new-years-eve-1953253_1280.png

זוכרים את אתגר הכתיבה הגדול והבינלאומי?
זה שניסה להאהיב את הציירים על הסופרים, ולהאציל רוח ספרותית על אוחזי המכחול הפתטים?
באתגר הוזמנו כל העולם ואשתו הממורמרת להתבונן היטב בציור הנפלא שלפנינו, ולכתוב קטע קצר שילך עם הקוראים עוד זמן רב.
1600692831767.png

אז לאחר שכל החפצים שלחו את יצירותיהם לתחרות האדירה (כאן), והתחרו זה בזה בהמון אמוציות נלהבות, ולאחר שהטובים נבחרו מבין הקטעים, ונשפטו בכבוד רב בפרקים הראשונים (1 ו-2) - כעת מגיע ה'שוס' הגדול:
פרק הסיום המהדהד! התוסס ומתיז הניצוצות!
חגרו חגורות - או פתחו אותם אם אתם כבר חגורים, ותחגרו שנית והפעם ברצינות - ממריאים!



[email protected]
מרינה ישבה על הכיסא הקטן, עצמה את עיניה וניגנה מנגינה חרישית, מחשבותיה נשאו אותה אל הבית הקטן והחמים, אל בית הוריה, ניזכרת כיצד הייתה נוהגת להתיישב ליד אביה, שהיה מנגן אף הוא בצ'לו שבידיה כך, היה מידי ערב, עד שפרצה לה המלחמה ואבא כבר לא היה יושב בניחותא על הכיסא הנמוך, אלא היה נאלץ לצאת ולחפש אחר המזון, שמפרוץ המלחמה, הימצאותו בביתם הייתה נמוכה למדי, ולא פעם הרגישו ברעב שהיה מנת חלקם של כל תושבי פולין. נגינת הצ'לו נדמה מיני אז ויעברו עוד כמה שנים עד שתשוב.
בתום המלחמה מצאה את מרינה ללא אב וללא אם שניהם נהרגו באחת מההפגזות הכבדות וכך, נותרה מרינה לבדה בעולם, והמזכרת היחידה שלה מבית הוריה הינה הצ'לו של אביה.
מרינה נאלצה לפלס את דרכה בכוחות עצמה, אבל היא לא ויתרה לעצמה והשקיעה מאמצים רבים בכך עד שעתה, 31 שנה מסיום המלחמה היא כבר מרגישה שהשיגה את שאיפתה, הנה עכשיו היא כבר בפסגת חלומותיה, היא מופיע כבר על במות, היא אחת מנגני הצ'לו המבוקשים ביותר, היא כבר איננה אותה ילדונת קטנה ומבוהלת כפי שהייתה בשנות ילדותה, הינה יש לה קריירה יש לה עתיד, אולם צביטה קטנה עדיין יש לה בלב, צער על זה שעדיין לא הקימה משפחה, אך היא יודעת שאין זה מאוחר ועוד יש לה תקווה להקמת משפחה, היא יודעת שהיא תעשה את זה.
ובקרוב!

===

יש פה משהו.
יש פה משהו!
יש!!
תיאור נוגה, אותנטי, אמין, אודות מרינה. ניצולת שואה, נגנית מוערכת.
אומרים שסיפור טוב הוא בעצם הצצה נקודתית לחייו של הגיבור, בזמן ותקופה מסויימים. כאשר ברור לקוראים שיש לגיבור עבר, הווה, עתיד – שיימשכו הרבה מעבר לנכתב.
היצירה הנוכחית ממחישה את הכלל היפה הזה.
ממש אפשר 'לראות' את מרינה, לזרום עם רחשי ליבה, להבין אותה, להרהר בעברה הכאוב, העמוס, הצפוף. לחוש את בדידותה, לשמוח הצלחותיה ובכבישת הבמות שלה – וגם, גם להצטער בשבילה על הריקנות של חיי הרווקות.
הכותבת היטיבה 'לברוא' דמות משכנעת, עמוקה, מרתקת.

ועכשיו לציון.
אוי, זה קשה.
בגדול, היינו נותנים פה את הציון 10 ללא חשש. כן, יש לנו מנצחת!
אלא ש...
ש...
אמממ...
טוב, פשוט נגיד את זה ודי:
הסיפור לא מתחבר לציור!
איפה ההתייחסות לכף היד החסרה?
חסר פה חלק מהותי, תרתי משמע.

