הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא נכנס לחדר שיעורים, ארבעים זוגות עיניים בגוונים שונים מביטים בו, תחילת שיעור א' ריח של חדש באוויר, גמרות נדרים כרוכות, עם חוטים שעדיין מציצים מהדבק השחור.
הוא בוחן אותם רגע לפני שמתיישב, מסמן עם היד, שבו, מביט שוב, מושך את הכיסא לאחור ומתיישב, השקט נשמע ברמה, אין מתח, הוא נינוח, גם הם, אבל ההתרגשות, אולי קצת חשש של התחלה, נישא באוויר.
הוא מביט שוב, ופותח את הספר המונח לפניו, פרק שלישי, הם ילמדו הזמן הזה, הוא מהדק בידיו את המרכז של הספר, מגהץ את הדפים, שלא יסגרו, פעם עם היד קמוצה, ופעם היא פתוחה, שוב ושוב, כאילו היא מחכה לו שירגע עליה, שתמסר אליה, הוא מלטף, ומאט את הקצב מרים את עיניו, ומתחיל בשיעור.
הם מביטים חלקם בספרים שלפניהם, חלקם בו, עדיין כולם מרותקים, חולפת בו מחשבה, או משתדלים להיות קשובים, הוא לא מניח למחשבות האלו לעכשיו, בחורף הוא ידון בהם, עם עצמו, מתי זה נעלם, באיזה שלב העיניים מתעייפות מלהביט כל הזמן, מתי הוא צריך להתחיל ללהטט כדי ללכוד את המבטים.
ארבעים זוגות עיניים, בשיעור אחד זו אומנות, הם צעירים בני שלוש עשרה ארבע עשרה בסך הכל, שעות אחר הצהריים לא קלות להם, ובישיבה כמו בישיבה כבר לא משחקים, פאסט נישט, ישיבעבוחרים, בעוד בבוקר הברק תופס מקום נרחב, הלומדעס' הכישרון, הצ'יקב מעורר את הענין, השעות הרעננות, והיוקרה, הכל יחד מתכון להצלחה, אחר הצהריים, כבר אחרי שבועיים אפשר לחלק את הקבוצה לשלושה חלקים, לצערו לא סימטריים, המתמידים, הכשרונות, והשאר.
יש כאלו שיחלקו את זה לשלוש קבוצות אחרות אלו שלומדים, אלו שמפריעים, והשאר.
הוא מעדיף כך
המתמידים, הם רכונים על הספר, פה שאלה, שם הנהון, עטים רצים במהירות על מחברות צפופות, ורצינות, המון רצינות, באים מספר פעמים באמצע המבחן לברר בדיוק למה הוא התכוון, באים בזמן לשיעור ולסדר, בקיצור בחורים רציניים. לא כולם מוכשרים, חלקם אפילו בכלל לא, אבל רציניים, כבר אמרנו.
הכישרונות, בבוקר הם המובילים, וגם המעמד החברתי שלהם בדרך כלל מוביל, הראש ישיבה אוהב אותם, ובישיבות צוות הם תמיד עוברים חלק מצד לצד, כמעט לא דנים בהם, אולי כשיש ארוע חריג שגם הוא נסלח בדך כלל, אבל אחר הצהריים, אחר הצהריים הם הסיוט, לחלקם כבר פג תתוקפו של מה שצריך לקחת, חלקם לא נאה להם לקחת, ורובם לא צריכים, אבל יש להם מספיק פלפל כדי לתקוע אותו באף של איזה סוס שיתחיל להשתולל בחמש אחר הצהריים כשהשמש עומדת לשקוע, והמזג אוויר עומד במקום, והעיניים קצת בוהות במגיד השיעור.
הקבוצה השלישית כבר רחבה יותר, בינונית חלשה, בדרך כלל נגררת, חלקה עם הכישרונות, חלקה עם המתמידים.
פרדוקס נוצר כאן, בבוקר, מפנים אותם להביט אל הכישרונות, ואחר הצהריים הוא מייקר את המתמידים, אבל אולי זה מלחמת השכל והרגש, הלב והמוח.
ולמה אני מספר את כל זה
כי הרב מגיד השיעור יקירנו, פיתח שיטה, פדגוג אומן הוא, כבר אמרנו, איך להעביר את קבוצת השאר, אליו, או יותר נכון למתמידים, אמרנו כבר שבישיבה קטנה אין ממתקים, רק פרסים גדולים על מבצעים, אז אמרנו, גם אמרנו שאין משחקים, זה לא חיידר, וזה פאסט נישט, אז אמרנו.
