photo-1492470026006-0e12a33eb7fb (גדול).jpg

- חלק שני מתוך שלושה -

למצטרפים אלינו זה עתה, בקרו בפרק הראשון.
ולשאר הקהל...
הנה אנחנו ממשיכים במרץ אל פרק שתיים של אתגר הכתיבה הגדול והמזהיר.
כן כן, אתם יכולים לשבת.
עוד רגע קל השיפוט מתחיל.
ללא שום עיכובים מאוסים,
הקדמות,
מילים מטרימות,
הכנות נפשיות,
כחכוחים,
שיעולים,
הסברים,
כיוונוני מיקרופונים,
בדיקת תאורה,
התנצלויות,
הפסקות חשמל לא צפויות,
גניבת קולות,
הונאות קלות,
תלונות על שוחד,
ספירה חוזרת של החומרים,
לא לא.
מתחילים!
כן!

רק משהו קטן לפני כן, בכל זאת.
הביקורת נועדה לכוון את הכותבים, וכדי להסביר מדוע הקטעים דורגו בצורה שדורגו.
אסור בשום אופן לקחת ללב ביקורת כזו או אחרת, או חס וחלילה להיעלב. חלק (קטן-קטן) מהניתוחים נכתבו באופן הומוריסטי, מוקצן ומוגזם למדיי.
רוב ככל המשתתפים השקיעו והצליחו לכתוב יצירות נאות בהחלט, אל תתנו לשופטים לייאש אתכם.


לאתגר המקורי
לפרק ראשון של השיפוט


@תאיר~
את הכינור הזה הוא מצא לפני שלוש וחצי שנים, ביום רטוב מידי. הגשם הכה בו, מתעלם מהחולצה הדקיקה שלו. הוא סייר בין פחי הזבל הענקיים. הכניס ראש וידיים, חיפש משהו להרגיע את הבטן המכווצת, זו שמזכירה לו בכל כמה דקות את קיומה, כאילו שאפשר לשכוח. בפח השלישי שפגש, הידיים שלו נמרחו בעיסה דלילה ורטובה של אוכל שכבר אפשר להספיד. אבל לא אחד כמוהו יישבר. ניגב את הידיים והמשיך בסיור הקבוע שלו.

בפח העשירי הידיים שלו קפאו, הקור והגשם והעיסות הדלילות נצחו אותן. הוא הצליח לשלוף אותה ממעמקיו טרם אחת מידיו נסדקה ומתה, לנצח. החליף יד בחבר טוב, בצ'לו אהוב.


--

מעולם לא הרגיש מחובק כל כך כמו עכשיו; התחנה המרכזית בירושלים כולה עומדת סביבו, עוטפת אותו בתרועות ובחום ובאהבה. מנגינה רכה של צ'לו מתערבבת בעדינות בצלילים מתוקים של מטבעות, נשפכת לו לתעלות האוזן, מחממת גם אותן.

"עוד הפעם!" ו "again", נזרקים מידי פעם מכיוון הקהל. הוא מציית. מבין שיש גם אמריקאים בקהל. ושווה לו להשקיע. מחיאות הכפיים כמעט קורעות לו את עור התוף, הופכות לו את הבטן מאושר.

ואז שקט. וצפירות של הרכבת הקלה. הוא פוקח עיניים, מסתנוור מהפנסים של האוטובוסים. רואה איך הקהל מפזר את ההפגנה סביב הנגן רחוב, השכן האהוב-שנוא שלו. המציאות שורפת לו את הלב, מנחיתה אותו חזק על השרפרף הקטן, הקשה.

העיניים שלו נעצמות שוב, מוצאות נחמה בדמיון.

אייי! אייי!! זה כואב!!!
איזה פספוס!!!
הצילו!!
מישהו כתב סיפור טוב – וקלקל אותו, הצילו!
אילו רק הסיפור היה מתחיל בחציו השני... היה לנו יצירה קצרצרה, צובטת, נושכת, מכניסה אותנו בכישרון מופלא לעולמו הרטוב והעלוב של שוכן רחוב אומלל, המקנא עד עמקי נשמתו ברעהו.
אח!

ובגלל ההתחלה הבנאלית, הלכה לה כל ההפתעה, כל האפשרות שהקורא יסתקרן, יהרהר, כל המרחב לדמיון נעלם ונגנב. מה חבל.

ציון סופי: לחלק הראשון – 2. לחלק השני – 10.
עשר לחלק לשתיים...
חמש.

כן כן, חוזר שנית: ציון סופי – 5 בלבד. זהו.
אי! זה כואב!
הפרס: צלחת קלקר קרועה, נוטפת מי גשם, ועליה מוטלים בביישנות מספר גושים חומים-שחורים של קוגל בינוני.
רגע, שניה, זה לא הכל: יש לנו עבורך גם כוס קפה מהבילה, רותחת, ארומטית, מסעירה ומעוררת את כל החושים. לבריאות, בשמחה!



@צופר הנעמתי.

'זהו! זה המקום שלי',

טרסות של כרמי גפנים בעלי ריח משכר מתחתיי ועצי תאנה לימיני,

התבוננתי בהנאה בהשתקפות בבואתי במי המעיין שבעבע למרגלותיי,

על שערי הארוך נחה כיפת ירמולקה אפורה של נ נח, ציצית צמר תכולה משתרכת על גופי, מכנסיים שחורות של "ליבוביץ" זכר מהעבר וסנדלי שורש.

הגנבתי מבט אחרון ונבלעתי פנימה, ריח הטחב הלחות והאפלולית זה מה שאני צריך להתחבר לעצמי, כשהשחר עולה ופסי אור חודרים פנימה אני מתחיל לפרוט ולחדור לתוך נשמתי, מנסה להעלות לה ארוכה, פעמים שאני מלווה את הצלילים בקולי העמוק, אך לא פעם מיתרי קולי נחסמים בגרוני כמו נטיף עבות במערה.

בחופש חברה צעירים נופלים עלי נעמדים בפתח להקשיב, מתערבים דורשים שאשיר שירים משונים "תניא" ו"אדרבה", אני כמובן מנפנף אותם וממשיך לשיר את המילים שלי, הם מאבדים עניין וממשיכים במסלול, בחור אחד עם שומה באוזן שמאל ניסה לעודד אותי ונשאר להקשיב, אך שעמומו גבר והוא העז להצית לי סיגר בָּפַּנִים , בעטתי בו מבעד לקו הדלת הדמיונית כמו שנתתי בעבר בעיטה לציוויליזציה.

* * *

ההופעה הסתיימה, השריקות כמעט החרישו את אוזניי, בזווית העין ראיתי בחור מבוגר מסתער על הבמה, מטפס על ההגברה וכמעט מפיל את מסכי הלדים, המאבטחים התנפלו עליו והרחיקו אותו, אך משהו בלהט שלו הימם אותי, ת'אמת הפנים שלו היו מעט מוכרות.

"אני הבחור מהסיגר" צעק לעברי כשהוא מצביע על שומת אוזנו.

"תן לי חתימה" הוסיף.

'מה אגיד לו שזו תותבת ואני אנלפבית' ?

"קח כרטיס להופעה האריסטוקרטית שלי במערת צדקיהו השבתי לו".

נחמד. באמת.
התחלה, אמצע, סוף, דמות ראשית עמוקה, ניכרות השקעה ועתיד מזהיר.
עם יד על הלב?
בעיקרון לסיפור כזה מגיע פרס שווה לגמרי, אולי אפילו חתיכה שלימה של הרינג ויש בהחלט גם מקום לדון לגבי קרקר או שניים. ועם זאת, איכשהו, וללא כל הסבר מדעי וקוהרנטי, הכתיבה משדרת חוסר בשלות כלשהי, ומשהו קצת מתאמץ. לא אפוי. אין על מה להצביע, תחושה.
ציון סופי: 6.5.
הפרס: שתי כוסות חד פעמית מלאות בפאנטה כתובה וזרחנית תוססת בטעם בלתי נשכח... לרוויה!


photo-1598419161288-9f2f26c85590.png

@קונקורד
יושבת שרועה על הספה, רואה שוב ושוב את המודעה שהתפרסמה בעיתון, הן סיום הש"ס הקרב ובא.
על כן, תתקיים בזמן הקרוב תחרות 'פורט על הלב...'
חיפוש אחר הניגון המרגש, שיותיר את הקהל פעורי פה, הניגון שיימצא, יתנגן מיד לאחר אמירת הקדיש .
פוסעת אנה ואנה, בוהה בכל, מנסה לשאוב ולקבל השראה מכל אשר נמצא.
לפתע, מבחינה מעל הארון בדבר מה בולט, לוקחת את הסולם, ומטפסת אט אט, מנערת מעל התמונה את האבק, ותופסת בחוזקה בסולם כדי לא ליפול.

זו הייתה תמונה מצוירת.
'יצירה מיוחדת שציירה אותה אימא , בימי השבעה על אמה ע"ה, מנגנת את המנגינה שגדלה עליה, כשהכול מסביבה נותר ריק ואפל.
אלמנה עם פעוטה בת 3, אב ואם שנספו בשואה הנוראה, ללא כל משפחה תומכת, שתסייע לה לגדל את ביילי הקטנה בחום'
התמונה כמו והחזירה בה זיכרון ישן, של סיפור עשרות שנים לאחור.
רק כלי אחד ומנגינה עריבה, שנותרו לסבתא מסביבה, וכמו עודדו ונסכו בה כוחות מחודשים, מנגינה אחת שעברה מדור לדור, והתנגנה על המיתרים.
'זו המנגינה שבוודאי יזכו כלל ישראל להכיר ולהתרגש ממנה.' קבעה לעצמה , והחליטה להגיש אותה לתחרות .
***
אכן , זו המנגינה שזכתה בכתר הפאר, להישמע בחלל האולם בסיום הש"ס הגדול, להדהד, לחזק ולהרטיט את הקהל.
ולא נותרה עין יבשה...

מקסים. באמת.
דמות מעניינת, תובנות, קסם, ארומה שמורה לטקסטים טובים, סולם ואבק, יצירה עתיקה שאמא ציירה על מות אמה. הרבה עומק! למעשה, הסיפור מצדיק קריאה שניה, שלישית ואולי גם רביעית. טוב, נינוח, מרגש קצת. כתיבה טובה. כל הכבוד!!! עוד תגיעו רחוק-רחוק. ללא ספק.

אבל יש אבל. כמה מצער. למעשה, יש כמה אבלים.
1- משהו בכתיבה חסר, קצת. הדמות הראשית לא מצליחה לשכנע שהיא אמיתית.
2- מניין הגיעה לארון היצירה המיוחדת? מה הסיפור שלה?
3- היצירה המתוארת בסיפור הינה בציור של האתגר? או שלא?
4- בת כמה הגיבורה? מיהי? רווקה זקנה? אם תשושה? סבתאל'ה צעירה? מקשישה? רבנית דגולה? הסיפור צריך להיות ממוקד במנצחת, לא בניצחון. מיהי המנצחת, בקיצור?
5- הסיפור אמיתי? אם כן – מאוד כדאי לציין פרט כזה. חובה אפילו. ואם לא – מדוע להשתמש באירוע אמיתי של סיום הש"ס? הקוראים יוצאים מבולבלים למדי.
ציון: 7.
הפרס:
אריזת קיסמים חדשה, קצת מעוכה וחרוכה, בכל זאת סחורה נרכשה במחסני המציאות, אבל היי – הקיסמים נקיים לגמרי, שימושיים ממש!

photo-1588083341446-79424433b50d.png



@מ.ל.ב. י 7/10/20
בס"ד

"אתה יודע לנגן?"

אנטיפוס החזיק בשורש ידו הימנית, בודק את קצב פעימות הלב, אם יהושוע משקר, הוא יודע את זה.

יהושוע עמד מולו, מושפל עיניים, לא מסוגל לענות, אז מה אם הוא הסתכל על אדם שניגן בכינור לכן בטוח שהוא יודע לנגן? אבל עכשיו מאוחר מידי, האדון עומד מולו מחכה לתשובה, אמיתית.

הוא לא מסוגל לענות אותה, מה הוא יעשה?, יגיד: "כן אני מנגן מאוד יפה בכינור"?

ואז יאמר האדון: "תנגן לי."

ואז הוא יאמר: "לא רוצה". והאדון יוותר לו, כן ברור.

אנטיפוס צימצם מבט בוחן אותו מקרוב, "אז אתה יודע." קבע.

"במה אתה מנגן?"

יהושוע שתק, האדון לא ניבהל. הוא פשט אמר: "נבל, עוגב, חליל, חצוצרה, כינור." ונעצר.

יהושוע הבין שליבו, נתן אז דהירה מהירה, שסיפרה לאנטיפוס, שכינור- זה הכלי שלו.

"תביא כינור." הוא פנה לאחד העבדים.

יהושוע, עצר נשימה. הוא לא ינגן בכינור לגוי רומאי. אין סיכוי.

ידיים שניגנו בבית המקדש, אצבעות שבנגינה טהורה עזרו לאנים לחזור בתשובה, ידיים שניגנו שיר של יום, ידיים כאלה, לא ינגנו עכשיו ברומי.

"קח" אנטיפוס הגיש לו כינור יפהפה, מעוטר בעיטורים עדינים, בצבע כתום בהיר.

יהושוע הביט בכינור בכמיהה, כמה זמן הוא לא ניגן? הרבה.

הוא ממש רוצה.

הוא לא רוצה.

אנטיפוס קלט את המבט הכמהה והמריץ אותו: "קדימה יהושוע תנגן לי את ויפסלון." הוא תקע את הקשת בידו הימנית ואת הכינור בשמאלית.

מה הוא אמור לעשות עכשיו?

הוא הביט על השולחן לידו, מחפש סכין, אולי בטעות הוא יקבל חתך?

לא היה שום סכין, ופתאום הוא ידע מה הוא יעשה.

"איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר?"

הוא הניח את הכינור בעדינות על השולחן וקטע את אגודלו הימני.

תענוג! גדול!
סיפור נהדר, מקורי להדהים, היסטורי – שגם מצליח לרגש עם סיום כואב ולא צפוי.
הכתיבה תמה ונקיה, מוצלחת מאוד יחסית, אולי קצת שבלונית, ומחווירה ביחס לסיפור.
ציון סופי: 7.3.
הפרס:
קופסת פלסטיק של מאתים חמישים גרם, מלאה בשמן, בצל, פלפל חריף והמון הרינג הולנדי נהדר. לבריאות!


@מיק!!! 6/10/20
הדבר היחיד שהוא אי פעם רצה היה להשפיע.

בכישרון המיוחד שלו, הוא ידע תמיד, טמונה יכולת עצומה. יכולת לשנות אנשים מקצה לקצה, לגרום להם שמחה, להעצים את כוחותיהם.

הקסם שהתפרץ בכל עת שאצבעותיו פרטו על המיתרים, היה עוצמתי מכדי לבזבז אותו על אנשי הכפר הפשוטים ביניהם הוא התגורר. המנגינות המרוממות, מלאות ההשראה, היו גבוהות מדי עבור שכניו האיכרים.

שנים הוא המתין להזדמנות שתאפשר לו לפרוץ, לפרוח, להתנער מהאבק ולהפוך לדמות שתיזכר לעד כמי שעוררה מהפכה בעולם כולו באמצעות כינור וזוג ידיים מוכשרות.

כששמע על תחרות המוזיקה הגדולה, היה ברור לו שהוא עתיד לזכות בה...

אבל ברגע בו הוא התיישב מול ועדת הקבלה המחויטת, מוציא ביד רועדת את הכינור האהוב מתיק הבד הבלוי, התנודדו הראשים העטויים פאות לבנות בצחוק גדול. "כינור עם שלושה תווים" הם שאגו, מבע מזלזל על פניהם. "צא החוצה, חסר דעת!" חרצו בבוז.

שעה לפני התחרות הוא הפסיק להתחנן. עלוב ושפל הוא פסע לתחנת הרכבת, ממהר, יודע שלא יוכל להתגבר על הקנאה שתפרוץ בו כשיתחילו להישמע צלילי התחרות.

ובעודו ממתין בתחנה הומת האדם, טיילו אצבעותיו אל הכינור שבידו.

מאות האנשים שגדשו את התחנה בדרכם לצפות בתחרות נעצרו בתדהמה, העיניים כולן הביטו אל הזווית ממנה בקעו צלילים מפעימים.

ואיש אצולה אמר לאשתו: "את יכולה ללכת לתחרות, אני נשאר כאן".

מהי כתיבה טובה?
מה הופך אותה לכזו?
אין לדעת. מן מתכון סודי.
הסיפור הזה – בהחלט קולע להגדרה. פשוט כתיבה טובה. משובחת. מהוקצעת. נוטלת את הקוראים, לוקחת אותם למקום אחר, עקבית, מאורגנת, מטרה ברורה, חוויה.
הדמות הראשית משכנעת, מתוארת יפה, ויש פה גם עלילה של ממש. תחרות, שופטים רעים ומזלזלים – עמיתיי הפתטיים – והצבעה חדה וברורה על איכותו ועומקו האמיתית של הנאשם, סליחה – הנגן.
ציון סופי: 7.5

מההה??? למה רק שבע וחצי??
אמממ, כי הכתיבה זועקת "אני תוצר של קורס לכתיבה יוצרת". חסרת איכות אישית, מנסה מבלי מודע להיצמד לסגונונות המוכרים והשחוקים של ספרות העיתונות הנשית. בלי אומץ להביא את נקודת האמת של הכותבת, את האמירה שלה, את ההתפרעות והזריקה של כל הכללים היבשים מהקורס.
הפרס: כד בדולח נאה ממולא בבירה נדירה בטעם דודבן וקוקוס, וכמובן: אריזת שי חביבה של דג מלוח העטיפה הרמטית, ועליה מדבקת מחיר חצי מקולפת המעידה כי נרכשה ברמי לוי שיווק השיקמה.



TamarFr @
כשהשמיים מתכהים והקצב מתחיל להאט, אז זה מתחיל.
כל יום מחדש.

סימפוניה שותקת של כלי אחד, עם צלילים שאיש לא ישמע.

את רחש ההמון המשתתק בציפייה דרוכה
מחליפה דממה מתוחה, שאין לה סוף.

משב רוח פתאומי מפזר את הדפים שהיא ממילא לא צריכה.

רגליים מהלכות על קצות האצבעות, טריקה חרישית של הדלת,
והיא עדיין שם. דוממת.

לרגעים היא על הבמה, עם עשרות הנגנים והיד המנצחת. כמעט בלי משים משפרת אחיזה, מושיטה, מגששת
ואז נופלת חזרה אל השקט הרועם,
אל הכאב הפועם.
בקצב המושלם.

מהרהרת על המחירים ששילמה, והחיים שהקריבה.
ואז על מבצע החיסול.

בוחנת את הצ'לו הכבד כמעט בהפתעה,
כיצד חלק מהגוף הופך פתאום מגושם כל כך, מנוכר, חסר ערך?

אוהביה קוראים לה.
מספרים שהיא הרבה יותר מזה, שיש הרבה צורות ליצירה.
אבל היא לא מצליחה להסביר שמיתרי הלב שלה מכירים רק קשת אחת.

למה היא לא למדה עוד דרך?
למה היא לא מסתגלת? לא מסוגלת?

היא מתנערת, מניחה בעדינות, מחייכת ומזדקפת.

בבוקר היא שוב מלאת עשייה.
מרימה הכל בחמש אצבעות, פיה שחוק ותנועותיה נחושות.
אבל באוזן ובלב מנגן ללא הרף הצליל האחרון.

מציעים לה עזרה, היא מודה ומתחמקת.
מרחמים עליה מהסיבות הלא נכונות.

בלילה היא שוב תתכנס,
המנגינה תחפש את הדרך לפרוץ. והאבל יחנוק.

רק דבר אחד מפליא גם אותה,
היא חשה בוודאות גמורה, אי שם מתחת לכל שכבות האימה, שהשיר שלה עוד לא הגיע לתו הסיום.

היצירה שלה תראה אור. אור אלוקים רחום ואינסופי.

מחר..

יפה! מאוד! מאוד!
סוף סוף יש לנו יצירה שמבינה כי עליה להוות חלק מפאזל בין שני חלקים: סיפור וציור.
עד כה, כל החומרים ניסו לעמוד בזכות עצמם, משתמשים בציור כהשראה בלבד. אולי כקישוט לסיפור. לא כמשהו שנותן עוד עומק לסיפור, ולמעשה – משלים אותו.
לגבי הכתיבה:
מאוד מעניינת. אסוציאטיבית מזכירה משיכות מכחול מהירות, משיכה, משיכה, משיכה – והנה יש לנו ציור שמן יפה. מוצלח. אומנותי.
אך... מה הסיפור באמת? מהו האירוע הגדול? מה קורה פה?
אין לדעת. ערפל!

ומאידך; הערפול פה מקצועי למדיי, בוגר, לא סתם מקושקש ומתאמץ.
ועל כן יינתן פה ציון מכובד של 8 בסולם קידוש, ולצד הציון גם פרס: מפה חד פעמית, כד פלסטיק ישיבתי סדוק עם מיץ פטל מתוק מידי, ומגש שעליו מסודרות צלחות עם הרינג ככה ככה, שתי פרוסות עוגת שוקולד יבשה, וחמישה פטיפורים שווים באמת, יותר יפים מהפרסומות אפילו. וכן – שווה לנגוס בהם. הם גם טעימים!

1600692831767.png


@מושקי ברקו
"כן סולו. אני יודע. שנינו אותו דבר.
פעם היו לי שתי ידיים
היום יש לי אחת. כמו שלך יש רגלית אחת.
רק אחת.
שמעתי פעם מאנריקו ג'וניור אחרי עוד הופעה שהיינו מפסנתרנים ביחד (והוא היה עוד ג'וניור, צעירצ'יק בן שלושים)
שהוא רוצה קליד אחד שיהיה עשוי זהב.
האמת סולו, גם אני חשבתי פעם להחליף לך את המיתר הראשון, זה שהכי קרוב ליד שלי, לזהב.
אבל אם אנריקו אומר שהלב שלי כבר כזה ואתה הרי מוציא את הצלילים בדיוק משם אז מה אני צריך יותר מזה"
--------
סולו הצ'לו רק שתק. אם היה מפיק צליל הוא היה יוצא נוגה מאוד.
"נו סולו תגיד משהו" כריס שולח לו מבט מפוייס, כמו תמיד.
הצ'לו הוותיק עדיין שתק.
מה כבר יכל להגיד...שהוא שותק מאז ה..ה..תקרית ההיא?
כריס צעד להופעת הדואט ללא מילים של הוולס "הפרח הזה"
וולס שהוא הלחין, בשתי ידיו, בעשר אצבעותיו..
צעד עם שתי ידיו וחזר עם אחת...
לאחר שבועיים כבר היה שם. ברחוב ארלוזורוב אצל הצ'לן הישיש ורכש בכסף ההופעה ההיא, אותו. את סולו.
הפסנתר השחור נשאר ב"הרמוני הול".
שתי ידיו של כריס לא ינגנו בו עוד.


אבל ידו האחת, שאימן כבר 5 שנים, התחילה, בדיוק עכשיו, לנגן את הבית הראשון של "הפרח הזה".
ווואואו. איזה יופי! נפלא! נפלא!
המון רגש אמיתי שנוגע, מקוריות, יצירתיות, סיפור שמשאיר את הקורא עם מחשבות לגבי מה קרה לפני/אחרי המתואר.
הפיוטיות משביחה את החומר עשרות מונים, והסיום מרתק. יש לנו כמעט מתכון מנצח, אלא שעם זאת, הסיפור לא סגור עד הסוף. מה התקרית? מיהו אנריקו ג'וניור? נחמד שיש מקום לדמיון, אך כאן מרגיש שיש חור גדול למדיי באמצע שחסר.
ציון סופי: 8!!!
הפרס: צלחת חרסינה נאה, ועליה מסודרים שישה עשר פרוסות עגבניה, פרוסות בצל, קיסימים לרוב, ואפילו קצת שאריות של הרינג... כן כן, מגיע לך, מושיקו!

photo-1566045023554-6c854111060a.png


@יוסף ל
הצגת חייו


בהתחלה הוא פשוט כעס. מאוד. שנים שהוא חיכה לרגע הזה. להצגה הזו. עד שהגיע להזמנות חייו.

