישלח אותו הביתה... "אני חוזר לעבוד".

רועי חייך חיוך קטן, צל של רחמים בעיניו. "תרגיש טוב".

איתי הסתובב ויצא מהמשרד. הוא העיף מבט קל ברועי דרך דלתות הזכוכית והבחין שהוא מרים את הטלפון בנחישות. נראה שתהיה לו שיחה קשה.

בכל מקרה, הוא צריך להתחיל לעבוד.

הטלפון צלצל. אמיר הרים אותו בציפייה. כשעילאי מתקשר, זה אומר שדברים מעניינים התרחשו. "הלו".

"אמיר?" פתח עילאי מיד. "גמרתי עם הטלפון".

"יופי". אמיר התרווח על מושב הכיסא. כעת יהיה לו קל יותר להגיע למטרה. כל כך הרבה חודשים הוא מחכה.

"אני אעדכן אותך אם יש חדשות". סיכם עילאי.

"מעולה".

השיחה נותקה.

אמיר רפרף במבטו על החדר הקטן. המסכים שמלאו אותו, הציוד הטכנולוגי שהרכיב עילאי, השולחן האפור, התמונה...

עיניו של אמיר קפאו לרגע כשחלפו עליה, ולאחריו הצטמצמו בשנאה. בתמונה הקטנה הזו שעמדה על השולחן היה ילד קטן. עיניו הירוקות-תכולות הביטו בו מעם הזכוכית בנחישות.

אמיר חרק את שיניו, מסתכל עמוק בעיני הילד.

"אני עוד אראה לך".

~~~

"אני יוצא לאכול, איתי".

איתי הפסיק לגלגל את כבל החשמל והרים את עיניו בחיוך אל טום שלקח את הארנק מתיקו. "מצוין, תודה על כל העזרה. אני אישאר כאן לגמור את הכול".

"אתה לא בא?"

איתי הניח את הכבל המגולגל לידו. "לא, אין לי תיאבון עכשיו. אולי אלך אחר כך".

"אוף..." טום יצא מהחדר מאוכזב.

איתי התרומם והתיישב על אחד מעשרות הכיסאות שסודרו באולם בשורות. היום בצהריים יהיה מופע אש לילדים, והוא היה צריך להכין את החדר הגדול לזה. הוא ומנדי אחראים על העניין, ולכן הם אלו שסידרו את הכיסאות והרכיבו את הבמה. כעת נשאר לאיתי רק לסיים לארוז מעט דברים אחרונים. גם מנדי יצא להפסקת צהרים.

חולשה פשטה בו. הוא נשען על משענת הכיסא ועצם את עיניו.

רחש עמום של דלת נפתחת ניער אותו משרעפיו. הוא פתח את עיניו וכשהבחין בנכנס, הזדקף במבוכה כלשהי, על אף היחס הטבעי ביניהם.

"איתי?" רועי צעד פנימה, מסתכל עליו בדאגה, "מה איתך? אתה מרגיש יותר טוב?"

איתי השתדל לחייך כרגיל. "אני חושב שכן. קצת כאב לי הראש קודם, אבל זה עבר לי. אתה יודע מתי טום חוזר?"

"הוא עדיין אוכל. מנדי והוא ממש נהיו חברים טובים, לפי איך שזה נראה. אבל אתה לא מרגיש טוב, נכון?"

איזה שחקן גרוע הוא, רועי כבר לא קונה את הלוקש.

"תפסת אותי על חם". הודה איתי בחיוך שובב.

רועי חייך גם הוא בשמץ שובבות. "לתפוס אותך על חם זה נחמד, אבל כשאתה בעצמך אומר את זה, זה כבר ממש מהנה".

איתי צחק, כאב הראש שלו נסוג במקצת. רועי היה הבוס הטוב ביותר שיכול להיות, אם בכלל אפשר לקרוא לו בוס. הוא דרש ממנו לעבוד כמו כל מעסיק, נכון, אבל היחס האבהי שהוא נתן לו אפילו לא הזכיר יחס של בוס.

הלוואי שהיה אביו.

בעצם לא, כי אז לא היה חי עם חבריו.

"תענה לי בכנות, איתי". אמר לפתע רועי בטון רציני.

"אתה מרגיש טוב? למרות הצחוק הבריא שלך, אתה נראה בעיניי חולה".

"אני לא מרגיש טוב היום". אישר איתי. "אני חושב שהקור שיש בצריף שלנו אחראי לזה".

רועי הסתכל עליו ברחמים, אבל זה היה נעים. זה לא פגע בו כמו מבטיהם של האנשים האחרים.

"קר לכם בצריף?"

"תאר לעצמך". טיפת מרירות נטפה מקולו, הוא קיווה שרועי לא שם לב.

"אתה יודע, איתי", אמר רועי בחיוך, "אתה מנהל את הבית שלך נהדר. גם בלי לבקר בו אני יודע. אתה ילד אחראי, שיודע לקחת חסות ולדאוג לחבריך היטב".

מילותיו של רועי נגעו עמוק בליבו של איתי. בסתר ליבו הוא חיכה להערכה הזאת, מה שלא יגיד, מה שלא יראה.

"אבל..." רועי השתהה רגע, "אחרי הכול, בסך הכול, אתה ילד".

חצי חיוך נמתח על פניו, "אני נער".

"כן, זה נכון. אבל עדיין, זוהי השנה השנייה שלך ברחוב וכבר חלית. אני חושב שהמגורים ברחוב אינם טובים לך".

"לא נכון", התקומם איתי, "טוב לי ככה. אני לא ישן על ספסל ברחוב ומקבץ נדבות. אני ישן בתוך צריף עם חברים שבשבילי הם משפחה, ועובד במקום הגיוני עם משכורת שמספיקה לי".

"זה נכון. אבל אתה עדיין בן ארבע עשרה. אומנם הצלחת להתגבר על עשרות מכשולים, להקים לעצמך בית, ואפילו להשיג עבודה, אבל אתה בסך הכול בן ארבע עשרה".

איתי לא הסכים לחלוטין עם דעתו של רועי, אבל הקשיב לו. נראה שיש לו מה לומר.

"החיים עוד לפניך, איתי. אתה נער כשרוני, אם רק תלמד שוב בבית ספר תוכל להצליח בעתיד. אתה כאילו..." רועי הביט בו בזהירות, "מבוזבז ברחוב".

איתי השפיל את עיניו. הוא צודק. אין לו מה לומר. האמת כואבת.

"איתי, היית רוצה ללמוד בבית ספר?"

"כן, בטח". ענה ללא היסוס.

רועי התיישב לידו ושאל חרש, "היית רוצה לגור בבית רגיל?"

עכשיו הוא התלבט מה לענות. בית זה הדבר הכי טוב בעולם. החיים בו מוגנים, מפנקים, לא קשוחים כמו ברחוב. הדאגות בו הן על ציונים וכדורגל. מה יש לא לרצות?

אבל במבט שני, זה אומר לחיות בלי ההווי שקיים רק ברחוב, בלי צריף עץ, בלי חברים...

הוא נרעד לרגע. בלי חברים!

אולי בעצם, אפשר לגור בבית ולחיות ברחוב. מין שילוב מעניין. אבל בכללי, בלי להיכנס לפרטים, הוא רוצה. "כן. אני חושב שכן".

רועי הביט עמוק בעיניו. "באמת?"

"באמת".

אם אהבתם, אשמח מאוד שתפרגנו לי בלייק.
נועה לַבִּין

Talya kadosh · 16/3/22

אהבתי מאוד מאוד.
תודה על הפרק הזה ומחכה להבא.
הדמות של רועי משתלבת טוב בסיפור. לדעתי, מעולה שהכנסת אותה.
נ.ב.
לא יודעת עד כמה נער שגר ברחוב כבר שנתיים, יודה כלפי חוץ, (כי לפעמים אפילו כלפי פנים זה לא קורה), עד כמה הוא רוצה בית.
אבל זו רק דעתי.
ובלי קשר, חייבת לומר שהסיפור מורכב מרכיבים מצויינים.
תודה.

נועה לבין (Tamar) · 19/3/22

נכתב ע"י Talya kadosh:
אהבתי מאוד מאוד.
תודה על הפרק הזה ומחכה להבא.

תודה! נוצרו לי כמה בעיות חדשות, בעז"ה אעדכן. אבל הפרק הבא מוכן ומחכות בו הפתעות. הוא יעלה לכאן ביום רביעי הזה אם הכול ילך כמתוכנן.

נכתב ע"י Talya kadosh:
לא יודעת עד כמה נער שגר ברחוב כבר שנתיים, יודה כלפי חוץ, (כי לפעמים אפילו כלפי פנים זה לא קורה), עד כמה הוא רוצה בית.

גם זה נלקח בחשבון. אבל הקשר עם רועי חזק מזה. הקשר בינהם עמוק יותר ממה שניהם חושבים, ואיתי לא יכול לשקר לו בקטעים האלה.

נכתב ע"י Talya kadosh:
ובלי קשר, חייבת לומר שהסיפור מורכב מרכיבים מצויינים.

איזה כיף לשמוע, באמת. ממש תודה על המחמאות, ובעיקר על הביקורת המעמיקה. בסוף, זו הסיבה שאני מעלה אותו כאן. כדי ללמוד.

נועה לבין (Tamar) · 27/3/22

פרק 3

המים הכחולים היו סוערים, אך בעדינות אופיינית לכינרת, לא הרשו לעצמם לקפוץ גבוה מדי. המראה הכניס באיתי זרם אנרגיה, והוא הרים אבן קטנה, וזרק אותה למים בקלילות. האבן טבעה במצולות, והוא שחרר נשימה ארוכה והתיישב על החול הרך. כמה הוא אוהב אותה, את הכינרת. בעיקר במזג אוויר כזה.

כאב הראש שלו נעלם, והוא הרגיש טוב יותר. הבחילה שבבטנו נרגעה. איתי תקע מבט בוחן באופק. מהעבר השני של הכינרת, בין שברי עננים שירדו עליהם מהשמיים, נגלו ההרים.

מה ילד שחי בבית רגיל עושה עכשיו?

מן הסתם מכין שיעורי בית. או משחק בשחמט. או מתכרבל בשמיכה נעימה וקורא ספר. או כל דבר אחר שניתן לעשות כשאתה חי במקום מוגן עם אנשים שדואגים לך.

ומה ילד שחי ברחוב עושה בשעה הזאת?

איתי חייך חיוך מריר. מה לא?... החל מלנסות להשיג אוכל לארוחת הערב, וכלה ב... לשבת על שפת הכינרת ולחשוב מחשבות פילוסופיות.

אבל אם הוא היה עכשיו בבית, אולי היה חושב מחשבות פילוסופיות גם מאמצע חדרו המחומם.

לא, אם היה עכשיו בבית היה מחפש דרך לצאת. דרך לברוח ממבטו המאוכזב של אביו. ושוב היה מוצא את עצמו ברחוב.

ועכשיו הוא כאן, במרחק מטרים ספורים מצריפו, צריף שמיתמר להיות בית ואפילו לא מגן עליו מהקור. ובתוכו, כמה מפתיע, אין הורים מודאגים שיציצו אליו מדי דקה לראות ששלום לו. שאיש לא חטף אותו, ואף חיה, למרבה התדהמה, לא טרפה אותו.

כשהיה בבית, היה לו קשה עם מבטיו המאוכזבים של אביו, ואחרי שאימו נפטרה המצב נהיה בלתי נסבל עבורו, עד שעזב את הבית והלך לגור עם רביעיית ילדי הרחוב שהכיר. אבל למרות זאת, לפעמים הוא מתגעגע לבית.

טוב לו ברחוב, נכון. אבל גם בבית היה לו טוב. הוא היה פשוט חסר דאגות. כמעט.

דיבורים נשמעו מהבית שמאחוריו. החברים שלו.

מצחיק, הם כאילו רק חבריו, בזמן שהוא כמו אבא שלהם.

לפעמים נמאס לו להיות ההורה של חבריו. לחנך את טום הפסימי להיות אופטימי, את יאיר השתקן להיפתח יותר, את גיל שתמיד מגזים לקבל פרופורציות, ויותר מכל, לחנך את גיא הערמומי להיות ישר. אבל הבעיה העיקרית עם גיא, היא שהוא לא מסכים שיחנכו אותו. וזה מתבטא גם בעובדה שהוא ממש לא אוהב את 'השתלטות' איתי על הצריף.

בינו לבינו, הודה איתי שגיא צודק. הוא הכיר את הרביעייה כשעוד גר עם הוריו. פגש אותם כשבא לטבריה עם משפחתו. גיא היה אז המנהיג הבלעדי, וקיבל את הערצת גיל, את הערכתו השקטה של יאיר ואת הסכמתו הפסיבית של טום.

כשהוא נכנס לחבורה, הועברו באופן אוטומטי הרבה תפקידים לרשותו, ומנהיגותו הטבעית גרמה לו אט-אט לקחת את המושכות לידיו. כל זה גרם לגיא לשנוא כל דיבור שמחצין את עובדת היותו המנהיג. כמו לחנך, למשל.

לחנך... חיוך מריר עלה על שפתיו. עם גיא אין מה לעשות. יש אנשים שאי אפשר לחנך אותם, חבל על האנרגיות. ולחשוב על זה שהוא אפילו לא צריך לעשות את זה! הוא סוג של מתנדב, בעצם.

איתי קם באנחה והתקרב אל הצריף. השקט הקר הורגש כבר מבחוץ, ואיתי לא יכול היה לכלוא את האנחה. הוא פתח בבת אחת את הדלת ונכנס פנימה.

הכול היה צפוי. רגיל.

גיא ישב על מיטתו במבט חסר אכפתי-מזלזל, וטום עמד בפה קמוץ מול המדף שלו. כמה פעמים ראה את התצוגה הזאת...?

איתי חרק את שיניו בכעס. גיא הזה!!!

"אתה לא חושב שאתה מגזים?!" פנה אליו איתי ישירות. אין צורך לשאול כלום, העניין ברור.

טום העביר אליו עיניים חסרות ביטחון שלא הותירו מקום לספק.

די, נמאס! איזה עוד ילד בעולם צריך לחנך ילדים בני גילו?! ועוד ילד כמו גיא?!

גיא לא ענה. הוא רפרף מבט אדיש על הצריף, לא מתרגש.

ברור. למה שיתרגש? כל יום צריך לצעוק עליו. הוא כבר רגיל לזה.

"אני לא יודע מה אתה חושב, אבל אי אפשר להמשיך ככה! אתה הורס לנו כל יום שמתחיל נורמלי!!!" זכר המריבה מהבוקר עוד התערפל באוויר.

גיא לא הגיב. העיניים האדישות המשיכו במסען על פני החדר.

"אתה לא שפוי!!! כמה צריך להזהיר ולהרתיע ולהסביר לך, ועדיין לא תבין?!"

גיל תקע באיתי מבט מבוהל, אבל לא היה לאיתי איכפת. גיא באמת עבר את הגבול.

"איתי", אמר גיל בקול נסער," מה אתה רוצה מגיא? הוא לא עשה כלום!"

איתי קפא על מקומו. גיא לא עשה כלום?? הוא העביר את מבטו הקפוא לטום.

"הצעיף של טום נאבד לו".

איתי בלע את רוקו, ופזל אל גיא. אותו מבט אדיש.

כמובן, לא שהוא חשב אחרת.

הגשם התחיל לרדת שוב, והנקישות הקלושות על החלון היו הדבר היחיד שהפר את הדממה.

איתי צנח על מיטתו מובס. הוא באמת לא צריך לחנך אותם.

