בעז"ה
החדר היה מואר באור צהוב, גורם לקיר שמאחורי מייקל להראות צהבהב. מייקל עמד, ידיו קשורות באזיקים, מבטו פונה לצד, לכיוון הרצפה, לא מישיר מבט אל המצלמה שלפניו. פניו שנטו הצידה חשפו את החתך המכוער בלחיו. מאז אותה סטירה, הוא כמעט ולא הרים את עיניו אל ג'ון.
ג'ון התבונן לרגע במסך המצלמה, מוודא שהיא לא תופסת דבר מלבד מייקל והקיר שמאחוריו. לאחר רגע, הוא התחיל את ההקלטה.
קולו נשמע יציב בחלל החדר. "מה השם שלך?"
מייקל פחד. ראו זאת ממבטו, שמעו זאת בקולו. "מייקל."
"אתה יודע איפה אתה, מייקל?"
הנער התכווץ מעט במקומו. "לא."
"אתה יכול להגיד משהו לאבא ולאמא שלך. אני אשלח להם את הווידאו הזה. אתה רוצה לומר להם משהו?"
לקח רגע או שניים. מייקל עדיין לא הישיר את מבטו, אבל קולו נשבר.
"אני... אני רוצה ללכת הביתה."
-
הוא ידע שהבן של דוד ברנשטיין עומד להיות בקניון באותו היום. הוא, אמא שלו, אחותו והעוזר שלו. הוא גם ידע מתי יהיה הכי נכון לתפוס את הבחור באופן נפרד מהמשפחה שלו, ועקב אחריהם בנחת עד שהגיע הרגע הזה. וכשהוא הגיע, והנער והעוזר נכנסו לחדר השירותים של הקניון, הייתה כבר סגריה דלוקה תקועה מתחת לחיישן עשן באחד המסדרונות הפנימיים הסמוכים.
האזעקה הגיעה דקה ורבע לאחר מכן. ועל אף שהרעש מחריש האוזניים תמיד מצליח להעלות חרדה באופן כללי, הרי מכיוון שאנשים לא ממהרים מטבעם לברוח מכל אזעקה במקום ציבורי, ג'ון זירז את האפקט כשנכנס לחדר השירותים ואמר בקול: "חבר'ה, יש שריפה בקניון. מפנים את כולם. אנחנו מבקשים מכולם לצאת, בצורה רגועה ומסודרת."
אנשים האמינו לו. לקולו הסמכותי, לחולצתו הכחולה-כהה, על אף שלא שמו לב שאין עליה שום סמל או תג, לתנועותיו היציבות. ולבסוף, לאחר שנהרו כולם החוצה, ממלמלים ביניהם בבלבול וחרדה קלה, נותר שם, מחוץ לתאי השירותים, רק אדם אחד מלבד ג'ון.
"מייקל," העוזר, אדם עם כובע שחור וחליפה, היה נשמע לחוץ. הוא עמד מחוץ לתא השירותים, מנסה לגבור בקולו על האזעקה החדה. "מייקל, אנחנו צריכים לצאת."
ג'ון ניגש אליו. "מה קורה?" הוא שאל עם שמץ של חיוך אדיב.
"אני מחכה-"
אבל ג'ון לא חיכה לשמוע למה הוא מחכה. בידו האחת הוא תפס את זרועו של העוזר, ובזרוע השניה הקיף את צווארו וחנק אותו בכח. פניו של האיש האדימו והוא חרחר, מנסה בכל כוחו להשתחרר מהלפיתה החונקת, אבל אחרי כמה רגעים מאבקו נחלש, עד שאיבד את ההכרה. ג'ון אחז בגוף הרפוי וגרר אותו לאחד מתאי השירותים, בדיוק כאשר שמע את המנעול של השירותים הסמוך נע על צירו.
מייקל יצא מתא השירותים, וג'ון, מתנשף מעט ממאמץ הסחיבה של האדם המעולף, ניגש אליו, מחייך. מייקל השיב מבט מבולבל. עיניו נעו כה וכה בחדר השירותים הריק, שמרבית מתאיו היו סגורים, מנסות לתור אחר האדם המוכר לו.
גם ג'ון היה מופתע. הוא ידע שהבן קצת מוגבל, הוא גם ידע שיש לו עוזר בתפקודים היום-יומיים. אבל מהמבט של הנער בן השש עשרה, מהיציבה שלו, מהאופן בו עמד כל כך חסר אונים מול המתרחש- היה ברור מאד שלא מדובר באיזו מוגבלות מעורפלת. הילד היה ללא ספק על הרצף האוטיסטי.
אבל להרהר בזה הוא יוכל גם אחר כך. כעת הוא צריך לצאת איתו מכאן, וטוב רגע אחד קודם. "זה בסדר," הוא אמר בחיוך קל ובנשימה מעט מהירה עדיין, "הכל בסדר. יקי היה חייב ללכת, ואמא שלך אמרה לי לבוא לקחת אותך. יש אזעקה, אז אנחנו צריכים לצאת עכשיו. בוא, תן לי יד, ואני אקח אותך לאמא שלך, טוב?"
מייקל עדיין היה נראה מבולבל, אבל כמי שכל חייו למד להתנהל בעולם רק על ידי עזרת מבוגר אחראי, גם הפעם הוא הניח לג'ון להוביל אותו. האזעקה המפחידה נעצרה בדיוק כשיצאו מהשירותים, אבל הרעש וההמולה של האנשים שהיו בקניון, הדיבורים שהתערבבו באוזניו וכמויות הדמויות שהיו מול עיניו גרמו לו ללכת צמוד יותר לג'ון.
ג'ון שיחרר אל הנער שלצידו חיוך מעודד, שלא שידר כלל את המתח שחש. הוא לא ידע בדיוק להיכן הלכו האמא והאחות בכל הבלאגן הזה, ומספיק מבט אחד שלא היה בתכנית, כדי שהכל יפול. "כל הכבוד," הוא שיבח את מייקל, תוך כדי שהתקדמו במהירות בין האנשים, "הנה, אנחנו כבר מגיעים."
הם יצאו מהיציאה הצדדית של הקניון, שם חיכתה מכונית הג'יפ הלבנה של ג'ון. הוא הוביל את מייקל אל המושב שליד הנהג, פותח עבורו את הדלת. מייקל התמהמה לרגע, לא מבין מה עליו לעשות, וג'ון משך אותו בידו קדימה, דוחף אותו בצורה מכאיבה מעט אל המושב, וסגר מאחוריו את הדלת. לאחר רגע עלה הוא בעצמו למושב הנהג, ולחץ על הגז.