כתבתי את זה בעצבים...טוב, זה באמת קשקוש
אמרו לי שטעיתי,
לא הסכימו לשמוע.
את הקול הזה,
האבוד שעוד נלחם עליי.
רוצה שיהיה לי טוב
ואני מחיתי, אל תוך הלילות,
כשלתי, גם גיבורים נפלו,
במלחמה הזאת.
באתי שוב,
עם מיליון ציפיות...
רציתי לצ-ע-ו-ק את מה שבער בפנים,
אכל אותי, הפך לי פנים.
והרוע והחוסר ששוב בא אלי באותה הדמות.
קרה נוקשה,
ואני צמאתי לטיפות של חיים
שוב,
נשכתי שפתיים,
בלעתי דמעות,
לא היה בי עוד כוח לספוג, לשתוק
לבלוע ביום,
ובלילה לדמוע.
ואולי יבוא יום וישמעו, ויראו
את כל האור שבי- בפסגת הרי החושך.
יראו בי אדם, ראוי לאוזן.
יום יבוא....
לא תיקנתי ושינית, הבאתי את האוטנטי...
מה אתם הייתם משנים?