זה באמת יכול היה להיות תפקיד חייו. ובסוף, זה מה שנפל בחלקו? נגן צ'לו אלמוני. ועוד מימי הבינים. תפקיד זוטר ואנמי.

והיה שם גם תסכול. אכזבה. חוסר אמון, עד כדי חשק לעזוב הכל ולוותר.

אחר כך הגיעה ההשלמה.

ובעקבותיה, ההחלטה.

יש לי רק הזדמנות אחת. לא תהיה אחרת.

אם נפל בחלקי לשחק את תפקיד נגן הצ'לו, אשחק אותו כמו שלא שיחקו מעולם. אשחק אותו באומנות כזו, שלא ידעתי שיש בי. אוציא מעצמי את המקסימום שלי, ועוד קצת. זה הולך להיות משחק חיי! אשחק את תפקיד נגן הצל'ו ככה שבעוד דורות יזכרו את נגן הצ'לו האלמוני.

כי זה לא משנה איזה תפקיד קיבלתי. משנה מה אני אעשה איתו!

והוא נכנס לזה. בכל כוחותיו. בכל נשמתו ומרצו. ובכל חייו.

והוא הצליח.

ועוד איך!

משחקו הפך למושג. דמותו לאגדה.

עד היום אין מי שלא זוכר את נגן הצ'לו האלמוני.



תזכרו תמיד. זה לא משנה באיזה תפקיד שמו אתכם. לא משנה היכן אתם. לא משנה בכלל.

משנה רק דבר אחד - מה תעשו עם זה!

תחיו את חייכם בעוצמה ובהתלהבות,בתשוקה ובמסירות, בחכמה וברצינות. כי לא משנה איזה תפקיד קיבלתם, משנה מה תעשו עם זה!

בהצלחה!

אמממ.
טוב! יפה!
דמות ראשית מרתקת, כתיבה חיובית, קולחת, שמחה, מאוד חיונית, חיה, מחייה. אופטימית.
אבל.. האם נכתב פה סיפור? טור דעה? דו"ח זכויות האדם? מסמך צבאי חשאי? מה קראנו פה בעצם.
אולי, אם ניתן להחליט, כמדומני שקוראים זה 'מניפיסט'. סוג של הבעת עמדה ומדוייקת, ערוכה היטב. אגרת כזו.
טקסט לוהב, בוער, מהיר, בטוח בעצמו, וכן – סוחף אותנו. מזיז אותנו. גורם לנו להרהר שנית במציאות חיינו, ואולי גם לרענן אותה.
ולשיפוט: הכתיבה בשלה למדיי, ויש ערך מוסף רב. המסר נהדר. המון מרץ זורם פה אלינו. מזריק אלינו תקווה ושמחה.
ועם זאת, יש פה יותר מידי מסר, ופחות סיפור. לא ממש הבנו: מיהו הנגן האלמוני? מי קבע שהצליח? מי החליט שדמותו הפכה לאגדה?
מהו פה לא מספיק אמין, אדוני!

לסיכום: שאפו גדול, צ'אפחה נאה בגב, אגודל זקור בעידוד ובהערכה – וקצת ביקורת.
ציון סופי: 8.5!
הפרס:
צלחת חרסינה מעוטרת וכו', אותה כמובן ניקח ממושיקו, הזוכה הקודם, ונתרץ לו שהוא קיבל אותה בטעות או משו. על מנת לייצר אשליה של פרס חדש ושווה, נסדר מחדש את פרוסות העגבניה, ונוסיף קצת קיסמי נעוצים מסביב, ואפילו... כן כן... שתי פיסות של הרינג!
בתיאבון! הרווחת את הפרס ביושר!


והנה סיימנו את הפרק השני, ועדיין אין לנו מנצח חד משמעי.
מה הלאה?
המתח עושה בנו שמות, ומלאי ההרינגים מתחיל להצטמצם...

הפרק השלישי אוטוטו עולה לחלל האוויר, ובו יוכרז המנצח האמיתי, ויחולקו מגוון רחב של פרסים מפתיעים...

תודה ל@הדוויג על סיועו בשיפוט, ול@ישראל ספרא על אתגר הציור שהוביל לאתגר הנוכחי.
לוגו הפוך מעודכן.PNG

ng054ng @ gmail.com