הנושאים החמים
ידיעה בתקשורת:
צביקה יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים
"אם אנחנו רק נבין שאנחנו מעצמה ויש לנו כוח לחימה פי אלף יותר מהם, הם יברחו עם הנעליים, בדיוק כמו ב־67', אבל אנחנו ניפחנו את המפלצות הגדולות הללו והתחלנו לפחד מהן. אנחנו אחראים לדבר הזה", סיכם.
איך הפרשנים טועים
אם אנחנו נבין שאנחנו בנים של הקב"ה, ויש לנו כוח בחירה פי אלף יותר מכל יצור אחר, האוייבים שלנו יברחו עם הנעליים. בדיוק כמו בביה"ד של מעלה, שאדם יוצר בעצמו את כל המלאכים הטובים והרעים. כל מלאכי החבלה שבאים לעשות בו שפטים () וכל המלאכים הטובים שרצים לנפנף לו עם מניפה ולהגיש לו מלון צונן ועוגת מוס - הם פרי מעשינו. שלנו. אנחנו אחראים.
היום שמעתי בבית הכנסת מיהודי תלמיד חכם משהו מדהים.
רבינו ר' נחמן כותב הרבה בעניין היראות נפולות - שאנחנו יראים מדברים בעולם הזה במקום מה' יתברך. ולכן כתוב שאברהם אמר לאבימלך מלך גרר: רק אין יראת אלוקים במקום הזה - והרגוני.
קיצור:
או יראה כזו - או יראה כזו. אנחנו צריכים לבחור...
היהודי ציין שהפלשתים של אבימלך ודוד המלך גרו באזור עזה של היום. אותה מלחמה, אותן קליפות. צבא, נשק, טקטיקות בשדה הקרב - לא יעזרו ולא ישנו את המצב שלנו לכאן או לכאן.
חמאס, חיזזבאלה, זה פיקציה. מסך צבעוני עם דמויות מצויירות מפחידות. משפט קשה, הרי כולנו נחשפנו לרציחות הנוראיות המחרידות כל לב. הכל אמיתי, איך פיקציה.
העניין הוא שאין כאן ישות אמיתית, אין כאן "מחבלים" אמיתיים, שצריך כנגדם אסטרטגיה מסויימת. פצצת אטום, לשטח את עזה, להפציץ לאבק וכולי. הם יצורים נתעבים ושחורים חסרי שכל, מול, לב - או קיום משל עצמם.
כשאנחנו נפתור את העניינים שלנו מול הקב"ה, המקל, הבעיה מול עזה - פשוט תתמוגג.
וכנגד זה - גם נושא המטוסים האמריקנית. חשבתי שאפשר לומר בפשטות שהקב"ה שלח אותה אלינו כחיוך של השגחה עליונה. לתת גם לרכי הלבב בתוכנו (אני?) תקווה ואמונה בניצחון.
אבל חלילה מלחשוב שיש לנושאות המטוסים קיום משל עצמם. הם רק כרוז צבעוני. אם נאמין בהם, שיש בהם ממשות נושאות המטוסים הללו, ח"ו, יכולות להיעלם בן רגע. איך? סתם דוגמה; ביידן ישנה את דעתו, או פשוט ימות עקב גילו המתקדם וסגניתו העויינת תחליף אותו...
בכל השבוע האחרון יש ניסים מטורפים שמסתובבים בשטח. לא צריך להיות מפקד אוגדת הדרום כדי להכיר אותם. מספיק לשמוע בעדכון של אחד מקווי הנייעס או ברדיו, איך כמה פעמים כל יום יש חוליות מחבלים - וההיתקלויות הללו מתאיינות. הופכות לאין בלי שום נזק לכוחותינו - ברוך השם! בלי פצועים או הרוגים.
ואני לא גיבור גדול, האמונה שלי אישית היא לא משהו עוצמתי, ורק מהסיפורים ששמעתי מהדרום הפכתי כולי לפקעת רוטטת של חרדה קיומיות. עשיתי קניית בהלה כמו חצי מעמם ישראל, עם 6 שישיות מים ו10 בקבוקי שמן קנולה ו - 10 שקיות קמת ונרונים ומצית. וסליחה מכל מי שהגיע אחרי לסופר וכבר לא מצא מלאי...
עם זאת; הכיוון הזה הולך ונהיה לי ברור. עין בעין. אחד על אחד. הכל ממנו. דברו איתי, חבר'ה, לא עם המקל.
