סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

[-חיה-]

כתיבה יפה וקולחת,
ואיזה כיף לקרוא קטע שלם של שלוואן ואלרון.

קיבל אותו בדמותו של בנו השלישי, שדמה לו יותר משדמו לו כל אחיו גם יחד.

הוא לא הבן הרביעי? (פאר, ברכיהו, אדוניה ושלוואן)

 

[משולש ברמודה]

הוא לא הבן הרביעי? (פאר, ברכיהו, אדוניה ושלוואן)

ידעתי שמישהו יעיר על זה...לפחות עד יוזבד הוא היה השלישי, אחר כך היא הוסיפה את אדוניה. (מכיוון שאין משמעות לאדוניה גם בסיפור המקורי - התעלמתי ממנו).

 

[משולש ברמודה]

תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס החשוב שהתרחש השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד השנתי

טירת טרסדיאן
---
הטרקלין הכחול הנו אחד מן החדרים היפים בטירה. מלא אור ומעוצב בצבעים רכים ועדינים. ובכל זאת לא מחבבת אותו אונמר במיוחד. ואפשר בהחלט לתלות זאת בעובדת היותו המקום בו עסקה במלאכה המקודשת על בנות מעמדה – הרקמה.

"הוד מעלתך", טיארה, סוכנת הבית, מופיעה בפתח כשהיא נרגשת במיוחד. "הגבירה רנה הגיעה".

הגבירה רנה הגיעה? על פי מכתבה של דודתה, המועד המוקדם ביותר להגעתה עתיד היה להיות בתחילת השבוע הבא. מופתעת מרימה אונמר את עיניה מהרקמה המסובכת. "איפה היא עכשיו?" היא שואלת, וממהרת לקפל את הבד הרקום בחלקו ולנעוץ בו את המחט.

"בטרקלין קבלת הפנים". חיוכה של האישה המבוגרת נראה עליז במיוחד. "הוד מעלתה מעדיפה לרדת למטה? או לחכות לה כאן?".

"אני ארד". בהקלה כל שהיא מניחה אונמר את המלאכה הלא גמורה על הספה ונעמדת. "בקשי מאוליסה להכין לה את חדר האורחים".

טיארה, מהנהנת וקדה. ולאחר שהיא נעלמת בפתח הגדול, ממהרת אונמר לחצות את השטיח הצמרירי ולעשות את דרכה למטה.



טרקלין קבלת האורחים גדול במיוחד. ועל אף עיצובו המיושן במקצת, עדיין ניכר בו ההדר המלחמתי בו עוצבה הטירה בעת הקמתה. ובתוך ההדר הצבאי הזה נראית רנה קטנה במיוחד.

"הוד נסיכותך", היא פורשת את ידיה לעברה של אונמר וחיוך קטן מרים את אחת מזוויות פיה. "או שמא עלי לומר הגבירה טרסדיאן?"

אונמר מחייכת. וכשהיא עושה זאת בולטת למדי הגומה שבלחיה הימנית. "אפשר להסתפק באונמר", היא מציעה בחיוך שובב. "מה קרה, מרוב התרגשות קפצה לכם הדרך?"

"אם לא קפצה, אז נעמה מאד", עכשיו מאיר החיוך הקטן גם את זוויות עיניה של רנה. "הנופים בהם חלפתי מדהימים".

היא לא עונה על השאלה הנסתרת. קל מאד לשים לב לכך. אבל מכיוון שבמקום בו הן עומדות ישנן עוד הרבה זוגות אוזניים קשובות ועיניים סקרניות, בוחרת אונמר להשאיר את העניין לעיון מאוחר יותר.

"טוב", היא אומרת וסופקת כף אל כף בעליזות. "סעודת הצהריים שלנו תמיד מחכה לאורחים נוספים, ומכיוון שאולה עסוק מאד בימים האחרונים, אני חושבת שהתזמון בו בחרת להגיע יותר ממדויק".

רנה מעקמת את סנטרה בהבעת עניין, אבל אונמר עסוקה למדי בפנייה לבת הלוויה שלצידה, ובשליחת הוראות מדויקות לצמד המשרתים העומדים בפתח החדר ובידיהם חבילות גדולות. ורק לאחר שהיא מסיימת את כל הסידורים הטכניים, היא פונה לדודתה. וכשחיוך נערי וצעיר מאד מכווץ את עיני השקד שלה, היא מציעה לה לטייל בגן מאחורי הטירה.

