סיפור בהמשכים- לפי הערה נבונה.

[דוכסוסטוס]

2248213002321

אני חושש שהסיפור נזנח לטובת קהל החידונאים באיש את רעהו.

 

[מ"ם]

למה נזכרתי בזה?

https://www.prog.co.il/threads/אני-יודעת-שכבר-התריעו-על-זה-אבל.402672/

 

[יוצרת כתיבה]

אני צריכה פניות לכתוב, ומה לעשות שאין לי אות לאחרונה (מסיבות משמחות, אל דאגה) מקווה ששכלי יתיישב עלי במהרה...

 

[מ"ם]

מסיבות הן בד"כ משמחות. אין דאגה.

 

[יוצרת כתיבה]

מסיבות הן בד"כ משמחות. אין דאגה.

לא מסיבה, אלא סיבה. נולד לי אח השבוע, וכבת בכורה למשפחה ברוכה בלהר"ע, אני חייבת להתגייס...

 

[מרחבית]

לא מסיבה, אלא סיבה. נולד לי אח השבוע, וכבת בכורה למשפחה ברוכה בלהר"ע, אני חייבת להתגייס...

מזל טוב! הרבה שמחה ונחת!

 

[יוצרת כתיבה]

הקפצה

 

[יוצרת כתיבה]

חזרתי סוף סוף, ומחכה לתגובות שלכם... שימו לב לשינוי חשוב בקטע הבא: במקומות שכתוב ג'ון, זה רונלד.

"הלו, ג'וני, תביא לי את האגוזים מהמזווה".

"אני כבר שם". עלה קולו העמום. "אני שולח לך בטיסה ישירה, תתכונן!" האגוזים נחתו בין זרועותיו של הטבח הראשי, שבזה הרגע עמד להתחיל בהכנת עוגת הדגל של מסעדת "אריסטוקרט" . העוגה שמושכת לקוחות רבים, ומצדיקה את עצם קיומה.

מבט חטוף הספיק לטבח המנוסה להודיע: "תביא לי חבילה חדשה. יש כאן רק ארבע מאות גרם".

"אין." עלתה תשובתו הלקונית של ג'ון.

הטבח כמעט ואיבד את עשתונותיו, המפורסמים לתהילה אף הם. "בוטנים יעזרו לך?" צעק ג'ון, מנסה לגבור על רעש המכונות.

"רעיון מצוין, רואים שאתה העוזר שלי כבר חמש שנים". החמיא הטבח ליכולותיו שלו עצמו באיתור כוח אדם.

"לא יקרה שום דבר אם בעוגה יהיו מאה גרם בוטנים קצוצים, באמת שלא". מלמל לעצמו בהחלטיות, מפעיל בהינף יד את מעבד המזון התעשייתי.

צוות המטבח חזר לעבודת השגרה.

אחרי חצי שעה כבר הייתה העוגה בתנור.

פרק ד'

בהווה.

אן הביטה סביבותיה. למרות הפעמים הרבות ששהתה במסעדה, תמיד אהבה להתבונן ולבחון כל פרט.

מפינה נסתרת בקעה מנגינת פסנתר רוגעת, שהושמעה מזוג רמקולים מעוצבים, שהוטמעו במראה הכללי. נורות נסתרות שלחו את מבטיהן לכל עבר. רצפת הפרקט הבהיקה כתמיד, ומלצרים ענודי ווסטים זהים נעו משולחן לשולחן בקלילות.

אכן, שמה יאה לה והיא יאה לשמה. הרהרה אן בציניות. אחרי רגע נזפה בעצמה. אם את רוצה להיות כל כך ביקורתית, פשוט אל תיכנסי למסעדה. היי ביקורתית כלפי עצמך בלבד. כאילו שאת משלמת על השהות כאן...

"אל תדאגי, משלמים לו היטב". אמרה לילי, שעקבה אחרי מבטה של אן. הן פרצו בצחוק מהוסה. בתור חברות ותיקות ונאמנות, הן שידרו על אותו גל, או לפחות ניסו...

"בבקשה, הנה ההזמנה שלכם". הגיש להן מלצר חייכן את צלחות החרסינה היוקרתיות.

"העוגה במתכון הרגיל, נכון?" וידאה אן.

"הכול בסדר, המתכון הרגיל והקבוע". ענה המלצר שחיוכו על פניו והתרחק משם.

"נדמה לי שהוא עובד בכלל במטבח". לחשה אן ללילי, וזו משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אולי היה חסר להם מלצר, מה אכפת לי? העיקר שלנו יש שירות".

אן שיקעה את הכפית בעוגה, והכניסה את הביס הראשון לפיה.

קול שקשוק הכוסות המנומס נדם באחת לשמע חבטה עמומה. המבטים הופנו בגניבה לכיוון מוקד ההתרחשות. אחד הנוכחים קם ממקומו במהירות.

המזוקן קינח את פיו מעדנות, והתחמק מהמסעדה. הפלאפון צלצל. "נו, איך הבלאגן שעשית?" גיחך בן שיחו.

"חגיגי ביותר". סקר האיש את סביבותיו, והתרחק מהמסעדה "אתה יודע. אמבולנסים, ניידות משטרה. את זה אני אוהב".

"האיש מעבר לקו הצטחק. רונלד הרחיק את המכשיר מאזנו ואמר בחוסר שביעות רצון: "אתה יודע מה המוטו שלנו, נכון?! מקצוענות קרה ומחושבת. את הצחוק המבחיל שלך תשמור לבית, למשפחה שאין לך." סיים בבוטות, וניתק. פניו שבו לעטות את הבעתן הרגילה. ניידות החירום כבר עזבו את זירת האירוע. הוא רק הוציא בזהירות את שקית הבטנים מכיסו, וחייך בשביעות רצון.

וי דמיוני סומן. המשימה הראשונה הושלמה.


למחרת, הופתע הטבח הראשי לגלות את מכתב ההתפטרות הענייני. הוא רק הניד בראשו בחוסר שביעות רצון. "חבל, הוא היה עובד מעולה. קשה היום למצוא אצל הצעירים האמריקניים אדם עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך"...

למחרת כבר התפרסמה מודעת דרושים. מסעדת "אריסטוקרט" סיימה את תפקידה. במיוחד בעיניו של רונלד...


בית החולים הענק וידוע השם היה עמוס, כמו בכל יום ראשון. שיכורים מתקוטטים, ילדים שנפצעו ממשחקי רחוב... הפקידה במיון כבר התרגלה לעניין. הכול כרגיל.

במחלקת "טיפול נמרץ" הייתה אטמוספירה אחרת. מוניטורים צפצפו בקול חרישי, וצוות אחיות ישב דרוך והביט במסכים. מדי פעם, הייתה קמה אחת מהם וניגשת לחולה זה או אחר. קרובי משפחה הורשו להיכנס לשהות קצרה בלבד.

"אני אומרת לך", התלחששה קארין עם איה. "עוד שניה, ואני פשוט בורחת מכאן! איזו אווירה דיכאונית!"

"תגידי, שכחת איזה מקצוע למדת? את מתחרטת אחרי כל השנים שהשקעת עד שהגעץ לתואר אחות מוסמכת?" תמהה חברתה.

"ממש לא! אני אוהבת מאוד את היכולת שלי לעזור לאנשים, לתמוך, לסייע, ומדי פעם לומר מילה טובה. אבל לא ציפיתי לכזו אווירה! במחלקת ילדים, ואפילו במחלקה האונקולוגית, יש יותר חיות מהמקום האפלולי הזה!" קולה עלה מבלי משים.

"שששש.... שלא תעוררי עלייך את חמתה של הלן! זה מה שחסר לנו, באמת. וחוץ מזה, את ממש נאיבית. לא ציפיתי לכזו אווירה... את עובדת בבית חולים, לא בלונה פארק! אם בשאר המחלקות יותר נעים לך, זה רק בונוס, לא מחויב המציאות."

"ודרך אגב, גם בטיפול נמרץ יש מקרים מעניינים." התערבה לפתע קלרה בשיחה. "החולה ההיא במיטה 13 לדוגמה!"

"מה הבעיה?" הגיבה איה באכזבה. "עוד ילדה חסרת אחריות, שלא הייתה מסוגלת להתאפק..."

