דיון על המלחמות של הסופר במחזאי

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
די מתפלאת לראות את הנטייה החד משמעית כאן. חשבתי שיהיה פה פיר קייס, מסתבר שהבמה מוטית נחרצות :)
אישית, הנימוקים המסודרים כאן עוד לא הצליחו לשכנע אותי שספר עוצמתי יותר מסרט. שוכנעתי שספר מספק יותר דמיון, שוכנעתי שספר מאפשר יותר מרחב פעולה, אבל עוד לא הגעתי למסקנה שספר מספק חוויה חושית עזה יותר.
למה דמיון חשוב כדי ליהנות חושית?

ספרים הם טובים, הם מציתים את הדמיון. נכון. אבל שאלה לי אליכם, כמה מכם בוכים מספר? כמה מכם מכים אגרוף זועם מפרק מכעיס? כל מי שמסיים יותר מחמישים אחוז מספריו כשהוא מטושטש והלום - שיצביע.
ספר קוראים על הספה, עם מסטיק ורגל על רגל. סרט אי אפשר. בסרט בוכים, צועקים, מתרגזים. סרט מסיימים עם עיניים מזוגגות וכוכבים בחלל. לא כך?
לא רוצה להרוס, אבל יש כאלה שספר וסרט מגיעים אצלם תמיד לאותה נקודה - :sleep::sleep::sleep::sleep::sleep:
לא אמרתי שמות.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה

ברור שסרט מוצלח יותר מבחינת חוויה חושית... אבל השאלה איך אנחנו הכותבים מתמודדים עם זה, יוצאת מתוך הנחה שחוויה חושית היא מה שאנחנו מחפשים שכשאנחנו קוראים ספר או צופים בסרט- וזה לא נכון. אנחנו מחפשים חוויה שנוגעת לנו ברגש או בשכל.

ובמקום הזה יש הרבה נקודות שרק בספר אפשר להפיק, כמו שאמרו לעיל. והנה סצינה יפיפיה שיכולה להמחיש את זה:
"עיניה של חוה מושפלות אל השטיח; ההחלטה אם לקומם את ביתם מן ההריסות אינה פשוטה וטבעית כל כך, ודרושה כמות עצומה של אומץ ואמונה כדי לקבל את העובדה שעדיין, על אף כל מה שחלף, ולמרות כל מה שהשתנה- היא עדיין מחצית הנשמה שנשלחה לעולם כדי לסייע לנשמתו של גדליה למלא כראוי את תפקידה.
היא לא ידעה זאת כאשר פסעה אל חופתה, לא דמיינה שזה יהיה המסלול שבו יצעד התלמיד חכם איתו זכתה להקים את ביתה, אבל גם אם היא הביטה אל העתיד כעיוורת, קורא הדורות מראש- ידע, וכשכרך את גורלותיהם יחד, נתן לה תפקיד שהיא מסוגלת למלא ובהצלחה." מ. קינן, אדמה פראית, ע' 494
גם אם נכניס כזאת סצינה לסרט, ונראה את הנחישות והכאב שבעיניה וכו', לא נוכל לעבור איתה את התהליך הפנימי ולקבל את התובנה העמוקה.
יש עוד דרכים להניע את רגשות או מחשבות הקורא ושניתן להפיק רק בספרים,
בספר הנ"ל- יש חוסר וודאות בנוגע לזהותה של הדמות הראשית לאורך כל העלילה..
אבל נקודה לא פחות משמעותית- ספר זו פלטפורמה זולה יותר ונגישה יותר ליצירה.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
די מתפלאת לראות את הנטייה החד משמעית כאן. חשבתי שיהיה פה פיר קייס, מסתבר שהבמה מוטית חד משמעית :)
למשל למה הדבר דומה:
לאדם הנכנס לקבוצה, בה כולם מתמטיקאים, וישאל אותם מה הדבר הכי שימושי בעבודה.
חד משמעית, הם יענו - גזירת פונקציה.
וכל ניסיון לחפש אי מי שיענה "צבת" - לא יצלח.

שאלה כזו יש לסקור במקום בו יש יותר מזן אחד של אנשים.
ספרים הם טובים, הם מציתים את הדמיון. נכון. אבל שאלה לי אליכם, כמה מכם בוכים מספר? כמה מכם מכים באגרוף זועם מפרק מכעיס? כל מי שמסיים יותר מחמישים אחוז מספריו כשהוא מטושטש והלום - שיצביע.
ספר קוראים על הספה, עם מסטיק ורגל על רגל. סרט אי אפשר. בסרט בוכים, צועקים, מתרגזים. סרט מסיימים עם עיניים מזוגגות וכוכבים בחלל. לא כך?
ובכן, כל התיאורים המדוברים כאן כשייכים לסרט - קורים לי בספרים, ורק בספרים.
אני עומדת על דעתי שזה עניין אישי לחלוטין. כל אחד חווה את הקריאה אחרת, ואת הצפייה אחרת.
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
בעיני ספר הוא הרבה יותר מעביר רגשות ומסעיר מסרט. בסרט את הגיבור מגלם שחקן, ולאורך כל הסרט, כמה שהגיבור ירגש אותי, אני עדיין רק צופה מבחוץ.
בספר לעומת זאת, הגיבור, שאת פניו הסופר מצייר ממש במטושטש, אני יוצרת. ויותר מזה - ואולי בגלל זה - הגיבור הופך להיות אני. אני מרגישה שאני זאת שקופצת כרגע מקומה שנייה ושוברת רגל, אני זאת שנפרדת מחברה קרובה כל כך, אני זאת שזוכה בתחרות... כי אני מייצרת את המציאות ומנגישה אותה לעצמי.
וכמו שכבר כתבו קודם, כן, בוא נודה בזה. לספר יש הרבה הרבה יותר סאב-טקסט מסרט. והבנת העלילה משתנה מאחד לאחד, כמו שיר כמעט, בגלל זה.
בדרך כלל סרט הוא משהו קליל יותר וספר 'כבד'. -זה בגלל שבספר (טוב) אתה כל הזמן מפעיל את הראש. בסרט אתה מקבל מה שנותנים לך וזהו.
 

AtArA R

תוכן. אש.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
בעיני ספר הוא הרבה יותר מעביר רגשות ומסעיר מסרט. בסרט את הגיבור מגלם שחקן, ולאורך כל הסרט, כמה שהגיבור ירגש אותי, אני עדיין רק צופה מבחוץ.
בספר לעומת זאת, הגיבור, שאת פניו הסופר מצייר ממש במטושטש, אני יוצרת. ויותר מזה - ואולי בגלל זה - הגיבור הופך להיות אני. אני מרגישה שאני זאת שקופצת כרגע מקומה שנייה ושוברת רגל, אני זאת שנפרדת מחברה קרובה כל כך, אני זאת שזוכה בתחרות... כי אני מייצרת את המציאות ומנגישה אותה לעצמי.
איזה כיף שניסחת כ"כ טוב את מה שדגדג לי בראש כל הזמן.
ספרים הם טובים, הם מציתים את הדמיון. נכון. אבל שאלה לי אליכם, כמה מכם בוכים מספר? כמה מכם מכים באגרוף זועם מפרק מכעיס? כל מי שמסיים יותר מחמישים אחוז מספריו כשהוא מטושטש והלום - שיצביע.
ספר קוראים על הספה, עם מסטיק ורגל על רגל. סרט אי אפשר. בסרט בוכים, צועקים, מתרגזים. סרט מסיימים עם עיניים מזוגגות וכוכבים בחלל. לא כך?
לא. לא כך.
לא אצלי, לפחות.
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
זה די פשוט,
כשמדובר על סצנות אקשן אין תחליף לקולנוע, וכשמדובר על דרמה ורגש אין תחליף למילה הכתובה.
התיאור של סצנות אקשן בספרים הוא מאד מסורבל, גם אצל הסופרים הכי טובים, כשתיאור של קרב מגע בן חצי דקה, יכול לקחת עמוד שלם בספר ולעייף את הקורא.
לעומת זאת, בקולנוע אי אפשר באמת לפרט את הרגשות שעולים בליבו של הגיבור, אלא אם כן יש סוג של קריינות. מקסימום אפשר להראות הבעות פנים מסוימות, שהצופה אמור להבין מתוכן מה מרגיש הגיבור.
ספר קוראים על הספה, עם מסטיק ורגל על רגל. סרט אי אפשר.
סרט רואים במחשב או בקולנוע, עם מסטיק או עם פופקורן ורגל על רגל.
 
נערך לאחרונה ב:

אינספריישן

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
אפשר להראות הבעות פנים מסוימות, שהצופה אמור להבין מתוכן מה מרגיש הגיבור.
מה שכן נותן מקום לחרות ופרשון הצופה.
תיאור של סצנות אקשן בספרים הוא מאד מסורבל
ניתן לספק אקשן, ואפילו אקשן טוב, אך פעם-פעמיים בספר. כתיבה תזזיתית, שורות קצרות, תיאור צולף - כל אלו מוזגים דרמה במילים. ועדיין, סרט חזק יותר.
כשמדובר על סצנות אקשן אין תחליף לקולנוע, וכשמדובר על דרמה ורגש אין תחליף למילה הכתובה.
השאלה איך כן ניתן להביא כל מדיה לשלמות.
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
מה שכן נותן מקום לחרות ופרשון הצופה.
יש בזה כללים די קבועים.
מצד אחד זה חסרון של המדיה הקולנועית - שמי ש'חדש בעסק' לא יבין מה קורה כאן, ומצד שני זו מעלה - אתה מתרגל להבין דבר מתוך דבר, לא כמו בספרים שמאכילים אותך בכפית.
השאלה איך כן ניתן להביא כל מדיה לשלמות.
אפשר להביא מדיה לשלמות האפשרית בה, אבל כמו שאומרים - לפעמים תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים.
 