~~~

"אתה שומע, איתי?" רועי התקשר בדיוק ברגע הנכון, ונתן לאיתי סיבה לצאת מהבית הקודר. "אתה יודע שממש לאחרונה עברנו דירה, נכון?"

איתי ניסה להתגבר על שריקות הרוח. נס שלא יורד עכשיו גשם. "נכון".

"לכן, יש לנו עכשיו חדר מיותר".

"אה, יפה". מה הוא אמור להגיד? רועי מנסה להקניט אותו?

"דיברתי עם אשתי, והחלטנו שחבל שהחדר יישאר ריק. אפשר שאורח אחד יקר ישתמש בו".

איתי נעצר במקום, עיניו נפערו בתדהמה.

"אז מה אתה אומר, איתי? אתה רוצה לגור אצלי?"

הלם. שוק. תדהמה.

איתי לפת את הטלפון ביד רועדת. מה???

"אתה כבר לא תצטרך לעבוד, אני אדאג לך לכול. ו... כמובן, תלמד בבית ספר, כמו שאתה רוצה".

המילים, שהבטיחו את כל חלומותיו, רקדו מול עיניו של איתי במחול עליז, והוא התקשה לעקוב אחר דבריו של רועי.

"אל תדאג איתי. אני אקבל כל תשובה. גם אם היא תהיה שלילית. תודיע לי ביום רביעי, בסדר?"

המילים התערבלו במוחו כבסחרחרה. הוא לא מסוגל היה לענות.

"להתראות, איתי".

צליל ניתוק.

אם אהבתם, אל תשכחו לעשות לייק! וכמו תמיד, אני מחכה לשמוע את התגובות שלכם. ואם יש הערות, הבמה שלכם.

נועה לַבִּין

בובה בובה · 27/3/22

ספור יפה ומענין
כתוב מקסים מקסים
אם אפשר, הייתי שמחה אם היה קורה כאן משהו.
אני מרגישה שאנחנו עדיין ברובד המאד חיצוני ושטחי של הספור,
הכל טוב,
לא קרה כלום

מירי11111 · 27/3/22

וואו!
יפה!
התאורים מדהימים. המחשבות המסובכות שלו. הכל כתוב ממש מדויק

נועה לבין (Tamar) · 27/3/22

נכתב ע"י מירי11111:
וואו!
יפה!
התאורים מדהימים. המחשבות המסובכות שלו. הכל כתוב ממש מדויק

תודה רבה! איזה כיף לשמוע.

נכתב ע"י בובה בובה:
ספור יפה ומענין
כתוב מקסים מקסים

תודה! מעניין זו מילת הקסם...

נכתב ע"י בובה בובה:
אם אפשר, הייתי שמחה אם היה קורה כאן משהו.
אני מרגישה שאנחנו עדיין ברובד המאד חיצוני ושטחי של הספור,
הכל טוב,
לא קרה כלום

קודם כל, אני ממש שמחה על הביקורת, כי היא גרמה לי להסיק כמה מסקנות מאוד חשובות להמשך. גילוי נאות - לפני שהעלתי לכאן את הפרק הורדתי סצנה קטנטנה של השלכות השיחה על איתי, כי היא הרגישה לי מיותרת. אבל אולי בסיפור בהמשכים היה נכון לא להוריד אותה, כי כך השיחה נראית כהפי-הנד לסצנה, ואפילו לספר...

רק ברמז אגיד, שההצעה מרועי ממש לא באה לאיתי על מגש של כסף, ותשובה חיובית די מסובכת במצבו.

ifatrosh · 28/3/22

נכתב ע"י תמר לבין:
המים הכחולים היו סוערים, אך בעדינות אופיינית לכינרת,

אהבתי את התיאור של הכינרת.
מקסים בעיני.

נועה לבין (Tamar) · 3/4/22

פרק 4

רוח החלה לנשוב סביב איתי. מה קרה כאן? השיחה התרחשה, בכלל? הכול היה מהיר מידי מכדי להתרחש. הוא לא דמיין?

איתי ציווה על עצמו להתעשת. הוא הביט בצג הפלאפון שהמשיך להשמיע צלילי ניתוק.

השיחה התרחשה.

והוא, איתי, צריך להחליט אם לעבור, בפעם השלישית בחייו, לביתו של רועי.

רגע, אבל אם יעבור לגור עם רועי, לא יגור עם חבריו.

ואם יגור עם חבריו, לא יגור בבית אמיתי ולא ילמד בבית ספר.

אז מה...?

איתי נשם עמוקות והחל לצעוד לכיוון הצריף.

איך אפשר להחליט בכלל??

~~~

איתי נכנס לצריף בכבדות, ומצא את גיל ואת גיא משחקים שחמט על השולחן הנמוך. הוא התיישב על מיטתו והסתכל בחוסר ריכוז על שניהם.

ידיו רעדו כשפכר אותן, והוא הרגיש שעיניו יבשות.

הוא יוכל לחיות בלי המשחקים בצריף החם, כשמבחוץ נשמעות שריקות הרוח? בלי האווירה המשפחתית הזו?

"שח ומט!" קרא גיל בעליצות, איך הוא לא שם לב להתקדמות במשחק?

גיל מחה כפיים לעצמו, וחייך בהתגרות לגיא. "רואה?..."

גיא חייך צוננות, "כל הכבוד".

ומה עם גיל? הוא יצליח לחיות בלעדיו? וטום? ויאיר?

וגיא.

טוב, גיא זו לא בעיה...

ואולי כן.

כן. אחרי הכול, הוא אוהב אותו, עד כמה שזה נשמע בלתי הגיוני.

איתי מתח את רגליו ונשם עמוקות. איך יוכל להחליט דבר כזה לבד? הראש לא בנוי לחשוב קדימה כל כך.

אולי זה לא המוח אלא הלב, שלא מסכים לענות על כאלו שאלות.

וכל זה עוד לפני שחשב על הצד של חבריו. איך, אם בכלל, הם יסתדרו בלעדיו.

השאלה ניקרה בראשו. כרגע הוא זה שמנהל את הצריף. ועם כל הצניעות והענווה, הצריף עלול להתפרק בלעדיו. לא תכנית.

"מה השעה?" שאל פתאום טום. איתי שיגר לעברו מבט. טום ישב על כיסא בצד ומשם צפה כנראה במשחק.

"שמונה וחצי". ענה יאיר בקולו השקט.

"וואו, מאוחר", נבהל גיל, "בואו נכין ארוחת ערב".

כולם הסכימו אתו, וארגנו ארוחת ערב נחמדה שכללה סלט ירקות, גבינה ולחם.

רעיון החל לטפס לראשו של איתי. אולי לחבריו יהיו תשובות בשבילו.

כולם ישבו סביב השולחן הגדול אך הנמוך. הרוח הפסיקה לשרוק, וגם הגשם לא ירד.

זה היה הרגע המתאים.

"תגידו..."

כולם הרימו את עיניהם והביטו באיתי. הוא השתדל להסוות את המתח בו היה נתון.

"מה היה קורה אם הייתי עוזב אתכם מאיזו שהיא סיבה?"

טום ויאיר כווצו את גבותיהם בחוסר הבנה, גיל פתח עיניים מופתעות, וגיא כיווץ אותן.

"לא היינו שורדים אפילו יום אחד!" קרא טום בבהלה לאחר רגע של שקט, "זה היה בלתי אפשרי לחלוטין!"

"למה?" התנגד גיא, "היינו מסתדרים מצוין. מה אתה עושה שחשוב כל כך? מסדר את המיטה שלך? נו, באמת..."

"לא נכון!" נראה היה שטום מבוהל מעצם המחשבה אפילו. "איתי הוא... הוא... הכול!"

איתי התכווץ בכיסאו. בעצמו לא ידע למה לקוות. לא ידע אם היה רוצה שחבריו ייבהלו או ישיבו צוננות שכלום לא יקרה.

"כן", אמר גיל מדודות, שלא באופיו, "היינו מסתדרים. אבל אולי היה קשה קצת בהתחלה. להתרגל..."

"לא היה קשה בכלל להתרגל", גיא, בטוח בעצמו לחלוטין, "מה היה לפני שאיתי בא? כלום! הסתדרנו מעולה, ולא היה חסר לנו כלום".

"אל תשווה את הזמן לפני שאיתי בא, לאחריו". מבטו של טום חזר להיות חמוץ לאחר הבהלה הראשונית.

"למה לא? זה ממש אותו דבר..."

קולות הוויכוח חלפו ליד אוזנו של איתי ולא חדרו פנימה. ליבו שקע בקרבו. נראה שגיא מעדיף שילך, וישאיר לו את הבמה ריקה. ולגיל – מעריצו המושבע של גיא – נשאר רק להסכים אתו. גם אם עכשיו הוא מסופק, לא ייקח לגיא הרבה זמן לשכנע אותו. אבל טום... הילד תלוי בו רגשית לגמרי. ויאיר. איך הוא יסתדר עם שתקינותו?

איתי הביט לרגע ביאיר, ומצא עיניים חוששות שעוברות בין המדברים לסירוגין. כן. גם אם הוא לא מבטא את זה בקול, הוא חושב בדיוק כמו טום.

איתי נשם עמוקות. איך יחיה בלי חבריו?

איך יחיה אם יוותר על ההצעה?

שקט פתאומי השתרר בשולחן הרועש. איתי התנער בחשש.

כולם הביטו בו. בכל זוג עיניים שוכנת הבעה שונה.

"מה?" שאל, נבוך במקצת.

"למה שאלת קודם על עזיבה?" שאל גיל בעיניים נוקבות. "קרה משהו?"

הסומק טיפס ללחיו של איתי. "סתם... חשבתי פתאום..." התחיל, והשתתק מאחר שלא ידע איך להמשיך.

"תגיד באמת".

איתי נבוך עד שורשי שערותיו. "פשוט... " לרגע התלבט אם להגיד, אבל מיד התחרט, "סתם".

"איתי", התערב גיא, וקולו קשה, "אל תתחמק. תענה בכנות. כולנו תמימי דעים שהשאלה שלך לא פשוטה כל כך, נכון?"

"נכון". נשבר איתי. מבטו הושפל על צלחת הסלט המיותמת.

הדממה נעשתה עמוקה, והמתח כמעט וניתן היה למישוש.

"אז מה?"

"היום, לפני שעה בערך..."

"כן?" דריכות ממשית באוויר.

"שאל אותי... רועי שאל אותי אם... אם אני רוצה לגור אצלו". הוא הרים את עיניו במאמץ, "ואני לא... לא יודע מה לעשות".

"מה??" קרא גיל, "מה השאלה בכלל? אתה חשבת לעזוב אותנו??"

איתי השפיל את מבטו.

"איתי..." טום נראה המום גם הוא.

"מה?" פלט יאיר חלושות. אם הוא הוציא הגה מפיו, זה כבר מראה על רמת ההלם שלו.

"איתי", נסער גיל, " "ככה חשבת לעזוב אותנו? אנחנו בעיניך רק חברים לחדר? כאלה שאם רוצים הולכים, ואם נוח נשארים?! אין לנו שום חשיבות בעינך?"

"איך חשבת בכלל לעזוב אותנו ?" התלונן טום, מבוהל. "אתה..."