"המשטרה חוששת שנסיבות האירוע פליליות!" העניין סביב השולחן גבר מרגע לרגע. קארין התעמקה בתווי פניה של חסרת ההכרה, מנסה לדלות מהם פרטים. מכשיר צפצף. אחת האחיות קמה.

"הילדה אכלה עוגה, שלפי טענת הנוכחים באירוע, ידועה כנקייה מבטנים! זה צוין בפירוש בתפריט. מסתבר שהמשפחה תגיש תביעה משפטית, זה סיפור של כמה מיליונים".

"על זה את חושבת? תאמיני לי, ההורים שלה היו שמחים מאוד לוותר על המיליונים השמנים הללו ולקבל ילדה נושמת ובריאה."

"היא יתומה. אביה מת לפני שנה", הוסיפה קלרה שלא ממין העניין.

הלן התקרבה אליהן, יורה את פקודותיה לכל עבר. צוות האחיות התפזר, וכל אחת פנתה למטלותיה.

רק אחת מהן נותרה מהורהרת.

המשמרת הארוכה הסתיימה. הצוותות התחלפו. היא ירדה אל תחנת הרכבת, וליבה לא נתן לה מנוח. כל הדרך התייסרה במחשבות, ומשהגיעה לביתה, כבר הייתה ההחלטה מאחוריה.

כעת יכלה לפנות בנינוחות ולעזור לילדיה בשיעורי הבית שלהם. ההשכבה הייתה זריזה, והיא התיישבה ליד המחשב, מקלידה במהירות מסמך ארוך.

זהו, היא ידעה. אין דרך חזרה.

 

[מ. י. פרצמן]

חזרתי סוף סוף, ומחכה לתגובות שלכם... שימו לב לשינוי חשוב בקטע הבא: במקומות שכתוב ג'ון, זה רונלד.



פרק ד'

בהווה.

אן הביטה סביבותיה. למרות הפעמים הרבות ששהתה במסעדה, תמיד אהבה להתבונן ולבחון כל פרט.

מפינה נסתרת בקעה מנגינת פסנתר רוגעת, שהושמעה מזוג רמקולים מעוצבים, שהוטמעו במראה הכללי. נורות נסתרות שלחו את מבטיהן לכל עבר. רצפת הפרקט הבהיקה כתמיד, ומלצרים ענודי ווסטים זהים נעו משולחן לשולחן בקלילות.

אכן, שמה יאה לה והיא יאה לשמה. הרהרה אן בציניות. אחרי רגע נזפה בעצמה. אם את רוצה להיות כל כך ביקורתית, פשוט אל תיכנסי למסעדה. היי ביקורתית כלפי עצמך בלבד. כאילו שאת משלמת על השהות כאן...

"אל תדאגי, משלמים לו היטב". אמרה לילי, שעקבה אחרי מבטה של אן. הן פרצו בצחוק מהוסה. בתור חברות ותיקות ונאמנות, הן שידרו על אותו גל, או לפחות ניסו...

"בבקשה, הנה ההזמנה שלכם". הגיש להן מלצר חייכן את צלחות החרסינה היוקרתיות.

"העוגה במתכון הרגיל, נכון?" וידאה אן.

"הכול בסדר, המתכון הרגיל והקבוע". ענה המלצר שחיוכו על פניו והתרחק משם.

"נדמה לי שהוא עובד בכלל במטבח". לחשה אן ללילי, וזו משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אולי היה חסר להם מלצר, מה אכפת לי? העיקר שלנו יש שירות".

אן שיקעה את הכפית בעוגה, והכניסה את הביס הראשון לפיה.

קול שקשוק הכוסות המנומס נדם באחת לשמע חבטה עמומה. המבטים הופנו בגניבה לכיוון מוקד ההתרחשות. אחד הנוכחים קם ממקומו במהירות.

המזוקן קינח את פיו מעדנות, והתחמק מהמסעדה. הפלאפון צלצל. "נו, איך הבלאגן שעשית?" גיחך בן שיחו.

"חגיגי ביותר". סקר האיש את סביבותיו, והתרחק מהמסעדה "אתה יודע. אמבולנסים, ניידות משטרה. את זה אני אוהב".

"האיש מעבר לקו הצטחק. רונלד הרחיק את המכשיר מאזנו ואמר בחוסר שביעות רצון: "אתה יודע מה המוטו שלנו, נכון?! מקצוענות קרה ומחושבת. את הצחוק המבחיל שלך תשמור לבית, למשפחה שאין לך." סיים בבוטות, וניתק. פניו שבו לעטות את הבעתן הרגילה. ניידות החירום כבר עזבו את זירת האירוע. הוא רק הוציא בזהירות את שקית הבטנים מכיסו, וחייך בשביעות רצון.

וי דמיוני סומן. המשימה הראשונה הושלמה.


למחרת, הופתע הטבח הראשי לגלות את מכתב ההתפטרות הענייני. הוא רק הניד בראשו בחוסר שביעות רצון. "חבל, הוא היה עובד מעולה. קשה היום למצוא אצל הצעירים האמריקניים אדם עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך"...

למחרת כבר התפרסמה מודעת דרושים. מסעדת "אריסטוקרט" סיימה את תפקידה. במיוחד בעיניו של רונלד...


בית החולים הענק וידוע השם היה עמוס, כמו בכל יום ראשון. שיכורים מתקוטטים, ילדים שנפצעו ממשחקי רחוב... הפקידה במיון כבר התרגלה לעניין. הכול כרגיל.

במחלקת "טיפול נמרץ" הייתה אטמוספירה אחרת. מוניטורים צפצפו בקול חרישי, וצוות אחיות ישב דרוך והביט במסכים. מדי פעם, הייתה קמה אחת מהם וניגשת לחולה זה או אחר. קרובי משפחה הורשו להיכנס לשהות קצרה בלבד.

"אני אומרת לך", התלחששה קארין עם איה. "עוד שניה, ואני פשוט בורחת מכאן! איזו אווירה דיכאונית!"

"תגידי, שכחת איזה מקצוע למדת? את מתחרטת אחרי כל השנים שהשקעת עד שהגעץ לתואר אחות מוסמכת?" תמהה חברתה.

"ממש לא! אני אוהבת מאוד את היכולת שלי לעזור לאנשים, לתמוך, לסייע, ומדי פעם לומר מילה טובה. אבל לא ציפיתי לכזו אווירה! במחלקת ילדים, ואפילו במחלקה האונקולוגית, יש יותר חיות מהמקום האפלולי הזה!" קולה עלה מבלי משים.

"שששש.... שלא תעוררי עלייך את חמתה של הלן! זה מה שחסר לנו, באמת. וחוץ מזה, את ממש נאיבית. לא ציפיתי לכזו אווירה... את עובדת בבית חולים, לא בלונה פארק! אם בשאר המחלקות יותר נעים לך, זה רק בונוס, לא מחויב המציאות."

"ודרך אגב, גם בטיפול נמרץ יש מקרים מעניינים." התערבה לפתע קלרה בשיחה. "החולה ההיא במיטה 13 לדוגמה!"

"מה הבעיה?" הגיבה איה באכזבה. "עוד ילדה חסרת אחריות, שלא הייתה מסוגלת להתאפק..."

"המשטרה חוששת שנסיבות האירוע פליליות!" העניין סביב השולחן גבר מרגע לרגע. קארין התעמקה בתווי פניה של חסרת ההכרה, מנסה לדלות מהם פרטים. מכשיר צפצף. אחת האחיות קמה.

"הילדה אכלה עוגה, שלפי טענת הנוכחים באירוע, ידועה כנקייה מבטנים! זה צוין בפירוש בתפריט. מסתבר שהמשפחה תגיש תביעה משפטית, זה סיפור של כמה מיליונים".

"על זה את חושבת? תאמיני לי, ההורים שלה היו שמחים מאוד לוותר על המיליונים השמנים הללו ולקבל ילדה נושמת ובריאה."

"היא יתומה. אביה מת לפני שנה", הוסיפה קלרה שלא ממין העניין.

הלן התקרבה אליהן, יורה את פקודותיה לכל עבר. צוות האחיות התפזר, וכל אחת פנתה למטלותיה.

