הנה אני בעוד בוקר, עוד יום בחייו של יוסי, נהג האוטובוס.

קם בשש בבוקר. האייפון שלי קורע אותי מהחלומות על צעידה רגלית בהוואי וטיול על הארלי דיוודסון בסינגפור. מעיף אותי לתקרה, כל פעם מחדש.
אני שונא את האייפון שלי.
אוף. תן לישון, יצור שטני קטן ושחור. עטוף בכיסוי סיליקון ירקרק שנוא.

בשעה 6:15 אני אחרי מקלחת, חובה.
בשעה 6:22 אני אחרי כוס קפה, חובה.
בשעה 6:35 אני כבר ברכב, נוהג לתחנה המרכזית.
בשעה 7:01 אני נכנס למסוף, מחנה ויוצא.

בשעה 7:03 אני מסתובב במסוף ומחייך לכל העמיתים שלי, צוחק איתם קצת.
דופק לדודי על הכרס שלו ואומר: דודי מה יהיה? מתי דיאטה? יש לך חתיכת כרס! ודודי צוחק ואומר: איזה כרס, פרסומת לבירה.

ממשיך הלאה, טופח לז'וז'ו הסדרן על הכתף הכי חזק שאני יכול, ומיד מסתובב כדי להתחמק מהצ'אפחה הנגדית, הבחור בריון.
אני ממשיך במסע הקטן שלי ומפזר אווירה של נחמדות, משחק אותה החבר של כולם.
אני לא.
אני לא חבר של אף אחד, אבל הם לא יודעים את זה.

פעם הלכתי לפסיכולוג, הבטחתי לאשתי, נו.
ישבתי איתו 45 דקות ולא ממש דיברנו. כשעמדתי לצאת וביקשתי לשמוע את האבחנה שלו, החצוף הסתכל עליי, כיווץ את הגבות, ואמר: אדוני, אתה לקוי חברתית, סוציופת.
אני שונא פסיכולוגים.

כן סוציופת- לא סוציופת, הבוקר שלי ממשיך כסדרו.
אני נכנס למשרד, דופק רישום, מתארגן פה, מתארגן שם, ויאללה. יוצא לסיבוב שלי.
ויש לי סיבוב סיבוב, ארוך, מפותל, בערך 70 תחנות, לא פחות.
אני שונא את המסלול שלי.

כל המסלול שלי בכבישים הכי דפוקים בעיר, וכולם פה חושבים שהכביש של אבא שלהם, משתוללים ומתפרעים כל הזמן. גם הולכי הרגל, גם הנהגים הפרטיים.
במיוחד נהגי הטנדרים, אני שונא אותם.

אין, אין לאנשים רספקט במדינה הזו.

משם לכאן, אני יוצא למסלול שלי, והצרות מתחילות מיד, לפעמים כבר בתחנה השנייה.
הנוסעים מתחילים לעלות, ואני מתחרפן.
לאחד אין רב קו.
לשני יש רב קו אבל הוא ריק.
לשלישי אין מושג מה הקו הנכון להגיע לשוק.
הרביעי בכלל משריש שורשים לצידי ולא נכנס פנימה, חוסם את המעבר לשאר הנוסעים.
זוז כבר, זוז!

אני בקושי מספיק עוד כמה תחנות, וצרה נוספת עולה ונכנסת לאוטובוס:
האברך ההוא, הרזה.
עולה לאוטובוס, מתיישב מאחוריי, ולא מפסיק לדבר בפלאפון שלו בקולי קולות, קודח וקודח.
כל יום מחדש הוא נכנס להלם מזויף כשאני דורש ממנו להירגע עם הברברת, התמים.
אני שונא אותו.

בסופו של דבר, אני כמעט מתחיל להירגע, לוקח אוויר, מתופף עם האצבעות על ההגה, ובדיוק אז... הצרה הנוראית באמת מגיעה -
זיווה.

זיווה עולה לאוטובוס לאט לאט, ואני מתחרפן מהר מהר.
היא עושה הכל כדי שזה יקרה.
היא תמיד חייבת להיות הראשונה שעולה, ורק אז לפתוח לאט לאט את התיק ולשחרר משם את הרב - קו - אזרח - ותיק שלה.
הכי לאט שיש, דווקא, אחרת לא קוראים לה זיווה.

ברגע שמישהו מעיר לה, היא מיד נכנסת למצב אוטונומי לגמרי, וצועקת בצרורות, משתוללת כמו הבת שלי מיכל בטיול השנתי רגע אחרי שעוקץ אותה העקרב הקבוע, צורחת, משתגעת לגמרי.

ברוב המקרים הנוסעים לא ממש מתרגשים, אבל קורה שמישהו בטעות מעיר לה, ו...
בום. מלחמת עולם.
צעקות, צעקות, קללות בקזאחית, איומים, בלאגן אימים.
כבר קרה שהזמנתי משטרה, האמת.

הם כבר יודעים. אה, זאת שוב פעם ההיא?... טוב, נו, נשלח את ירוחם.

ירוחם הוא בדיוק האיש המתאים לבעיות בנוסח זיווה. אני חושב לבקש ממנו שיצטרף אליי כל בוקר לנסיעה, בתשלום, רק בשביל השקט הנפשי.

הוא עולה לאוטובוס עם המדים המצוחצחים וישר ניגש לזיווה, שואל אם הכל בסדר, וזהו, בזה הכל נגמר.
יש לו את הסמכותיות הזו בקול, הדבר הזה בקול שגורם לאנשים לכבד אותך, הדבר הזה שאף פעם לא היה לי.
אני שונא את ירוחם.

לפעמים אני לא מבין מה אני עושה איפה שאני. אין שום דבר טוב בעבודה שלי. המשכורת קטנה והיא מצליחה איכשהו גם להתכווץ, בדיוק הפוך מהכרס של דודי.

כולם צועקים עליי. תפתח דלת אחורית, נהג. המזגן מקולקל, תעצור, תפתח, נהג, תעצור, תיסע, תדליק מזגן, תכבה מזגן, תוריד אותי, תעלה אותי, נהג, נהג, תעצור, תכבה את הרדיו, תגביר את הווליום, נהג, נהג, תפתח דלת אחורית בבקשה...
אני שונא את הדלת האחורית.

חלק גדול מהמסלול עובר ברחוב בר יוחאי, רחוב נוראי.
רחוב צפוף ומבאס, פקוק מארץ הפקקים, אי אפשר לזוז. מכוניות פולשות בהפתעה לכביש מהרחובות הצדדיים. ימינה, שמאלה.
אני נוסע וצופר. נוסע ומקטר. נוסע וכועס.
אני שונא את הרחוב הזה.

לא מזמן התראיינתי לטלוויזיה. סיפור גדול. היו הפגנות, עצרתי את האוטובוס וירדתי לכיכר. מישהו מהחדשות בטלוויזיה הסתובב עם מצלמה ובדיוק יצא שאני עמדתי במרכז של המסך. אז גם דיברתי.
אולי בגלל שהייתי עייף, אולי בגלל שסתם כעסתי, אולי מסיבה אחרת, דיברתי בצורה שאני לא מדבר אף פעם.
הוצאתי הכל, היה כמעט נחמד. דיברתי ודיברתי בבת אחת, והמצלמה מולי הסריטה, והעיתונאי התמיר מולי החזיק היטב את המצלמה וחייך אליי בעידוד.

המשכתי וסיפרתי, ובשלב מסוים אפילו סיפרתי על זיווה.
אמרתי בערך כך:
הנה, למשל, אחת קוראים לה זיווה. מעצבנת חבל לכם על הזמן...

...בדיוק נכנסתי לעניין, אבל אז הצלם כיבה את המצלמה, ירק על הרצפה בינינו ואמר:
זה אתה הנהג העצבני ההוא?
טפו, תתבייש, היא אמא שלי.

למחרת זיווה לא עלתה בתחנה הקבועה.
אחרי שבוע היא הגיעה, עלתה במהירות ובשקט מוחלט לאוטובוס, וברגע שהיא הגיעה למרכז האוטובוס היא אמרה לכולם בקול גדול:
הנהג שלנו בן אדם על הפנים, קלמצ'ואניאק!

אח, אני שונא רוסים.

• • •

תודה לצייר המוכשר @שי קיש הענק, על הציור בטוב טעם ודעת וקליעה משגעת למראה של יוסי.
אחחחח, אני אוהב אותך, שי.


גלנט 3.jpg