בשבת קודש התארחנו אצל מכרים, והילדים שמעו באמצע הסעודה קולות מבחוץ.
יצאנו לחצר, ומכל המרפסות לצידנו צעקו אלינו אנשים שעכשיו הזהירו שיש חדירת מחבלים, ואנחנו הרי בקומת קרקע - אז עלינו להסתגר בבית.
נכנסו לסטרס אמיתי, ובעלת הבית נעלה כל דלת וכל סוגר, ואשתי טוענת שאפילו בעל הבית קר הרוח רעד מבפנים חזק והסתיר את זה. ניסינו להמשיך בסעודה, שרנו וצחקנו, אבל בלב כולנו ידענו שכולנו מפחדים נורא.
אחרי כמה שעות דפק שכן יקר על הדלת, הוא מתנדב בהצלה ומעודכן, ואמר שהוסר החשש.
רציתי החוצה כמו קפיץ משוחרר כדי לנשום אוויר ולהירגע, ואני רואה שני בחורים ירושלמים נינוחים צועדים לתומם. רעננים ורגועים. שאלתי אותם מה החדשות, ואם תפסו את המחבלים וכולי.
לא היה להם מושג על מה אני מדבר. מחבלים? התראה?
מתברר שהם סעדו את סעודת השבת שלהם עם משפחתם, סיימו בנחת, ועכשיו יצאו לסיבוב רוגע...
הבנתם?
עליהם, פשוט, לא נגזר לפחד. לכן הם לא שמעו ולא ידעו מכלום. מדהים.
ועוד משהו.
שמעתי שיעור מהרב יחיאל יעקובזון. שמעתי חלקית, עד שהקשב שלי התעייף. אבל הוא העביר נקודה מהממת.
כולנו יודעים עמוק בלב שלא בריא לנשמה לשמוע עדכונים וחדשות תכופות. אנחנו נעשים עצבניים, לחוצים ומודאגים. כל רגע אזעקה שם, מטח, חיזבאללה מגרד את קצות העצבים הפתוחים, האיראנים מאיימים, מיליציות ערביות מתימן ועד סוריה מאיימות, מה לא.
אבל הוא העלה על נס משהו הרבה יותר עמוק.
אני, כאשר אני שומע סקירה בטחונית מקיפה, יש לי רוגע. אני שולט במצב, אני יודע, אני מוגן.
מתברר שכולנו כאלה (ואני עוד חשבתי שאני מיוחד).
מכאן הצורך הנואש שלנו להתעדכן, להתקשר לקו נייעס, לדלות מפי הפרשנים שפיהם פתוח ללא הפסקה איזו פיסת מידע. אבל... אנחנו פוגעים באמונה שלנו! בביטחון שלנו!
ככל שאנחנו שומעים וקוראים יותר תקשורת, מתבהרת לנו קצת תמונת המצב הנוכחית - הגשמית. אנחנו נעשים משוכנעים שהסכנה האמיתית היא מלבנון, עזה, איראן, או לחלופין; הישועה מחכה לנו על סיפונה של הארי טרומן, נושאת המטוסים האמריקאית. בנשק שבואינג תספק לנו (1000 פצצות חודרות בונקר!!), בטנקי המרכבה עם מערכת מעיל רוח.
אנחנו נשקעים עוד יותר בבלוף הזה, שהעולם מתנהל כמו שעון מכני, עם צירים ומערכות משל עצמו. אם שר הבטחון יורה על כניסה קרקעית מים אל עזה, ובמקביל על דחפור D9 לפרק מבנים, ננצח. או האמריקאים יסגרו דיל עם מצרים, והם יקלטו מליון פליטים עזתיים - הכל ייפתר.
וזו זוועה. זה נורא. אנחנו שוכחים שיש בורא לעולם! זה בכלל לא שנה מה קורה בשטח, ב"מציאות" כביכול. היא לא מציאות אמיתית, היא מדומה. היא לא קיימת. הכל זה רק השם. תורה, מצוות, התחזקות, סבלנות לאחרים, מידות טובות, שמירת העיניים, הפה, המוח - זו אמת.
יום אחד בלבד הצלחתי לא לצרוך שום חדשות. היות שידעתי שאם אקרא כותרת הכי קטנה המוח שלי יתעסק בה חצי יום, ברחתי מכל עדכון. לא מהאינטרנט, לא רדיו, לא קו נייעס. ומה אגיד - הרגשתי, חד וחלק, איך התחושה שלי במציאות של ה', בקיום שלו מאחורי כל העולם הזה - התחזקה.
עם ה', לכו ונתחזקה!
צביקה יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים
"אם אנחנו רק נבין שאנחנו מעצמה ויש לנו כוח לחימה פי אלף יותר מהם, הם יברחו עם הנעליים, בדיוק כמו ב־67', אבל אנחנו ניפחנו את המפלצות הגדולות הללו והתחלנו לפחד מהן. אנחנו אחראים לדבר הזה", סיכם.
איך הפרשנים טועים
אם אנחנו נבין שאנחנו בנים של הקב"ה, ויש לנו כוח בחירה פי אלף יותר מכל יצור אחר, האוייבים שלנו יברחו עם הנעליים. בדיוק כמו בביה"ד של מעלה, שאדם יוצר בעצמו את כל המלאכים הטובים והרעים. כל מלאכי החבלה שבאים לעשות בו שפטים () וכל המלאכים הטובים שרצים לנפנף לו עם מניפה ולהגיש לו מלון צונן ועוגת מוס - הם פרי מעשינו. שלנו. אנחנו אחראים.
היום שמעתי בבית הכנסת מיהודי תלמיד חכם משהו מדהים.
רבינו ר' נחמן כותב הרבה בעניין היראות נפולות - שאנחנו יראים מדברים בעולם הזה במקום מה' יתברך. ולכן כתוב שאברהם אמר לאבימלך מלך גרר: רק אין יראת אלוקים במקום הזה - והרגוני.
קיצור:
או יראה כזו - או יראה כזו. אנחנו צריכים לבחור...
היהודי ציין שהפלשתים של אבימלך ודוד המלך גרו באזור עזה של היום. אותה מלחמה, אותן קליפות. צבא, נשק, טקטיקות בשדה הקרב - לא יעזרו ולא ישנו את המצב שלנו לכאן או לכאן.
חמאס, חיזזבאלה, זה פיקציה. מסך צבעוני עם דמויות מצויירות מפחידות. משפט קשה, הרי כולנו נחשפנו לרציחות הנוראיות המחרידות כל לב. הכל אמיתי, איך פיקציה.
העניין הוא שאין כאן ישות אמיתית, אין כאן "מחבלים" אמיתיים, שצריך כנגדם אסטרטגיה מסויימת. פצצת אטום, לשטח את עזה, להפציץ לאבק וכולי. הם יצורים נתעבים ושחורים חסרי שכל, מול, לב - או קיום משל עצמם.
כשאנחנו נפתור את העניינים שלנו מול הקב"ה, המקל, הבעיה מול עזה - פשוט תתמוגג.
וכנגד זה - גם נושא המטוסים האמריקנית. חשבתי שאפשר לומר בפשטות שהקב"ה שלח אותה אלינו כחיוך של השגחה עליונה. לתת גם לרכי הלבב בתוכנו (אני?) תקווה ואמונה בניצחון.
אבל חלילה מלחשוב שיש לנושאות המטוסים קיום משל עצמם. הם רק כרוז צבעוני. אם נאמין בהם, שיש בהם ממשות נושאות המטוסים הללו, ח"ו, יכולות להיעלם בן רגע. איך? סתם דוגמה; ביידן ישנה את דעתו, או פשוט ימות עקב גילו המתקדם וסגניתו העויינת תחליף אותו...
בכל השבוע האחרון יש ניסים מטורפים שמסתובבים בשטח. לא צריך להיות מפקד אוגדת הדרום כדי להכיר אותם. מספיק לשמוע בעדכון של אחד מקווי הנייעס או ברדיו, איך כמה פעמים כל יום יש חוליות מחבלים - וההיתקלויות הללו מתאיינות. הופכות לאין בלי שום נזק לכוחותינו - ברוך השם! בלי פצועים או הרוגים.
ואני לא גיבור גדול, האמונה שלי אישית היא לא משהו עוצמתי, ורק מהסיפורים ששמעתי מהדרום הפכתי כולי לפקעת רוטטת של חרדה קיומיות. עשיתי קניית בהלה כמו חצי מעמם ישראל, עם 6 שישיות מים ו10 בקבוקי שמן קנולה ו - 10 שקיות קמת ונרונים ומצית. וסליחה מכל מי שהגיע אחרי לסופר וכבר לא מצא מלאי...
עם זאת; הכיוון הזה הולך ונהיה לי ברור. עין בעין. אחד על אחד. הכל ממנו. דברו איתי, חבר'ה, לא עם המקל.
בשבת קודש התארחנו אצל מכרים, והילדים שמעו באמצע הסעודה קולות מבחוץ.
יצאנו לחצר, ומכל המרפסות לצידנו צעקו אלינו אנשים שעכשיו הזהירו שיש חדירת מחבלים, ואנחנו הרי בקומת קרקע - אז עלינו להסתגר בבית.
נכנסו לסטרס אמיתי, ובעלת הבית נעלה כל דלת וכל סוגר, ואשתי טוענת שאפילו בעל הבית קר הרוח רעד מבפנים חזק והסתיר את זה. ניסינו להמשיך בסעודה, שרנו וצחקנו, אבל בלב כולנו ידענו שכולנו מפחדים נורא.
אחרי כמה שעות דפק שכן יקר על הדלת, הוא מתנדב בהצלה ומעודכן, ואמר שהוסר החשש.
רציתי החוצה כמו קפיץ משוחרר כדי לנשום אוויר ולהירגע, ואני רואה שני בחורים ירושלמים נינוחים צועדים לתומם. רעננים ורגועים. שאלתי אותם מה החדשות, ואם תפסו את המחבלים וכולי.
לא היה להם מושג על מה אני מדבר. מחבלים? התראה?
מתברר שהם סעדו את סעודת השבת שלהם עם משפחתם, סיימו בנחת, ועכשיו יצאו לסיבוב רוגע...
הבנתם?
עליהם, פשוט, לא נגזר לפחד. לכן הם לא שמעו ולא ידעו מכלום. מדהים.
ועוד משהו.
שמעתי שיעור מהרב יחיאל יעקובזון. שמעתי חלקית, עד שהקשב שלי התעייף. אבל הוא העביר נקודה מהממת.
כולנו יודעים עמוק בלב שלא בריא לנשמה לשמוע עדכונים וחדשות תכופות. אנחנו נעשים עצבניים, לחוצים ומודאגים. כל רגע אזעקה שם, מטח, חיזבאללה מגרד את קצות העצבים הפתוחים, האיראנים מאיימים, מיליציות ערביות מתימן ועד סוריה מאיימות, מה לא.
אבל הוא העלה על נס משהו הרבה יותר עמוק.
אני, כאשר אני שומע סקירה בטחונית מקיפה, יש לי רוגע. אני שולט במצב, אני יודע, אני מוגן.
מתברר שכולנו כאלה (ואני עוד חשבתי שאני מיוחד).
מכאן הצורך הנואש שלנו להתעדכן, להתקשר לקו נייעס, לדלות מפי הפרשנים שפיהם פתוח ללא הפסקה איזו פיסת מידע. אבל... אנחנו פוגעים באמונה שלנו! בביטחון שלנו!
ככל שאנחנו שומעים וקוראים יותר תקשורת, מתבהרת לנו קצת תמונת המצב הנוכחית - הגשמית. אנחנו נעשים משוכנעים שהסכנה האמיתית היא מלבנון, עזה, איראן, או לחלופין; הישועה מחכה לנו על סיפונה של הארי טרומן, נושאת המטוסים האמריקאית. בנשק שבואינג תספק לנו (1000 פצצות חודרות בונקר!!), בטנקי המרכבה עם מערכת מעיל רוח.
אנחנו נשקעים עוד יותר בבלוף הזה, שהעולם מתנהל כמו שעון מכני, עם צירים ומערכות משל עצמו. אם שר הבטחון יורה על כניסה קרקעית מים אל עזה, ובמקביל על דחפור D9 לפרק מבנים, ננצח. או האמריקאים יסגרו דיל עם מצרים, והם יקלטו מליון פליטים עזתיים - הכל ייפתר.
וזו זוועה. זה נורא. אנחנו שוכחים שיש בורא לעולם! זה בכלל לא שנה מה קורה בשטח, ב"מציאות" כביכול. היא לא מציאות אמיתית, היא מדומה. היא לא קיימת. הכל זה רק השם. תורה, מצוות, התחזקות, סבלנות לאחרים, מידות טובות, שמירת העיניים, הפה, המוח - זו אמת.
יום אחד בלבד הצלחתי לא לצרוך שום חדשות. היות שידעתי שאם אקרא כותרת הכי קטנה המוח שלי יתעסק בה חצי יום, ברחתי מכל עדכון. לא מהאינטרנט, לא רדיו, לא קו נייעס. ומה אגיד - הרגשתי, חד וחלק, איך התחושה שלי במציאות של ה', בקיום שלו מאחורי כל העולם הזה - התחזקה.
עם ה', לכו ונתחזקה!