אך שוב, יש לנו יצירה, שלראשונה מאז תחילת ערב הניצחון, יכלה הייתה לקטוף את הפרס הראשון.
לכן הציון יהיה 8.777, והפרס – בהתאם:
חצי בקבוק קוקה קולה עם יחסית הרבה גאזים, שלושה קרקרים מתפוררים ויבשים אבל טעימים עדיין, וכמובן: שלוש פרוסות הערינג שווה, נוטף שמן, טעים... שים אותו בדיוק על הקרקר, חכה כמה שניות, ואפילו לא תזכור שהקרקר ממש מפעם!
תהנה, איש יקר! תודה לך.

cracker-984308_1280.gif


@תגובה
"למה ציירת דווקא את הציור הזה"?

"לא יודע, אתה הפסיכולוג".

הוא מסתכל עלי בעיון כאילו ימצא תשובה על המצח. "תבין. אנחנו לא מציירים דברים סתם. הכל בא מהנפש. הציור מספר את הסיפור הפנימי שלנו. צריך רק להבין מהו."

לא יודע סיפור פנימי. מה אני עושה פה בכלל.

"בכל זאת, תנסה. מה לדעתך מסמל הצ'לו בחיים שלך? ציור הוא כמו משל. מה מסמלת היד הקטועה? אולי חלמת להשיג איזה יעד ומשהו גרם לך להתייאש? אולי זה בכלל מישהו שחסם אותך?

הוא מחזיר לרגע את מבטו אל הציור. "יד קטועה... אולי כישרון ששאפת להוציא לפועל ומשהו מבפנים חסם אותך?
חסימה היא לא דוקא משהו שרואים. זה הכל בראש", הוא מרכין מעט את ראשו ומקרב אצבע למצח. הכל בראש.

אני מושך בכתפיי. הוא לא מוותר.

"הבעת הפנים האומללה של האיש, מה היא מזכירה לך? מתי בחיים שלך אתה מרגיש ככה, כמו הנגן שמחזיק בצ'לו, רוצה לנגן, אבל הוא לא יכול, הא"?

הוא מסתכל עלי בציפייה. מה אני אמור להגיד עכשיו?

"אולי משהו מהעבר"?

"מהעבר"? די, לא מתאים לי כל הדבר הזה. פסיכולוגים מיועדים כנראה לאנשים מסוג אחר.

אני קם, מוציא את היד מכיס המעיל.

עיניו מתעגלות למראה ארבע מאות השקלים התחובים באצבעות פלסטיק. הבעת הפנים האומללה שלו מזכירה לי את האיש מהציור.
"אה.. אה.. אתה לא צריך לשלם לי. אני מרגיש כמו... כמו..."

"אולי משהו מהעבר?" אני מפטיר וחומק מהדלת.

=====

נהדר!
נהדר!
בדיוק בשביל הפתעות משמחות כאלו היה שווה לאתגר את כל פרוג...
יש לנו פה איכות של מנצחים.
סיפור עוצמתי, חזק, שתופס את הקורא דווקא בזכות הכתיבה המשעשעת והכנה, הלא צפויה – ומצליח להגיע לסיום עם הפתעה עוצרת נשימה, ועוד פנינה לשונית יפה.
תענוג, בקיצור.
גם הומור, גם עצב (אמיתי, כזה שהקורא מוצא את עצמו מדמיין לבד, לא מאכילים אותו בו בכפית), גם בניה מוצלחת של האירוע. התחלה, אמצע, סוף. בול! כל הכבוד!
מה בכל זאת חסר? טיפונת מלח אולי. כלומר – מי צייר את הציור? המטופל עצמו? ואם כן – איך?
ואם לא – מי כן? ומדוע?
ואם המטופל מזלזל בפסיכולוג – מדוע הוא נמצא בקליניקה שלו?
גם צרם קצת הזלזול בפסיכולוג, הצגתו כאדם תאב בצע שעיניו גדלות למראה ערימת שטרות. פסיכולוגים הם אנשי מקצוע שראויים להערכה, גם אם אנחנו מעדיפים לחבוש על פנינו כובע גרב כשאנו נכנסים לקליניקה שלהם...
ציון סופי: 9.

הפרס:
שתי מנות קוגל תפוחי אדמה מתובל ומענג, מנת קוגל אטריות דביק וחם, מסוכר, נחשק, וכמובן – מגש יפהפה שעליו ערוכות בשורה פיסות הרינג שוות, מלוות בפיסות גמבה, מלפפון וקישואים שיצאו מהקפאה עמוקה עם טעם של מסעדה זולה רגע לפני פשיטת הרגל הצפויה.

למה הקישואים?
אה, בכל זאת תשע ולא עשר. מצטערים!

zucchini-2516229_1280.jpg

===


@שרלוט 7/10/20
כשאחזתי את הסגריה החמישית להיום, ראיתי אותה.
מעניין, למרות שהיא מבוגרת ממני בעשרים שנה לפחות, היא נראית צעירה ממני בהרבה.
היא פסעה בצעדים זריזים, החטיפה לעברי מבט מהיר, זרקה לתוך קופסת השימורים מטבע של חמישה שקלים והמשיכה הלאה.
הנחתי את הסגריה על הרצפה, נתתי לו לגסוס אל מותו המהיר.
''המורה'', קול צרוד ועמוק בקע מגרוני, ככה זה כשמעשנים שלש חפיסות ביום
''המורה'', קראתי אחרי גבה המתרחק, ''את עם החליפה הכחולה'', צעקתי בקול
הסתובבה והתקרבה אלי.
לרגע השפלתי את המבט, אבל רק לרגע ואז הבטתי עמוק בעיניה.
''המורה מזהה אותי?'' שאלתי אותה בלחש.
ואיך תזהה, למען ה', איך תזהה את הילדה הג'ינג'ית עם הצעפלאך', זאתי שהייתה אימתן של כל המורות, עם הנמשים הקופצניים ועם הפה המתגלגל...
''כמה קש האכלתי אותך, המורה'', נאנחתי והבטתי על שמלתי התכולה החפה מכל כפתור או רוכסן.
''את זוכרת המורה מה היית אומרת לי כל יום?'' הוצאתי סיגריה נוספת והדלקתי אותה
''מה יצא ממך, רייזאלע? מה יצא ממך'', חיקיתי את קולה של המורה מפעם
''וזה מה שיצא ממני'', הפרחתי סלסולי עשן מול עיניה הקרועות.

מה שהיה הוא שיהיה
ומה שנעשה הוא שיעשה
פעם הייתי מנגנת על העצבים של המורות שלי
היום אני מנגנת על הצ'לו המסכן.

ואין כל חדש תחת השמש.

===

מה זה.
מאיפה זה בא. שיו.
החוצפה הפראית של הסיפור, הלחלוטין לא הולמת שום דבר חינוכי, מצליחה בהחלט לתפוס את הקוראים.
אין פה משהו מדומיין, אל אותנטי וכנה. אמיץ. הרי פה ושם יש ל,ע כאלו שלא שורדים את החינוך הערכי מדור לדור, ונופלים לבאר שחת.
ואיזה מעניין לקרוא את הגיגיה של שוכנת באר השחת. וואו. חד, קצבי, מחוצף, בוטה, גלוי ומוסתר ביחד.
הדמות העולה מהתיאורים הינה כזו שלא עומדת בשום תקנון של בית יעקב, ולו המתירני ביותר לעולים חדשים – ועדיין בלי שום תיאורים או פרטים. רק עצם העמדת הדמויות נכון והענקת עומק וממשות למתואר. מוצלח ביותר.
ועם זאת...
אממ.
ראשית, ע"פ תקנון בית הכנסת, אין לחלק פרסים בגין חומרים לא חינוכיים ובוטים במוצהר. שנית, חסרה התייחסות ליד החסרה.
או שמא, בפרשנות חיובית יותר, דווקא טוב שאין. כך המסתורין מרגש יותר. איך התקלקלה המספרת? הכיצד מצאה את עצמה בתחתית המדריגה ומרקם החיים? ואיפה כף היד שלה?

