"וירֵעו אותנו המצרים".
מהו 'וירֵעו אותנו'? היה אמור לכתוב 'וירעו לנו'!
אלא 'וירעו אותנו' - שעשו אותנו רעים.
אנחנו יכולים לסלוח, איכשהו, בדוחק, לחברות התחבורה, על שצופפו אותנו, על שזלזלו, שהתעלמו, שהעמידו אותנו שעות בשמש הקופחת ובמטר הזולף.
אבל איך נסלח להם על שהפכו אותנו לרעים.
על חרב איש באחיו ובאחותו, שהם גרמו לנו לשלוף.
על קוצר הרוח הקיצוני ששורר באוטובוסים שלנו לפעמים, תוצאה ישירה של הסבל היומיומי והנורא.
כמי שנוסעת כל יום בבית משוגעים תחבורתי (או הולכת קרוב לחצי שעה ברגל, בתור תחליף הולם), אני מרגישה שזה מה שהכי גרוע.
השיסוי הזה שלנו אחד בשני.
זה שהתחלנו לכעוס. לריב. לזלזל.
לא כולם, ולא תמיד, ויש הרבה אוטובוסים נפלאים שכל נוסעיהם מתאמצים למצוא מקום לכל אחד כולל עגלות, ונערות ישראל הכשרות מסייעות ככל יכולתן.
וממש בבחינת חוד המחט מספיק לשני אוהבים, היו פעמים שנדהמתי ממספר העגלות שהצליחו להשתחל לאוטובוס אחד, כשכל הנוסעות רצו לעזור אחת לשניה. את תיכנסי רגע פנימה עם היויו, אתה אדוני תזוז בבקשה קדימה, את עם המקלרן יכולה לעבור ל'אקורדיון' ליד היויו... ושש-שבע עגלות נוסעות בשקט ובשלווה.
אבל בפעמים אחרות, זה לא קורה. פלונית אחת עם עגלת תאומים חוסמת כל מעבר, שני נוסעים נוספים לא מוכנים לזוז, ונשים עם עגלות נשארות בתחנות. האוירה קשה. לא ראו איש את אחיו.
ואם הייתה יוצאת מחאה גדולה ומרה נגד התח"צ, את הסעיף הזה הייתי כותבת בראשה באותיות זורחות.
קראו את האשכול. תראו כמה אמוציות. כמה זעם.
איך גרמתם לנו, הטובים והענוגים, להגיע למצב הזה.
איך הפכתם אותנו לרעים. או לנחשדים כרעים.