רק אחת מהן נותרה מהורהרת.

המשמרת הארוכה הסתיימה. הצוותות התחלפו. היא ירדה אל תחנת הרכבת, וליבה לא נתן לה מנוח. כל הדרך התייסרה במחשבות, ומשהגיעה לביתה, כבר הייתה ההחלטה מאחוריה.

כעת יכלה לפנות בנינוחות ולעזור לילדיה בשיעורי הבית שלהם. ההשכבה הייתה זריזה, והיא התיישבה ליד המחשב, מקלידה במהירות מסמך ארוך.

זהו, היא ידעה. אין דרך חזרה.

וואו! מתקדם מצויין, מכניס למתח...
כתיבה מדהימה!!!
הייתי מתארת עוד קצת את הבלגן במסעדה לפני שהמזוקן ברח החוצה. רק בשביל הדרמטיות.
מקסים! מחכים להמשך!

 

[נריה מגן]

בקטע בו הגעת לתאר את בית החולים חלה ירידה מסויימת ברמת הכתיבה שקודם היתה גבוהה מאוד.
ואגב, יש סופר בריטי ידוע ששמו אדמס. וויל אדמס.

 

[מ"ם]

ואגב, יש סופר בריטי ידוע ששמו אדמס. וויל אדמס.

דאגלס (אדמס) מתהפך בקברו...

 

[נריה מגן]

דאגלס אדמס מתהפך בקברו. וויל אדמס מתהפך במיטתו.

 

[מ"ם]

כנראה על זה נאמר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.

 

[יוצרת כתיבה]

כמה זמן שלא הגבתי...
ה' ישמור!
נראה לי שאתחיל פרק חדש בקרוב, ואשמח לשמוע עוד הערות והארות, בעיקר על השבחת העלילה...

 

[שב נא הסופר]

כנראה כבר שכחו את ההערות מאז..
תעלי את הפרק הבא, אתו יבואו הערות ו"אורות".

 

[יוצרת כתיבה]

פרק ה'

בעבר:

"את באה אליי היום בשש, נכון?!"

"למה את חושבת?"

"אה, את מעדיפה שאני אגיע אלייך, נכון? פשוט עדיף לי לגוון."

"בואי רגע נעצור את הדו- שיח המיותר הזה." נעצה אן מבט חריף בלילי. "לא זכור לי שסיכמתי איתך משהו לגבי היום בשש!"

"לא, את לא עושה לי את זה!" לילי זייפה אנחה באותנטיות. "הבנות אמרו לי שאת אלופה באזרחות. איך אשרוד את המבחן בלי ללמוד עם מישהי?"

"הבנות סיפרו לך אולי עוד עובדה מעניינת?" שאלה אן בסתמיות וגירדה טיפקס מהשולחן. לילי שתקה. היא ידעה שזה לא יהיה קל, אבל לא התכוננה למתקפה שכזאת.

"מעולם לא למדתי למבחן עם מישהי, ואינני מתכוונת להפר את האמירה הזאת, שניה אחרי שיצאה לחלל העולם."

לילי בהתה בה בעיני עגל, פעורות לרווחה. "אני לא מבינה מה הבעיה שלך!! מגיעה בת חדשה לכיתה, מנסה להתחבר אלייך, להתיידד, היו לנו נחמד אתמול ביחד, את לא חושבת?" נעצה עיניים תובעניות בחברתה.

"זה לא משנה מה אני חושבת, את לא מבינה!" אן כמעט צרחה. "אני פשוט לא יכולה! תקבלי את זה, ותתלבשי על בת אחרת!" היא הנמיכה את קולה מעט והוסיפה: "כאילו לא ראיתי את הבנות המעריצות שמנסות להתחנף אלייך. אני לא באמת מבינה את זה. למה מכולם החלטת דווקא להיטפל לאן ויליאמסון, הבת הדחויה ביותר בכיתה? מה את פשוט לא רואה, לא שמה לב לניואנסים?!" הכיסא עלה על השולחן, התנודד לרגע ועצר. טריקת הדלת לא הפתיעה את לילי. היא הוציאה את הפלאפון מהכיס וחייגה.

"אבא, אני לא יודעת מה לעשות!"

"לילי, אני לא יכול לדבר עכשיו, אני בישיבה עסקית חשובה!"

"אבל אבא, חברה שלי ברחה לי. אני צריכה את ג'ק, שייקח אותי הביתה." שניה של שקט. "מה פירוש לתאם מראש?? אבא!! אני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תלווה אותי הביתה.

מה פירוש מי? החברה הזאת!

טוב, אני מחכה."

היא סגרה את הפלאפון בסיפוק. כשג'ק יגיע, היא כבר תתמרן אותו בדיוק לכיוון שהיא רוצה...


אן צעדה הביתה נרגזת, כמעט ולא מביטה קדימה.

מה עושים, מה עושים? חשבה בקדחתנות. היא התכופפה ושרכה את נעליה, כמעט והתפרצה בצחוק כשמחשבה עלתה בה: 'אם הייתי דמות ראשית באחד מספרי המתח הבדיוניים שאני אוהבת, ברור שלילי מנסה להיטפל אליי כדי לסחוט משהו, או שהיא שליחה של כנופית פשע, או אני לא יודעת מה'. היא המשיכה ללכת, זקופה. 'באמת מוזר, ואין לי אפילו שמץ של מושג מה לעשות עם כל העניין הזה! אבא כמובן יגיד לי שזאת הזדמנות טובה למצוא חברה חדשה, ואמא תקמט את מצחה בתנוחה שהיא כל כך אוהבת ותגיד משפט שנון. אם אצליח למצוא אותה בבית...'

הפלאפון צלצל. אן רכנה לתיק, הוציאה אותו והביטה אל הצג. יולי מחייג אליך.

כמובן. זהו הצלצול המיוחד שהקדשתי לה.

"הלו, אנוש, מה נשמע? מה את מספרת?"

"אויש, נו, תיגמלי כבר מהכינוי הילדותי. באמת, זה לא נעים!"

"לי זה נעים מאוד, אחייניתי הראשונה והאחרונה גם יחד. עוד לא ענית לי! מה את מספרת?"

מה אני מספרת...

אן התיישבה לרגע על ספסל, והניחה את התיק לידה.

לפתע מצאה את עצמה מספרת הכל לדודתה שמעבר לים. קולה עלה ברוטינה קבועה. היא סיפרה על לילי ונסיונותיה התמוהים ומעוררי החשד. סיפרה על העדרויותיה התכופות של אימה, ועל אביה שנמצא בכורסתו לעיתים קרובות יותר. מבטה נתלה באקראיות על הכביש מולה, והיא זינקה לרגע, פולטת לטלפון :"יולי, אני אחזור אלייך יותר מאוחר, בסדר?"

השמש הסתירה לרגע, ואן מצמצה. משפתחה את עיניה, ראתה אותה. הדמות הכי לא צפויה.

"מה את עושה כאן?"

ההיא חייכה, והתקדמה לעברה.


משרד קטן מעל מסעדת "אריסטוקרט"

הווה:

"מכתבים, מכתבים ועוד כמה." מלמל ריק בזעם. "אנשים עדיין לא הבינו שתם לו עידן! נמאס מהניירת הבלתי נגמרת הזו. הצעות מתכונים מטופשות, פרסומות מוזרות, הצעות עבודה... חבל על הבול, פשוט ככה!"

"תביא את זה לדייב, בסדר?" תחב ביל מכתב מקרטון קשיח לידיו המזיעות. ריק כמעט והעיף גם אותו היישר למגרסה, אינו מבחין בין ימינו לשמאלו.

נקישות נעליים אלגנטיות נשמעו. דלת האלון הבהירה נפתחה. ריק מלמל עוד משפט נזעם ונדם, קולו גווע לאיטו.

"האם ישנם מכתבים רלוונטים?" שאל דייב בסמכותיות.

"כרגיל", אמר ביל בהכנעה. "סיננו את ה'ספאם' כמובן. ישנו מכתב חשוב מאוד שהתבקשנו למסור הישר לידיך. ריק! איפה הוא?"

דייב חסר הסבלנות קרע אותו בידו בלבד. "פטפוטי סבתות!" הרעים בקולו. "ביל, באמת! אני לא מבין! אמרתי לך לסנן את המכתבים! לא אני אמור לעשות את זה!"

"אבל אדוני---" גמגם ביל. "בית המשפט, זה... לא חשוב?!"

"אוך! באמת!" דייב כמעט כבר היה בחדרו. את המעטפה השליך זה מכבר על רצפת העץ המבהיקה. ריק החל לצטט בדבקות, מילה במילה: "כמה חבל שהמזכיר האחרון נעלם פתאום! הוא הבין עניין. לא היה צורך להסביר לו כל דבר פעמיים ושלוש!" כאן עצר ריק מציטוטו. "אני מצפצף על מערכת בתי המשפט. יותר מדי פעמים הם ניסו להילחם בי ונכשלו!" צרח בחמת זעם. הדלת נטרקה מאחוריו, ושני המזכירים הביטו זה על זה. למי היה אומץ להזכיר בנימוס לדייב למה ומדוע נעלם לפתע מזכירו המסור האחרון בתור?

ביל הרים בזהירות את המכתב הקרוע, ניקה אותו מאבק ופתח אותו. יומן הפגישות האלקטרוני זכה לשורה חדשה. הוא כבר יעשה את העבודה.

לאחר מכן, המכתב הונח בזהירות בקלסר שנשא את הכותרת "בתי המשפט".

 

[יוצרת כתיבה]

אשמח מאוד לתגובות

כנראה כבר שכחו את ההערות מאז..
תעלי את הפרק הבא, אתו יבואו הערות ו"אורות".

 

[יוצרת כתיבה]

מישהו?

 

[שני זאת אני :)]

פשוט צריך לקרא את כל 37 ההודעות שבשרשור, כי זה התחיל מזמן, אז מחכים לזמן של יותר מדקה וחצי בשביל זה, שיהיה אפשר לקרא בשימת לב ובכיף

 

[יוצרת כתיבה]

בבקשה- מההתחלה:


בס"ד

פרק א'

בעבר:

שלושת האנשים נכנסו למערה בחשש. ידו של סטיב כבר הייתה על ההדק. לא היה לו שום רצון להיכנס בעיניים פקוחות ללוע הארי.

הסוכן חתום הפנים הניד בראשו בדומיה. סטיב נשם נשימה עמוקה והוציא שריקה מפיו. נביחות כלבים עזות ענו לו, וכולם נשמו לרווחה. זה היה מוקדם מדי.



ג'ון עצר בבת אחת מהקריאה, ושמט ידו באנחה עשויה היטב מעכבר המחשב האלחוטי, מפנה מבטו לעבר אלברט.

"טוב מאוד, אלברט." הוא החמיא. אלברט לא הרשה לעצמו להרפות. הוא הכיר את הבוס שלו יותר טוב משהכיר את עצמו...

ואכן, זה לא איחר להגיע...

"אבל... ל"ניו יורק פוסט", אני צריך משהו אחר לגמרי. כמה רמות מעל."

אלברט נותר תשוש וצפוד על כיסא העור המרופד.

"אתה יודע, בוס, שהם לא יקבלו את הסיפור בגלל רמת המתח שלו, או לשונו המלוטשת. מילה אחת ממך, והפרקים מתחילים לזרום, ללא עוררין."

"נכון", הודה ג'ון, ורק טיק עצבני מעל עינו גילה שהוא מתוח, "אני רוצה להצדיק את עצם ההעזה שלי, לפרסם סיפור ב"ניו יורק פוסט". ברגע שאופיע עם מותחן זול, משהו כמו אל- קעידה או טליבאן, כולם מיד יבינו, שבעצם, העיתון מרוויח מספיק כדי לשתוק על פרסום בינוני ומטה, ואת זה אני ממש לא רוצה!"

אלברט בלע את העלבון החלקלק בדומיה. גם כך הוא מקבל מספיק כסף כדי לסכור את פיו מהזכרת נימוסים כלשהם.

"אתה יודע, יתכן שטוב ממני, את השמועות שמתרוצצות אודותיי בעולם שבחוץ. אנשים בטוחים שאני מגלומן, רודף כבוד ושררה. ייצור שרואה רק את המשבצת שלו." הוא נרכן קדימה. "אינני בא לערער על דברים אלו, לא כאן המקום." חיוך זעיר עלה על פניו. "את זה אני עושה עם הפסיכולוג שלי... דבר אחד איש אינו מתיימר לייחס לי. אינני טיפש, ומעולם לא הייתי."

רוברט שתק. הוא לא ידע מה יש להגיב לאחר וידוי שכזה.

"את התו החקוק עליי לא אוכל לשנות, והאמת... אני לא בטוח שארצה. אנשים חוששים להתעסק עם בריות שכאלו, ורחרוחים מיותרים, מעולם לא הטיבו עם עסקיי."

ג'ון חזר לחיי המציאות באחת.

"אלברט, רציתי להכיר לך מישהו." הוא לחץ על כפתור בקצה שולחנו, החליק על חליפתו ויצא בחפזה מהחדר.

דמות גבוהה וכחושה נכנסה לחדר. אלברט אמץ את עיניו, וקבע בינו לבין עצמו, שהבן אדם הזה, נראה בעל עוצמה וביטחון עצמי רב.

הברנש לחץ את ידו בידידותיות מופגנת, מבטו בהיר וישר 'אין לו מה להסתיר', חלפה המחשבה באלברט. לא רבות פגש אנשים כאלו, בוודאי שלא באחוזתו של ג'ון אריסון, מעסיקו הישיר.

"אדי גרימבלד, נעים לי מאוד להכיר אותך."

מבטו של אלברט ננעץ בחוסר נימוס משווע בפרצופו של האיש. ג'ון לא סומך עליו. הכתה ההכרה במוחו. לכן הוא דאג מבעוד מועד לשריין לו מחליף. כל הסיפור האחרון שעליו התייגע, היה לחינם, פשוט כך!

האמת, נראה לו שיהיה משתלם להשאיר את העלבונות בחוץ. יהיה אינטלקטואלי, ולא פחות מכך, מסקרן, להכיר את הסופר המוערך ביותר באירופה, למרות, ואולי בגלל היותו יהודי.

אדי התיישב באדנות מולו, השטיח הרך הבליע את פסיעותיו. "תמיד נחמד לפגוש עמיתים למקצוע." הוא אמר לאלברט בנינוחות, ופשט את רגליו.

עמיתו זע במקומו באי נוחות. נראה היה לו, שהמשפט האחרון לא זרם לאדי בקלות.

'האמת, אי אפשר להתפלא. איש לא יוכל להבטיח לי, שגם אני, עם כמות הערצה וכסף כמו שהאיש הזה מקבל, לא הייתי מתעוור לגמרי.'

"הבנתי מהבוס שלך, שדרוש לו סיפור בהמשכים, משהו יוצא מן הכלל. אתה יודע..." הוא קרץ לו. "הרמה של ה"ניו יורק פוסט". זה לא הולך להיות קל."

"נפלא ונהדר. שיהיה לך בהצלחה. אני רק לא מבין דבר אחד."

"אשמח להסביר לך כל דבר שאינו מובהר כל צרכו." הגיב אדי בכנות.

"למה ג'ון צריך אותי כאן?!אני יכול, פשוט, ללכת לביתי. אשתי תשמח מאוד, תאמין לי." הוא הניח יד על ליבו.

"ג'ון לא יוכל לשכור את שירותיי, גם אם מאוד ירצה בכך. אינני נתון להשכרה כרגע." הגיב אדי בקול משועשע משהו.

"אני רואה, שאתה עדיין כאן." ענה אלברט בעזות, מישיר מבטו לאדי.

אדי שוב מתח את זוויות פיו. חיוכו כבר התחיל להרגיז את אלברט. "שתי סיבות לדבר: אחת, המחיר שאני לוקח לשעה הוא גבוה מאוד, והזמן הדרוש לכתיבת ספר הוא רב, כפי שאתה בוודאי יודע. שתיים", הוא מנה באצבעו, "וזו הסיבה המשמעותית ביותר. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להצעה, גם תמורת סכום גבוה.

