סיפור בהמשכים דמעה דוממת

מצב
הנושא נעול.

מירי11111

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
טוב, אז בזכות ההקפצה שלכן קראתי את הסיפור הזה היום לראשונה..
בזבזתי עליו בוקר קצת יקר.. (ערב בחינה..)

אבל זה נושא שקצת מוכר לי ופשוט כואב! ורק קיוויתי שכשהיא הפסיקה עם הכדורים זה היה אמתי שהיא בריאה ואז הגיעה ההתנפצות הזו אל מציאות של דפרסיה.

אייי זה כאב..
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
טוב, אז בזכות ההקפצה שלכן קראתי את הסיפור הזה היום לראשונה..
בזבזתי עליו בוקר קצת יקר.. (ערב בחינה..)

אבל זה נושא שקצת מוכר לי ופשוט כואב! ורק קיוויתי שכשהיא הפסיקה עם הכדורים זה היה אמתי שהיא בריאה ואז הגיעה ההתנפצות הזו אל מציאות של דפרסיה.

אייי זה כאב..​
היי מירי
מעריכה את המילים וההשקעה של הבוקר
:)
המון הצלחות בבחינה

ולגבי ההפסקה בכדורים זה אכן כואב וכואב מאוד. הבאתי את זה כי זו תופעה שקורית הרבה לצערי בעיקר במאניה דיפרסיה. חלק מההפרעה.
ולצערי, זו מחלה שמלווה לכל החיים.
אכן סיפור כואב, מטבע הדברים. במטרה להנגיש ולהכיר מקרוב.

משתדלת לשמור על איזון ככל האפשר. כלומר, להקיף בצורה אותנטית ככל האפשר. ומצד שני, לא להציף מדי את הכאב.
אם יש לך מה לומר בנוגע לכך ובכלל, אשמח לשמוע​
 

מירי11111

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
היי מירי
מעריכה את המילים וההשקעה של הבוקר
:)

המון הצלחות בבחינה

ולגבי ההפסקה בכדורים זה אכן כואב וכואב מאוד. הבאתי את זה כי זו תופעה שקורית הרבה לצערי בעיקר במאניה דיפרסיה. חלק מההפרעה.
ולצערי, זו מחלה שמלווה לכל החיים.
אכן סיפור כואב, מטבע הדברים. במטרה להנגיש ולהכיר מקרוב.

משתדלת לשמור על איזון ככל האפשר. כלומר, להקיף בצורה אותנטית ככל האפשר. ומצד שני, לא להציף מדי את הכאב.
אם יש לך מה לומר בנוגע לכך ובכלל, אשמח לשמוע​
אם זה לא היה מוכר לי, לא הייתי קוראת את זה היום. (שומרת לזמן פנוי יותר)
אם זה לא היה כואב כל כך זה לא היה גורם לי לנגב את העיניים ולוודא שהילדה שנכנסה לחדר לא רואה אותי

וזה באמת נושא כואב ונושא שצריך להיות מודעים אליו.
והחברה הממת שלה היא אולי בדיוק להראות כמה חברות במצבים קשים יכולה לעזור.

הבאת פה הכל!
את ההסתרה, את זה שאי אפשר באמת להסתיר, את הכאב, הבריחה, הניסיון לשכוח מהטיפול התרופתי..
אולי לכן הסיפור כל כך מרגש ומדהים
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
אם זה לא היה מוכר לי, לא הייתי קוראת את זה היום. (שומרת לזמן פנוי יותר)
אם זה לא היה כואב כל כך זה לא היה גורם לי לנגב את העיניים ולוודא שהילדה שנכנסה לחדר לא רואה אותי

וזה באמת נושא כואב ונושא שצריך להיות מודעים אליו.
והחברה הממת שלה היא אולי בדיוק להראות כמה חברות במצבים קשים יכולה לעזור.