ומצד שני, יש לנו כאן סוג של שלימות, ויצירה מהנה במיוחד.
ציון סופי: 9.5!!!!
הפרס: צלוחית קרמיקה מדהימה ביופי, ובתוכה ערוכות פיסות הרינג מעוטרות בגמבה טורקית ועגבניות שרי. הצלוחית ארוזה בתוך קופסת פלסטיק קשיחה והרמטית, ייחודית מהשב"כ, חסינה לחלוטין ומוגנת. אז איך אוכלים את הפרס?
זהו, שבינתיים אין דרך כזו... איזה רוע צרוף.

photo-1603631695116-0177311eae30.gif

==


@הארבל
זה נגמר.
ומה שנותר הוא כף ידו הימנית, וגלד בשמאלית.
ומיתר. בודד...

נשמה פצועה, ושותקת.
שותקת את אימת הקולות, חונקת את זוועת המראות, ומיוסרת מחיצי האנשים, מלעגם, מתמיהתם.

וכך, בשולי הדרכים, היכן שמשאירים בני האנוש השלמים והלא מושלמים את אבקם, מצא הוא את מקומו.
נגינתו לא ענינה איש. כמו שמיתר בודד לא יוצר כינור, כך ניגונו לא הניב תוצר. אך בשבילו הוא היה אוצר.

ויום אחד, עבר שם המלהק, ושמע את הנשמה הכמהה בינות לתווים, את הנפש המשתוקקת, את הלב הנשבר, השלם.
וידע,
שמיתר בודד אולי לא יוצר כינור, אבל הוא משלים פילהרמוניה.

=

יפה! יפה! יפה!
המון קסם.
יש את העניין של הקיצור. קצר! בהיר! ברור! בלי סרבולים מיותרים.
יש לנו כאן משפטים נוגעים, שמצליחים להיות כאלו ולא להיתפס כמסורבלים.
יש פה גם חן מיוחד, שנמצא כצפוי במה שלא כתוב. מה נגמר? איך? באילו נסיבות איומות איבד המגן את כף ידו?
כתיבה נהדרת, מקורית, יפה, שמשאירה טעם של עוד ושל רצון לקרוא ולהכיר, למרות העירפול המכוון של הכתיבה. התחושה של הקורא הינה שהכותב מערפל בכוונה, בחוכמה ובדייקנות, כדי להשאיר מקום וכר רחב לדמיון.
מה בכל זאת חסר לנו כאן?
כמעט כלום. אולי קצת פחות ערפל? לא בטוח. בעיקר טעם. יש לנו סיפור שחסר בו קצת פלפל. תיבול בפי העם (תרתי משמע). אמירה, מסר, שיהוק, משהו.
ולכן נחלק פה בנדיבות לב את הציון 9.8 (!), ונעניק כפרס מארז חגיגי ויקר המציאות: חפיסת קרקרים טריים ממותג נחשב, שלוש מנות קוגל מהביל בתוספת מלפפון חמוץ בחומץ, שפע של פרוסות הרינג – בלי קיסמים. בלי מזלג. בלי כף. מה לעשות, לא הכל מושלם בחיים.



==

[email protected]

המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.

==

מקסים! וגם... שערורייתי!
לקחת אירוע כה מסוקר כמו טביעת הטיטאניק, ולהטמיע בתוכו את הציור הזה... יש לנו כאן בהחלט חומר מעולה שבמעולים! השם אגב, אמיתי, וגם האירוע המתואר. הנגינה העוצמתית אגב הטביעה אכן ארעו במציאות! (ותודה להמכלול)
הכתיבה סוחפת, בהירה, מפורטת ומכניסה את הקורא בשניות לסיטואציה.
גם יש לנו כאן יצירתיות כאשר היד הקטועה נכנסת (אוי האירוניה) היטב לסיפור, בצורה חלקה מאוד.
הקטע הנוכחי הינו סוג של ניצחון גדול:
להביא סיפור רחב ומוצלח ש'תופס' את הקורא, מלא מנעד של צבעים, ריחות וקולות נואשים – וכל זאת במילים בודדות יחסית.
יפה מאוד! מאוד!
וכמו שנכתב בפתיחת השיפוט, סיפור טוב מביא הצצה לחיי הדמות, ומעלה מחשבות לגבי המשך חייה או החלקים המוקדמים. גם כאן בהחלט הצליח הכותב במשימה. מיהו הכנר הטובע? מניין כוח הרצון? אילו קורות חיים חולפים על אדם עד שהוא מגיע למצב שהוא מעוניין לנגן כדי להנעים ולהמתיק במעט את מותם הטראגי של אלפים אחרים?
סיפור מנצח! הערה אחת יש לנו: מסר. מסר...
ניחא שאין מסר ישיר, לכולנו נמאס מכמות המסרים שיש בספרות המגזרית שלנו. אך עדיין – לספר סיפור שכל כולו נסוב סביב גויים, ולהעלות על נס גוי ש... מ? מהי גדולתו?
לפיכך ננגוס קלות בציון עשר הראוי ליצירה, ונכבד את המחבר בציון 9.9, מה שמביא אותו אל המקום השני!
הפרס יהיה כמו המקום הראשון, מינוס הצלמים.