האג'נדה המקצועית, זו שרכשתיה בעמל, ועט הסופרים שלי אינם מיועדים למכירה. לא הייתי רוצה שמישהו יגלה את הסגנון שלי תחת שמו של הבוס שלך, ויהיה עשיר ככל שיהיה. לכן הוא נאלץ להתפשר, ונאות לשכור אותי למספר שעות יעוץ בשבילך."

אלברט, נעלב למחצה, יישר את ידיו על השולחן. אחרי הכול, הוא בעל הבית כאן, ולא אדי!

"אני בהחלט מבין את תחושותייך. גם אני הייתי נפגע למראה חתירה כזאת תחת כיסאי". אמר אדי בלויאליות.

אלברט נרכן קדימה, זיק נדלק בעיניו. לפחות האנושיות של אדי אינה עומדת בספק.

מבטו סקר ברפרוף שמתוך הרגל את כורסאות הקטיפה היקרות, את רהיטי העץ הכבדים, והטפט שתלה על הקירות במלאכת מחשבת.

"סגנון העלילה שלי ייחודי מאוד וקל לזיהוי." הסביר אדי. "וכדי שאיש לא יחלום שתחת השם ג'ון אדמס מסתתר לו אדי גרימבלד, הסופר המפורסם, החלטתי על מהלך שונה לחלוטין בסיפור, כדי לפתור דילמה זו".

אדי התחיל להרצות בשטף, ואלברט האזין לו בריכוז מוחלט, דוחה את כל מחשבותיו לזמן מאוחר יותר.

פרק ב'

בהווה:

"טוב, אן, אני יוצאת לעבודה". רווית כיתפה את התיק ביד אחת ובידה השנייה הצטלצלו מפתחות הרכב. "הטלפון לידך, נכון?"

"אל תדאגי, מאמי, הכול בסדר. אני לא ילדה!" היא אפילו לא הרימה עיניה מהמחברת בה כתבה בצפיפות, בכתב ידה הקטן והמסודר.

אמה הכירה את חילופי המילים בעל פה. היא נאנחה לרגע, ולאחר מכן חזר החיוך לשרות בזויות פיה. "טוב מתוקה, להתראות". דלת הבית נסגרה באחת.

אן עצרה לרגע מכתיבתה החפוזה, הממהרת משהו. בטנה החלה לקרקר, אבל עד לרגע זה היא התעלמה. החופשה התחיל אתמול, והיא התכוונה לנצל אותה בצורה הטובה ביותר שאפשר, קרי, לגמור לכתוב למגירה ספר נוסף.

לאחר שעה נשמעו דפיקות בדלת. אן העבירה יד בשערה, ומהרה לפתוח. שכנתה עמדה שם, לילי.

"אני נוסעת עכשיו לקניות. מתחשק לך לבוא אתי?"

"כן, בוודאי!" היא תחבה בזריזות מספר פירות לתיק צד קטן, לקחה שטר כסף מהמגירה, וקפצה במורד המדרגות לצידה של לילי.

הן השתחלו לרכב המשפחתי של אדמס. אם המשפחה חייכה לאן בידידותיות, והרכב זינק קדימה.

"את יודעת שהחלפתי את כל החדר לפני שבועיים." סחה לילי לחברתה. "רק וילון עוד לא מצאתי. היינו אז בשיא תקופת המבחנים, ואימא הבטיחה שביום הראשון של החופש נלך ל"בלומינגדיילס", נחפש שם וילון בצבעים תואמים ואולי עוד כמה מציאות".

אן התכווצה. לילי מאוד אהבה ללכת לקניות. רוב יציאותיהן המשותפות היו למרכזי הקניות השונים: "מייסי'ס", "סאקס פירט' אבניו", "בארניז'" ושדרת מדיסון. היא נתקפה ברגשי נחיתות. הן לא יכולות לאפשר לעצמן הרבה, היא ואימה. אמנם, כל מה שצריך, יש, וגם מעבר לכך, אבל מעולם ידה של אמה לא קלה על הארנק, בלי השוואה למשפחת אדמס, לדוגמה.

לילי נסחפה לשיחה ערה עם אימה. הן התדיינו על השאלה החשובה: האם צריך כיסוי מיטה נוסף, או שהכיסויים הקיימים מספיקים וראויים לשימוש.

אן הסבה פניה לחלון. היא לא אהבה את הוויכוחים האלה. לילי לא התביישה ממנה, והדבר רק אמור להחמיא לה. מדוע אם כך, הדיבורים דוקרים את אזנה?

בבית שלה, הבית הקטן והחמים, חונכה לכבוד בלעדי. תמיד מילתה של אימא היא האחרונה והקובעת.

כשגדלה מעט, התפלאה לראות עד כמה העובדה הזאת ראויה להערכה. עד כמה היא ראויה להערכה.

המכונית נעצרה. המון האדם בלבל את חושיה ודרך את עצביה. היא מהרה להזדנב אחר לילי ואימה.

"אני נכנסת פה לפיצה". פנתה גברת אדמס לביתה יקירתה. "הכנסנה בינתיים ושמנה בעגלה כל מה שנראה לכן".

לילי החלה ללכת בנמרצות, מפנה גווה לאן. היא הלכה מאחוריה, מביטה על הפרסומות הנוצצות. "כשאני מגיעה למקום כזה, ישנה תחושה שכל הזהות העצמית נמחקת. את נבלעת בתוך מפעל ענק, בתוך סרט נע אחד ארוך". סחה לידידתה.

"מה?" לילי בהתה בה. למראה פרצופה התחשק לאן לצחוק, אך היא התעשתה. "סתם, דיברתי לעצמי".

"הנה, הגענו. גבירתי", פנתה לילי בסמכותיות לזבנית שעמדה בסמוך, "אני מחפשת וילון וכיסוי למיטה תואם בגווני הכתום".

הזבנית הרכינה ראשה בהכנעה, והצביעה על המקום המבוקש.

"אני כל כך אוהבת את הסחורה שלהם". פטפטה לילי ללא מעצור. נראה שבמקומות כאלו היא פורחת! חשבה לעצמה אן בביקורתיות.

"הטיב מעולה והמגוון עצום". היא נטלה בידה סט פרחוני בצבע כתום פסטלי רגוע. אן הציצה במחיר ונבהלה. "כנראה שזה מגיע ביחד". אמרה בציניות.

"מה מגיע ביחד?" עצרה לרגע לילי ממישושיה.

"הסכום הגבוה עם האיכות והמגוון."

"מה את מצפה? שאלך ל"צ'יינה טאון", כדי שאחרי כביסה אחת כל הצבע ירד? אז אצטרך להגיע לכאן שוב. לא בשבילי, תודה".

"נראה יותר שזה לא בשביל אימא שלך העסוקה, שבקושי פינתה שעת איכות בשבילך, וגם אז, היא הולכת לאכול פיצה". אמרה ללא קול. כבר מזמן למדה שאנשים לא אוהבים לשמוע ביקורת, גם לא מרומזת.

שעתיים קודם לכן, מטבח מסעדת: "אריסטוקרט":

"הלו, ג'וני, תביא לי את האגוזים מהמזווה".

"אני כבר שם". עלה קולו העמום. "אני שולח לך בטיסה ישירה, תתכונן!" האגוזים נחתו בין זרועותיו של הטבח הראשי, שבזה הרגע עמד להתחיל בהכנת עוגת הדגל של מסעדת "אריסטוקרט" . העוגה שמושכת לקוחות רבים, ומצדיקה את עצם קיומה.

מבט חטוף הספיק לטבח המנוסה להודיע: "תביא לי חבילה חדשה. יש כאן רק ארבע מאות גרם".

"אין." עלתה תשובתו הלקונית של ג'ון.

הטבח כמעט ואיבד את עשתונותיו, המפורסמים לתהילה אף הם. "בוטנים יעזרו לך?" צעק ג'ון, מנסה לגבור על רעש המכונות.

"רעיון מצוין, רואים שאתה העוזר שלי כבר חמש שנים". החמיא הטבח ליכולותיו שלו עצמו באיתור כוח אדם.

"לא יקרה שום דבר אם בעוגה יהיו מאה גרם בוטנים קצוצים, באמת שלא". מלמל לעצמו בהחלטיות, מפעיל בהינף יד את מעבד המזון התעשייתי.

צוות המטבח חזר לעבודת השגרה.

אחרי חצי שעה כבר הייתה העוגה בתנור.

מרכז קניות "בלומינגדיילס":

"טוב, נראה לי שאקח את הסט הזה. מהמם, לא?!" לילי הושיטה את האריזה המרשרשת לאן.

"כאילו שדעתי משנה משהו". רטנה חברתה. שתיהן פרצו בצחוק מתגלגל.

הן פנו לקופות. התורות לא היו עמוסים ביותר, ולאחר חמש דקות כבר היטלטלה השקית בידיה של לילי.

"אמא שלי מחכה לנו בפיצה. יש לי הפתעה בשבילך". עיניה ברקו בחיוניות. הדבר שאהבה מכול היה להעניק לידידותיה, וביד רחבה.

גברת ויליאמס התרוממה באחת ממושבה, השאירה טיפ למלצרית וצעדה אליהן, עקביה מרעישים על רצפת הפרקט החלקה.

"באנה, בנות. אני כבר ממש מתגעגעת ל"אריסטוקרט", כדאי שנזדרז, אם אנחנו רוצות שיוותר לנו פירור או שניים". היא החליפה קריצה עם בתה. הן היו דומות למדי באופיין.

צעדיהן נבלעו על השטיח הכהה, שריפד את הרצפה מקיר לקיר. הספוטים הבהירים האירו על השולחנות, שתפריט בכריכת עור היה מונח עליהם, בזווית מדויקת להפליא.

"פה אני מרגישה בבית". העירה אן, ומתחה את עצמותיה על הכיסא. אחד הפינוקים שהרשתה לעצמה משפחתן הקטנה היה להגיע למסעדה.

"שלוש עוגת אגוזים בקציפה". הורתה הלן אדמס למלצר שריחף משולחן לשולחן, נוגע לא נוגע בקרקע. "ושלוש שוקו מוקצף". הוסיפה לילי, מגניבה מבט לאימה, שהנידה ראשה באישור.

"לילי החליטה לפנק אותך עד הסוף". היא סחה לאן שהביטה בכל הנעשה. "לא בכל יום אנחנו מגיעות לכאן". התגוננה היחידהל'ה שלה. אימה חייכה בסלחנות, והדקות עברו עליהן בשתיקה דמומה. כל אחת הייתה עסוקה במחשבותיה.





פרק ג'

בעבר:

דנדון הפעמון כבר נדם, בשעה שמיסיס אוואנס, הידועה בכינויה גרמארי, המורה הבלתי נלאית לדקדוק, כבר כיתפה את תיקה, לא לפני שהודיעה על בוחן בשבוע הבא.

"הוא יהיה ממש קל". הפטירה המורה לבנות הבודדות שטרחו להאזין לקולה הדקיק, ומיהרה לצאת מהכיתה.

לילי הנחיתה את תיקה הממותג על הכיסא המיותם שעמד על יד מקומה של אן.

"שלום", היא הגביהה את קולה, מנסה לשווא לגבור על גל הרטינות הגואה, שעלה כהרגלו לאחר הכרזות כגון אלו.

"הן ככה בדרך כלל, הבנות?" בררה לילי בהתעניינות גלויה. היא עמדה מעליה, ולאן היה נדמה שגוון דקיק של שחצנות נשזר בקולה.

היא אפילו לא הרימה את עיניה מהספר בקריאתו הייתה שרויה. "ממממ?!"

"אני לילי אדמס, עברנו אתמול דירה מקליפורניה, בגלל העסקים של אבא שלי. אני מאוד אוהבת להכיר בנות חדשות, ואת?!"

מסתבר ששאלתה הייתה רטורית, כי התגובה בוששה לבוא.

לילי התיישבה בטבעיות, ממשיכה במסת דיבוריה שהזכירו במעט את האוטוסטרדה המהירה.

אן סגרה בחבטה את הספר, מישירה את עיניה הבהירות, בניסיון שווא להסתיר את קוצר הרוח. מי שניסה להעמיק אף יותר, יכול היה לזהות גל, שהשנים הנמיכו את קומתו, גל תקווה מבויש שדעך מיד עם הופעתו.

"הייתי שמחה לשמוע על המקום הזה. כמה תלמידים יש כאן? המבנה מבחוץ נראה ממש גדול!" הביעה לילי את התפעלותה. היא המתינה כמה רגעים, ושלא זכתה לתגובה, הסבה את מבטה לאן.

"איך קוראים לך בכלל? עוד לא הספקתי לשמוע".

אן הרימה לרגע את עיניה, כמתלבטת האם לענות. "אן ויליאמסון". ענתה קצרות, והמשיכה בקריאת הספר העבה, שהציל אותה מהצורך בתשובות.

צלצול הפעמון נשמע שוב, ברגע הראשון אן נשמה לרווחה, ובמשנהו חנקה את רגש הרווחה.

"רגע, את נשארת לשבת כאן?" בררה כשטון של דחיפות היה בקולה.

"אימא שלי דיברה עם המורה. היא טוענת שהמקום הפנוי היחידי הוא לידך". אמרה לילי בנחת, כמונה מעות.

"נו, זה ברור! אני ביקשתי לשבת לבד, מיד בתחילת השנה, והמורה הבינה את הצורך!" התרומם קולה של אן, כאילו היא מתכוונת לגעור בלילי.

"אין בעיה. את יכולה ללכת למורה, ולבקש שיביאו ספסל חדש."

אן צנחה כבובת סמרטוטים. את זה, היא ידעה שלא תעשה.

לעולם.




הטיפוס המייגע במעלה הרחוב, הסתיים. אן דחפה את השער הלבן קדימה. פוסעת על שביל האבנים בזריזות.

סוף סוף היום הזה הסתיים. חשבה לעצמה בקורת רוח. להתגבר ולא להיכנע לצרור דיבוריה של לילי. בסוף היום, היא עוד הגדילה לעשות, ושאלה לכתובתה! היא רוצה להגיע לבית שלה.

מחשבות אחרות עלו בה, והיא ניסתה לדחוק אותן, בכל מקרה, כבר נכנסים הביתה, והרדארים של אבא הם ברמת הרגישות הגבוהה ביותר שיש.

אבא הזיז את העיתון הצידה, מקפל אותו בקפדנות. מהחיוך המרוצה שהיה על פניו, היא ידעה ששוב קיבל אביה תגובות מקוראיו המעריצים.

"איפה אימא?" עלה קולה, צרוד לגמרי. היא כחכחה מעט, והמשיכה: "לאחרונה היא חוזרת מאוחר הרבה יותר!" רטן קולה.

"הו, כן". ענה לה אביה. "היא החליטה להוסיף שעות בעבודה. הגישו לה הצעה משתלמת במיוחד, והיא החליטה לענות לה בחיוב".

"אתם החלפתם ביניכם, לא?" מאז ומתמיד אמרו לאן שהיא חדת הבנה, והקליטה שלה מעולה. עתה היא זכתה להוכחה מוחצת. פניו של אבא החליפו צבעים, והוא נשם עמוק לפני שאמר: "למה את מתכוונת? את מדברת אלי בחידות".

"אה, פשוט מאוד". היא ענתה בקלילות. "אימא הוסיפה שעות, ואתה הפחתת".

אביה לא ידע מה לענות, ובחר בשתיקה.

"את רעבה, כמו שאני משער". הוא אמר בענייניות. "את יכולה לחמם מגש מהפריזר. אימא הכינה שניצלים ופסטה ברוטב".

"או קיי, אין בעיה". היא עלתה לחדרה, הניחה את התיק והחליפה חולצה. לאחר מכן ירדה שוב למטבח, חממה את הארוחה ואכלה במהירות.

"תזהרי שלא להיחנק". התלוצץ אביה מכורסתו.

"אל דאגה, דאד". היא בלעה את שאריות האוכל, שטפה את הכלים ושעטה לחדרה. על המיטה המתין לה, בוהק ומזמין, הספר החדש שקנתה לה אימא לרגל הצטיינותה במבחן האחרון במתמטיקה.