רבינו הפדגוג, שרב אומן הוא, מחלק קובית שוקולד, למשקיע במבחן, נכון הוא לא מסתפק שוקולד של עלית או של ורד הגליל, תמיד יהיה זה שוקולד משובח, ממולא בקרם נוזלי, מיוחד, שערב לליבותיהם של תלמידיו.
ביזיון נכון? פאסט נישט, אה? מה אתם שחים, שאלו נא את תלמידי שיעור ג שלפני שנתיים היו אצלו, הם עדיין ניגשים מידי פעם בחיוך נבוך לספר על הצלחה, ומקבלים קוביה בודדת, "זאת תורת השוקולד" הם אומרים בחיבה, כך הוא קרא לזה, והם כיוונו שזה יהיה לשמה.
גם לשחק הוא יוצא איתם, נכון הם לא משחקים בחצר הישיבה, זה פאסט נישט, והם גדולים, אבל כשהוא מרוצה, כשמבטו נח ברוגע על פניהם הם כבר יודעים זאת, בדרך כלל בסוף סוגיא, הוא אומר להם בחיוך שיצאו. בחוץ ממתין אוטובוס, יש מגרש בצד השני של העיר, משום מקום הוא שולף כדור, זורק לאמצע המגרש, פושט את מיקטורונו, מוציא ספר, ונשכב על הדשא, מחייך.
אחרי שעתיים הם חוזרים.
זהו הוא לא צריך הרבה יותר, גם הם לא.
רק רוגע, הוא רגוע, הם רגועים, וקובית שוקולד.
אמממ אני מכיר גם ראש קיבוץ שנותן טופי לבני עשרים ושתיים, שם קוראים לזה "הטופי הקדוש". והיכרתי מפקח בחיידר שהיה נותן רבע טופי, הוא היה מגלגל חתיכה קטנה, צביטה בלחי, וחיוך, כולם עמדו בתור. ויש גם ראש כולל שנותן כמה שקלים לאברך בן שלושים.
כולנו צריכים כדור לבעוט בו מידי פעם
וקוביית שוקולד, אבל שידעו איך לעטוף לנו אותה.
הוא בוחן אותם רגע לפני שמתיישב, מסמן עם היד, שבו, מביט שוב, מושך את הכיסא לאחור ומתיישב, השקט נשמע ברמה, אין מתח, הוא נינוח, גם הם, אבל ההתרגשות, אולי קצת חשש של התחלה, נישא באוויר.
הוא מביט שוב, ופותח את הספר המונח לפניו, פרק שלישי, הם ילמדו הזמן הזה, הוא מהדק בידיו את המרכז של הספר, מגהץ את הדפים, שלא יסגרו, פעם עם היד קמוצה, ופעם היא פתוחה, שוב ושוב, כאילו היא מחכה לו שירגע עליה, שתמסר אליה, הוא מלטף, ומאט את הקצב מרים את עיניו, ומתחיל בשיעור.
הם מביטים חלקם בספרים שלפניהם, חלקם בו, עדיין כולם מרותקים, חולפת בו מחשבה, או משתדלים להיות קשובים, הוא לא מניח למחשבות האלו לעכשיו, בחורף הוא ידון בהם, עם עצמו, מתי זה נעלם, באיזה שלב העיניים מתעייפות מלהביט כל הזמן, מתי הוא צריך להתחיל ללהטט כדי ללכוד את המבטים.
ארבעים זוגות עיניים, בשיעור אחד זו אומנות, הם צעירים בני שלוש עשרה ארבע עשרה בסך הכל, שעות אחר הצהריים לא קלות להם, ובישיבה כמו בישיבה כבר לא משחקים, פאסט נישט, ישיבעבוחרים, בעוד בבוקר הברק תופס מקום נרחב, הלומדעס' הכישרון, הצ'יקב מעורר את הענין, השעות הרעננות, והיוקרה, הכל יחד מתכון להצלחה, אחר הצהריים, כבר אחרי שבועיים אפשר לחלק את הקבוצה לשלושה חלקים, לצערו לא סימטריים, המתמידים, הכשרונות, והשאר.
יש כאלו שיחלקו את זה לשלוש קבוצות אחרות אלו שלומדים, אלו שמפריעים, והשאר.
הוא מעדיף כך
המתמידים, הם רכונים על הספר, פה שאלה, שם הנהון, עטים רצים במהירות על מחברות צפופות, ורצינות, המון רצינות, באים מספר פעמים באמצע המבחן לברר בדיוק למה הוא התכוון, באים בזמן לשיעור ולסדר, בקיצור בחורים רציניים. לא כולם מוכשרים, חלקם אפילו בכלל לא, אבל רציניים, כבר אמרנו.
הכישרונות, בבוקר הם המובילים, וגם המעמד החברתי שלהם בדרך כלל מוביל, הראש ישיבה אוהב אותם, ובישיבות צוות הם תמיד עוברים חלק מצד לצד, כמעט לא דנים בהם, אולי כשיש ארוע חריג שגם הוא נסלח בדך כלל, אבל אחר הצהריים, אחר הצהריים הם הסיוט, לחלקם כבר פג תתוקפו של מה שצריך לקחת, חלקם לא נאה להם לקחת, ורובם לא צריכים, אבל יש להם מספיק פלפל כדי לתקוע אותו באף של איזה סוס שיתחיל להשתולל בחמש אחר הצהריים כשהשמש עומדת לשקוע, והמזג אוויר עומד במקום, והעיניים קצת בוהות במגיד השיעור.
הקבוצה השלישית כבר רחבה יותר, בינונית חלשה, בדרך כלל נגררת, חלקה עם הכישרונות, חלקה עם המתמידים.
פרדוקס נוצר כאן, בבוקר, מפנים אותם להביט אל הכישרונות, ואחר הצהריים הוא מייקר את המתמידים, אבל אולי זה מלחמת השכל והרגש, הלב והמוח.
ולמה אני מספר את כל זה
כי הרב מגיד השיעור יקירנו, פיתח שיטה, פדגוג אומן הוא, כבר אמרנו, איך להעביר את קבוצת השאר, אליו, או יותר נכון למתמידים, אמרנו כבר שבישיבה קטנה אין ממתקים, רק פרסים גדולים על מבצעים, אז אמרנו, גם אמרנו שאין משחקים, זה לא חיידר, וזה פאסט נישט, אז אמרנו.
רבינו הפדגוג, שרב אומן הוא, מחלק קובית שוקולד, למשקיע במבחן, נכון הוא לא מסתפק שוקולד של עלית או של ורד הגליל, תמיד יהיה זה שוקולד משובח, ממולא בקרם נוזלי, מיוחד, שערב לליבותיהם של תלמידיו.
ביזיון נכון? פאסט נישט, אה? מה אתם שחים, שאלו נא את תלמידי שיעור ג שלפני שנתיים היו אצלו, הם עדיין ניגשים מידי פעם בחיוך נבוך לספר על הצלחה, ומקבלים קוביה בודדת, "זאת תורת השוקולד" הם אומרים בחיבה, כך הוא קרא לזה, והם כיוונו שזה יהיה לשמה.
גם לשחק הוא יוצא איתם, נכון הם לא משחקים בחצר הישיבה, זה פאסט נישט, והם גדולים, אבל כשהוא מרוצה, כשמבטו נח ברוגע על פניהם הם כבר יודעים זאת, בדרך כלל בסוף סוגיא, הוא אומר להם בחיוך שיצאו. בחוץ ממתין אוטובוס, יש מגרש בצד השני של העיר, משום מקום הוא שולף כדור, זורק לאמצע המגרש, פושט את מיקטורונו, מוציא ספר, ונשכב על הדשא, מחייך.
אחרי שעתיים הם חוזרים.
זהו הוא לא צריך הרבה יותר, גם הם לא.
רק רוגע, הוא רגוע, הם רגועים, וקובית שוקולד.
אמממ אני מכיר גם ראש קיבוץ שנותן טופי לבני עשרים ושתיים, שם קוראים לזה "הטופי הקדוש". והיכרתי מפקח בחיידר שהיה נותן רבע טופי, הוא היה מגלגל חתיכה קטנה, צביטה בלחי, וחיוך, כולם עמדו בתור. ויש גם ראש כולל שנותן כמה שקלים לאברך בן שלושים.
כולנו צריכים כדור לבעוט בו מידי פעם
וקוביית שוקולד, אבל שידעו איך לעטוף לנו אותה.
נערך לאחרונה ב:
