יש לי עסק מעולה ועובדים גרועים. ממש גרועים.
העסק היה יכול להיות המוביל ביותר בתחומו, ואני משוכנע בכך לחלוטין. אם רק הייתי מקבל את הגיבוי שאני כל כך זקוק לו! קצת גיבוי, קצת עידוד, קצת לזרום איתי. קצת אורך רוח ואמונה במאמץ קולקטיבי ומשותף בבית העסק - והיינו נמצאים במקום אחר לגמרי.
נתחיל מההתחלה.
שמי נוחי קזיתא, נעים מאוד. אתם בוודאי מכירים אותי או לפחות את העסק שלי מהעיתון. גם אם לא הכרתם עד עכשיו - אולי באמת הגיע הזמן שתכירו אותי ואת העסק, ויש גם הנחה של חצי אחוז ללקוחות חדשים על העסקה הראשונה, כפוף לאישור וועדת ההנחות כמובן.
העסק שלי יקר לי מאוד. הקמתי אותו בזיעת אפי, נידדתי עבורו שינה מעיניי ותנומה מעפעפי. ויתרתי על כל כך הרבה דברים טובים שרציתי, העיקר שהעסק יצליח. נתתי לו את כל ה'עצמי' שלי. פשוט כך.
david-pisnoy-B5o5ywpkEGw-unsplash.jpg

ההתחלה הייתה דווקא יפה: הצלחתי מאוד בתחום והעסק הקטן שלי פרח במהירות, בקושי נקפתי אצבע ולפתע כל המתחרים שלי נעלמו מהשוק. ואה, אל תאמינו לשטויות על הצתות מכוונות, אני פשוט לא הטיפוס.
בצורה ניסית למדיי, מהר מאוד הייתי צריך להקים עוד סניפים. הייתה כזו דרישה! השגתי מימון מבנקים. הרבה מימון. יבורך במיוחד יוסף מועלם מהסניף של 'מימון מהיר ביום בהיר' מעל החניון. אלו תנאי אשראי!! מועלם, העובדה שאני פה והעסק פורח - כמעט בזכותך.

מועלם. אני כבר מכיר את התלונות שלך, אני יודע. תאמין לי. הכל בגלל העובדים שלי, תקרא ותבין. אבל מילה שלי זאת מילה והכל יהיה בסדר. אל תהיה כזה נודניק טרדן ותפסיק להתקשר אליי בקול לחוץ כל שני וחמישי ותשאל מתי תראה בחזרה את ההלוואה שלך. מילה ממני: הכל יהיה פיקס. יהיה טוב. איפה האופטימיות איפה.

אגב אופטימיות.
אני תמיד אומר לעובדים שלי שרוצים דמי הבראה ושטויות מהסוג הזה: תפסיקו לדאוג כל כך הרבה. אני מבטיח לכם שתהיו בריאים.
זה הסלוגן שלי בחיים. יהיה בסדר, יהיה טוב. תסמכו עליי.
העובדים שלי יודעים שאני גם מקיים, לא רק מדבר: מעבר לכל ההטבות, אצלי אף אחד לא מפוטר, נקודה. אני פשוט לא מסוגל לעשות להם את זה. לכולם יש משפחה וילדים.
פה ושם קרה שהם הבינו מעצמם שהגיע הזמן ללכת, והערכתי אותם מאוד על כך, אני אחד שיודע להעריך ג'סטות וכאלו.
אחר כך שמעתי בתקשורת טענות מצידם על חוסר סבלנות ורודנות מצידי. טענות מרושעות ושקריות של אנשים ממורמרים שקיים בכל מקום, אנשים שמנסים לסחוט אותי בגלל הלב הטוב שלי.
אני חושב שבסך הכל אני די מודע למי שאני. ואני גאה בכך. אני גאה בלהיות בוס נפלא, ערכי, ישר, הגון. מעבר לכך, אני גם איש של עזרה לזולת. אני שמח תמיד לעשות חסד ולתת משכורות לעובדים.

התלבטתי הרבה אם לשתף את הסיפור שלי. אבל אז חשבתי: נוחי קזיתא, אם לא תכתוב - אף אחד לא ידע מה אתה עובר, איזה סבל ומרורים שמאכילים אותך חלק מהעובדים.
התלבטתי במשך כל שינת הצהרים שלי. ממש לא הצלחתי להירדם. רק אחרי שקמתי מזיע ושתיתי כוס קוקה קולה זירו עם קוביות קרח - הבנתי שצריך לכתוב בכל זאת. אין לי מה להפסיד. גם ככה אני על סף ייאוש, הכל בגלל העובדים שלי.
לעיתים יש לי חשק להיישיר מבט, בכנות, אל העובדים שלי ולשאול אותם בלי שמץ של טקט: תשתפו אותי, חברים, בבקשה. אנחנו כמו משפחה. תגלו לי אחת ולתמיד. מה יש לכם, עובדים שלי? למה אתם כל כך גרועים?
אבל אני לא אחד כזה. מעדיף שלא לשאול אותם כדי לא לגרום להם אי נעימות, מעדיף לסבול בשקט. אתם בטח מכירים את הטיפוס.
מה לא ניסיתי כדי לגרום לעובדים שלי להתחיל לעבוד כמצופה?
התקנתי שעון נוכחות בשילוב שוקר, מהסוג הכי יקר והכי מדוייק. כזה אני, מסור ומשקיען. בסך הכל רק רציתי שמי שמאחר ועדיין יש לו אומץ וחוצפה לרשום נוכחות - יחטוף זץ! לא זץ גדול. משהו צנוע, זץ כזה שיגרום לו לזכור לא לאחר יותר לעבודה.
נכון נכון, בדיעבד אני מודה שה'זץ' לא היה כל כך קטן, כנראה. קרה כבר שהיו עובדים שאיחרו, שמו אצבע על המכשיר, חטפן את ה'זץ' והתעלפו. בטח נפילת סוכר.
הקיצור, נראה לכם שהשעון עזר? ממש לא. החבר'ה התחילו להגיע מוקדם קצת, וטיפ - טיפה הרשיתי לעצמי להיות אופטימי. אבל... המציאות טפחה לי מאוד מהר על הפנים, יחד עם העגבניה שנזרקה עליי יום אחד (מקרה נדיר של עובד מפוטר, סיפור ארוך לפעם אחרת) - - -
הם התבטלו! הם פשוט באו קצת מוקדם כדי להימנע מה'זץ' ואז ישבו ולא עשו כלום! כמעט לא ענו לטלפונים, זלזלו בלקוחות, התווכחו איתם בזעם ובשנאה. במו אוזניי שמעתי אחד מהעובדים שלי צועק בלי טאקט בטלפון: "אם לא טוב לך תקנה אצל המתחרים ברחוב ממול" ועובד אחר פשוט צחק בקור רוח לתוך הטלפון ואמר משהו כזה, בערך: "נראה לך שאנחנו חייבים לתת לך שירות? למה מי אתה? שום דבר לא מגיע לך, פשוט כלום, אתה רק לקוח, לא מנהל..!" אני עדיין תוהה מאיפה הם למדו את ההתנהגות הזאת.
בואו נדבר על החוויה האחרונה שעברתי עם העובדים שלי. זה קרה ביום שני האחרון, לפני ימים ספורים. הייתי ואני עדיין בסוג של הלם. סוג של סטירת לחי מצלצלת שלא מגיע לאף אחד לקבל אחת כזו.

וזה מה שקרה, והכל מדוייק, בהתחייבות: נכנסתי כהרגלי לעסק וכמו כל יום התחלתי בסיור שגרתי. גערתי ביוסי החלמאי שאפשר לעבוד גם עם נעליים לא קשורות, חבל על הזמן. צעקתי בטון מחושב על דוידי האיטי שנעצרים לשיחת חולין רק אחרי שעתיים עבודה ולא על ההתחלה, ספרתי בדיוק כמה פעולות עשה יענקי העובד החדש והסברתי לו לאט לאט ובהתחשבות שבקצב הזה הוא לא יחזיק פה יותר מיום - יומיים אבל אם הוא רק ינסה יותר בהתלהבות הוא גם יצליח. כמו שאומרים: קצת יותר "פרישקייט", התלהבות. הפתעתי את גואל ובדקתי שתכולת הקופה שלו תואמת את מה שנמכר היום. הייתי מרוצה בסך הכל ואפילו לא הזכרתי לו שלא עושים שיחות טלפון פרטיות בזמן העבודה. כן, גם לא עם המלווה של ההסעה שלא מוצא את הילד או מה שלא יהיו התירוצים.
נכנסתי לתא שלי והתחלתי לטפל בבעיות הדחופות שצצו, ופתאום אני שומע שקט כזה קטן. אני מסובב את הראש ו.. לא תאמינו. אני רואה שכל העובדים יושבים בשקט בעמדות שלהם, לא עובדים, שקטים וקפואים - ומסתכלים על נקודה מסויימת.
לא יודע אם אמרתי, אבל אני לא עצלן. לכן - קמתי בעצמי מייד לראות מה קורה. ומה גיליתי? אני עדיין בהלם:
אמצע יום עבודה, בזמן שכולם צריכים לנצל את הזמן ולתת תפוקה - מוישה לקח פסק זמן!
מוישה- הסגן שלי! זה שאמור לנהל את העסק גם מתי שאני לא נמצא, זה שהאצלתי עליו כל סמכות אפשרית. יושב מובטל באמצע יום עבודה, נח ומבזבז את הזמן.
והכי גרוע? הוא עושה את זה מול כל העובדים. סוג של הפגנה מוזרה שנועדה להתסיס את על העסק, ובאמת שאין לי מושג על מה. אני קולט את מוישה עומד ליד החלון, רועד כולו, מנסה להצית סיגריה, ממלמל: "אני גמרתי. אני יותר לא מוכן לעבוד בלחץ הזה, אני לא מוכן", ומנסה שוב ושוב להצית את הסיגריה ביד רועדת.
אני לא יודע מה אתם הייתם עושים בסיטואציה מלחיצה כזו, אבל אישית הרגשתי שאני מתפוצץ. כל העמל שהשקעתי מהבוקר בתמרוץ העובדים, בלהכניס אותם לנוהל עבודה שגרתי ומהנה - הלך לאיבוד, ככה בצ'יק.
והנה הנקודה שאוכלת אותי מבפנים מאז. האם נראה לכם שהעובדים שלי תמכו בי? הבינו לרחשי ליבי? לכאב שלי? הציעו לי משהו לשתות? הציעו מעצמם לעבוד עוד 5 דקות היום כדי להחזיר לי את הזמן שהם בזבזו?
ובכן, לא. תשכחו מזה. קיבלתי מהם כפיות טובה לתפארת. כולם היו עסוקים רק בלטפוח לחוליגן על השכם ולהגיד לו - פלצות - "כל הכבוד!" ו -"אל תכנע!" כאילו שאני איזה דיקטטור.
יש לי הבנה טובה למצבים חברתיים, הבנתי שמתפתחת סיטואציה, העדפתי לחכות שהיא תסתיים מאליה ונעשה בקרת נזקים אחר כך, כפרת עוונות. אבל מוישה הלך הרבה יותר מידי רחוק ואמר בדיחות מרושעות ואכזריות על חשבוני, ראיתי סביבו מעגל קטן של תומכיםש התרחב במהירות ועיני כולם נעוצות בי במין זלזול מטריף שאין לי מושג מאיפה הוא נובע בכלל.
מה שקרה הוא שלא הצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי. נדיר מאוד, אבל גם זה קרה. דפקתי בכוח על השולחן (נראה לי משהו נפל והתנפץ, עוד הוכחה שלא מקשיבים לי. אני מזכיר שוב ושוב בחיוך לעובדים לא להניח כוסות זכוכית בקצה השולחן) וצעקתי מכל הבטן. צעקתי וצעקתי על הכאוס שקורה פה היום, על חוסר התפוקה וכל זה. בשלב מסויים פשוט הבטחתי להם שאם אני לא שומע, והרגע, מהי הבדיחה שנאמרה - אני זורק את כולם וסוגר את העסק.
נהיה שקט כזה, מוזר. ואז מוישה הסתכל לי בעיניים ואמר לי בקול כזה, שקט: מישהו פה חושב שהגיע הזמן שתפסיק לחשוב שאתה כזה אדם נפלא, ואתה הורס אנשים סדרתי. אתה בנאדם נוראי, אלים, שתלטן, מסוכן ומזעזע.
לא ייאמן.
אז כן, בסוף הכל הסתדר. שיחררתי את מוישה מוקדם הביתה, הודעתי לכולם שהחצי שעה האחרונה נחשבת רטרואקטיבית כהפסקת צהרים, ביקשתי בנועם וברוגע ממנהלת החשבונות שלנו לבדוק מול מוישה מתי כמה זמן הוא עבד אצלי עד היום ואיך מסיימים איתו בעלות הכי נמוכה, וכולם חזרו לשגרה של עבודה.
אבל, לי נשאר משקע בלב, בפעם המאה.
ואין לי מושג מה לא פועל נכון בעסק שלי, כי המאזנים החודשיים גרועים מאוד, ואני לא אוהב להאשים את העובדים שלי בכלום, אבל לפעמים בא לי לבכות מהמצב.
וכאן אפרד ממכם, אולי תפיקו אתם את המסקנות שלכם, כי לי אין כאלו.

שלכם, נוחי קזיתא, מנכ"ל.


נ.ב.
הסיפור הומוריסטי לחלוטין, ומוגש בזאת על מנת לעודד את מצב הרוח של כלל המסוגרים והמוכים בעקבות כך שאתרע מזלם להיות חרדים:)

נ.ב. 2
איך אפשר בלי פרסומת? אה? אז הנה:

לוגו הפוך מעודכן.PNG

לפניות - ng054ng שטרודל ג'ימייל