אינספריישן

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
לא כמו בספרים שמאכילים אותך בכפית
זה ז'אנר כתיבה. לא חייבים לפרט עד כדי כך את המציאות, כמו שבסרט השחקן לא יאמר: "אני עצוב כי ננטשתי".
אפשר להביא מדיה לשלמות האפשרית בה
אם כך, האם ספר יכול להשתוות ולעלות על סרט בקטעי אקשן?
מהי השלמות בקטע שכזה?
איך מביאים אקשן בצורה מדויקת ולא טרחנית?
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
זה ז'אנר כתיבה. לא חייבים לפרט עד כדי כך את המציאות, כמו שבסרט השחקן לא יאמר: "אני עצוב כי ננטשתי".
המהות של ספר היא התיאור, והמהות של סרט היא ה'שוטים'.
אם כך, האם ספר יכול להשתוות ולעלות על סרט בקטעי אקשן?
כפי שאמרתי, קשה להאמין שזה אפשרי.
מהי השלמות בקטע שכזה?
סופר טוב יכול להביא את הספר מחמישים נקודות למאה, אבל סרט יתחיל מ-1000.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בספר לעומת זאת, הגיבור, שאת פניו הסופר מצייר ממש במטושטש, אני יוצרת. ויותר מזה - ואולי בגלל זה - הגיבור הופך להיות אני. אני מרגישה שאני זאת שקופצת כרגע מקומה שנייה ושוברת רגל, אני זאת שנפרדת מחברה קרובה כל כך, אני זאת שזוכה בתחרות... כי אני מייצרת את המציאות ומנגישה אותה לעצמי.
וכמו שכבר כתבו קודם, כן, בוא נודה בזה. לספר יש הרבה הרבה יותר סאב-טקסט מסרט. והבנת העלילה משתנה מאחד לאחד, כמו שיר כמעט, בגלל זה.
מעניין. בדיוק השבוע אמרה לי מישהי את כל זה - אבל הפוך. כך היא מרגישה רק בסרט, וממש לא בספר.
"בספר, הכותב מחליט בשבילי מה יקרה לגיבור. זה בסך הכל דפים שאני קוראת מבחוץ מה שמספרים לי. בסרט - אני עם הגיבור. אני חלק ממנו, וחווה איתו את הסצנות."
אולי זה כיוון שהיא שחקנית, וכאן מדברים סופרים?
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
אבל שאלה לי אליכם, כמה מכם בוכים מספר?
באופן אישי - בלוטות הרגש שלי הרבה יותר מתעוררות מחומר כתוב מאשר ממדיה קולנועית.
ולא רק מהסיבה הפשוטה, שמדיה קולנועית [כמעט] לעולם לא תראה 'שידור חוזר' של מה שבאמת קרה, אלא לכל היותר תביא שחקנים מקצועיים שישחקו 'כאילו'.
 

אינספריישן

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
המהות של ספר היא התיאור, והמהות של סרט היא ה'שוטים'.
ובכל-זאת, לא חסרים כותבים חכמים שיודעים לתת לקורא תחושה אינטליגנטית ומשאירים המון ספייס לפענוח ומחשבה אישית.
באופן אישי - בלוטות הרגש שלי הרבה יותר מתעוררות מחומר כתוב מאשר ממדיה קולנועית.
ולא רק מהסיבה הפשוטה, שמדיה קולנועית [כמעט] לעולם לא תראה 'שידור חוזר' של מה שבאמת קרה, אלא לכל היותר תביא שחקנים מקצועיים שישחקו 'כאילו'.
סרט יכול להנגיש רגש דק ועדין, שחבוי הרבה פעמים עמוק בסאב-טקסט.
אולי הסוד נעוץ בגיוון...
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
וכמו שכבר כתבו קודם, כן, בוא נודה בזה. לספר יש הרבה הרבה יותר סאב-טקסט מסרט. והבנת העלילה משתנה מאחד לאחד, כמו שיר כמעט, בגלל זה.
בדיוק הפוך. מהותה של פרוזה היא תיאור האירועים והרגשות, והסרט יכול רק להראות פעולות והבעות פנים.
בדרך כלל סרט הוא משהו קליל יותר וספר 'כבד'. -זה בגלל שבספר (טוב) אתה כל הזמן מפעיל את הראש. בסרט אתה מקבל מה שנותנים לך וזהו.
יש המון סוגי סרטים - אימה, דרמה, אקשן, דוקומנטרי, קומדיה, ועוד, ואין להקיש מז'אנר אחד למשנהו. ובסרט אתה צריך הרבה יותר להפעיל את הראש כדי להבין מה בעצם קורה כאן.
ספר זו פלטפורמה זולה יותר
:rolleyes:
יותר קל למצוא סרטים ברשת מאשר ספרים...

