בעז"ה
ג'יפ הוולוו השחור, המבריק, עצר בחנייה הצנועה שליד הבניין. ארבעתם יצאו מתוכו, ורחש דלתות הרכב שנסגרו בטריקה היה זר בתכלית לאופייה של השכונה הישנה שבפאתי בני ברק.
אבי, הגברתן מבין החבורה, פסע קדימה לפני מעסיקו, ורק לאחר שהם עלו בחמשת המדרגות המובילות אל הבניין, הניח לדּוֹד אלברט להתקדם לפניו, וללחוץ על הסיסמא.
היו אלו רק רגעים ספורים של דממה, ועיניו של יקי, שעמד האחרון מבין הארבעה, הספיקו עוד לסקור את הגינה הסמוכה, שעל אף השעה המאוחרת הייתה עדיין מאוכלסת. פעוט אחד בעל פנים עגולות ותלתלים ארוכים הפסיק ממשחקיו והעיף בהם מבט סקרן, כשאמו המנומנמת יושבת על הספסל מאחוריו. רחש של זמזום נשמע, והדלת נפתחה. רגע לפני שפסע לתוך הבניין, ראה יקי את הפעוט מחייך אליו חיוך רחב.
החיוך נצרב בו, משום מה, גם כאשר הם עלו במדרגות הישנות לכיוון הקומה הראשונה. הייתה שם דלת ישנה ואפורה, ואבי פתח אותה ללא היסוס.
הם נכנסו לתוך החדר, שהיווה חלל משרדי לא גדול עם כמה עמדות שהיו נראות כמיועדות לטלפניות. כעת, בשתיים עשרה בלילה, רק אדם אחד היה שם, מול אחד המחשבים, שכמעט נפל מכסאו כאשר ראה אותם נכנסים, בזה אחר זה.
"א-אלברט," הוא אמר, מגמגם, ונעמד בחוסר יציבות, "וואו, לא ציפיתי- לא ציפיתי לראות אותך כאן." עיניו, פעורות ונחרדות, עברו מדמותו החסונה של אבי אל עבר פנחס, שהתיישב בנונשלנטיות מחויכת על אחד הכיסאות, מעשה בעל בית; ואז על הנער הגבוה והרזה, לבוש ז'קט שחור, שנעמד ליד הקיר.
אלברט עצמו נעמד למול האיש המבוהל, וקולו היה רגוע, כאילו הם עומדים כעת בפתיחתה של שיחת רעים. "למה לא ציפית, שמעון? אה? עבר חודש, ואתה לא עונה לטלפונים. נראה לך שאני שוכח?"
האוויר בחדר היה חנוק, ויקי התקרב בשקט לחלון. מבעד לחלון הוא ראה את הפעוט למטה חזר להשתובב ברחבי הגינה, וקול צחוקו הגיע עד אליו, רענן כמו אוויר הלילה שבחוץ.
"לא, לא, מה פתאום, ממש לא," האיש יצא מעמדת העבודה שלו, נשימותיו מהירות וקולו סדוק, "אני, יש לי את כל הכסף להחזיר לך, אני מבטיח-"
שקר. גבותיו של יקי התכווצו מעל עיניו, כשאוזניו קלטו את הצרימה הדקה שלוותה למשפט האחרון. צרימה שעל אף שהייתה דקה כמו משב רוח, הייתה גם בולטת לאוזניו כמו צלילו של מיתר שפקע.
אלברט הסב את ראשו לעבר הנער, שהתקשה לרגע להתיק את עיניו מהחלון. אבל משעשה זאת, נענע לעבר דודו את ראשו בצורה כמעט בלתי נראית לשלילה.
אלברט החזיר את פניו לאיש, והוציא סיגריה מכיסו. "אתה יודע מה אני חושב, טולדנו?" הוא שאל רטורית, אבל התשובה התמהמה מלהגיע במשך רגעים ארוכים עד שהצית את הסיגריה. "אני חושב שאתה מדבר שטויות. אני חושב שאין לך שום דבר להחזיר לי."
אבי, הר אדם ושרירים, שילב את זרועותיו, ושמעון טולדנו נרעד. "לא, אני נשבע לך, בחיי, אלברט," אמר האיש עם הכיפה הקטנה, השחורה, שעור פניו היה נראה לבן כעת לחלוטין, "אני נשבע לך, יש לי צ'ק מחבר שלי על כל הסכום, הוא נתן לי בערבות, אני נשבע לך, עד מחר בבוקר זה אצלך."
שקר. שקר. שקר. השקרים כמו הלמו ביקי, מכאיבים לו כמעט פיזית. עיניו השחורות, כהות עוד יותר בשל העובדה שהחדר מאופל חלקית, הורמו לעבר האיש שנשבע לשקר בכדי להגן על חייו, וזיק של כאב חלף בהן.
אלברט שב והתבונן בו, מצפה. יקי הסב מבטו לעברו, ולאחר רגע, בתנועה איטית, הניע שוב את ראשו לשלילה.
אלברט ינק מהסיגריה שוב פעם, ואז טפח בידו פעמיים בכדי לנער את האפר על הרצפה.
"אתה חתיכת שקרן, טולדנו," אמר בפשטות, "אבי, פנחס, פרקו אותו."
ובעוד אבי מתקרב לאיש, שהשמיע זעקת אימה, פנחס סקר במהירות את החדר ומצא תוך שניות את שחיפש: מצלמת אבטחה. בזריזות של חתול הוא נעמד תחתיה על אחד הכיסאות ושלף את אולרו.
בפריים האחרון של המצלמה, היא תפסה את חמישתם. את טולדנו, נרתע לאחוריו ונכשל בשולחן העבודה, את אבי, תופס כיסא עץ, את פניו הקרובות של פנחס, שהיה עסוק בחיתוך החוטים, את אלברט המעשן, וגם את הנער לבוש הז'קט, שעיניו, שוב פעם, נפנו לעבר החלון.
ואז הפסיקה המצלמה לעבוד.
--
שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם
האמת כן חשבתי על זה... לא יודעת למה בסוף החלטתי לפרסם פה...
הנושאים החמים