הבאת פה הכל!
את ההסתרה, את זה שאי אפשר באמת להסתיר, את הכאב, הבריחה, הניסיון לשכוח מהטיפול התרופתי..
אולי לכן הסיפור כל כך מרגש ומדהים​
וואוו
רגשת אותי מאוד
תודה על המשוב הכנה והחם

נתת לי אנרגיות להמשיך :)
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק מ"ד

"זה בשבילך" אני מניחה שקית מרשרשת על השולחן העמוס. מתעלמת מהקולות הבוקעים מחדר הילדים. ממוקדת. משהו חדש פושט לי בלב. מצית זיק של חיות.
הוא מרים עיניים גדולות. עייפות. פתאום אני רואה כמה קמטים שהתווספו לו במצח. ושערה לבנה בודדת שמבצבצת מזקנו.
"תודה, אפי" הוא אומר בשקט. סוקר את האריזה. מפריח ציפיות.
האדמה נשמטת חלקית. אני מסתובבת מהר. תולה את התיק. ממשיכה לחדר בצעד זקוף שלא מסגיר כלום.
השם עדי שניסיתי. השתדלתי. נתתי מעצמי בזמן שהחלקים בי עדיין לא מולחמים מחדש. אין בי גרם כוח מעבר לכך. אם הוא מתעקש להישאר במקום המסכן, שיערב לו.

מתלבטת לרגע. וזה חדש לי למדי. עד לא מזמן ההחלטה הייתה ברורה מדי. לא צרכה גרם של אנרגיה. נכנסת למטבח, שולפת בקבוק מים קרים. לוגמת כוס, ועוד אחת. מתחננת למחשבה אחת הגיונית ושפויה שתציל את המצב. ידיים קטנות נתפסות בשמלתי. מצילות אותי מתהיות אין סופיות.
"יוני שלי", הוא מחייך חיוך גדול. מחכה שארים אותו לגבהים, נסיך שכמותו. "בוא נשב, פשוש. ואימא תיתן לך לאכול". אני נשאבת אליו. מושיבה. חולצת מכסה גרבר. מטיסה לו אווירונים. שוכחת מכול העולם.

"את רוצה שאעזור לך?" פולש שימי לעולם קסום.
"זה בסדר, מותק" המטוס הנוכחי מבצע עוד פעלול לפני שהוא נכנע לשאגות נלהבות. "אני מסתדרת".
"בטוח, אמא?" הכיווץ במצח שלו חמוד כל כך, "את לא רוצה לנוח? אני יכול לשמור על יוני. אני יודע להאכיל אותו מצוין. וגם להכין ארוחת ערב לאלישבע ואיילה. תסמכי עלי".
והקול שלו בטוח. משדר עוצמה. כמעט מצליח לכסות.
הלב שלי מתכווץ שוב. ואני מעפעפת מהר. "זה בסדר, שימי. אני מאוד מעריכה את העזרה שלך. אני שמחה שיש לי ילד בוגר ואחראי. ואני רוצה שיהיה לך זמן לחברים, למשחקים. ל'מתמידים' ". אני גאה בעצמי. אמא למופת. "רגע, אתה לא אמור להיות שם כרגע?"

הוא שותק. מסיט מבט. "זה בסדר אמא" הוא חוזר על עצמו. "אני מעדיף לעזור בבית. וכייף לי להכין ארוחות. וגם לעזור לקלח ולהציע את המיטות".
אני מתבוננת בו. ילד של אבא. הכול טוב. וכייף. ומה יכול להיות יותר טוב מלעזור. ואיפה אתה ילד? אני רוצה לשאול מול עיניי הים שלו. מה קורה אתך? ממה מורכב עולמך? היכן החברים? המשחקים? הלימודים?

אנחנו נדבר על זה. אני מבטיחה לו במבט ישיר. נדבר על זה כמו שצריך. כשאצליח.
הוא שוב חומק. טומן ראש בדלת המקרר. שולף ביצים וירקות. "איילה אוהבת ביצת עין ואלישבע מקושקשת. ולי זה לא משנה". כמובן. איך לא?
"אבא מדליק לי את האש. ואני מכין להם חביתות. וחותך ירקות. לפעמים אנחנו עושים מהם צורות על הפרוסה. או עושים תחרות מי יצליח לאכול גמבה בלי להרעיש". הוא פולט בשטף. "אחר כך אנחנו עושים תחרות אמבטיות. ולפעמים אני מספר להם סיפור לפני השינה, לפעמים אבא ולפעמים אנחנו שמים דיסק".

