שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[שיבת ציון]

זה קשקוש ממש חמוד

ואוו!
לי יש רק קטע אחד שכתבתי ידנית ולא במחשב וגם זה היה כי לא הייתה לי גישה והקטע בער בי.
דרך כלל אני בכלל לא מצליחה להתבטא היטב מול דף ועם עט ביד.

אצלי זה תלוי. יש דברים שמצליחה לכתוב רק במחשב, ויש דברים שרק ידנית.
אני מרגישה שיוצא סגנון אחר במחשב או על דף- ובדרך כלל יותר אוהבת את הזה של הדף... כנראה כי התרגלתי (רק לאחרונה למדתי הקלדה עוורת, מאז שאני קטנה אני כותבת כמעט רק ידני...).
ותודה!

 

[סיפור8]

בעז"ה



החדר היה מואר באור צהוב, גורם לקיר שמאחורי מייקל להראות צהבהב. מייקל עמד, ידיו קשורות באזיקים, מבטו פונה לצד, לכיוון הרצפה, לא מישיר מבט אל המצלמה שלפניו. פניו שנטו הצידה חשפו את החתך המכוער בלחיו. מאז אותה סטירה, הוא כמעט ולא הרים את עיניו אל ג'ון.

ג'ון התבונן לרגע במסך המצלמה, מוודא שהיא לא תופסת דבר מלבד מייקל והקיר שמאחוריו. לאחר רגע, הוא התחיל את ההקלטה.

קולו נשמע יציב בחלל החדר. "מה השם שלך?"

מייקל פחד. ראו זאת ממבטו, שמעו זאת בקולו. "מייקל."

"אתה יודע איפה אתה, מייקל?"

הנער התכווץ מעט במקומו. "לא."

"אתה יכול להגיד משהו לאבא ולאמא שלך. אני אשלח להם את הווידאו הזה. אתה רוצה לומר להם משהו?"

לקח רגע או שניים. מייקל עדיין לא הישיר את מבטו, אבל קולו נשבר.

"אני... אני רוצה ללכת הביתה."





-





הוא ידע שהבן של דוד ברנשטיין עומד להיות בקניון באותו היום. הוא, אמא שלו, אחותו והעוזר שלו. הוא גם ידע מתי יהיה הכי נכון לתפוס את הבחור באופן נפרד מהמשפחה שלו, ועקב אחריהם בנחת עד שהגיע הרגע הזה. וכשהוא הגיע, והנער והעוזר נכנסו לחדר השירותים של הקניון, הייתה כבר סגריה דלוקה תקועה מתחת לחיישן עשן באחד המסדרונות הפנימיים הסמוכים.

האזעקה הגיעה דקה ורבע לאחר מכן. ועל אף שהרעש מחריש האוזניים תמיד מצליח להעלות חרדה באופן כללי, הרי מכיוון שאנשים לא ממהרים מטבעם לברוח מכל אזעקה במקום ציבורי, ג'ון זירז את האפקט כשנכנס לחדר השירותים ואמר בקול: "חבר'ה, יש שריפה בקניון. מפנים את כולם. אנחנו מבקשים מכולם לצאת, בצורה רגועה ומסודרת."

אנשים האמינו לו. לקולו הסמכותי, לחולצתו הכחולה-כהה, על אף שלא שמו לב שאין עליה שום סמל או תג, לתנועותיו היציבות. ולבסוף, לאחר שנהרו כולם החוצה, ממלמלים ביניהם בבלבול וחרדה קלה, נותר שם, מחוץ לתאי השירותים, רק אדם אחד מלבד ג'ון.

"מייקל," העוזר, אדם עם כובע שחור וחליפה, היה נשמע לחוץ. הוא עמד מחוץ לתא השירותים, מנסה לגבור בקולו על האזעקה החדה. "מייקל, אנחנו צריכים לצאת."

ג'ון ניגש אליו. "מה קורה?" הוא שאל עם שמץ של חיוך אדיב.

"אני מחכה-"

אבל ג'ון לא חיכה לשמוע למה הוא מחכה. בידו האחת הוא תפס את זרועו של העוזר, ובזרוע השניה הקיף את צווארו וחנק אותו בכח. פניו של האיש האדימו והוא חרחר, מנסה בכל כוחו להשתחרר מהלפיתה החונקת, אבל אחרי כמה רגעים מאבקו נחלש, עד שאיבד את ההכרה. ג'ון אחז בגוף הרפוי וגרר אותו לאחד מתאי השירותים, בדיוק כאשר שמע את המנעול של השירותים הסמוך נע על צירו.

מייקל יצא מתא השירותים, וג'ון, מתנשף מעט ממאמץ הסחיבה של האדם המעולף, ניגש אליו, מחייך. מייקל השיב מבט מבולבל. עיניו נעו כה וכה בחדר השירותים הריק, שמרבית מתאיו היו סגורים, מנסות לתור אחר האדם המוכר לו.

גם ג'ון היה מופתע. הוא ידע שהבן קצת מוגבל, הוא גם ידע שיש לו עוזר בתפקודים היום-יומיים. אבל מהמבט של הנער בן השש עשרה, מהיציבה שלו, מהאופן בו עמד כל כך חסר אונים מול המתרחש- היה ברור מאד שלא מדובר באיזו מוגבלות מעורפלת. הילד היה ללא ספק על הרצף האוטיסטי.

אבל להרהר בזה הוא יוכל גם אחר כך. כעת הוא צריך לצאת איתו מכאן, וטוב רגע אחד קודם. "זה בסדר," הוא אמר בחיוך קל ובנשימה מעט מהירה עדיין, "הכל בסדר. יקי היה חייב ללכת, ואמא שלך אמרה לי לבוא לקחת אותך. יש אזעקה, אז אנחנו צריכים לצאת עכשיו. בוא, תן לי יד, ואני אקח אותך לאמא שלך, טוב?"

מייקל עדיין היה נראה מבולבל, אבל כמי שכל חייו למד להתנהל בעולם רק על ידי עזרת מבוגר אחראי, גם הפעם הוא הניח לג'ון להוביל אותו. האזעקה המפחידה נעצרה בדיוק כשיצאו מהשירותים, אבל הרעש וההמולה של האנשים שהיו בקניון, הדיבורים שהתערבבו באוזניו וכמויות הדמויות שהיו מול עיניו גרמו לו ללכת צמוד יותר לג'ון.

ג'ון שיחרר אל הנער שלצידו חיוך מעודד, שלא שידר כלל את המתח שחש. הוא לא ידע בדיוק להיכן הלכו האמא והאחות בכל הבלאגן הזה, ומספיק מבט אחד שלא היה בתכנית, כדי שהכל יפול. "כל הכבוד," הוא שיבח את מייקל, תוך כדי שהתקדמו במהירות בין האנשים, "הנה, אנחנו כבר מגיעים."

הם יצאו מהיציאה הצדדית של הקניון, שם חיכתה מכונית הג'יפ הלבנה של ג'ון. הוא הוביל את מייקל אל המושב שליד הנהג, פותח עבורו את הדלת. מייקל התמהמה לרגע, לא מבין מה עליו לעשות, וג'ון משך אותו בידו קדימה, דוחף אותו בצורה מכאיבה מעט אל המושב, וסגר מאחוריו את הדלת. לאחר רגע עלה הוא בעצמו למושב הנהג, ולחץ על הגז.

 

[לרקוד על הירח]

הכל חוזר אליה, אבא.
היא שוב מוצפת,
שוב מבולבלת,
מנסה לחבק את עצמה,
ולא מצליחה.
---
מנסה להרגיע,
שהכול יהיה טוב,
ובסוף הסוף יגיע,
אבל הבפונוכו שלה,
מסרב להאמין.
וקשה לו,
הוא משמין.
מכאב,
מחוסר שימת לב,-ללב.
---
ובתוך השיר הזה,
של החיים,
יש עוד כל כך הרבה קולות.
גבוהים, נמוכים,
בסים, וקולות שניים.
---
אולי אפשר,
להגדיר את התקופה הזו,-בשם-
ערבובים.


אשמח מאוד לתגובות!