העולם אליו נכנסה היה אפוף סודות. הדבר שאהבה מכול, היה להישאב לתוך דמות אחת מהגיבורים, ולהרגיש אותה באמת.

היא לא שמה לב איך ידיה נשמטו מהספר, גיששו בשידה, והוציאו עט ודפים מהמגירה.

"אם אני הייתי כותבת את הספר", אמרה לעצמה בחולמנות, "הייתי עושה אותו הרבה יותר יפה. הייתי מכניסה את הקוראים לתוכו, ממש במוחשיות".

"את אוהבת לכתוב?" קטע אותה קול מוכר.

אן הסתובבה באחת. "אה, זו את." אמרה כמציינת עובדה, ללא כל פרשנות אישית.

"איך הגעת לכאן?"

"ג'קי לקח אותי". ענתה לילי והתיישבה על הכיסא.

"ג'קי? מי זה?" לא יכלה אן לעצור בעצמה. תזהרי! את נסחפת! לא כדאי לך!

"ג'קי זה הנהג הצמוד שלנו. האמת, שבהתחלה לא התחשק לו לעבור אתנו לניו יורק, אבל את יודעת, הכסף יענה את הכול". אמרה בשקט. אן הסתכלה בה במבט חדש.

"איך השגת את הכתובת שלי?" תפסה אן תעוזה. "ואיך בכלל, הרשית לעצמך להגיע הנה בלי".... היא עצרה לרגע, מהססת, ואז המשיכה להצליף: "בלי שדיברת איתי קודם לכן?"

לילי לא נבהלה. "אענה לך אחד אחד. את הכתובת שלך השגתי מהמורה. בקשתי ממנה את מספרי כל הבנות, אמרתי לה שזה יקל על התאקלמותי.

ברגע שהיה לי את הכתובת שלכם, הכול היה הרבה יותר פשוט. הסתכלתי בספר הטלפונים, והתקשרתי אליכם, אבל הקו היה מנותק, לכן הרשיתי לעצמי להגיע. אבא שלך הכניס אותי הישר לחדרך, ללא חקירות מיותרות". לילי התנשמה, כלאחר וידוי ארוך.

היא תלתה מבט מצפה באן. לפי הכלל הבלתי כתוב בדו- שיח, היא אמורה לענות עכשיו.








פרק ד'

בהווה.

אן הביטה סביבותיה. למרות כל הפעמים שהייתה במסעדה, תמיד אהבה להסתכל ולבחון כל פרט.

מפינה נסתרת בקעה מנגינת פסנתר רוגעת, שנוגנה במקצועיות על ידי פסנתרן בכיר ומבוקש.

אכן, שמה יאה לה והיא יאה לשמה. הרהרה אן בציניות על המסעדה.

"אל תדאגי, משלמים לו היטב". אמרה לילי, שעקבה אחרי מבטה של אן. הן פרצו בצחוק מהוסה. בתור חברות ותיקות ונאמנות, הן שידרו על אותו גל, או לפחות ניסו...

"בבקשה, הנה ההזמנה שלכם". הגיש להן מלצר חייכן את צלחות החרסינה היוקרתיות.

"העוגה במתכון הרגיל, נכון?" וידאה אן.

"הכול בסדר, המתכון הרגיל והקבוע". ענה המלצר שחיוכו על פניו והתרחק משם.

"נדמה לי שהוא עובד בכלל במטבח". לחשה אן ללילי, וזו משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אולי היה חסר להם מלצר, מה אכפת לי? העיקר שלנו יש שירות".

אן שיקעה את הכפית בעוגה, והכניסה את הביס הראשון לפיה.

קול שקשוק הכוסות המנומס נדם באחת לשמע חבטה עמומה. המבטים הופנו בגניבה לכיוון מוקד ההתרחשות. אחד הנוכחים קם ממקומו במהירות.

המזוקן קינח את פיו מעדנות, והתחמק מהמסעדה. הפלאפון צלצל. "נו, איך הבלאגן שעשית?" גיחך בן שיחו.

"חגיגי ביותר". סקר האיש את סביבותיו, והתרחק מהמסעדה "אתה יודע. אמבולנסים, ניידות משטרה. את זה אני אוהב".

האיש מעבר לקו הצטחק. רונלד הרחיק את המכשיר מאזנו ואמר בחוסר שביעות רצון: "אתה יודע מה המוטו שלנו, נכון?! מקצוענות קרה ומחושבת. את הצחוק המבחיל שלך תשמור לבית, למשפחה שאין לך." סיים בבוטות, וניתק. פניו שבו לעטות את הבעתן הרגילה. ניידות החירום כבר עזבו את זירת האירוע. הוא רק הוציא בזהירות את שקית הבטנים מכיסו, וחייך בשביעות רצון.

וי דמיוני סומן. המשימה הראשונה הושלמה.

הטבח הראשי הופתע לגלות את מכתב ההתפטרות הענייני. הוא רק הניד בראשו בחוסר שביעות רצון. "חבל, הוא היה עובד מעולה. קשה היום למצוא אצל הצעירים האמריקניים אדם עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך"...
למחרת כבר התפרסמה מודעת דרושים. מסעדת "אריסטוקרט" סיימה את תפקידה. במיוחד בעיניו של רונלד...

בית החולים הענק וידוע השם היה עמוס, כמו בכל יום ראשון. שיכורים מתקוטטים, ילדים שנפצעו ממשחקי רחוב... הפקידה במיון כבר התרגלה לעניין. הכול כרגיל.
במחלקת "טיפול נמרץ" הייתה אטמוספירה אחרת. מוניטורים צפצפו בקול חרישי, וצוות אחיות ישב דרוך והביט במסכים. מדי פעם, הייתה קמה אחת מהם וניגשת לחולה זה או אחר. קרובי משפחה הורשו להיכנס לשהות קצרה בלבד.
"אני אומרת לך", התלחששה קארין עם איה. "עוד שניה, ואני פשוט בורחת מכאן! איזו אווירה דיכאונית!"
"תגידי, שכחת איזה מקצוע למדת? את מתחרטת אחרי כל השנים של ההשקעה עד שהגעת לתואר אחות מוסמכת?" תמהה חברתה.
"ממש לא! אני אוהבת מאוד את היכולת שלי לעזור לאנשים, לתמוך, לסייע, ומדי פעם לומר מילה טובה. אבל לא ציפיתי לכזו אווירה! במחלקת ילדים, ואפילו במחלקה האונקולוגית, יש יותר חיות מהמקום האפלולי הזה!" קולה עלה מבלי משים.
"שששש.... שלא תעוררי עלייך את חמתה של הלן! זה מה שחסר לנו, באמת. וחוץ מזה, את ממש נאיבית. לא ציפיתי לכזו אווירה... את עובדת בבית חולים, לא בלונה פארק! אם בשאר המחלקות יותר נעים לך, זה רק בונוס, לא מחויב המציאות."
"ודרך אגב, גם בטיפול נמרץ יש מקרים מעניינים." התערבה לפתע קלרה בשיחה. "החולה ההיא במיטה 13 לדוגמה!"
"מה הבעיה?" הגיבה איה באכזבה. "עוד ילדה חסרת אחריות, שלא הייתה מסוגלת להתאפק..."
"המשטרה חוששת שנסיבות האירוע פליליות!" העניין סביב השולחן גבר מרגע לרגע. קארין התעמקה בתווי פניה של חסרת ההכרה, מנסה לדלות מהם פרטים. מכשיר צפצף. אחת האחיות קמה.
"הילדה אכלה עוגה, שלפי טענת הנוכחים באירוע, ידועה כנקייה מבטנים! זה צוין בפירוש בתפריט. מסתבר שהמשפחה תגיש תביעה משפטית, זה סיפור של כמה מיליונים".
"על זה את חושבת? תאמיני לי, ההורים שלה היו שמחים מאוד לוותר על המיליונים השמנים הללו ולקבל ילדה נושמת ובריאה."
"היא יתומה. אביה מת לפני שנה", הוסיפה קלרה שלא ממין העניין.
הלן התקרבה אליהן, יורה את פקודותיה לכל עבר. צוות האחיות התפזר, וכל אחת פנתה למטלותיה.

רק אחת מהן נותרה מהורהרת.

המשמרת הארוכה הסתיימה. הצוותות התחלפו. היא ירדה אל תחנת הרכבת, וליבה לא נתן לה מנוח. כל הדרך התייסרה במחשבות, ומשהגיעה לביתה, כבר הייתה ההחלטה מאחוריה.

כעת יכלה לפנות בנינוחות ולעזור לילדיה בשיעורי הבית שלהם. ההשכבה הייתה זריזה, והיא התיישבה ליד המחשב, מקלידה במהירות מסמך ארוך.

זהו, היא ידעה. אין דרך חזרה.







פרק ה'

בעבר:

"את באה אליי היום בשש, נכון?!"

"למה את חושבת?"

"אה, את מעדיפה שאני אגיע אלייך, נכון? פשוט עדיף לי לגוון."

"בואי רגע נעצור את הדו- שיח המיותר הזה." נעצה אן מבט חריף בלילי. "לא זכור לי שסיכמתי איתך משהו לגבי היום בשש!"

"לא, את לא עושה לי את זה!" לילי זייפה אנחה באותנטיות. "הבנות אמרו לי שאת אלופה באזרחות. איך אשרוד את המבחן בלי ללמוד עם מישהי?"

"הבנות סיפרו לך אולי עוד עובדה מעניינת?" שאלה אן בסתמיות וגירדה טיפקס מהשולחן. לילי שתקה. היא ידעה שזה לא יהיה קל, אבל לא התכוננה למתקפה שכזאת.

"מעולם לא למדתי למבחן עם מישהי, ואינני מתכוונת להפר את האמירה הזאת, שניה אחרי שיצאה לחלל העולם."

לילי בהתה בה בעיני עגל, פעורות לרווחה. "אני לא מבינה מה הבעיה שלך!! מגיעה בת חדשה לכיתה, מנסה להתחבר אלייך, להתיידד, היו לנו נחמד אתמול ביחד, את לא חושבת?" נעצה עיניים תובעניות בחברתה.

"זה לא משנה מה אני חושבת, את לא מבינה!" אן כמעט צרחה. "אני פשוט לא יכולה! תקבלי את זה, ותתלבשי על בת אחרת!" היא הנמיכה את קולה מעט והוסיפה: "כאילו לא ראיתי את הבנות המעריצות שמנסות להתחנף אלייך. אני לא באמת מבינה את זה. למה מכולם החלטת דווקא להיטפל לאן ויליאמסון, הבת הדחויה ביותר בכיתה? מה את פשוט לא רואה, לא שמה לב לניואנסים?!" הכיסא עלה על השולחן, התנודד לרגע ועצר. טריקת הדלת לא הפתיעה את לילי. היא הוציאה את הפלאפון מהכיס וחייגה.

"אבא, אני לא יודעת מה לעשות!"

"לילי, אני לא יכול לדבר עכשיו, אני בישיבה עסקית חשובה!"

"אבל אבא, חברה שלי ברחה לי. אני צריכה את ג'ק, שייקח אותי הביתה." שניה של שקט. "מה פירוש לתאם מראש?? אבא!! אני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תלווה אותי הביתה.

מה פירוש מי? החברה הזאת!

טוב, אני מחכה."

היא סגרה את הפלאפון בסיפוק. כשג'ק יגיע, היא כבר תתמרן אותו בדיוק לכיוון שהיא רוצה...


אן צעדה הביתה נרגזת, כמעט ולא מביטה קדימה.

מה עושים, מה עושים? חשבה בקדחתנות. היא התכופפה ושרכה את נעליה, כמעט והתפרצה בצחוק כשמחשבה עלתה בה: 'אם הייתי דמות ראשית באחד מספרי המתח הבדיוניים שאני אוהבת, ברור שלילי מנסה להיטפל אליי כדי לסחוט משהו, או שהיא שליחה של כנופית פשע, או אני לא יודעת מה'. היא המשיכה ללכת, זקופה. 'באמת מוזר, ואין לי אפילו שמץ של מושג מה לעשות עם כל העניין הזה! אבא כמובן יגיד לי שזאת הזדמנות טובה למצוא חברה חדשה, ואמא תקמט את מצחה בתנוחה שהיא כל כך אוהבת ותגיד משפט שנון. אם אצליח למצוא אותה בבית...'

הפלאפון צלצל. אן רכנה לתיק, הוציאה אותו והביטה אל הצג. יולי מחייג אליך.

כמובן. זהו הצלצול המיוחד שהקדשתי לה.

"הלו, אנוש, מה נשמע? מה את מספרת?"

"אויש, נו, תיגמלי כבר מהכינוי הילדותי. באמת, זה לא נעים!"

"לי זה נעים מאוד, אחייניתי הראשונה והאחרונה גם יחד. עוד לא ענית לי! מה את מספרת?"

מה אני מספרת...

אן התיישבה לרגע על ספסל, והניחה את התיק לידה.

לפתע מצאה את עצמה מספרת הכל לדודתה שמעבר לים. קולה עלה ברוטינה קבועה. היא סיפרה על לילי ונסיונותיה התמוהים ומעוררי החשד. סיפרה על העדרויותיה התכופות של אימה, ועל אביה שנמצא בכורסתו לעיתים קרובות יותר. מבטה נתלה באקראיות על הכביש מולה, והיא זינקה לרגע, פולטת לטלפון :"יולי, אני אחזור אלייך יותר מאוחר, בסדר?"

השמש הסתירה לרגע, ואן מצמצה. משפתחה את עיניה, ראתה אותה. הדמות הכי לא צפויה.

"מה את עושה כאן?"

ההיא חייכה, והתקדמה לעברה.


משרד קטן מעל מסעדת "אריסטוקרט"

הווה:

"מכתבים, מכתבים ועוד כמה." מלמל ריק בזעם. "אנשים עדיין לא הבינו שתם לו עידן! נמאס מהניירת הבלתי נגמרת הזו. הצעות מתכונים מטופשות, פרסומות מוזרות, הצעות עבודה... חבל על הבול, פשוט ככה!"

"תביא את זה לדייב, בסדר?" תחב ביל מכתב מקרטון קשיח לידיו המזיעות. ריק כמעט והעיף גם אותו היישר למגרסה, אינו מבחין בין ימינו לשמאלו.

נקישות נעליים אלגנטיות נשמעו. דלת האלון הבהירה נפתחה. ריק מלמל עוד משפט נזעם ונדם, קולו גווע לאיטו.

"האם ישנם מכתבים רלוונטים?" שאל דייב בסמכותיות.

"כרגיל", אמר ביל בהכנעה. "סיננו את ה'ספאם' כמובן. ישנו מכתב חשוב מאוד שהתבקשנו למסור הישר לידיך. ריק! איפה הוא?"

דייב חסר הסבלנות קרע אותו בידו בלבד. "פטפוטי סבתות!" הרעים בקולו. "ביל, באמת! אני לא מבין! אמרתי לך לסנן את המכתבים! לא אני אמור לעשות את זה!"

"אבל אדוני---" גמגם ביל. "בית המשפט, זה... לא חשוב?!"

"אוך! באמת!" דייב כמעט כבר היה בחדרו. את המעטפה השליך זה מכבר על רצפת העץ המבהיקה. ריק החל לצטט בדבקות, מילה במילה: "כמה חבל שהמזכיר האחרון נעלם פתאום! הוא הבין עניין. לא היה צורך להסביר לו כל דבר פעמיים ושלוש!" כאן עצר ריק מציטוטו. "אני מצפצף על מערכת בתי המשפט. יותר מדי פעמים הם ניסו להילחם בי ונכשלו!" צרח בחמת זעם. הדלת נטרקה מאחוריו, ושני המזכירים הביטו זה על זה. למי היה אומץ להזכיר בנימוס לדייב למה ומדוע נעלם לפתע מזכירו המסור האחרון בתור?

ביל הרים בזהירות את המכתב הקרוע, ניקה אותו מאבק ופתח אותו. יומן הפגישות האלקטרוני זכה לשורה חדשה. הוא כבר יעשה את העבודה.

לאחר מכן, המכתב הונח בזהירות בקלסר שנשא את הכותרת "בתי המשפט".