לא מצליחה להבין את העמדה שלך בעניין, ממה שכתבת.
בכל אופן אצלינו בבית יש באמת פתיחות מאד גדולה בדיבור. משהוא שלא ראיתי בהרבה בתים אצל חברות. (היו כמה שהיה) ואני נהננת מזה עד היום! הידיעה שמשום שאלה ההורים שלי לא הזדעזו ולכל דבר יהיה להם תשובה מאד מרגיעה.
הייתי שואלת שאלות בשביל חברות שלי... והיתה לי חברה שהיתה באה לפעמים סעודות שבת אלינו....
העמדה שלי בקצרה.
לא כל נושא מתאים לפתוח בפני כל גיל.
ופתיחות בנושאים שאינם מתאימים אינה מראה על חוכמה מיוחדת או בגרות.
אני מסכימה חלקית עם
@Tamarit , למרות שאני קוראת בשקיקה את ספרייך,
@ליבי קליין .
בספרים הראשונים יש המון התמקדות בכאב ככאב. אולי זה מסביר גם את הצמאון ה"צהוב" של הצעירות לקרוא אותם. (תראי את האינפלציה כאן באשכול...)
יש משהו בכאבים: חולים, גירושין, אסונות, משברים- שמסעיר את הנפש ומושך אותה.
מצד שני, זאת תנועה לא בריאה- לחיות תמיד בתוך הסבל, בתוך הכאילו חיפוש אחר הקושי הבא שתכף יצוץ ומתוכו יתגלה אור האמונה.
בחיים האמתיים, שאגב- הם לפעמים קשים
יותר מהחיים המתוארים בספרים, יש הרבה קושי, נסיונות, משוכות, אבל יש גם ימים רגילים, פשוטים, שיש בהם צחוק, שמחה, ילדים על נדנדה בגינה ובעל לשוחח איתו בנחת.
את הימים הרגילים האלו לא תקראו בספרים. כי הם משעממים, כי הם לא נותנים לקורא שום חוויה של ריגוש.
אבל ספר ש"מציג את החיים", הוא בעצם חוטא לאמת בכך שהוא מציג רק את הקושי, ומתעלם מהאור.
שוב- "אור"- אין הכוונה לברית מרגשת של יתום או ניצול פיגוע שהבריא. אפילו לא לתפילה מסעירה או אמונה מטלטלת.
"אור" הם החיים הכי פשוטים, הרגעים הקטנים שהנפש שלנו צריכה ללמוד להתעסק בהם, לשאוב מהם כוח.
חושבת שעם הזמן זה קצת השתפר, בספרי ההמשך.
ואישית, אשמח לראות עוד מהמגמה הזאת, של חיים אמתיים שהקושי הוא לא הנושא בהם, החיים הם הנושא, ויש בהם מהכול: מהשמחה, מההתמודדות, מהרגילות.
בגדול מסכימה עם מה שכתבת, רק אחדד 2 נקודות שהעלת כאן.
1. העניין הרגשי שצוין כאן ביחס לגיל הוא נכון, בגילאי הבגרות הרבה פעמים הרגש פחות מפותח בכיוון הזה, הוא הרבה יותר מחוספס, ילדה בת 5 יכולה לבכות שעות על חברות שנפרדו וצקצק 2 שניות על אדם מעיר שחלה אנושות.
זה חלק מההתבגרות שהיא חצי ילדה חצי אישה, והכל עדיין מעורבב מדיי ולא מסודר.
מה שכן חשוב לציין שקהות רגשית יכולה להגיע בכל גיל, תלוי בדפוס החיים, אדם שלא טעם קושי מהותי בחייו, לא יבין מהו, ולכן ילדה/בחורה/אישה כזו, כשתקרא את הספרים האלו, או שהיא תחטוף טראומה שיש כאלו דברים-די נדיר.
או שהיא פשוט תסתכל על זה כעוד סיפור מרתק ומלא אקשן, לעומתה מישהי אחרת, שקצת יודעת קושי מהו, תקרא גם את מה שכתוב בין השורות, וזה לפעמים כתוב שם יותר מידיי!
2.
@ליבי קליין יקרה!
אין לי ספק שהספרים שלך אכן מרתקים ומיוחדים במינם!
מה שכן, 2 נקודות שהפריעו לי מתחילת הספר הראשון.. אחת מהן זה מה שציינה
@דדד אחוז הקושי בספרים הוא גדול פי כמה וכמה לעומת אחוז השמחה והטוב,
אני לא מצפה שתתחילי לכתוב מה קרה בכל יום, ואיך פתאום הם גילו את השמש שזורחת בכל בוקר,
אבל ציפיתי שלפחות אחרי שעברנו את כל הקושי של מאיר וגיטי נשמח איתה קצת יותר כשהיא התחתנה,
ולא עמוד וחצי בסוף הספר..
כנ''ל עם נטע וחנוך, גיטי ויותם, לייבי ואסתי..
ג.נאות לא קראתי את כ---ל הסדרה, אבל מספיק ספרים כדי לחכות ולהבין שהסתפקת בחצאי העמודים האלו.
אני חושבת שזה לא היה כ''כ נורא אם היינו מחייכים קצת יותר אחרי סיפר מורכב שכזה.
ואם שאלת מה הנקודה השניה...
את זה אני מסייגת כי לא קראתי את כל הספרים, אז אולי השתנו דברים מאז,
אבל זה די פשוט שהכל נשאר בתוך המשפוחה...יותר מידיי בפנים. גם האדם הכי רחוק שיש בסוף הופך לחסיד נלהב.
וזה קצת קיצ'י, אולי תתני קצת מקום לעוד..
אני רק מוסיפה כאן עוד נקודה- אין חובת קריאה על הספרים שלי.
מי שלא אוהבת,
מי שהטרגדיות מכבידות עליה,
מרגישה שעצוב לה מדי,
מעצבן אותה לפגוש דמויות מספרים קודמים,
ועוד כהנה וכהנה,
מוזמנת, בשמחה וברצון, לסגור את הספר ולעבור לספרים של סופרות אחרות.
אני יודעת לקבל ביקורת עניינית שמגיעה ממקום בונה,
אבל אל תנסו לשנות את הסופרת לטעמכם האישי, כי מתחשק לכם גם לקרוא אותה, וגם לקרוא על מה שאתם אוהבים ונחמד לכם.
אני דווקא רציתי לשאול מכיוון אחר, אם זה אפשרי...
איך את מגיעה לכל זה? האם יש לך מטרה כלשהי בהעצמת הקושי בספרים?
בתור בנ''א שכותב את הספר, מסתמא את חיה את זה הרבה יותר מאתנו.. זה לא קשה?
יצא לי להכיר מישהי אחרת, שכתבה לפני יותר מ20 שנה ספר בסגנון הזה, לאחר הספר השני שהיה האחרון בסדרה, היא לא הצליחה להמשיך ואנשים לא קראו..
היום לצערנו המצב שונה ממה שהיה אז,
מסקרן אותי לדעת האם זה מה שפתח את הקהל לקרוא יורת בסגנון הזה?
מלבד זה שזה כשרון נדיר, היכולת שלך להיכנס לכל התמודדות לפרטי פרטים, כאילו את זו שעוברת הכל יחד ח''ו..
סורי על התגובה הארוכה...