איתי בלע את רוקו. אין מה לומר. הם צודקים בהלם שלהם.

"כן". אמר גיא חדות, "על כל השאלות ששאלת, גיל, התשובה חיובית. אין לנו שום חשיבות בעיני איתי. הוא מתנהג אלינו יפה רק כדי שניתן לו לגור אתנו".

שקט השתרר שוב בצריף. כולם הקשיבו לגיא. מי בחשש, מי בהסכמה.

"והנה, עכשיו כשהציעו לך ללכת, לא חשבת עלינו לרגע. רק על עצמך אתה חושב. אי אפשר לסמוך עליך!"

איתי נשך את שפתיו. מבטו הפצוע של טום קרע את ליבו.

אי אפשר לסמוך עליך.

גיא יכול לדאוג לכולם בלי בעיה, וגיל יכול לעזור לו.

אבל טום קשור אליו מאוד. אולי יותר מדי. הוא לא יכול לעזוב אותו ככה. ויאיר... אותו הוא אפילו לא יכול להעריך במדויק, בגלל מופנמותו.

הוא לא יכול להיות כל כך לא הוגן.

גם כלפי עצמו.

אם אהבתם, אל תשכחו לעשות לייק! וכמו תמיד, אני מחכה לשמוע את התגובות שלכם. ואם יש הערות, הבמה שלכם.

נועה לַבִּין

נועה לבין (Tamar) · 12/4/22

אם למישהו יש זמן, אני ממש אשמח לביקורת. הפרק הבא צריך להיות טוב יותר...

בובה בובה · 14/4/22

נכתב ע"י תמר לבין:
אם למישהו יש זמן, אני ממש אשמח לביקורת. הפרק הבא צריך להיות טוב יותר...

אין לי...
זו לא הערה על התוכן כי קראתי די ברפרוף.
רק על הצורה החיצונית -
מפריע לי שא מתחילה כל שורה בשורה חדשה.
זה פרוזה, לא שיר. יש שורה, יש פסקה, יש קטע.

נועה לבין (Tamar) · 17/4/22

@בובה בובה , תודה. הערתך עזרה לי. כשבדקתי את העניין עם השורות גיליתי שהמסמך שבו היה, שמעוצב בכתב ובעימוד של ספר, מלא בפסקאות של כ3 שורות. הכתב וגודל הדף כאן הופך את הכל לשורה אחת. ניסיתי לתקן, בכל אופן, ואשמח לחוות דעת.
תהנו!

פרק 5

איתי פסע באיטיות בשבילי היישוב השקט, נותן לרוח הקרירה, שעוד לא הפכה לקפואה שוב, לפרוע בתלתליו הקצרים.

מאז היותו קטן עניינו אותו מדעי המחשב, והוא חלם ללמוד את הנושא בצורה מקצועית כשיהיה גדול. חלם גם להיות שחקן כמו אימו. אבל כשגדל, והגיע לגור ברחוב עם חבריו, התרחקה ממנו הדרך להשגת תעודה מוסמכת. ולכן הוא רק חולם, שלא לומר מדמיין.

עד שהציע לו רועי לימודים על מגש של כסף.

רק כשהגיע לרחוב, ידע להעריך את השנים בהם גדל בבית, עם שני הוריו. גם אחרי שאימו נפטרה מצבו עדיין היה טוב. והוא, בטיפשותו, עזב את כל מה שהיה לו.

אבל עכשיו נתן לו רועי אפשרות לחיות חיים טובים ויציבים שוב.

בעצם, זה כל מה שרק יכול היה לחלום עליו. בית ספר, בית, ואפילו... הורים.

כן. במידה כלשהי, בעצם העובדה שנתן לו רועי את כל הטוב הזה, הוא כאילו הכריז על הסכמתו להיות אביו החורג.

הבעיה היא רק עם החברים.

אם הם נפגעו כל כך רק מההיסוס שלו, איך הם יקבלו החלטה של עזיבה, אם תהיה כזו? איך הם יקבלו את הרגשת הנטישה?! איך ירגישו כשיביטו אחר גבו המתרחק, מותיר אותם מאחור עם דירת העץ העלובה?

גשם החל לרדת. תחילה בטפטוף עדין, אך עד מהרה הפך לסוער. איתי הידק את מעילו הישן והעביר מבט על פני הרחוב ההולך ונרטב. עיניו נתקלו בכביש המתכהה, שבצדדיו זרם נחל קטן שנגרם בעקבות הגשם. מסוכן קצת, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר אתו.

הדבר שהכי מפחיד אותו בבחירה, הוא שמה שלא יחליט, יפסיד את הדבר השני. לעולם.

גוש קשה עמד בגרונו. כל כך רצה להגשים את חלומו, אבל מעולם לא חשב על ההשלכות. אולי לא חשב שהוא יתגשם אי פעם.

איתי התכווץ אל תוך עצמו. אם היה לו יותר אומץ, הוא יכול היה להחליט בקלות. אבל יש לו פחד בלב, וזה עוצר אותו.

איתי הביט סביבו, ולפתע ראה זקנה שהלכה לכיוון מעבר החצייה, שאחזה בידיה מקל. נראה היה לאבי שהוא ראה בעבר מקל כזה.

תמונת ילדות מעומעמת קפצה לפתע למול עיניו. הוא הלך באותו יום עם אימו למכולת השכונתית, וכשחזר ראה משאית פורקת רהיטים וארגזים. השכנים החדשים הגיעו. הוא שם לב למקל משונה שהחזיק בידו אב המשפחה, ורשם את זה במוחו הצעיר. כשהיו בבית, שאל את אימו מה היה אותו מקל מוזר.

"האיש הזה עיוור", הסבירה לו אז אימו בסבלנות, "והמקל שהוא החזיק עוזר לו להסתדר גם בלי לראות".

הזקנה, שהגיעה בינתיים למעבר החצייה, החזיקה את אותו מקל שהיה גם לשכנו. בהחלטת פתע צעד איתי לעברה. הוא חייך בהיסוס, "את צריכה עזרה?"

הזקנה חייכה בחביבות, "הו, מיידלע, איזה חמוד... כן, אפשר, אפשר, למה לא?"

איתי הביט לשני צידי הכביש, וצעד יחד עם הזקנה אל תוך הכביש הרחב.

"אתה יודע, מיידלע", אמרה הזקנה, "כל הכבוד שבאת לשאול אותי אם אני צריכה עזרה עם הכביש. יש ילדים", הנמיכה את קולה בחומרה, "שמפחדים ממני".

צביטת כאב התקפלה בליבו של איתי. גם שכנו היה בודד. חבריו היו מציקים לילדיו בגללו. כמה שהעולם לא הוגן. אבל מכאן ועד לפחד? "באמת?"

"כן-כן. כשהם רואים שאני עיוורת, הם מיד בורחים. כאילו שזו מחלה מדבקת". הם הגיעו לעבר השני של הכביש, אבל איתי המשיך להקשיב בעניין.

"טוב, נו", ביטלה הזקנה, "מה זה משנה. העיקר שיש ילדים כמוך בעולם. ילדים אמיצים". היא הדגישה את המילה האחרונה.

רגע, מה? איתי הביט בזקנה בבלבול. ילד אמיץ?

"כל הכבוד, מיידלע. כל הכבוד. יופי חמודי'לה, להתראות".

הזקנה התרחקה, מניעה את מקלה על המדרכה הרטובה.

ילד אמיץ? זה מה שהיא אמרה?

כן, זה מה שהיא אמרה. ילד אמיץ.

איתי הסתובב, והחל ללכת באותה מדרכה אך בכיוון המנוגד לזה שהלכה בו הזקנה. אור הבליח בעיניו. ילד אמיץ. זה מה שהוא. הזקנה היטיבה לראות את מי שהוא באמת, על אף שאינה רואה, במובן הפשוט של המילה.

האם הוא רוצה לגור עם רועי?

איתי בלע את רוקו. השאלה ישירה מדי, אבל...

כן. הוא רוצה. אחרי הכול, הוא רוצה.

רק חבל שיש פערים בין הרצוי למצוי.

לא. נחישות התפתלה באישוניו. עכשיו ההבדל לא דומה לשום מקרה אחר, בו הרגיש רק את הרצוי. כעת המצוי נמצא בתוכו, והוא זה שיכול להפוך אותו למציאות.

להתגבר על מכשולים, לחזק את החברים, ולצאת להגשים את החלום.

איתי חייך, משהו חדש בחיוכו.

הוא הולך לגור אצל רועי.

"אמיר?" עילאי התקשר, ופתח מיד, כדרכו. "ממש עכשיו איתי דיבר עם רועי. הוא ענה תשובה חיובית".

אמיר חייך. העניינים התקדמו מהר. "יופי. תודה".

השיחה נותקה.

שצף אדרנלין פרץ לדמו של אמיר, "ארז!"

תלתלים קופצניים הציצו מהדלת, "כן, בוס".

"יש לנו תשובה. הגיע הזמן לפעול". אמיר קם מכיסאו במהירות, "הגיע החלק הכי כיף".

שמש חורפית שלחה קרן בהירה אל מסדרון בית הספר, משדרת תקווה, אך גם מעט עצב. היא לא זוהרת כמו בקיץ. היום, כשיחזור מהעבודה, הוא יצטרך לספר לחבריו על עזיבתו. הוא חשש מכך.

אתמול הוא סיפר לטום על עזיבתו. טום בכה, אבל לא כעס. הלוואי שככה יהיה גם עם שאר החברים.

אין סיכוי.

איתי שאף לחיקו את האוויר החורפי הצלול בנשימה עמוקה, ופתח את הדלת.

מנדי ישב על אחד מהכיסאות, ולגם קפה מכוס קרטון. "מה נשמע, ילד?"

"הכול מעולה", איתי חייך. רגע, מחר זה היום האחרון שלו בעבודה! הוא צריך להיפרד גם ממנדי.

"בוא", חייך גם מנדי, "שב כאן. אכלת כבר ארוחת בוקר?"

איתי הנהן, והתיישב ליד מנדי. עדיף לפתוח את הנושא כבר עכשיו. "אתה יודע, מנדי", הרים איתי את עיניו אל מנהלו הישיר, "מחר זה היום האחרון שאני עובד כאן".

גבותיו של מנדי קפצו, "ככה? למה?"

"אני הולך לגור אצל רועי". עיניו שוטטו במבוכה על קופסאות הציוד.

"אתה רציני?!"

הוא הנהן.

"ואוו, איזה יופי!" התרגש מנדי, "אני ממש שמח לשמוע!"

איתי חייך.

"אז אתה הולך אליו מחר או עוד יומיים?"

"עוד יומיים". ויש לו הרבה דברים להספיק במהלכם.

"איזה יופי, איתי. אני ממש שמח בשבילך".

"תודה". החיוך נמחק מפניו. הלוואי שיהיה יופי גם עם החברים.

אם אהבתם, אל תשכחו לעשות לייק! וכמו תמיד, אני מחכה לשמוע את התגובות שלכם. ואם יש הערות, הבמה שלכם.

נועה לַבִּין

נועה לבין (Tamar) · 30/4/22

לא הייתי כאן הרבה זמן, לצערי, ואני נאלצת לעלות רק עכשיו את הפרק של שבוע שעבר. אז החלטתי לפצות אתכם על כך, ובאופן חד פעמי אעלה היום שני פרקים.
שווה שאני לא כאן, אה?

זה הזמן גם להודות לכם על הלייקים ועל הד"שים ששלחתם לי. מחמם את הלב, באמת. וכמובן, על הביקורות. קשוח אצלי, אבל כשיש ביקורות זה באמת נותן לי מבט רחב יותר על הספר ועוזר לי. ממש.
תהנו(:

נועה לבין (Tamar) · 30/4/22

פרק 6

"הנה חמודי", יעל הניחה את צלחת האורז על השולחן, ליד מיכאל בנה הקטן. "זה כבר לא חם".

"טוב". מיכאל טעם בזהירות, ושלח חיוך קטן לאימו.

יעל התיישבה גם היא ליד השולחן, לצד שלושת ילדיה. "עוד כמה ימים..." התחילה.

"מה יקרה?" קטעה אותה הדס בהתלהבות.

יעל חייכה, "יבוא אלינו אורח. להמון זמן".

"מי?" השאלה פרצה בבת אחת מפי יהודה והדס.

"קוראים לו איתי", ניסתה להישמע מולהבת, "והוא הולך לגור אצלנו! אתם מאמינים? יהיה לנו ממש אח חדש!"

"לגור אצלנו?" התרגש יהודה, "באמת? עד מתי?"

"ובן כמה הוא?" הצטרפה הדס, "ובאיזה חדר הוא יהיה?"

יעל לא הופתעה ממבול השאלות, וענתה לפי הסדר. "כן, באמת. הוא יגור אצלנו. לתמיד, בעיקרון. אולי יהיו לנו הפתעות. הוא בן ארבע עשרה, והוא יהיה בחדר הריק, עם המיטה והארון התכולים". היא הציצה על מיכאל בנה הקטן, הוא לא התרגש. "עכשיו תורי לשאול". חזרה אל שני ילדיה הגדולים, "אתם רוצים לבוא אתי להכין לאיתי את החדר? נוכל לקשט אותו בשלטים, בבלונים, ובעוד כל מני דברים שתכינו. רוצים?"

יהודה והדס רצו, כמובן, שעטו לחדר המיועד לאיתי ללא השתהות.

יעל נגשה לבנה הקטן, "מה אתה אומר על האורח, חמודי?"

מיכאל הרים את עיניו, "לא יודע".

יעל חייכה רכות, "אתה רוצה שהוא יבוא?"

"אהמ... אני חושב שאני רוצה", הסכים בהנהון זעיר, "אני רק... מקווה שהוא גם ירצה".

יעל חייכה, וחיבקה את בן החמש. איתי ירצה. רק צריך לקוות שגם היא תרצה.