דרך אגב - הערה קטנה על שם האשכול:
כמדומני ש'המחזאי' קיים רק בתיאטרון, ואילו בקולנוע - שעליו דנים באשכול - יש תסריטאי ובמאי.
 

אינספריישן

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי

מרים יעל

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
איור וציור מקצועי
זו אכן בעיה קשה. עדיין לא עמדתי על התשובה- האם זה באמת בלתי אפשרי, או שעוד לא מצאנו את הכותב המושלם?

כרגע, אני נוטה להסכים שסרט מספק חוויה חושית חזקה יותר, אבל ספר משאיר רושם לטווח ארוך יותר. כמובן במקרה ששניהם טובים.
אבל יש בשני התחומים ז'אנרים שונים מאד, ככה שיצא לי לצפות בדברים שהשאירו עליי רושם הרבה יותר מספר, וכן להפך. באופן כללי קשה לסווג אמנות, אני חושבת.

אם כי אני חייבת לומר כי לעיתים קרובות חוויית הקריאה היא אקסקלוסיבית יותר- זה אשכרה חוויה שלא תתורגם באותו אופן לאף קורא אחר. הרי כל אחד מאתנו מפרש את התיאורים שבטקסט בצורה קצת שונה. חשבתם על זה?
 

AtArA R

תוכן. אש.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
הכל נכון, אבל זה-
חוויית הקריאה היא אקסקלוסיבית יותר- זה אשכרה חוויה שלא תתורגם באותו אופן לאף קורא אחר.
אשכרה חוויה אקסקלוסיבית... נתקע לי משו בגרון:sneaky::sne:
 

GRN

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עיצוב ואדריכלות פנים
די מתפלאת לראות את הנטייה החד משמעית כאן. חשבתי שיהיה פה פיר קייס, מסתבר שהבמה מוטית נחרצות :)
אישית, הנימוקים המסודרים כאן עוד לא הצליחו לשכנע אותי שספר עוצמתי יותר מסרט. שוכנעתי שספר מספק יותר דמיון, שוכנעתי שספר מאפשר יותר מרחב פעולה, אבל עוד לא הגעתי למסקנה שספר מספק חוויה חושית עזה יותר.
למה דמיון חשוב כדי ליהנות חושית?

ספרים הם טובים, הם מציתים את הדמיון. נכון. אבל שאלה לי אליכם, כמה מכם בוכים מספר? כמה מכם מכים באגרוף זועם מפרק מכעיס? כל מי שמסיים יותר מחמישים אחוז מספריו כשהוא מטושטש והלום - שיצביע.
ספר קוראים על הספה, עם מסטיק ורגל על רגל. סרט אי אפשר. בסרט בוכים, צועקים, מתרגזים. סרט מסיימים עם עיניים מזוגגות וכוכבים בחלל. לא כך?
וודאי שסרט מספק חוויה חושית עזה יותר, כי הוא מעסיק בפועל את חוש הראיה והשמיעה.
ספר, לעומת זאת, אינו משתמש בחושים כלל. הוא בסך הכל אותיות שחורות על דפים לבנים. הקורא הוא זה שמחייה את הסיפור בדמיונו.
אפשר אולי לומר שהסופר הוא התסריטאי והקורא הוא הבימאי. אפשר גם לומר שהתפקיד של הבימאי ביצירת הסרט משמעותי לא פחות מתפקידו של התסריטאי. עצם העובדה שהקורא משחק תפקיד ביצירת הסיפור הופכת את הסרט למשמעותי יותר עבורו.

אמור מעתה, סרט הוא חוויה חושית עזה יותר, אבל ספר הוא חוויה עמוקה יותר ולכן גם משמעותית יותר.

יתכן, אגב, שזה גם תלוי בחשיפה לסרטים.
יתכן, שמי שראה בחייו סרטים בודדים חווה אותם כמשמעותיים יותר, בגלל חד הפעמיות של החוייה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  105  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה