סליחה על העיכוב.
כאן הראיון עם טלי (התפרסם בבית שלנו מבית המודיע)
אני חושבת שתמצאו כאן מידע יעיל ולעמות זאת גם חלקים רלוונטיים פחות לנושא האשכול, בכל אופן אני מאד נהניתי והחכמתי מהשיחה איתה, ואני בטוחה שגם אתם.
בס"ד
כך עושים שינוי!
ריאיון אישי ומקצועי עם טלי ברוינר, מאמנת בריאות וכותבת הטור: "הרבה נחת"
*
היא עצמה עברה בשנים האחרונות תהליך מאד משמעותי של שינוי, בדרך לבריאות טובה ולאורח חיים מאוזן יותר. היא העבירה את כל הבית לפסים הרבה יותר בריאים, והחלה להעביר מהידע המקצועי שצברה גם לאחרים. קבלו את טלי ברוינר, מאמנת בריאות, לשיחת חג צבעונית ומרתקת, עם הרבה תובנות, ובעיקר – מסקנות שכל אחת מאתנו יכולה להתחיל ליישם כבר היום.
ממדעים למדעי הבריאות
טלי היתה ילדה, נערה, אשה, שסבלה ממה שנוהגים בימינו להתנסח בקשר אליו בצורה מתפתלת. אז קוראים לזה "סובלת מעודף משקל", או "בעלת מידות". ובשפה הכי פשוטה וללא הגנות: היא היתה שמנה. חלפו שנים, טלי גדלה ובגרה והקימה את ביתה – איזה פלא – בדיוק עם מי שנועד לה משמים, למרות המראה החיצוני שלה, וכנגד כל התחזיות הקודרות.
"הייתי מורה למדעים שכותבת תכניות לימודים. יום אחד פנו אלי בהצעה להיות מדריכה ומקדמת בריאות בבתי ספר. הנושא דיבר אלי באופן אישי ולכן קיבלתי את ההצעה. הלכתי ללמוד עליו והתחלתי לעבוד. מסיבות שונות עזבתי את המסגרת הזו לאחר חצי שנה, אבל במקביל, ריכזתי מסלול חדש בהשתלמות של בית המורה מטעם סמינר בית יעקב שרנסקי. מסלול שמכשיר מורות מקדמות בריאות במערכת החינוכית.
התחום הזה משך אותי מאד, וככל שהעמקתי בו, המשכתי ללמוד ולהתמקצע עוד ועוד. פגשתי המון אנשים וצברתי המון ידע, ואז הגיעה הבשלות לעשות את השינוי האישי שלי".
לא ביום אחד קרה השינוי. זה היה תהליך איטי מאד, אבל עקבי. ובעזרת הרבה ידע מקצועי ותמיכה, זה קרה. השינוי היה מהותי, טלי ירדה במשקל בצורה משמעותית, וחייה נעשו בריאים יותר מיום ליום. כי בריאות זה לא רק אוכל, כמו שהיא אומרת. האוכל הוא רק כחלק מהמכלול. בהמשך, ובאופן כמעט אוטומטי, היא התחילה להנחיל את העקרונות שלה וללמד מניסיונה לאחרים.
"הרבה אנשים בסביבתי ידעו על השינוי שעברתי והיו פונים אלי בבקשת עצות. 'הבת שלי שמנה, איך אני יכולה לשכנע אותה לעשות דיאטה?' התשובה החד משמעית הדהימה אותם בכל פעם מחדש: לעולם לא תוכלי לשכנע אותה לעשות דיאטה ולרזות!
להלן דוגמה לדו שיח בין אם נואשת לביני:
אמא: מה אני עושה איתה/איתו? הבת שלי... הבן חזר מהישיבה, פי שניים ממה שהיה...
אני: שום דבר.
אמא (נזעקת): שום דבר?! איך אפשר?
אני: אין לך מה לעשות.
אמא: מה זה אין לך מה לעשות??? איך את הצלחת לעשות?
אני: אני הצלחתי כשאני החלטתי שאני עושה את זה. אף אחד בעולם לא יכל להחליט את זה בשבילי!
ומכאן פניה לכל האמהות הדואגות והמסורות (במיוחד אם הן רזות): לעולם אינכן יכולות לעשות דיאטה בשביל הילד או הילדה שלכן.
אבל יש הרבה דברים שאתן כן יכולות, ורצוי שתעשינה, ועל כך בהמשך".
דמעות בעיניים
בשלב מסוים, פנו לטלי ממערכת המודיע, וביקשו ממנה לכתוב טור לקהל, על אימון לבריאות, על יחסי הורים ילדים בזיקה לסוגיית ההשמנה, על הדרך שבה אפשר לעזור לילדים לעשות את השינוי המיוחל, ועל הדרך שבה לא תצליחו לעולם לעשות את השינוי הזה. בכל פעם היא כותבת על פן אחר של הדברים.
הטורים מתפרסמים בגיליונות המורחבים, וההדים שלהם עצומים. התגובות לא מפסיקות לזרום, מכל הכיוונים.
אילו תגובות את מקבלת על הטורים שפרסמת?
"אנשים שרחוקים מהניסיון הזה, פשוט לא מאמינים שכל כך הרבה מטען רגשי מסתתר מאחורי החזות השמנה. הטורים ממש פותחים להם את העיניים, והם מודים בכך. יש שינוי במודעות בעקבות הטורים, ושינוי ביחס. ברור שמרבית התגובות הם מקוראים שקרובים לענין. הרבה תגובות בסגנון "יישר כוח", וטפיחה על השכם. ויש גם את התגובות שמביאות לי דמעות לעיניים. אלו התגובות של אותם אלה שאף פעם לא זכו להבנה מצד הסביבה והמשפחה, ואפילו מצד עצמם. אנשים מספרים לי שנפקחו להם העיניים להבין מה עומד מאחורי ההשמנה. למה זה קורה להם. עד היום הם לא חשבו שיש כל כך הרבה מאחורי התופעה.
שואלים אותי איך אפשר להגביר מוטיבציה (ואפשר!), איך ללוות את התהליך, ומה לעשות כשילד לא משתף פעולה.
אנשים מספרים לי שדרך הטורים הם פתאם למדו שהאוכל שכולנו מבשלים, קונים ואוכלים, טעון במטען רגשי אדיר. הידיעה הזו, היא כבר פתח לשינוי. ובתוספת רצון והתמדה, הוא ודאי יבוא במהרה".
והתגובה שחזרה על עצמה בתדירות הכי גבוהה היתה: תמשיכי לכתוב!
לחם יותר מבגד
טלי עוברת לדבר על האוכל מזווית שלא הכרנו. מהזווית שרואה בו במידה מסוימת, גולם שקם על יוצרו. והיא נחושה לקחת את כל הידע המקצועי שצברה ולהשתמש בו כדי להוביל לשינוי מבורך בתפיסה של כולנו כלפיו.
אז איפה הבעיה? למה כל כך קשה לשנות הרגלי תזונה? למה קורה שאדם עובר מדיאטה לדיאטה, צורך הבטחות, ונוחל אכזבות?
טלי דווקא פותחת בשבח האוכל, ומתארת אותו כצורך קיומי של האדם. "אוכל זה אנחנו בעצמנו. זה אפילו לא כמו הבגד שאנו לובשים. בגד הוא משהו שבאמצעותו אנחנו מייצגים את עצמנו, והוא בהחלט קשור לתדמית שלנו. אבל בגד זה משהו מתחלף ולכן קל לנו לזרום כשהאופנה משתנה. אבל האוכל – הוא עצם המהות שלנו, והקיום.
אם עד היום היית רגילה לשבוע מלחם רגיל, ועכשיו את אמורה לשבוע ממשהו אחר, את פשוט נשארת רעבה. זה לא כמו להחליף את המלחתה מגוני השחור-לבן לסגול או חום. ולכן, קשה מאד לעשות שינויים הקשורים להרגלי אכילה.
ולמרות שרובנו יודעים בדיוק מהו האוכל הבריא ומהו האוכל המזיק, ואנחנו קוראים הרבה ושומעים, ונחשפים לידע, מחקרים מראים שרק אחוזים בודדים מצליחים אכן גם ליישם את מה שהם יודעים בקשר לבריאותם".
והיא מסבירה את הסיבות לקושי:
"שינוי בריאותי דורש המון עבודה עקבית יומית, לאורך תקופה ארוכה ואפילו לכל החיים. בהתחלה בדרך כלל, עוד יש מצב רוח טוב, וכוחות, אבל עם הזמן התחמושת נגמרת ואם לא מתחזקים אותה, המוטיבציה הולכת ודועכת.
נקודה נוספת חשובה, הרבה ניסיונות הרזייה מתחילים מנקודת פתיחה נמוכה, של ייאוש. כישלונות העבר עודם טריים בחווייה, ורמת הציפיות מהדיאטה הנוכחית היא בהתאם. וכך בוודאי לא ניתן לחולל שינוי.
ואני דוגלת במה שנאמר: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". כשיש מישהו מבחוץ שיכול ללוות את התהליך, זה הרבה יותר קל. ובמשבצת הזו נכנס תפקידה של מאמנת בריאות. לעזור, לכוון, להוביל לשינוי באמצעות התמיכה, הניסיון האישי, והידע המקצועי".
טלי מבקשת להרחיב את המבט על הקושי שלנו בכל הקשור להרגלי תזונה.
הקמפיין הפרסומי של העגבניה
"כל סגנון החיים שלנו היום הוא מאד לא בריא, כשחלק מזה באשמתנו, וחלק לא.
מהם הגורמים המרחיקים מאתנו תזונה בריאה, שלא באשמתנו כלל?
נתחיל עם האוויר שאנו נושמים, שאינו בריא. הפרסומות הבלתי אפשריות שבהן אנחנו פשוט מופצצים כל הזמן, משווקות לנו כמעט עד הפה את האוכל הלא בריא. מאחורי פרסומות אלו עומדים מיטב המוחות ומיליארדי שקלים. ילדים, לצורך הענין, חשופים עוד הרבה יותר ממבוגרים לפרסומות אלו, ואותם מומחים יודעים זאת היטב.
שום עגבניה עוד לא יצאה בקמפיין פרסומי לשווק את עצמה. ואם אני אוכלת עגבניות, אין שום מבצע שידרבן אותי לאסוף אריזות ואולי לזכות באופניים.
גם הנטייה לפתח מחלות בגיל צעיר, וההשמנה, היא בעוכרנו, בלי שתהיה לנו בדרך כלל שליטה על כך. זאת גנטיקה.
ומה קורה כשיוצאים לקניות? החנויות כולן מסודרות בצורה כזו, שהאוכל הלא בריא מקבל את שטחי המדף הכי בולטים, הכי נגישים, הכי זמינים. קל ופשוט לקנות אותו. ואילו האוכל הבריא מתחבא על המדפים האחוריים, העליונים מידי, או הנמוכים מידי. רק לא בהישג יד.
כמה זמן אורך להכין ארוחה קלה שאינה בריאה? שום דבר. רק לשלוף חבילת חטיף מהארון, לפתוח, לברך ולאכול. כל כך קל וזמין. אבל להכין ארוחה בריאה זה כבר סיפור אחר. ניקח לדוגמא מלפפון: אני צריכה לשטוף, לקלף, לחתוך לפרוסות, להניח על הצלחת ולרחוץ אחר כך את הכלים, כולל סכין ומזלג שהשתתפו בהכנה. טרחה מרובה למדי, באופן יחסי לאוכל הלא בריא שזמין בלי שום טרחה מצדנו; חטוף ואכול כפשוטו.
האוכל הבריא הוא במיטבו כשהוא טרי. המילון או העגבניה שחתכת אתמול ואחסנת במקרר, היום הם כבר במצב בינוני. כך שהטרחה סביב הכנתו היא כל הזמן סביב השעון.
ולא דיברנו על הפן הכלכלי: האוכל הבריא פשוט יקר יותר מהאלטרנטיבה הבלתי בריאה".
זה לא רק האוכל
כה אמרה העצלה:
בשמחות משפחתיות כשמגישים את הכיבוד אל הבר, אני תמיד ממהרת אל מגשי הפירות החתוכים. ככה זה, בבית אני כמעט לא מגיעה לזה, עייפות, עצלות, או כל מה שתקראו לזה. אבל כשזה מוגש חתוך בצורה כל כך יפה ואסטטית, אני שמחה להתכבד. ומניסיון, המגשים האלו מתרוקנים הכי מהר מכל המגשים האחרים, עמוסי העוגות, הסיגרים המטוגנים, הבורקסים...
ומהו הגורם שכן יכול להיות נתון בידינו? העצלות. למרות שאנחנו יודעים שאוכל בריא הוא חשוב, אנחנו נוטים להתעצל ולגשת אל הדברים הקנויים, המוכנים. את הדברים הבריאים אנחנו משאירים במקרר.
כשאמא מכינה צלחת עם פרוסות תפוח, הילדים לוקחים בשמחה, וזה עונה להם על הצורך לאכול משהו מתוק עם אנרגיה זמינה. אבל כאמור, הרבה יותר קל לפתוח חבילת ביסקוויטים.
יש גורמים נוספים שאינם קשורים בהכרח לתזונה. איכות חיים היא לא רק האוכל שאנו אוכלים, ובמדדים של איכות חיים יש עוד פרמטרים. התזונה היא פרמטר חשוב אך יש גם פעילות גופנית, שעות שינה, מצב הרוח והחוסן הנפשי. בכל הפרמטרים האלו אנו לוקים בחסר. אנחנו כועסים מהר, דואגים מאד, לחוצים מידי. אורח החיים המערבי הלחוץ והתוסס עומד בעוכרנו מבחינה בריאותית. המחויבויות רבות ובלתי נגמרות, וכך כל הפרמטרים ביחד מובילים לפגיעה באיכות החיים. וכשאנחנו מנסים לשפר אותם, ולהתקדם להתנהלות בריאה, התוצאה הישירה תהיה איכות החיים משופרת.
וכאן מגיע מקומו של האימון לבריאות. באימון רואים את האדם השלם, את המכלול, ובהתאם לכך מציעים לו את השינויים. לכל אחד יש סיבה אחרת למה קשה לו לרדת במשקל ולהיפטר מהרגלי בריאות שליליים. האימון לבריאות עולה על נקודות התורפה שמפריעות לנו לחיות חיים בריאים יותר.
האוכל עמוס במטענים
כה אמרה המפצה:
אהובה אכלה שוקולד באובססיביות ולא הצליחה להתפטר מההרגל הזה. היא צרכה ממנו בצורה מוגזמת לאורך כל היום. 'למה זה קורה לי?' היא שאלה את עצמה בתסכול ולא ידעה לענות תשובה מניחה את הדעת. כשירדנו לשורש הענין, גילינו שבהיותה ילדה, מנעו ממנה לאכול שוקולד, כי היא היתה שמנה. כל הילדים קיבלו שוקולד ורק אהובה לא קיבלה. וכך קרה שמאז שהתחתנה, ועמדה ברשות עצמה, היא אכלה כל הזמן שוקולד. כפיצוי. כשאהובה הצליחה לעלות על הנקודה, לעבוד עליה בצורה נכונה ולעבד אותה, כבר פחתו הצורך והכמיהה לשוקולד. בהמשך היא גם מצאה לעצמה דרכים אחרות לפיצוי, מלבד שוקולד.
כה אמרה הלחוצה:
רחל היתה בתקופת לחץ, ו מצאה את עצמה אוכלת כל הזמן, בלי אבחנה ובלי לשים לב. היא הרגישה איך האוכל מפחית את הלחץ, מגביר את הריכוז ומשפר את היכולת לתפקד. תנועת הלעיסה המתמדת גרמה לה לישוב הדעת. היא אפילו לא ראתה מה היא אוכלת ועברה מטעם לטעם - ממתוק לחמוץ למלוח. כשעשינו עצירה ובדקנו מה גורם לאכילה הזו, ומה גורם ללחץ, חשבנו גם מה יכול להרגיע את הלחץ חוץ מאוכל. חיפשנו תשובות ומצאנו ששיחת טלפון עם חברה קרובה, הליכה בחוץ, ספר טוב, מקלחת, או אפילו שינה של כמה דקות. יכולים לעשות את העבודה לא פחות טוב מאוכל. בפעמים הבאות כשרחל נפגשה שוב עם הדברים המלחיצים, כבר היתה מוכנה בידה רשימה של אופציות כיצד לתת מענה ללחץ במקום לברוח לאכילה.
כששואלים את טלי מהו השורש של הקושי לשנות הרגלים, היא לא צריכה לחשוב יותר מחצי שניה, והתשובה מפתיעה: "יחסים בין אישיים בלתי פתורים, עומדים בבסיס הקושי לשנות הרגלים".
מה הקשר?
"הרגלי תזונה ובריאות קלוקלים, נובעים מהחלק הרגשי שלנו. כשמנסים לרדת לשורש הבעיות הרגשיות שעומדות מאחור, ולהבין מה קורה שם, אנחנו יכולים להגיע לשינוי. מצב שבו יש סוגיות סבוכות הקשורות למערכות יחסים, פוגע ביכולת של האדם להתמודד עם הרגלי התזונה הבעייתיים שלו.
אמהות, במיוחד אם הן רזות ומעולם לא התמודדו עם בעיית עודף משקל, לא מצליחות להבין את הראש של הילדה השמנה. הן מתוסכלות; למה היא לא יכולה לרזות? ועל הרקע הזה צומחים כל כך הרבה כעסים ואכזבות, מטענים שליליים, והעניינים מסתבכים.
וזאת עבודה מאד מורכבת להגיע לנקודה הפנימית האמיתית שבה אנחנו מבינים מה גורם לנו לאכול בלי שליטה, כשהאימון מסייע לזה.
רצון היא מילת המפתח
הכרנו את כל הגורמים המפריעים בדרך לשינוי, אבל עוד לא דיברנו על הגורם החזק ביותר שיכול להתגבר עליהם. ומכאן לדיאלוג הכאוב מתחילת הכתבה:
"...אני הצלחתי כשאני החלטתי שאני עושה את זה. אף אחד בעולם לא יכל להחליט את זה בשבילי!" טלי מדגישה שוב: "בן אדם לא יכול לעשות שינוי אם הוא לא מאד מאד רוצה אותו. שינוי זה דבר קשה, ואי אפשר להכריח מישהו אחר, לא ילד ולא מבוגר, לעשות שינוי אם הוא לא רוצה לעשות שינוי. אני אומרת לאימהות: שינוי זה דבר שדורש מאמץ אישי, ואתן לא יכולות לעשות את המאמץ הזה בשביל הילד או הילדה שלכן. אך אתן כן יכולות לחפש דרכים איך להגביר את המוטיבציה כדי שהילד ירצה לעשות שינוי.
כה אמרה המודאגת:
"הוי.... (אנחה אמוקה מלב נשבר של אמא) מה יהיה איתך? מי בכלל ירצה להתחתן איתך?---"
"יש ילדים שהם פופלאריים בחברה, מוצלחים וכשרוניים, ועודף המשקל לא מטריד אותם. ילד שלא רוצה, חבל על הזמן ועל האנרגיות, וגם חבל להעיר לו, לפגוע בו, לבקר את אכילתו המופרזת, ולהטיח בו ש'לא ילך לו בשידוכים'. זה לא משכנע אותם. זה אולי נשמע הזוי אבל כן, אנשים אומרים דברים כאלה. והילד חושב בתוכו: מי שלא ירצה בגלל המשקל העודף, גם אני לא ארצה אותו, וה' הרי הוא שישלח לי את זיווגי..."
כדאי שהורים יבינו קודם כל מה עובר על הילד, איך עובד הראש של הילד השמן. יש לו חשיבה אחרת, יש לו משיכה לאוכל הלא בריא.
יש מה לעשות!
איך צריך להתיחס לילדים בעלי עודף משקל? ואיך מגבירים אצלם מוטיבציה לתזונה בריאה?
*דבר ראשון, להוות דוגמא אישית לאורח חיים בריא, לאכילה נבונה. במעשים ולא במילים.
*לקנות בגדים מתאימים שיחמיאו למראה. עדיף לקנות בגדים שמתאימים לגיל בוגר יותר, ולקצר. התוצאה יותר מחמיאה מבגדי ילדים. לא להסתובב בחנויות ולצאת עם שקית מלאה בתסכולים. שאמא תעשה שיעורי בית ותיקח את הבת שלה רק לחנויות שבו יש בגדים רלוונטיים בשבילה.
*לדאוג למראה מטופח של הילדה.
*אם אמרנו שמבחינה רגשית, הילדים נמשכים למתוק כמו מגנט. עדיף לא למנוע מהם לחלוטין ממתקים. אלא לתת להם בזמנים מוגדרים כמו לכבוד שבת או ראש חודש.וכשנותנים, לתת כמו לכולם, לא בקמצנות.
*הכי חשוב, לבעלי עודף משקל יש אולי חסרון של איטיות ומסורבלות אבל יש להם עושר פנימי שצריכים לגלות ולהאיר. לשלוח לחוגים שיפתחו כישרון, לתת מקום לאיכויות וליכולות, לראות את הדברים היפים ולהתמקד בהם.
*התפקיד של האמא הוא להגן על הילדים שלה מפני השפלות, ואין לכם מושג אילו השפלות ילדים כאלה עוברים. לעצור את העקיצות, לדאוג שהילדה מקבלת יחס של כבוד בכל הזדמנות, כמו למשל, שיבנו מסלול של טיול שתואם את היכולות שלה.
*לעודד הליכה ופעילות גופנית.
*לדאוג שבבית יהיה אוכל בריא וזמין, פירות וירקות חתוכים, שקדים, אגוזי קשיו ועוד.
*לצ'פר מידי פעם בממתקים. למה דוקא בממתקים? כי ממתקים הם פרס לילד שאוהב אותם מאד, ומותר לו לקבל כשזה מגיע לו. לתת ממתקים, אבל לתת בגבול.
*אני יודעת שאחוז גבוה מבין הקוראות של הבית שלנו הן סבתות, אז סבתות, אתן נקראות אל הדגל ואל התפקיד: לאמא לפעמים מאד קשה להתמודד, כי הילד עומד לה כל הזמן מול העינים. אבל את, סבתא, יותר מרוחקת רגשית, ויכולה להחמיא, למצוא את נקודות הכוח של הילדה. לעודד. זה חשוב מאד. סבתא שלי אמרה לי: "אני יודעת שיום אחד את תרזי". סבתא, את יכולה לטפח את הילדה, לקנות לה תיק יפה, להעניק לה תכשיט, שתיראה מטופחת ויפה.
*
הקריאה יוצאת לעולם
טלי מתייחסת לנקודה חשובה שאולי עד היום לא חשבנו עליה: "אצלנו, האוכל הוא חלק מאורח החיים היהודי. סעודת שבת, כל חג עם המאכלים המיוחדים שלו, הכנסת אורחים, החברים באים ומכבדים אותם באוכל, בחידר יש אוכל, מסיבה של יום הולדת זה 'פעקאלע' עמוס בממתקים. ומי זו שנחשבת הבעלבוסטע הכי טובה? מי שהאוכל שלה משובח וטעים.
צריך לדעת לתפוס את האוכל בצורה נכונה ובמידה הנכונה, לתת לו את המקום המכובד שלו אבל לא להגזים.
מכאן אני פונה בזעקה מכל הלב: אנא! בואו נשנה את הרגלי האכילה שלנו! ושהשינוי יהיה לא רק באופן פרטי בבתים שלנו, אלא גם בזירה הציבורית. אתן יודעות למשל, שהמון אורחות חשובות שבאות לאחל לכן מזל טוב כשאתן עורכות שמחות, אסור להן בכלל לאכול סוכר? מה הן אמורות לעשות מול מנת הקינוח המרשימה שהגישו להן?
משהו בכל זאת השתנה לטובה, זה שתיית המים והפחתה בצריכת משקאות מתוקים. אני זוכרת שלפני עשרים שנה, אולמי השמחות לא רצו להגיש מים, כי חששו שזה יפגע ב'רמה' שלהם. ואילו היום, יש שינוי מבורך בענין, ובכל אולם אירועים מגישים לקהל גם מים לשתיה, ובהחלט רואים שאנשים יותר ויותר עוברים לשתות רק מים. וכמו שבנושא זה יש התקדמות, כך אני ממש מיחלת ליום הזה שבו גם בשמחות ירד המפלס של השתיה הממותקת המוגשת, וגם האוכל יהיה יותר בריא.
אני מחכה ליום שבו מדורי הבישול בעיתונים, יעברו למתכונים בריאים יותר, בלי סוכר ושאר מרעין בישין. מתוכנים נטולי גלוטן כבר יש, ומה עם 'נטול סוכר'?
שבגני הילדים שבהם כל שני וחמישי יש סיבה למסיבה, במקום פעקאלע מתפקע בחטיפים מלוחים ומתוקים, יחלקו לילדים דברים יותר בריאים, צימוקים, וכדומה. עוגה מאפה בית תמיד עדיפה מאוכל מתועש.
הבעיה היא ההרגל. הילדים שלנו מתרגלים שכל שמחה כרוכה בסוכריות ובמתוק, וחבל. אפשר לתת פרסים קטנים במקום ממתקים. אפילו בממתקים אפשר לעשות שינוי, ולהעדיף דברים אפויים על פני מטוגנים, למשל. להוריד את המינון של התיבול ולתת מקום של כבוד לתיבול הטבעי. כל התוספות של הטעמים השונים, המודגשים, החריפים, הורסות את בלוטות הטעם ומשבשות. מונוסודיום שמוסף כמעט לכל סוגי החטיפים היום, הוא פשוט רעל לגוף, ומשבש את המערכות בו. זה פשוט לא בריא. גם הפרעות קשב וריכוז מקושרות היום באופן ישיר לתזונה לקויה.
ואני אומרת שכאשר מפסיקים לאכול כל מיני מזונות לא בריאים, הגוף מתרגל לחיים טובים ובריאים יותר, עד כדי כך שכשאוכלים מהם שוב, הם גורמים להרגשה רעה. הגוף פשוט דוחה אותם.
הקב"ה ברא אותנו בריאים וחזקים. ואנו במו ידינו מקלקלים. אז יש דברים שהם לא בשליטתנו, כמו שאמרנו, אבל לגבי דברים שבשליטתנו, למה שנהרוס את המתנה הכי יפה שה' נתן לנו? נקודת המוצא צריכה להיות שמירה על הגוף. כשאנו מורחות לילד טחינה על הלחם, או גבינה, במקום שוקולד, אנחנו עושות צעד בשמירה על גופו, שהוא יהיה בריא יותר ויהיה לו יותר כוח ללמוד. בריאות הגוף ובריאות הנפש - זה דבר גדול מאד!"
החינוך מתחיל מגיל אפס
מה את יכולה ללמד את האמא שהחליטה שהיא רוצה להעביר את כל הבית שלה לפסים יותר בריאים? מה לעשות? מה לא לעשות?
*להוות דוגמא אישית. אי אפשר לדבר ולא לעשות, ולרצות שהילדים ישתנו. ילדים רואים שאמא לא אוכלת עוגות, ולוקחת וחותכת לעצמה תפוח, והם מחקים אותה. זה דבר ראשון.
*נלמד את הילדים להיות קשובים לגופם ולאכול כמויות נכונות שמתאימות לו. איך יודעים? צריך להקשיב לגוף ולעצור כשכבר שבעים; לא חייבים לגמור את כל האוכל בצלחת. כל ילד צריך ללמוד כמה אוכל הוא צריך. וכשמלמדים ילדים לאכול נכון, אנחנו רואים שיש ילדים שצורכים פחות אוכל מאחרים, והם בריאים וחיוניים. אצל כל אחד זה שונה, וזה דבר שחשוב לי ללמד את האמהות. לא צריך הרבה כמויות דווקא.
*ללמד לאכול בריא. איך אני מסבירה לילדים מה זה אוכל בריא? רק אוכל שנותן לנו כוחות. אוכל שטוב לנו. הסוכריה הזו תעשה לך טוב? היא תחזק אותך? היא תשביע לא, אז קח משהו אחר. אולי עדיף תפוח? את זקוקה לאנרגיה, אז אולי עדיף ביסקוויט ולא סוכריה?
*לאכול לאט, כי האכילה האיטית תורמת לבריאות. גורמת לתשומת לב לאוכל ואז יש גם הנאה מהאוכל. ה' ברא דברים טובים והוא רוצה שנהנה מהם. טרחתי על ארוחת הצהרים ואני רוצה שהילדים יהנו ממנה. הלעיסה האיטית מגבירה את ההנאה מהאוכל.
*לדאוג לכך שהאוכל הבריא יהיה זמין קופסאות מוכנות עם שקדים ואגוזים, קשיו, תמרים, צימוקים, על אותו מדף ליד הוופלים והביגלך. שיוכלו לאכול מהם בתור 'חטיף'.
*אחרי צהרים, כשילדים רעבים, שאמא תקלף פירות ותניח בצלחות. בדרך כלל ילדים אוכלים את זה ברצון.
*להכין את האוכל יפה וטעים ולהגיש אותו בצורה יפה ומושכת. ובמידת הצורך, ללמוד איך עושים את זה. קינואה למשל, הצבע שלה פחות יפה ומשכנע מאורז לבן. אבל כשהיא מוגשת יפה, עם חמוציות אדומות, על צלחת יפה, זה מפתה לטעום וילדים מוכנים לאכול.
*לא להכריח. נקודה.
*לא קיצוני. לעשות כל שינוי בהדרגה, לאט לאט, להתיחס לזה כאורח חיים בריא וחיובי, זאת פריווילגיה בשבילנו לשמור על הבריאות.
*לדבר על אוכל רק במילים חיוביות. זה טוב לי, זה מחזק אותי, זה משפר לי את הריכוז והזיכרון.
*לגבי חטיפים – ללמד את הילדים להסתכל מאחור על סימון הערכים התזונתיים, להימנע מלקנות דברים שיש בהם נתרן גבוה מידי, להעדיף אפוי על פני מטוגן, לא לאכול את הדברים שמלאים בצבעי מאכל ובשומנים לא בריאים (מטוגן).
במסגרת:
לגלות את המנוע
לסיום, טלי נותנת טיפ קטן:
"כשבאים לעשות שינוי, צריכים להכיר את כלי העבודה העומדים לרשותנו. כל אחד צריך להכיר את הכוחות הטובים והחזקים שלו, ובעזרתם לפרוץ קדימה.
באימון לבריאות, אנו מזהים את הכוחות החיוביים ומגייסים אותם לעזור לנו בתהליך. אנחנו מתעלמים לגמרי מהשלילי, ועובדים רק עם החוזקות. כי הכוח המניע לשינוי הוא אך ורק הכוח החיובי.
למשל אם יש בי מסירות גבוהה למשפחה, זה כוח מאד חזק, ובשם המסירות הזו אני אתחיל להשקיע באוכל יותר בריא. אני ארתום אותו כדי לעשות בעזרתו את השינוי בבית".
*כל הדוגמאות הובאו בשינוי פרטים מזהים