הרגשה מוזרה מציפה אותי. מרגישה כמו ממלאת מקום שמקבלת הוראות. ממתי הילד שלי שבקושי בקע מהביצה הצמיח ככה כנפיים ואחריות? ולמה ילד בן אחת עשרה וחצי אמור לנהל שגרת ערב?
אני ממלמלת משהו. משחררת תודה ומחמאה. והלב שלי שוצף גלים גבוהים.

מדליקה לו אש. בודקת ביצים. בוחנת את תנועותיו הבטוחות. את הניצוץ בעיניים. ואין לי מילים. וכוח.
ומה חשבת לעצמך, מתעורר בי שדון שחשבתי שנרדם, שתתנדפי מהחיים, וכולם יעמדו מלכת?. אז לא, לא חשבתי. לא הייתה לי טיפת כוח לחשוב, אני הודפת אותו. בקושי לעצמי היה לי כוח. סמכתי על ארי שיעשה מה שצריך. ובוא לא נחזור אחורה, אוקיי?

ארי. משהו מתכווץ לי. איפה הוא, בעצם?
"אתה מסתדר פה, מותק, נכון?" אני זורקת לחלל המטבח ויוצאת.
איפה הוא יכול להיות? הנייד רועד לי בין האצבעות. מחייגת. קול לקוני משיב לי, מעדכן כי הלקוח לא זמין ומזמין אותי לנסות מאוחר יותר. הלב שלי נופל. קצת יותר מדי ליום אחד.
מה אני עושה עכשיו? הולכת לחפש אותו? משאירה את כולם פה עם שימי? אולי אנסה להתקשר לפינטו? אולי במקרה הוא נשאר שם לשעות נוספות? לא נעים לי אבל הלב שלי דופק בלי שליטה. דורש תשובות מידיות.

אני נכנסת לסלון כדי לשלוף פנקס מהמגירה ונעצרת הלומה.
"ארי! אתה פה?" רעד מטלטל אותי.
אני סוקרת אותו, מקופל על הספה. עיניו עצומות כמו שקוע בשינה עמוקה. אני יודעת שלא.
"ארי" אני מתקרבת אליו, "תענה לי, בבקשה. מה קורה?"
הוא פוקח חצי עין וסוגר.
אני נאנחת. גוררת כיסא. שותקת.
והשתיקה מתמשכת כמו שרק היא יכולה. מסמיכה את האווירה.
כנראה שנאנחתי יותר מדי. הוא פוקח שוב. סוקר במבט מעורפל.
"אני לא מרגיש טוב, אפי". הוא אומר בשקט. אני אוטמת אוזניים. לא! בבקשה אלוקים! לא עכשיו! אני כל כך משתדלת. כל כך מתאמצת. מגייסת כוחות מעל ומעבר. אבל דיי יש כבר גבול.
"מה אתה מרגיש?" אני שואלת. ויודעת את התשובה. יודעת שגם הוא מודע לשאלתי המיותרת. המנסה לדחות את הקץ.

יודעת שאקמול ונורופן לא יועילו. גם לא אנטיביוטיקה.
בוחנת אותו שוב. מרגישה את הנוקשות שעוטפת אותו. את לבי שקופא באימה. ואין בידי להושיע.
שקית מרשרשת, שלימה כביום הגיעה לבית. עדיין מונחת על השולחן. לועגת לתמימותי. באמת חשבת שאפשר לכסות תקופה שלמה בכמה שקלים ועטיפה נוצצת? אז חשבת. לפחות עכשיו את יודעת שהעניינים קצת יותר מורכבים.

ורגע לפני שהכול מתפורר לי בין האצבעות. אני מזדקפת. אני לא אתן לקולות האלו לשבור אותי.
"אני מכינה לך כוס תה, ארי. אל תדאג. יהיה טוב" אני לא מזהה את הקול שלי בורחת למטבח. חוזרת עם ספל תה של אבא הכי בעולם. בצלוחית שתחתיו אני מניחה שני כדורים קטנים. ותפילה ענקית שהוא יחוש את הלב שנמהל בכל אחד מהם.



 

Bestimedia

לשעבר- צבעי פסטל :)
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
שביייי,
חוזרת עם ספל תה של אבא הכי בעולם. בצלוחית שתחתיו אני מניחה שני כדורים קטנים. ותפילה ענקית שהוא יחוש את הלב שנמהל בכל אחד מהם.
למה המציאות לפעמים כ"כ כואבת.... :(:oops:
הוא היה הגב שלה, אי של יציבות בתוך האי שפיות, בשבילה ובשבילנו.
אי שכ"כ קל לברוח אליו ולביטחון שבו (כמו שהיא בורחת מתחת לפוך ) ששכחנו שגם האי הזה עשוי מגב של לוויתן ושכל רגע הוא יכול להיות חזרה שוב בתוך המים...
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
@shevi123, הפלת לי את הלב בפרק הזה. הצניחה אל המציאות קשה...
סורי. אבל אם יש צניחה זה אומר שיש גם את האופציה ההפוכה, לא?
ומה לעשות שיש בחיים גם וגם. ואם לאפי מותר לצנוח למה לארי אסור? שויון בנטל משהו...
ולאמיתו של דבר, זה קורה לאנשים הכי חזקים שעוברים תקופות לא קלות בלשון המעטה...
בפרט כשיש את הנתון שנרמז בסוף...
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
שביייי,

למה המציאות לפעמים כ"כ כואבת.... :(:oops:
הוא היה הגב שלה, אי של יציבות בתוך האי שפיות, בשבילה ובשבילנו.
אי שכ"כ קל לברוח אליו ולביטחון שבו (כמו שהיא בורחת מתחת לפוך ) ששכחנו שגם האי הזה עשוי מגב של לוויתן ושכל רגע הוא יכול להיות חזרה שוב בתוך המים...
שאלת השאלות....
אולי כי הגיע הזמן שגם האי ינוח טיפה וינשום? אולי כי לכל אחד יש סף? ואולי כדי שאפי תגלה שיש בה כוחות נסתרים, גם אם הם לא מאוד חזקים ומושלמים? ואולי כל התשובות נכונות :)
אהבתי את ההגדרה התותחית שלך
ששכחנו שגם האי הזה עשוי מגב של לוויתן...
ראוי לציטוט!!!!
 

Bestimedia

לשעבר- צבעי פסטל :)
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
באמת מגיע לו, ולכל אחד יש סף,
ותודה על האי שלמות- היא זו שיוצרת את השלמות בסופו של דבר...
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סורי. אבל אם יש צניחה זה אומר שיש גם את האופציה ההפוכה, לא?
ומה לעשות שיש בחיים גם וגם. ואם לאפי מותר לצנוח למה לארי אסור? שויון בנטל משהו...
ולאמיתו של דבר, זה קורה לאנשים הכי חזקים שעוברים תקופות לא קלות בלשון המעטה...
מובן לגמרי.
במידה מסויימת זה צפוי בהחלט, וברור.
אבל הלב לא מכיר היגיון, הוא פשוט נופל עם אפי.
וזו מחמאה אמיתית על הכתיבה המדהימה שלך, ועל היכולת לגעת בלבבות מרחוק.
בפרט כשיש את הנתון שנרמז בסוף...
רציתי לכתוב קודם שאני מחכה לפרק הבא, אבל אני קצת חוששת ממנו... בדיוק בגלל זה.
שאלת השאלות....
אולי כי הגיע הזמן שגם האי ינוח טיפה וינשום? אולי כי לכל אחד יש סף? ואולי כדי שאפי תגלה שיש בה כוחות נסתרים, גם אם הם לא מאוד חזקים ומושלמים? ואולי כל התשובות נכונות :)
שתהיה "שבת ומנוחה לחיי העולמים", אמן. גם לארי, גם לאפי, גם לכל שאר האיים עליהם אנחנו גרים.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
אבל הלב לא מכיר היגיון, הוא פשוט נופל עם אפי.
וזו מחמאה אמיתית על הכתיבה המדהימה שלך, ועל היכולת לגעת בלבבות מרחוק.
תודה :) מחמם את הלב
רציתי לכתוב קודם שאני מחכה לפרק הבא, אבל אני קצת חוששת ממנו... בדיוק בגלל זה.
אז אני מבינה שהרמז היה ברור למדי... יהיה טוב. אל תדאגי.
שתהיה "שבת ומנוחה לחיי העולמים", אמן. גם לארי, גם לאפי, גם לכל שאר האיים עליהם אנחנו גרים.
אמן ואמן!!!
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אז אני מבינה שהרמז היה ברור למדי... יהיה טוב. אל תדאגי.
"כדורים" הם מוטיב חוזר בסיפור הזה, לא יודעת אם בכוונה או בטעות.
אפי מסתירה את הכדורים, שונאת את הכדורים, נכנעת לכדורים, מפחדת מהם וכו'...
לכן, ברגע שהיא הולכת להביא כדורים - זה אוטומטית מעיר את כל נורות האזהרה אצלי, כקוראת.
אז מחכה לפרק הבא :)
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
"כדורים" הם מוטיב חוזר בסיפור הזה, לא יודעת אם בכוונה או בטעות.
אפי מסתירה את הכדורים, שונאת את הכדורים, נכנעת לכדורים, מפחדת מהם וכו'...
לכן, ברגע שהיא הולכת להביא כדורים - זה אוטומטית מעיר את כל נורות האזהרה אצלי, כקוראת.
אז מחכה לפרק הבא :)
הנורות שלך עובדות יפה, יש לומר.
ואני תוהה לגבי החזרתיות שציינת. כל מה שקשור לאפי גלוי וידוע. האם זה שונה מלרשום "תרופות"?
ככה יותר החליק לי. כך שזה בכוונה תחילה.