~~~

איתי גמע באיטיות את המטרים האחרונים בטרם נכנס לצריף. יש לו הרבה מה לעשות היום, פיזית ונפשית.

הוא נשם עמוקות ופתח את דלת הבית. צעד אחד והוא בפנים. ארבעה ראשים הסתובבו אינסטינקטיבית לכיוונו.

"הי, איתי, שלום". נופף גיל באצבעות ידו. גיא תקע באיתי מבט קר.

איתי בלע את רוקו והסב את פניו לכיוון טום. הלה השפיל את עיניו.

איתי התיישב על מיטתו, וליטף קלות את שמיכתו. הוא יצטרך להיפרד גם ממנה. המזרן העבה שמצא פעם, הכרית המרופטת, השמיכה... וכל הרהיטים שבבית. גם איתם לא ימשיך לתחנת חייו הבאה. הוא הרים את עיניו אל מדפיו, שהיו קבועים מעל מיטתו. כמה טרחו הוא וגיל לחבר אותם... ארון המטבח, שמצאו גיא ויאיר, וצינור המים הירוק שניסו לחבר יחד... איך יעזוב אותם? איך ישליך את כל עברו?

"איתי", קולו של גיל נשמע קרוב.

איתי הרים את ראשו, ומצא אותו עומד לידו, מנצל את יתרון הגובה של העומד מול היושב.

"מה יש לך?" גיל הביט בו במבט חוקר. סערה באישוניו הקטנים.

כל חבריו עמדו מאחורי גיל, והביטו בו בעיניים חודרות.

"מה יש, איתי?!" מבטו של גיל היה מבוהל ממש. הוא טלטל את כתפיו של איתי בתביעה. בפראות כמעט. "מה קרה לך??? מה..." הוא התנשף, "מה החלטת??"

איתי השפיל את עיניו.

"מה?! מה???" דמעות עלו לעיניו של גיל, וגבותיו התכווצו מעליהן.

"אני..." איתי בלע את רוקו. "עוזב. בעוד יומיים, ביום חמישי".

גיא עזב באחת את כתפי איתי. ידיו נשמטו לצדי גופו.

השקט היה עמוק והמום. איתי לא העז להרים את עיניו.

יאיר פצה את פיו בקול שבור, "למה?"

איתי בלע שוב את רוקו.

"למה???" גיל התעשת באחת, "מה היה חסר לך, תגיד לי? למה אתה נוטש אותנו ככה, כאילו אנחנו..."

"אני יודע למה". קולו של גיא קפוא כקרח. "כי איתי חושב רק על עצמו".

עיניו של איתי התכווצו. אם רק יכול היה להוכיח לגיא כמה זה לא נכון.

"איתי!!!" נראה שגיל לא שמע אותו. "למה אתה עושה לנו את זה? למה אתה מתייחס אלינו ככה? למה זה מגיע לנו???"

איתי הרים את עיניו, וחיפש במבטו את יאיר. עיניו של יאיר היו מושפלות באלם, והוא יכול היה לנחש בקלות את מחשבותיו. זהות לאלו של גיל. ושל טום.

גוון קולו של גיל השתנה פתאום. "אני מתחיל לחשוב שכל הדאגה שלך אלינו לא הייתה אלה הצגה".

ליבו של איתי זינק למשמע המשפט האחרון. הוא קמץ את אגרופיו.

"אתה מתחיל לחשוב". ציין גיא, "וכאן בדיוק הבעיה. אם עוד לא שמת לב, אז ברוך הבא לעולם. תכיר את המסכה של איתי".

מאיפה באה לו השטות הזו פתאום?? גיא הזה!...

"אתה באת אלינו רק בשביל עצמך?! אתה לא באמת דאגת לנו?!" נשמותיו של גיל היו שטוחות, הוא טלטל את כתפיו של איתי שוב, "חיית בהצגה? היית בתפקיד ה'דואג', בזמן שדאגת רק לעצמך?! אני לא מאמין לעצמי שהאמנתי לך!"

"אז עכשיו רואים את הפרצוף האמיתי שלך". חייך גיא בלגלוג, "נמאס לך להסוות את האופי האמיתי שלך, אה? האמת שאני די מבין, קשה להתנהג שונה כל כך לאורך זמן. הגיוני שתקפוץ על ההזדמנות הראשונה שלך לעזוב".

המילים פגעו באיתי כמו חץ בפלסטלינה. פערו בליבו חור גדול. אש של עלבון אכלה בו מבפנים, שרפה כל תקווה להזדהות מצד חבריו.

"די!" קריאה חדה פילחה את האוויר. טום הגיח בין גיא לגיל, "די! אתם באמת חושבים שכל זה נכון?! אם איתי באמת היה כמו שאתם טוענים, הוא היה מתנהג כמוכם, ולא מנהיג את החבורה באומץ כזה!"

גיא וגיל השתתקו. יאיר הרים את עיניו בהיסוס, ואיתי התרומם בחשש ממיטתו.

"אתם באמת חושבים שאיתי לא דואג לנו באמת?! לא אוהב אותנו באמת? אם הייתם יכולים לעבור לבית נורמלי, גם אתם הייתם עוברים".

שקט השתרר בצריף, והרוח לא הפיגה את הדומייה. גיל התקדם בחצי פסיעה לכיוון איתי, והביט ישירות בעיניו.

"אם אתה רוצה ללכת, לך". שפתיו רטטו, "אבל אל תחזור".

אם אהבתם, אל תשכחו לעשות לייק! וכמו תמיד, אני מחכה לשמוע את התגובות שלכם. ואם יש הערות, הבמה שלכם.