 

[מאה מם]

מלכויות.
אני עומדת בבית הכנסת, המחזור שלי פתוח בעמוד הנכון, השפתיים ממלמלות את מילות התפילה. העיניים שלי בוהות סביב, מקוות למצוא איזה מבט תוהה לחלוק איתו הזדהות. אבל אפס, נראה כי כל הנשים בבית הכנסת הזה נולדו עם מחזור ביד ומעיין נובע של דמעות ורגש. "ה מ ל ך". החזן מסלסל בקולו העמוק וכל הקהל אחריו, מהדהדים המלכה וכתר. נושפת בייאוש, מחזירה את העיניים למחזור. דמעה אחת של תסכול נושרת על הדף החלק מדי. יופי, עכשיו גם אני אוכל לספר שבכיתי בראש השנה.

שופרות.
תפילת שמונה עשרה היא תפילה ארוכה מדי. לדעתי כמובן. גב' פייגנבוים, המחנכת הדגולה דשנת הלימודים הנוכחית, הייתה נחרדת לשמוע אותי מדברת כך. תפילת שמונה עשרה של מוסף של ראש השנה היא סיוט שלא נגמר. פזילה קלה (השלישית בדקה האחרונה) לעבר הנשים הצדקניות שמקיפות אותי מגלה שכנראה אני היחידה בדעה הזו.
סופסוף החזן דופק על הבימה, גואל אותי מייסורי. ולמרות שהוא לוחש קולו נשמע היטב בשקט ששורר בהיכל. "תקיעה". רגע נוסף של דממה, וקול השופר, צלול ועמוק, מתפשט בחלל. קולות התייפחות חרישיים נשמעים סביבי, דמעות של נשים צדקניות. בזווית העין, שמשום מה גם ברגעים נעלים אלו לא נמצאת במחזור, אני קולטת ילדת שלום-כיתה-א' חמודה שטומנת את ראשה בתוך מחזור ורוד ומתנודדת בדבקות מעוררת קנאה. פעם גם אני הייתי ככה.

זכרונות.
הם באים אליי עם הדי קול השופר, מכריחים אותי להישיר אליהם מבט. שואבים אותי יחד איתם שנה אחורה, לרגעי ההוד של ראש השנה תשפ"ג.

 

[שיבת ציון]

וואו, @מאה מם , כתוב טוב ונוגע.

הם באים אליי עם הדי קול השופר, מכריחים אותי להישיר אליהם מבט. שואבים אותי יחד איתם שנה אחורה, לרגעי ההוד של ראש השנה תשפ"ג.

מה קרה לה בשנה שחלפה? כלומר, מה קרה שגרם לה לכזה שינוי מראש השנה תשפ"ג לראש השנה תשפ"ד?

 

[מאה מם]

מה קרה לה בשנה שחלפה? כלומר, מה קרה שגרם לה לכזה שינוי מראש השנה תשפ"ג לראש השנה תשפ"ד?

מה שקרה הוא שתמו רגעי החסד שהקציבה לי גברת השראה, ומשכך אני לא יודעת מה ההמשך
(לכן העליתי את זה לכאן ולא בתור פוסט בפני עצמו...)
רוצה לנסות להמשיך?

 

[שיבת ציון]

רוצה לנסות להמשיך?

מפחדת לגעת...
הסגנון שלך כל כך ייחודי ויפה.
לא נורא, לא חייבים המשך. ככה אפילו אפשר יותר להתחבר, כשכל אחת לוקחת את זה למקום שלה.

 

[AUVI]

בעז"ה



החדר היה מואר באור צהוב, גורם לקיר שמאחורי מייקל להראות צהבהב. מייקל עמד, ידיו קשורות באזיקים, מבטו פונה לצד, לכיוון הרצפה, לא מישיר מבט אל המצלמה שלפניו. פניו שנטו הצידה חשפו את החתך המכוער בלחיו. מאז אותה סטירה, הוא כמעט ולא הרים את עיניו אל ג'ון.

ג'ון התבונן לרגע במסך המצלמה, מוודא שהיא לא תופסת דבר מלבד מייקל והקיר שמאחוריו. לאחר רגע, הוא התחיל את ההקלטה.

קולו נשמע יציב בחלל החדר. "מה השם שלך?"

מייקל פחד. ראו זאת ממבטו, שמעו זאת בקולו. "מייקל."

"אתה יודע איפה אתה, מייקל?"

הנער התכווץ מעט במקומו. "לא."

"אתה יכול להגיד משהו לאבא ולאמא שלך. אני אשלח להם את הווידאו הזה. אתה רוצה לומר להם משהו?"

לקח רגע או שניים. מייקל עדיין לא הישיר את מבטו, אבל קולו נשבר.

"אני... אני רוצה ללכת הביתה."





-





הוא ידע שהבן של דוד ברנשטיין עומד להיות בקניון באותו היום. הוא, אמא שלו, אחותו והעוזר שלו. הוא גם ידע מתי יהיה הכי נכון לתפוס את הבחור באופן נפרד מהמשפחה שלו, ועקב אחריהם בנחת עד שהגיע הרגע הזה. וכשהוא הגיע, והנער והעוזר נכנסו לחדר השירותים של הקניון, הייתה כבר סגריה דלוקה תקועה מתחת לחיישן עשן באחד המסדרונות הפנימיים הסמוכים.

האזעקה הגיעה דקה ורבע לאחר מכן. ועל אף שהרעש מחריש האוזניים תמיד מצליח להעלות חרדה באופן כללי, הרי מכיוון שאנשים לא ממהרים מטבעם לברוח מכל אזעקה במקום ציבורי, ג'ון זירז את האפקט כשנכנס לחדר השירותים ואמר בקול: "חבר'ה, יש שריפה בקניון. מפנים את כולם. אנחנו מבקשים מכולם לצאת, בצורה רגועה ומסודרת."

אנשים האמינו לו. לקולו הסמכותי, לחולצתו הכחולה-כהה, על אף שלא שמו לב שאין עליה שום סמל או תג, לתנועותיו היציבות. ולבסוף, לאחר שנהרו כולם החוצה, ממלמלים ביניהם בבלבול וחרדה קלה, נותר שם, מחוץ לתאי השירותים, רק אדם אחד מלבד ג'ון.

"מייקל," העוזר, אדם עם כובע שחור וחליפה, היה נשמע לחוץ. הוא עמד מחוץ לתא השירותים, מנסה לגבור בקולו על האזעקה החדה. "מייקל, אנחנו צריכים לצאת."

ג'ון ניגש אליו. "מה קורה?" הוא שאל עם שמץ של חיוך אדיב.

"אני מחכה-"

אבל ג'ון לא חיכה לשמוע למה הוא מחכה. בידו האחת הוא תפס את זרועו של העוזר, ובזרוע השניה הקיף את צווארו וחנק אותו בכח. פניו של האיש האדימו והוא חרחר, מנסה בכל כוחו להשתחרר מהלפיתה החונקת, אבל אחרי כמה רגעים מאבקו נחלש, עד שאיבד את ההכרה. ג'ון אחז בגוף הרפוי וגרר אותו לאחד מתאי השירותים, בדיוק כאשר שמע את המנעול של השירותים הסמוך נע על צירו.

מייקל יצא מתא השירותים, וג'ון, מתנשף מעט ממאמץ הסחיבה של האדם המעולף, ניגש אליו, מחייך. מייקל השיב מבט מבולבל. עיניו נעו כה וכה בחדר השירותים הריק, שמרבית מתאיו היו סגורים, מנסות לתור אחר האדם המוכר לו.

גם ג'ון היה מופתע. הוא ידע שהבן קצת מוגבל, הוא גם ידע שיש לו עוזר בתפקודים היום-יומיים. אבל מהמבט של הנער בן השש עשרה, מהיציבה שלו, מהאופן בו עמד כל כך חסר אונים מול המתרחש- היה ברור מאד שלא מדובר באיזו מוגבלות מעורפלת. הילד היה ללא ספק על הרצף האוטיסטי.

אבל להרהר בזה הוא יוכל גם אחר כך. כעת הוא צריך לצאת איתו מכאן, וטוב רגע אחד קודם. "זה בסדר," הוא אמר בחיוך קל ובנשימה מעט מהירה עדיין, "הכל בסדר. יקי היה חייב ללכת, ואמא שלך אמרה לי לבוא לקחת אותך. יש אזעקה, אז אנחנו צריכים לצאת עכשיו. בוא, תן לי יד, ואני אקח אותך לאמא שלך, טוב?"

מייקל עדיין היה נראה מבולבל, אבל כמי שכל חייו למד להתנהל בעולם רק על ידי עזרת מבוגר אחראי, גם הפעם הוא הניח לג'ון להוביל אותו. האזעקה המפחידה נעצרה בדיוק כשיצאו מהשירותים, אבל הרעש וההמולה של האנשים שהיו בקניון, הדיבורים שהתערבבו באוזניו וכמויות הדמויות שהיו מול עיניו גרמו לו ללכת צמוד יותר לג'ון.

ג'ון שיחרר אל הנער שלצידו חיוך מעודד, שלא שידר כלל את המתח שחש. הוא לא ידע בדיוק להיכן הלכו האמא והאחות בכל הבלאגן הזה, ומספיק מבט אחד שלא היה בתכנית, כדי שהכל יפול. "כל הכבוד," הוא שיבח את מייקל, תוך כדי שהתקדמו במהירות בין האנשים, "הנה, אנחנו כבר מגיעים."

הם יצאו מהיציאה הצדדית של הקניון, שם חיכתה מכונית הג'יפ הלבנה של ג'ון. הוא הוביל את מייקל אל המושב שליד הנהג, פותח עבורו את הדלת. מייקל התמהמה לרגע, לא מבין מה עליו לעשות, וג'ון משך אותו בידו קדימה, דוחף אותו בצורה מכאיבה מעט אל המושב, וסגר מאחוריו את הדלת. לאחר רגע עלה הוא בעצמו למושב הנהג, ולחץ על הגז.

איזה יופי!
אני ממש במתחחח!

 

[סיפור8]

בעז"ה

אני ממש במתחחח!

ההמשך מתבשל, נראה בעז"ה אם אצליח להגיש אותו כאן

 

[אפרוח מבושל]

גרסה ראשונית של התחלה.
אולי בהמשך אפתח את זה יותר.


(סיפור שקרה, עם שינויים הכרחיים בעלילה. מה שנקרא 'מבוסס על סיפור אמיתי')



לפני שנים רבות, הלך לו מלך בשבילי מדינתו. איש לא הכיר בו. אף אחד לא שם ליבו לכך שהוא המלך, למרות שיצא ללא תחפושת או שינוי אחר.

סבב לו המלך בשבילים, מחכה ומייחל שאי מי מנתיניו יכיר בו, אך אלו, שקבלו ממנו כה הרבה, התעלמו מקיומו.

"שמא מוטב היה לו לא הייתי מקים את המדינה?!" תהה לעצמו המלך. "לשם מה נצרכת מדינה אם אינה ממלאת את תפקידה העיקרי?" ושאל את נפשו למות.

שנים רבות סבב, עד שלפתע הבחין באזרח אחד ויחיד ששמר למלכו אמונים למרות לעגם של חבריו. הם כעסו עליו, פגעו בו ואיימו לרצוח אותו, אך הוא בשלו: "אני נאמן למלכי, ואלך בדרך בה הוא רוצה לראותני צועד!". למרות שהיה היחיד בכל הסביבה, או אפילו בכל המדינה המשיך לשמור על חוקי המלך ואף ניסה להשפיע על כל מי שפגש.

לאחר שנים ארוכות פסקו התעללויותיהם. תושבי האזור למדו להוקיר את דרכו ולהעריך אותו. גם אלה, המושחתים, הבוגדים במלכם הבינו כי יושר ונאמנות הם ערכים ראויים להערצה, למרות שלא הלכו בעקבותיו. הוא הפך לאדם נכבד, אך נשאר בבדידותו. כל חייו היה נאמן אותו אדם ואף חינך את צאצאיו ללכת בדרכו, אך השפעת הרחוב הייתה חזקה מדי. רק בת אחת נשארה נאמנה לדרכו של המלך, לדרכו של אביה, ולחינוכו.

עם הערכתם את אביה שנאו אותה אנשי המקום. הדור הישן זה עניין אחד, אך בת לדור הצעיר שומרת אמונים למלך?! זה שרט להם את המצפון הרדום, שרט חזק ועמוק.

התושבים חכו לשעת כושר בה יוכלו לנקום בה ולהשתיקה, אך כזו לא הגיעה. פחדם מאביה היה גדול מדי.

לאחר שנים, כאשר הלך אביה לבית עולמו, הגיעה השעה המיוחלת.

* * *

 

[אפרוח מבושל]

גרסה ראשונית של התחלה.
אולי בהמשך אפתח את זה יותר.


(סיפור שקרה, עם שינויים הכרחיים בעלילה. מה שנקרא 'מבוסס על סיפור אמיתי')



לפני שנים רבות, הלך לו מלך בשבילי מדינתו. איש לא הכיר בו. אף אחד לא שם ליבו לכך שהוא המלך, למרות שיצא ללא תחפושת או שינוי אחר.

סבב לו המלך בשבילים, מחכה ומייחל שאי מי מנתיניו יכיר בו, אך אלו, שקבלו ממנו כה הרבה, התעלמו מקיומו.

"שמא מוטב היה לו לא הייתי מקים את המדינה?!" תהה לעצמו המלך. "לשם מה נצרכת מדינה אם אינה ממלאת את תפקידה העיקרי?" ושאל את נפשו למות.

שנים רבות סבב, עד שלפתע הבחין באזרח אחד ויחיד ששמר למלכו אמונים למרות לעגם של חבריו. הם כעסו עליו, פגעו בו ואיימו לרצוח אותו, אך הוא בשלו: "אני נאמן למלכי, ואלך בדרך בה הוא רוצה לראותני צועד!". למרות שהיה היחיד בכל הסביבה, או אפילו בכל המדינה המשיך לשמור על חוקי המלך ואף ניסה להשפיע על כל מי שפגש.

לאחר שנים ארוכות פסקו התעללויותיהם. תושבי האזור למדו להוקיר את דרכו ולהעריך אותו. גם אלה, המושחתים, הבוגדים במלכם הבינו כי יושר ונאמנות הם ערכים ראויים להערצה, למרות שלא הלכו בעקבותיו. הוא הפך לאדם נכבד, אך נשאר בבדידותו. כל חייו היה נאמן אותו אדם ואף חינך את צאצאיו ללכת בדרכו, אך השפעת הרחוב הייתה חזקה מדי. רק בת אחת נשארה נאמנה לדרכו של המלך, לדרכו של אביה, ולחינוכו.

עם הערכתם את אביה שנאו אותה אנשי המקום. הדור הישן זה עניין אחד, אך בת לדור הצעיר שומרת אמונים למלך?! זה שרט להם את המצפון הרדום, שרט חזק ועמוק.

התושבים חכו לשעת כושר בה יוכלו לנקום בה ולהשתיקה, אך כזו לא הגיעה. פחדם מאביה היה גדול מדי.

לאחר שנים, כאשר הלך אביה לבית עולמו, הגיעה השעה המיוחלת.

* * *

לפני שאפתח את זה, (אולי) הייתי רוצה לשמוע מכם:
מובן מה הכוונה?
אלו חלקים חסרים כאן?
כי ברור שזה בגדול קו התחלתי, שעוד לא אומר שום דבר. אבל לא הייתי רוצה לדחוף עם כפית, אלא לבטוח גם ברמת המשכל של הקורא.

 

[נועה לבין (Tamar)]

לפני שאפתח את זה, (אולי) הייתי רוצה לשמוע מכם:
מובן מה הכוונה?
אלו חלקים חסרים כאן?
כי ברור שזה בגדול קו התחלתי, שעוד לא אומר שום דבר. אבל לא הייתי רוצה לדחוף עם כפית, אלא לבטוח גם ברמת המשכל של הקורא.

לא התעמקתי מדי, אבל לא ממש הבנתי. אני חושבת שכדאי לך "לספר את" ולא "לספר על".
אם את רוצה שארחיב, אני אשמח באשכול שתפתחי

 

[אפרוח מבושל]

לא התעמקתי מדי, אבל לא ממש הבנתי. אני חושבת שכדאי לך "לספר את" ולא "לספר על".
אם את רוצה שארחיב, אני אשמח באשכול שתפתחי

זה לא תוכנן להיות סיפור בהמשכים. נשמע לי טיפשי לפתוח על זה אשכול כשהקטע לא גמור.
אולי בכל אופן כאן? כי אשמח שתרחיבי

 

[ilan p]

@שיבת ציון
אתמול העלתי אתגר כתיבה וכתבת מילים ממש יפות - מאוד שמחתי - אי שם מעבר לים ,,,,,,,
משום מה הנושא נמחק לגמרי -- מאוד אשמח אם אפשר להעלות את התיקונים שעשית בשיר שוב
אפשר כתגובה לפוסט זה

 

[נועה לבין (Tamar)]

זה לא תוכנן להיות סיפור בהמשכים. נשמע לי טיפשי לפתוח על זה אשכול כשהקטע לא גמור.
אולי בכל אופן כאן? כי אשמח שתרחיבי

סבבה
כתבתי בערך את הרעיון כאן , אני ארחיב אותו לפי הקטע שלך.

סבב לו המלך בשבילים, מחכה ומייחל שאי מי מנתיניו יכיר בו, אך אלו, שקבלו ממנו כה הרבה, התעלמו מקיומו.

לדוגמא פה, במקום לספר "על" זה שאף אחד לא מכיר את המלך, תוכלי לתת לנו סצנה קטנה שבו "נראה" את המלך מנסה לשכור חדר במלון או משהו כזה ונותנים לו שירות בזוי כי לא היה לו כסף, ולהוסיף מחשבות או קטעי זכרונות מהזמן שבו מאבטחים היו מלווים אותו לכל יציאה וכולם העריכו אותו. ככה תעשי בכל הקטעים האחרים, (אם את רוצה עזרה עם זה תכתבי בכיף.)

"שמא מוטב היה לו לא הייתי מקים את המדינה?!" תהה לעצמו המלך. "לשם מה נצרכת מדינה אם אינה ממלאת את תפקידה העיקרי?" ושאל את נפשו למות.

זה בקשר לקטעים הלא מובנים \ ברורים.

לא הייתי מקים את המדינה?!

בדר"כ המלך לא מקים את המדינה. הוא משתלט על השלטון או מקבל אותו מאביו בירושה. וכן זה-

אם אינה ממלאת את תפקידה העיקרי?

המדינה לא ממלאת את תפקידה העיקרי? זה לא מאוד מדויק, כי המטרה של המדינה יכולה להיות שונה. המטרה יכולה להיות להרוויח כסף לקופת המדינה \ לכבוש שטחים \ להגן על האזרחים. אפשר לכתוב "מה הקטע שיש מלך אם לא מכבדים אותו?" או משהו בסגנון.

ושאל את נפשו למות.

שוב - לספר "את" לא "על". זה לא חייב להיות ארוך, אפילו מחשבה פלוס פעולה פשוטה (הוא כבש את ידיו בפניו) כבר יספרו לנו "את" הסיפור ולא ישמיעו לנו סקירה הסטורית.
מקווה שעזרתי, ומוזמנת לשאול עוד.

 

[שיבת ציון]

@שיבת ציון
אתמול העלתי אתגר כתיבה וכתבת מילים ממש יפות - מאוד שמחתי - אי שם מעבר לים ,,,,,,,
משום מה הנושא נמחק לגמרי -- מאוד אשמח אם אפשר להעלות את התיקונים שעשית בשיר שוב
אפשר כתגובה לפוסט זה

אוי, ניסיתי גם אני לחפש אותו ונראה שנמחק לגמרי.
את התיקונים כתבתי ישירות לאשכול, הן לא מועתקות לי. סליחה.


אולי תפתח אשכול חדש כמו הקודם, ובלי נדר כשיהיה לי זמן (אולי ביום חמישי) אנסה לשכתב.