ולגבי הפרק הבא, עדיף שאשאיר את זה ככה בלי ספוילרים.
ואשתדל שיגיע מהר...
 

AtArA R

תוכן. אש.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
@shevi123 , תודה על הסיפור הזה. מחכה לעוד פרקים.
בנוגע לשאלתך- אני תוהה אם הבנתי אותה נכון, כי את זה שגם ארי סובל מהפרעה נפשית כלשהיא ומטופל בכדורים- הבנתי די מזמן... הכדורים מהפרק האחרון ממש לא חידשו לי את זה, למרות שגם הם לא היו רמז אלא אמירה די מפורשת...
או ששאלת משהו אחר?
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
@shevi123 , תודה על הסיפור הזה. מחכה לעוד פרקים.
בנוגע לשאלתך- אני תוהה אם הבנתי אותה נכון, כי את זה שגם ארי סובל מהפרעה נפשית כלשהיא ומטופל בכדורים- הבנתי די מזמן... הכדורים מהפרק האחרון ממש לא חידשו לי את זה, למרות שגם הם לא היו רמז אלא אמירה די מפורשת...
או ששאלת משהו אחר?​
מעניין שדווקא קבלתי כמה פרשנויות לעניין הכדורים...
תודה על התגובה שלך.
היא סופר חשובה.
יכולה לפרט מה הביא אותך להבנה הזו? יעזור לי.
תודה :)
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
@shevi123 , תודה על הסיפור הזה. מחכה לעוד פרקים.
בנוגע לשאלתך- אני תוהה אם הבנתי אותה נכון, כי את זה שגם ארי סובל מהפרעה נפשית כלשהיא ומטופל בכדורים- הבנתי די מזמן... הכדורים מהפרק האחרון ממש לא חידשו לי את זה, למרות שגם הם לא היו רמז אלא אמירה די מפורשת...
או ששאלת משהו אחר?
אני חושבת שזה לא ניכר כל כך בספור עצמו, היה נשמע שהוא מתפקד כל כך מושלם שאיפה זה בדיוק מתבטא?
 

AtArA R

תוכן. אש.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
יכולה לפרט מה הביא אותך להבנה הזו? יעזור לי.
אם את מבקשת...:)
דפדפתי עכשיו כמה פרקים אחורה כדי לבדוק מה באמת הביא אותי לזה.
בקריאה רגילה- אני בולעת פרק ועוברת הלאה, לא קוראת ואז מנתחת ומסיקה וכו'... זה קורה לבד. אז קראתי עכשיו כמה מהפרקים הקודמים כדי לנסות לשים את האצבע במדויק על המשפטים שהביאו אותי לזה, וראיתי רמזים מאד ברורים:
"ואת יודעת שגם לי לא פשוט בכלל. אני גם ככה מתמודד עם עצמי. לא יכול להיקרע כבר. אני חייב לשמור על האיזון שלי. כי אם גם אני אפול..." הוא לוקח נשימה ארוכה מדי "לא רוצה לחשוב על זה. אני חייב שנהיה ביחד על זה. שנעשה הכול כדי לשמור על הבית שלנו. עלינו. על הילדים".
אני שותקת. בוהה בו.

"ארי, אני יודעת שאתה לא תישבר. אני יודעת".
הוא מחייך חיוך חיוור. "מעניין. כי אני ממש לא בטוח".

"כן" אני לוחשת. "אני נמצאת במקום שאתה לא יכול באמת להבין. אפילו אתה". יודעת שהוא מבין למה אני מתכוונת. הוא מבין יותר מדי. והמבט שלו כבוי.

"לא, יקירה" היא לא נבהלת. "פשוט תביני שהוא מותש. הוא אחרי תקופה לא פשוטה. הוא נצרך למלא כמה תפקידים ביחד. וזה גומר כל אדם. גם אדם בריא לחלוטין.

זה די סגר לי את התמונה...
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
אם את מבקשת...
:)
דפדפתי עכשיו כמה פרקים אחורה כדי לבדוק מה באמת הביא אותי לזה.
בקריאה רגילה- אני בולעת פרק ועוברת הלאה, לא קוראת ואז מנתחת ומסיקה וכו'... זה קורה לבד. אז קראתי עכשיו כמה מהפרקים הקודמים כדי לנסות לשים את האצבע במדויק על המשפטים שהביאו אותי לזה, וראיתי רמזים מאד ברורים:






זה די סגר לי את התמונה...​
תודה!!!
מעריכה את המאמץ וההשקעה :)
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק מ"ה

יש רגעים שהעולם עוצר בו מלכת. יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה אני אמורה לעשות ולמה, למען השם, למה. יש רגעים שאת עוצרת נשימה וסופרת בשקט את הדקות והשניות. שייעלמו כבר. יפנו מקום לרגעים שמחים יותר.
ויש את הדקות הנצחיות האלו שהכול מתערבב ביחד. אני מניחה בשקט על שולחן הקפה, תה, כדורים קטנים ומצרפת אליהם כמה גדולים יותר, חומים. מלאים בליקר אהוב. אלו שהגנבתי מהכוס המעוצבת. המיותמת.

"אתה בסדר, ארי?" אני מנסה להיתפס במשהו. רק לא ליפול. לא להיסחף. אני משננת לעצמי בשיניים נוקשות. תחזיקי מעמד, את יודעת שתיכף זה יעבור. אלוקים, שזה יעבור מהר.
מביטה בו, מתיישב בכבדות, מגיש יד לכוס. לוגם. לוקח כדור. בולע. ועוד אחד. לא מעיף מבט לשוקולדים. נשכב שוב. מתכסה בשמיכה דקה. ועוצם עיניים. אני מביטה בו, שותקת. מתפללת בלי מילים לאבא שיעזור לו. לי כבר אין כוח.

"לכבות את האור?" אני שואלת רגע לפני שאני חוזרת למטבח. להמולה מתוקה. מנוגדת כל כך לשקט הכבד. הוא מהנהן חלושות. אני זורמת. מכבה. מדליקה את המנורה הקטנה שנמצאת בפינת הסלון. לא יכולה להשאיר אותו בחושך מוקדם.
"אני זזה לילדים, אבוא עוד מעט. תנוח בנתיים. יהיה בסדר, ארי" שוטפת במילים את החלל הקשוח. מנסה להרגיע את ליבי ההולם.

חוזרת למטבח. "כולם כבר סיימו לאכול" מדווח שימי. "נשאר רק אמבטיות" הוא בוחן אותי בחשש. כמו בודק את יכולותיי בעניין.
"אין שום בעיה" אני מצהירה. מקווה לכיסוי הולם. "מי נכנס הראשון?".
והידיים העסוקות, המקלחות, מספיגות במגבת רכה. מלבישות. מניחות את יוני במיטה עם בקבוק שוקו נצחי. איילה מצטרפת כמה דקות אחרי. בודקת שאלישבע מצליחה להתארגן. מבזיקה חיוך וחיבוק. נשיקות לילה טוב ודיסק ברקע. לסיפור כבר אין לי כוח.

"מה אתך, בן?" אני מוצאת את שימי שוטף כלים. ממרק שולחן. מעביר ניגוב.
"הכול בסדר, סיימתי". הוא מגיב בפשטות, כאילו זה מובן מאליו. הוא מציץ בשעון. "אני יוצא למעריב. רגע, איפה אבא? אנחנו יוצאים תמיד ביחד. וממש מאוחר, נצטרך לרוץ". הוא ממהר לסלון. אני עוצרת אותו שניה לפני הדלת הסגורה.
"אבא לא מרגיש כל כך טוב. אני לא יודעת אם הוא יוכל לצאת".

הוא פוער מולי עיניים גדולות. הים בתוכו מעמיק. "לא יכול להיות. הוא תמיד בא איתי. נראה לך שהוא יפסיד מניין?".
הוא לא מחכה לתשובה. פותח דלת. מאיר את החדר. אני שותקת. צופה מהצד כמו בהצגה.
"אבא?" הוא קורע את השקט. מדלג לספה. "אבא כבר רבע לתשע. אנחנו חייבים לרוץ". ארי מתיישב. העיניים שלו שלוות כאילו לא חלפו בהם גלים וסערות. הנשימה שלי מתחילה לחזור.

"צודק, בן שלי. לא שמתי לב לשעון" הקול שלו רגיל לחלוטין והוא טופח על מצחו. "כייף שיש לי ילד גדול ואחראי". הוא מעניק לו טפיחה הגונה. שתי דקות מספיקות לו לשטוף פנים, להניח מגבעת, ללבוש חליפה. והוא בדלת.

"להתראות, אפי" הוא אומר בקול רגיל. עוד נדבר, אומרות לי עיניו. והם יוצאים. אבא ובן. וים רגוע מביט בי בעיניים רכות. מה נבהלת לך? לא נתקלת מעולם בגאות? באמת חשבת שזה סוף העולם?
לא יודעת מה חשבתי. אני לוחשת לספה. רק מרגישה את ידיי הרועדות. את רגליי שהפכו לג'לי. ואת הלב שפועם קצת מהר מהרגיל. מחכה שארי יחזור. שנדבר. אולי, בעצם, עדיף שלא. שיפגוש אישה ישנה. ימתין להזדמנות אחרת. רגועה יותר. יש גבול כמה אני יכולה לשאת ביום אחד. והכוחות שלי מוצו עד הסוף.

אבל הלב מתעקש. את תשבי, אפרת, כמו ילדה גדולה. מגיע לאיש שלך אוזן ותמיכה. זה מה שהוא היה עושה בשבילך ואת יודעת את זה. אני מספיק כנה להסכים איתו. ומול הצדק הזה אין לי מה לומר. אז אני ממשיכה לשבת. לבהות. ליישר את כיסוי הספה. לקום. למתוח מפה. למקם עציץ במרכזה. לבדוק שהכיסאות עומדות בזווית מדויקת. לברוח בעקשנות ממחשבות מציפות.

אני יוצאת למרפסת, לנשום אוויר צח ונקי. מייחלת לניקיון פנימי וטהור. כשאני נשענת ככה על מעקה המרפסת. צופה בעץ בודד ששולח ענפים סקרניים קרוב אלי. אני כבר לא יכולה לברוח. הכול צף ואין לי כבר שליטה.

הרגע הזה, בגיל עשרים אולי קצת אחרי. שהבנתי או יותר נכון עזרו לי להבין. שאין מה לעשות. האיש אתו אבנה את הבית הקסום והנחשק שלי, יהיה חייב לשאת משהו. זה הגיוני למדי, אם חושבים על זה בשכל קר. קצת קשה יותר לעיכול בלב רגיש. ואז כעסתי על עצמי. את הרי מצפה שיקבלו אותך ללא סטיגמות. שיראו בך בחורה עם אישיות מדהימה ומידות נאצלות, ורק אח"כ את ההתמודדות שלך. אז איך את מעיזה לעשות לאחרים את מה שאת לא מסכימה בשבילך? זו אגואיסטיות או חשיבה מצומצמת? ואולי הרוח הנושבת, המצמידה תוויות נוקשות, דבקה בך בלי משים?

בלילות הארוכים מדי, התחבטתי קשות. לא מצאתי תשובות. ידעתי שיגיע רגע ואצטרך להשלים. שנאתי אותו עוד לפני שהגיע.
"את תקבלי בחור מיוחד כמו שמגיע לך" לחשה לי אמא כשיצאנו לסיבוב ערב, "וההתמודדות שלו תהיה שונה. יכול להיות אפילו ברמה פחותה בהרבה. השם מזווג זיווגים והוא לא שוכח אותך, אפרתי שלי. ואולי הכול התגלגל כך כדי שתקבלי אותו. דווקא אותו שמיועד לך עוד טרם הגעת לעולם".
"אבל איך?" אני מביטה בה בעיניים אדומות. "איך בדיוק נסתדר? איך נצליח לתפקד, לגדל משפחה, להגשים חלומות? ובכלל" הלב שלי התכווץ בפתאומיות. "איך ייראה בית בו שנינו נערוך טקס נטילת כדורים משותפת? זה נשמע נוראי".

ובעיניי אני רואה יחידה חמודה. מטופחת. ומגרה קטנה, אולי מדף קטן. שמחביא קופסאות שעין זרה לא תשזוף. קמים בבקר. ממלאים כוס. מחלקים בינינו כדורים ויאללה הטקס מתחיל.
אני רועדת. מצטמררת עמוקות. אמא מביטה בי. מוטרדת.

"אל תדאגי, ילדה" היא מניחה יד, "אנחנו נעשה הכול כדי שתקבלי את הבחור שראוי לך. שאת ראויה לו. נתייעץ עם מומחים. נדאג לכל הפרטים. אולי כרגע הכול נראה מפחיד. מבטיחה לך שבמציאות זה פחות. ונכון, המציאות הזו מורכבת. אין ספק. אבל עברנו דברים מורכבים בחיים ואנחנו לא מפחדים, נכון, ילדה שלי?" היא בוחנת שוב. מתחננת לאישור.
"הדרך שלך בחיים מושגחת בידי אבא אוהב. את חושבת שהוא יפלה אותך בגלל דבר כזה או אחר? הרי הוא שלח לך את ההתמודדות והוא גם ידאג שתקבלי את הטוב ביותר. עוד תראי".

הדרך הביתה עוברת בשתיקה. אני מנסה לעכל.
"אני רוצה לקבל ברכה מרב. שיברך אותי באופן אישי" המילים יוצאות לי מהפה לפני שאני מספיקה לחשוב עליהן. יוצאות ישר מהלב. כן, זה יכול להיות רעיון טוב. אני צריכה כוחות ומשענת חזקה.
אמא סוקרת אותי, מופתעת. "אין בעיה, אפי. אדבר עם אבא, הוא ידבר עם הרב פריד, ויתאם זמן שתלכו אליו. וזה רעיון מעולה".

"אני אוכל לדבר אתו באופן אישי?" אני תולה בה עיניים מתחננות. "זה חשוב לי".
"נראה לי שכן, אם זה מה שאת רוצה" היא פותחת את דלת הכניסה בשקט. לא שמתי לב שכבר הגענו.
"כן. אני רוצה. לא רוצה. חייבת". מרגישה החלטית מתמיד. אין לי מושג למה.

"אני אדאג לזה" היא לא מתאפקת ועוטפת אותי בחיבוק גדול. אני מתמסרת אליו. אולי רק דמיינתי שכמה טיפות נבלעו בשערי. פתאום חשבתי עליה. אמא לביאה שלי. שנלחמת בכל החזיתות בעוצמה. ובכל זאת, הלב שלה צריך גם מנוחה ופורקן.
"תודה, אמא" אני אומרת. "המילים שלך נותנות לי כוח". היא מביטה בי. לא מצליחה להסתיר עיניים לחות. וחוט דקיק, זוהר. נמתח באוויר. אני יודעת שהיא הבינה גם את המילים שלא אמרתי.
 
נערך לאחרונה ב:
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  55  פעמים

לוח מודעות

למעלה