ship-3401500_1280.jpg

==


@איציק כרמי 8/10/20
*ניגונים עָרֵבים זה לזה*

דויד התהלך בין הקרונות, סוחב על גבו את הצ'לו הענק שנתלה שם בניגוד בולט לגופו השברירי.
הוא היה חדש בעיר, ראו את זה במבטים התכופים שהפנה לחלון לפני כל תחנה, אבל הוא היה ממוקד ונשאר לעמוד למשך הנסיעה הקצרה, עד שהגיע לתחנה הגדולה שבמעמקי האדמה. שם תחת כיכר הטיים סקוור, הרכבת פלטה אלפי נוסעים והוא חיכה בסבלנות לסוף זרם האנשים הממהרים ואז יצא מעדנות, תר אחר פינה בה יוכל לשבת הוא ואלברטו, הצ'לו שלו.

מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא עם אלברטו, הרבה לפני מלחמת האזרחים שלקחה ממנו את כף ידו השמאלית איתה היה מפליא על ארבעת מיתריו.

דויד התמקם בפינה מעל המדרגות הרחבות, העמיד את אלברטו על כנו, את הקשת החזיק בימינו וחיכה.

עליבותו בלטה לעין כל, העוברים והשבים המעטים שהסתכלו עליו, נדו לו ברחמים, אי אלו מטבעות נזרקו לעבר נרתיק הצ'לו, אך הוא המשיך להיות ממוקד, מצעף מבטו אל אפלולית בטן האדמה שפלטה עוד ועוד אנשים.

לאט לאט חיוך החל כובש את פניו, מבטו התרכז באדם מבוגר במדי צבא דהויים המעוטרים באותות הצטיינות רבים שעלה בצעדים מדודים במדרגות הרחבות, נכותו ניכרת לעין כל. את ידו הימנית הוא השאיר בוויאטנם.
המבוגר התיישב לצידו, והושיט את ידו היחידה אל צוואר הצ'לו הענק.
דויד הרים את הקשת וחייך לעברו.

שנתחיל לנגן?

===

יצא לכם פעם לשחות בבריכת שחיה של עשירים?
המים אותם מים כמו בכל בריכה שכונתית עלובה עם תקרת דולפת, אבל פה נגמר ההבדל.
המקלחות עובדות וחזק, המים רותחים באמת, ארון שירות מחכה לכם עם סט מגבות מחוממות וריחניות, מוזיקה אינסטרומנטלית מעודנת מושמעת ברקע, שוחים בודדים בלבד שוהים בבריכה, הריצוף סביבה יוקרתי ויפהפה אבל גם לא מחליק, כמות הכלור במים מדוייקת מאוד ולא מוגזמת, התאורה רכה ומתאימה, והמצילים נחמדים ומאירי פנים...