 

[-חיה-]

כתבתי בערב ראש השנה, תכלס לא היה כזה צפוף

בס"ד
בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונאזין לקול שופרות
ילדים ותינוקות ישחקו תופסת
בין מחזורים לכיסאות

עוד תראי עוד תראי
כמה צפוף יהיה
בעזרת נשים השנה
עוד תראי עוד תראי
כמה רעש יהיה
ואת השופר בקושי נשמע

 

[סיפור8]

בעז"ה

בשנה שעברה
ישבנו במרפסת
ושמענו קול שופר

ילדים על מעקה
בהו במניין של עשר
ובחזן המבודד

עוד תראי עוד תראי
כמה טוב יהיה
כשבבית הכנסת ידלק שוב אור
עוד תראי עוד תראי
כמה טוב יהיה
כשלצפיפות אז שוב נחזור

 

[לרקוד על הירח]

כל זמן שנר דולק,
כל עוד הלב דופק,
אפשר עוד לתקן.
---
את הרוע שחובק,
להדביק שברי עולם בוהק.
לבנות מקש,
כן, מקש,
קן.

 

[שיבת ציון]

לפני חודש וקצת נסעתי ברכבת למקום מסוים, כשבדרך חזור היה עלי לחכות זמן רב לרכבת.
השילוב של הפרעת הקשב שלי עם המתנה ארוכה גרם לי להוציא מהתיק שלי דף אי 4 מקומט ועט, שני פריטים שאני משתדלת שתמיד יהיו איתי.
לא היה לי רעיון לדבר מה לכתוב עליו, אז הסתכלתי מסביבי. במרפסת צרה מעל תחנת הרכבת (מאד גבוהה, אפילו לא ראיתי בברור את יושבותיה), הצלחתי להבחין בשתי נשים יושבות שם.
הנחתי את הדף על הספסל המתכתי רצוף החורים, וכתבתי לעצמי את שיחתן כפי שהכתיבו לי עיני ואוזני רוחי- ממש כצופה מן הצד שאין לה מושג מעבר למה שעיניה רואות ואוזניה שומעות (מלבד הסוף, שם חרגתי קצת מכך.).
אין טעם לשאול אותי על כוונת הגיבורות או מה ארע לפני ואחרי. אין לי מושג.



הן ישבו במרפסת הצרה שבגג התחנה, אוכלות פיסטוקים ומשקיפות מלמעלה על מרוץ החיים שעוברים כרגע באי התחנה. הדי שיחתן לא הגיעו למרחוק, וקולן הסתתר ונבלע בתוך שריקות רכבת מחרישות אוזניים.

"חבל" פיצחה האחת פיסטוק גדול במיוחד ומשכה בכתפיה "ציפיתי ליותר".

"אני באמת לא יכולה" השניה נראתה כמתחננת, פני האחת נותרו חתומות.

"מי שרוצה- יכול" היא חטטה בתוך ערמת הקליפות, מחפשת אחר פרי נוסף.

"תאמיני לי שאני רוצה לא פחות ממך" ואפילו יותר, לא אמרה.

"איך אני אאמין לך?" פניה של האחת התקדרו וגיצים נורו מעיניה:
"תגידי לי, איך אני אאמין לך אם עולם כמנהגו נוהג ואת יושבת ואוכלת פיסטוקים?!".

"גם את אוכלת פיסטוקים" נסתה השניה לשמור על אדישות.

האחת ירקה קליפה ריקה מפיה: "את יודעת על מה אני מדברת".

"אני לא יודעת" פכרה השניה את ידיה ביאוש.

"אז כדאי שתדעי" האחת קמה ממקומה, מנערת את חצאיתה משאריות הפירות "וכמה שיותר מהר".

חריקת רכבת העוזבת את התחנה הוותה סיום לשיחתן.
יותר לא נפגשו, והעניינים התנהלו לשביעות רצונה של האחת עד לסיום העניין.



לא בטוחה שכל המילים מדויקות למה שכתבתי אז, פשוט זה נכתב על ספסל בתחנה- עם מלא חורים, והיו מילים שהיה ממש קשה לפענח...