נועה לַבִּין

נועה לבין (Tamar) · 30/4/22

פרק 7

הערב צבע את השמיים בצבעי שקיעה רכים. איתי העמיד פנים כקורא בספר קריאה ישן, כשהוא לא מצליח לקרוא אפילו שורה אחת. איך שהיום הסתבך.

הפלאפון צלצל.

איתי התרומם וניגש לענות. "הלו".

"הלו, איתי? מה קורה?"

איתי כיווץ את גבותיו, "מי זה?"

"רועי", השתאות קלה.

איתי זיהה את הקול, וצחקק במבוכה. "לא זיהיתי".

"הילדים שלי כבר קשטו לך את החדר", החיוך החם נשמע מכל הברה, "והם כבר ממש רוצים שתבוא".

איתי חייך. התרגשות כנה הציפה את כולו.

"דיברת כבר עם החברים?"

איתי בלע את רוקו. "כן".

"היה בסדר?"

איתי הציץ לגיל ולגיא, שדיברו ביניהם לא רחוק ממנו. "בסדר. אתה יודע..."

"כן", שוב נשמע החיוך החם. "אז איתי, מה אתה אומר? אתה רוצה לבוא אלי כבר מחר? עוד יומיים זה רחוק מדי... הילדים ממש רוצים, וגם אני..."

גבתו השמאלית של איתי קפצה. "למה?"

"אני חושב שכדאי. מחר תכיר את הבית החדש, את הילדים, ורק יום למחרת יתחיל חנוכה. אחרי כל ההשקעה של הילדים, הם רוצים שתבוא כבר. אה, ו... אתה לא צריך לבוא מחר לעבודה".

איתי חייך. לא מתאים לרועי להיות חסר סבלנות, למרות שמתאים לו להיות נדיב, ולהקדים ביום את בואו. טוב, כנראה שגם הוא מתרגש.

איתי נשך את שפתיו, מבחינתו אפשרי לבוא מחר לרועי. מבחינת החברים זה גם עדיף. אי אפשר לדעת איך יעבירו עוד יומיים ביחד. "בסדר".

"אז אני אבוא לקחת אותך בחמש בערב, סגור? אני אחכה לך ליד מלון נוף גינוסר".

"בסדר", הסכים איתי. "ותודה".

"להתראות, איתי. מחכה לך".

~~~

יום רביעי הגיע לאחר לילה טרוף שינה. איתי סידר את בגדיו ואת חפציו בבוקר, ובצהרים יצא לים רק כדי לא לפגוש את מבטי חבריו. השעה ארבע וחצי גלשה לשעונו במהירות מפתיעה. איתי התרומם מהחול החם, נשם עמוקות, ונכנס אל הצריף.

המתח הורגש מיד. מלמעלה הכול היה כאילו רגוע, גיא וגיל שיחקו בחמש אבנים, וטום ויאיר שיחקו בשחמט. אבל תנועות כולם היו דרוכות. מתוחות. ברור שכולם שמו לב למזוודה הסגורה שתחת מיטתו ולמדפיו הריקים.

"אתמול רועי התקשר אלי".

ארבעה ראשים הסתובבו לעברו בחדות. שניים עם מבט קר, ושניים עצובים, פגועים.

"הוא אמר לי שעדיף לו שאבוא היום. בחמש".

טום כיווץ את גבותיו.

"אז..." איתי ניסה למצוא מילים מול מחבריו, מול השקט הקר. "אני הולך. עוד חצי שעה".

"מה?" השקט נשבר סוף-סוף על ידי טום, "למה כבר היום?"

איתי השפיל את עיניו, "לא יודע".

"הוא לא אמר לך?"

"לא". איתי הרים את עיניו וקישת את שפתיו. יאיר קם, מלווה במבטי גיל וגיא, וניגש לאיתי.

איתי בלע את רוקו. "אני אוהב אותך", לחש.

יאיר שלח את שתי ידיו הדקות, וחיבק את איתי. "גם אני. אני אתגעגע אליך". הוא שחרר את ידיו, והביט באיתי בעצב.

נשיפת צחוק נשמעה מכיוון גיא. שיצחק.

טום קם גם הוא. "איתי..."

"כן".

"אנחנו לא נשכח אותך, אל תדאג. פשוט..." טום שאף אוויר, דמעות נקוו בעיניו. "תחייה בביתו של רועי. מגיע לך חיים טובים. אנחנו..." שוב שאיפה, "נמשיך להיות כאן. ונאהב אותך מפה".

איתי חייך, המחווה רגשה אותו. "תודה".

טום חיבק אותו, איתי העביר את עיניו אל שני חבריו שניים. גיל הרים את גבותיו, כאילו בחוסר ברירה. גיא לא הגיב.

טום הוריד את ידיו מצווארו, ואיתי צעד לכיוון המזוודה. הוא לקח אותה, ויצא מדלת הצריף.

בפעם האחרונה.

~~~

איתי פתח את דלת המכונית, ויצא אל הרחוב. הוא הרים את עיניו ובחן את בית הקרקע בעל שתי הקומות בהתרגשות. לא ככה דמיין את ביתו של רועי.

"מה אתה אומר?" רועי הגיח מאחוריו, אוחז בידיו את מזוודתו של איתי, "אתה אוהב את הבית?"

איתי חייך. "ממש".

"טוב, בוא ניכנס".

מוזר, מתאים לרועי להתייחס יותר לתשובה שלו. טוב, בטח גם הוא מרוגש כמוהו.

הם צעדו לתוך הבית הגדול. העיצוב שבפנים לא היה מיוחד מדי, אבל יפה הרבה יותר מן הצריף. רועי הוביל אותו אל הקומה השנייה.

"הנה, זה החדר שלך".

איתי נכנס פנימה בעקבות רועי. העיצוב של החדר היה בקו נקי. מיטה לבנה, מצופה במצעים לבנים עם הדפס עלים ירוקים, ארון לבן, שעון-קיר, רצפה חומה-בהירה. קלאסי.

"אתה אוהב את החדר?" חיוך רועי, משהו שונה בחיוכו.

איתי שוטט בעיניו של החדר. הוא חש פרפור בליבו כשענה, "מאוד".

רועי הנהן, והסתובב לכיוון הדלת. אבל במקום לצאת, שלח את ידו למפתח, ונעל את הדלת פעמיים בקול קרקוש חלוש.

"מעכשיו", רועי הסתובב לכיוונו, עיניו קרות כפי שלא היו מעולם, ומחיוכו נטפו גלדי קרח. "אינך יכול לצאת מהחדר. אתה חטוף".

אם אהבתם, אל תשכחו לעשות לייק! וכמו תמיד, אני מחכה לשמוע את התגובות שלכם. ואם יש הערות, הבמה שלכם.

נועה לַבִּין