ואם נקפוץ במרץ אל הסיפור.
הקצב הפנימי של המילים, העומק של הדמות הראשית, הכתיבה המקורית והיפה – שניכר כי נבנתה במשך שנים של יצירה ועשיה – הכנות שובת הלב של הדמויות, המקומות, האירועים המוזכרים בסיפור, בין העכשוויים ובין ההיסטוריים, הסיום המואר, הקורן, השמייח. הכל ביחד יוצר ווואואו עמוק. מכובד. כזה שנכנס ללבלב ואפילו בא לומר שלום למעי הרגיז ומהדהד עד הקרסול. הלם תרבות קוראים לזה בתל אביב.
כי כל המצרכים הנ"ל יוצרים יחד מוצר יוקרה שלם ומהודק. פרימיום. בריכת עשירים מאובזרת.
סיפור מנצח, בקיצור.
ציון סופי: 10.
הפרס הינו, כמובטח, הרינ - - -

רגע רגע רגע. יש פה קבוצת מפגינים חמוצי פנים ואוחזי שלטים ומגאפונים. מה אתם רוצים?
מה הבעיה?
מה?
אה?
באמת?
אבל... איך?
ככה?
אזוי?

טוב, צודקים. לא הוגן לתת את הפרס לקופירייטר מקצועי שעוסק בתחום. במיוחד כאשר התחרות מיועדת לפשוטי עמך, כל אלו שלא ראו את משכן הכנסת ולו פעם אחת מבפנים, כל אלו שנוסעים באוטובוסים עירוניים מקרטעים וצפופים, כל הגננות המתוסכלות שמשתכרות מינימום ועובדות קשה וקורעות את עצמן במסירות יומיומית בזמן שהרשת שלהם עושקת אותם כל שנה במאה דרכים יצירתיות והמנכ"ל מתקבל בבתי גדולי ישראל לקבל ברכתם לעוד מיזם מצליח בבעלותו, כל האברכים התשושים מעמלה של תורה שכבר חמש שנים לא קנו חליפה חדשה כי אין תקציב, כל הפשוטים. הרגילים. העמ'ך. המצביעים השקופים של דרעי וליצמן.

מצטער, איציק. תחזיר בקשה את הפרס, ותתנחם בכך שאתה באמת רמה אחת מעל, ליגה אחרת. אתה כמו ביקור של ביבי בכינוס בחירות של פעיל ליכוד שמתמודד על מקום שישים ושבע ברשימה. שואב את כל הכריזמה לעצמו.

photo-1564167776868-cd868ebc6924.jpg

====


@יואל ארלנגר - קקטוס
היה איש אחד שהיה בעצבות גדול, והיה מחשב בעצמו למות, ושהיה חושב כל היום ולובש בגדי משוגעים, מלבושי שוטים, והיה מצעק בשווקים במרירות גדול.

ויהי היום ועשו פסטיוואל גדול, והיו בו מיני מלהטים הקוראים ג'גלינ"ג, ולהטוטים הקרויין לוליינין והמהלכין על חוט ונחש גדול בין שיניהם ובולעין החרב והאש כנ"ל, והאיש הנ"ל היה מהלך בין השמחים, וראה הלהטוטים הנ"ל ולא שמח.

עד שהגיע לאחת מפינות האוהל הקרקס, שכן דרכם לשים הלהטוטנים באהלים, וישבה שם האישה, וכלי נגינה בין ידיה, ולא היה לה קשת לנגן בו, ואפילו אצבעותיה היו חתוכות שכן בלי אצבעות אי אפשר לנגן כידוע.

והיתה המנגנת הנ"ל מאצבעת ביד אחת על צוואר כלי נגינה הנ"ל, אך ידה השניה היתה מונחת על הכלי נגינה ולא היה עולה קול הניגון שכן לא היתה פורטת בכלי.

ואפילו בפניה לא היה חיוך או שמץ של בת שחוק, ואף על פי כן הרגיש האיש הנ"ל שמחה גדולה ובא לידי ריקודים, והיה רוקד איזה שעות ולא היה שם לב למחשבות שחשב על יום המיתה.

ובגלל שהיה לבוש מלבושי שוטים, לא השגיחו בו ההמון להפסיקו, אלא הסתכלו עליו בתחילה בתימהון, ואחר כך נצטרפו עמו והיו מחוללים לעומתו בשיר, והיו שמחים ביותר.

והמנגנת הנ"ל שלא היה לה יד כנ"ל, נסתלקה מן האוהל, ולא הפסיקו לרקוד ימים רבים.

===

טרם שיקלול היצירה, נציין כי לאור ניגוד אינטרסים חמור הנובע מידידות בין השופט והנאשם, לא נעניק כל ציון או פרס ליצירה הבאה.
אך שיפוט, מצד שני, נכתוב גם נכתוב:
יואל זה יואל, אומרים האומרים.
הצבעוניות, השפע האינסופי, כמו זיקוקים בוערים. מילה אחרי מילה, כפית אחרי כפית. עונג מיוחד ששמור רק למכירים את שמעו של האיש ויצירותיו.
והפעם יש לנו יואל קצת שונה, עם ניחוח פיוטי מודגש, ומשהו מלנכולי קצת. אך כמובן – קסום ומרתק כמו שרק יואל יודע להיות.
מאידך – הכתיבה מאוד תוססת, עשירה, הרבה יותר מידי. קשה ליהנות כשהכל כל כך צפוף. היינו רוצים לראות טקסטים נינוחים יותר בין שורה לשורה. קצת לעדן את העומס החושי.

ולמרות שהבטחנו שלא ניתן ציון, כמובן שבסוף ניתן. כאלו אנחנו, מבטיחים וחוזרים בנו אחרי שניה, בלי להסמיק אפילו. אויש.

אבל... בעיה:
לתת ציון על עבודת כתיבה ליואל זה כמו להגיע לחתונת הזהב של חיים שיינבאך, הגביר שרכש אל ישראפליק, חברת התעופה השניה בגודלה, לחגוג על מגוון אינסופי של דגים מטוגנים ועופות צלויים, ולנסות להביע דעה. אי אפשר! הראש מסוחרר כולו!
ועם זאת, אנחנו נתאמץ, ננקה את הראש, וניתן 9.
בעצם, 10.
ולמה?
כי למרות ההשגות הקודמות, מבחינת האתגר יש לנו סיפור שמתכתב עם הציור בצורה מושלמת! מושלמת! הציור הופל לחלק קריטי בסיפור. מתאר בצבע זווית אחת של הדמות בסיפור, ומעניק לו מבט נוסף, מהורהר, מיוחד.
כל הכבוד.
הפרס יהיה....
אויש, שום פרס. ניגוד עניינים, נו.
סליחה, יואל. היציאה מצד ימין, תודה רבה, תודה רבה.

photo-1590890547465-65ca69d8901f.png

==

@דניאל גופזר
אני לא זוכר את סבתא מדברת ככה אי פעם, בשבילי סבתא היא מנוע טורבו של עשייה, לא נחה לרגע.
למה לפטפט בזמן שניתן להעמיד עוד מרק? היא גוערת בנו בחיבה.

באותה שנה הקורונה הניסה את המבוגרים להסתגר בבתים. ואני שכבר חליתי, ונוגדנתי, נשלחתי לבית הישן ברחוב מלאכי להיות חזן - גבאי - בעל קורא. אני וסבתא, מתחזנים ושרים.
בין התפילות היה לנו המון זמן מיותר ושתיקות מורעבות. סבתא, שהייתה מסוגרת לבדה כל התקופה נפתחה ושמעתי הכל.
שמעתי על חיים אחרים. שמעתי על סבא שאני מכיר רק מהתמונות. ושמעתי על החלום שנגנז.
כנערה, סבתא מאוד רצתה לנגן על כלי מיתר, החלום על הקשת מרחפת הרטיט בנפשה מיתרים עדינים, היא נרשמה ללימודים ויצאה עם צ'לו ביד וחלומות לעתיד.

הופעות? היו. תהילת עולם? הייתה. אבל משמעות? אושר? שלווה? אחרי החזרה בתשובה הבנתי, שאני צריכה לבחור, אני אוכל להמשיך ולנגן, אבל מה יהיה עם החמישיה הקאמרית שהקמתי והובלתי?
כשהחלטתי, הרגשתי שהקרבתי את כף היד שלי, כמו הלווים שהורידו לעצמם אגודל שלא לנגן לשוביהם הבבליים. כך סבתא בעינים נוצצות.
בתפילת נעילה הרגשתי שהשמים פתוחים לנו, סבתא ואני מתפללים בוכים ושרים בקולות מתחננים.

כשחזרתי לבית במוצאי הצום הייתי עמוס ומהורהר, סבתא.. מי היה מאמין... המילים שלה הדהדו בי.
התיישבתי לצייר קצת , להירגע.

====

אין לנו אוויר.
הלם.
עונג מעודן ומיוחד של להיתקל בשלימות הרמונית.
של סיפור בקצב נעים ורגוע, שמחליק לנו ישר ללב הקשוח, שמאיר באור רך ומתקתק את שתי הדמויות. של סיפור שמבין שהוא רק חצי מכל היצירה: הוא משלים את הציור, ולהיפך.
יש לנו סיפור שהצליח לספר על נגנית צ'לו בעלת שתי ידיים (סוף סוף! הידד!), ועם זאת להעניק משמעות יפה ועמוקה ליד הקטועה. משמעות יהודית, שמיימית, טהורה.
עוד משהו ראוי לציון?
נוגדנתי! איזו הברקה לשונית יפה!
הערה אחת קטנטנה יש לנו בכל זאת (כאלה אנחנו, נודניקים ומפוצצי שמחות).
הסיפור עובר איכשהו לגוף ראשון מאת הסבתא, אך בצורה קצת רשלנית. הקורא קצת מפספס, ומוצא את עצמו תוהה מי המספר. במשפט הבא זה בא במיוחד לידי ביטוי: "אחרי החזרה בתשובה הבנתי..."

ציון סופי:
10
הפרס:
שולחן ערוך כיד המלך באמצע יום של חול.
מפה לבנה בוהקת, משי מקורי מסין הקדומה, ועליה ריבועי בד צבעוניים בשלל גוונים. עליהם פזורים קערות סיניות זעירות רבות מספור, כולן גדושות במגדנים כשרים מבית היוצר של השף מאיר חיימובסקי. מיטב סוגי ההרינגים עושיים ביד אמן, כולם כאן. חי, צלוי, מתובל, מעושן, מיובש, טרי, לח, יבש, עם צנוברים, בלי, עם כורכום, עם טימין, בלי, ועוד ועוד...
בינות לקעריות, כדי ענק שהוטסו לקידוש היישר מגנזכיה של המלכה אליזבט, ובתוכם יין כשר בן אלפי שנים שנמצא לאחרונה בחפירות במרתף ביתו של ראש הממשלה.
סיפור מעניין, אגב:
חוקרי היאחב"ל הפכו כל אריח בביתו של ראש ממשלתנו, וכבדרך אגב גם הרימו את הריצוף במרתף ביתו, ולפתע ראו סימנים לייקב עתיק.
צוות ארכיאולוגים מוסמך בהנחיית כבוד היועמ"ש הוזעק למקום, והם שמצאו את היין. שכן, כעת מוגש לזוכה שלנו...
והנה, אדוני, תחייך את החיוך הכי מגוהץ שלך, כי כנופיית הצלמים המלכותית של מלך בחריין באה לצלם אותם!
והנה הנה, מי מגיע? אה, הצלם האישי של נשיא דובאי! אתה בכותרות, מר גופזר! ולסיום, קבלו במחיאות כפיים את האורח המיוחד שלנו הערב, חיים דיקמן שבא להגיד שלום... כן כן, אתם יכולים לשרוק לו כמה שאתם רוצים, ידידיי. והנה חיים ניגש אליך, מר גופזר, והוא רוצה ללחוץ לך את היד ולתת לך תעודה ירוקה! כל הכבוד! מזל טוב!
משרתים, הנה לכאן, הנה לכאן. הניחו נא את הכתר הנוצץ על ראשו של המנצח שלנו...
מחיאות כפיים, תודה, תודה רבה.
וכאן סיימנו.

chess-1483735_1280.gif


תודה לפרוג על הבימה הנדיבה והיצירתית שבזכותה קם האתגר וחולקו הפרסים, תודה לאוליגרך בוריס כרשינה על תמיכתו הכספית במיזם וחלוקת הפרסים ביד רחבה, תודה ל @נקודת מחשבה היקר על הלוגו החדש והמקורי, ל@הדוויג על סיועו בשיפוט, ול@ישראל ספרא על אתגר הציור שהוביל לאתגר הנוכחי.
היו שלום, וכו'.

-------

לווג נקודת מחשבה דג לקוחות.PNG

ng054ng @ gmail.com