רנה נענית כמובן בחיוב. ולאחר עוד כמה דקות של התארגנויות נחוצות מוצאות עצמן שתי הנשים מטיילות בין ערוגות פרחים ססגוניות ושבילים קטנים ומוצלים. ממלאות את ריאותיהן בריחם המרענן של צמחי המרפא באדניות האדמה הגדולות.

רנה שותקת. גם אונמר. ומכיוון שהאוויר בשום וצונן וקול ציוצן של הציפורים מרגיע למדי – נמשכת השתיקה דקות ארוכות. לבסוף, כצפוי, פוקעת סבלנותה של אונמר ראשונה: "שישה ימים זה הרבה", היא מעירה, מלטפת פרח ורדרד שמציץ אליה מהשיח הצמוד לשמלתה. "ומכיוון שהמאורע היחיד המסעיר עליו שמעתי הוא התקיפה על יד הגבול – אין לי אלא להניח כי זאת הסיבה בשלה הקדמת את יציאתך לדרך".

רנה נאנחת, נעצרת מתחת לצלו של עץ ירוק ומלא עלים. "יש בידי איגרת לאולה. מאביו", היא מאשרת, קוטפת עלה ארוך וגדול מענף קרוב. "ואני יכולה להניח כי היא סודית במיוחד, מכיוון שהאביר מקאן חשש לשלוח אותה בדרך המקובלת".

"ודחופה למדי, מכיוון שביקש ממך להקדים את יציאתך בכמעט שבוע תמים", מסכמת אונמר וקולה עגמומי. "הוד מלכותו החליט לפתוח במלחמה?", היא שואלת וזוקפת את כתפיה באומץ מזויף.

רנה מושכת בכתפיה. "גם לי לא מספרים הכול", היא אומרת ומקרבת את העלה על אפה. "זה עץ קארי?" היא שואלת, מרחרחת את העלה המקומט.

אונמר מהנהנת, מתעלמת מההתחמקות. "את הידע שיש לך, את לא אוגרת בדרכים הרגילות בכל מקרה. מה מסתובב במסדרונות באתיל?"

רנה נאנחת שוב, ומבט עיניה מועם קצת. "אף אחד לא יעבור לסדר היום, על פגיעה כזאת בחיילי כוזר. ומכיוון שכרגע אין שמועות על פתיחת מלחמה כוללת, אני נוטה להניח כי מתבשלת תכנית רצינית ושקטה הרבה יותר מתחת לפני השטח".

אונמר שותקת לרגע ארוך. ממקדת את מבטה בעלים דמויי הטיפות שעל העץ. "תכנית שקטה", היא חוזרת מהורהרת אחרי דבריה של דודתה. "אני לא חושבת שהשקט יהפוך אותה לפחות מסוכנת".

שפתיה של רנה נצמדות לשנייה אחת ארוכה. "אף פעם לא היית פחדנית", היא אומרת לבסוף ומטה את ראשה מעט ימינה.

"אף פעם לא הייתי נשואה", מחזירה אונמר, ממצמצת למול קרן שמש זוהרת אחת שמצליחה לחדור בין סבך העלים. "ולפי האיגרת שאת נושאת, אני נוטה להניח כי התוכנית הזאת תכלול באופן זה או אחר את אולה".

עיניה של רנה מתרככות קצת, סוקרות את אחייניתה בת השבע עשרה. "אני לא אבטיח לך שיהיה בסדר", היא אומרת וקולה מתכתי במקצת. "אני גם לא אומר לך שבעלך קצין בכיר שהספיק כבר ליפול בשבי, לחלות אנושות ולחזור לתפקידו הראשון – את זה יש מספיק אנשים טובים שיזכירו לך". היא פוסעת פסיעה אל מחוץ לצלו המגונן של העץ ומניחה יד על זרועה של אונמר. "רק זאת אומר לך יקירתי, ברוכה הבאה אל היכל תענוגותיהם של האוהבים".

אונמר משפילה מבט אל האדמה, היא הספיקה כבר להתמלא בעלים אדמדמים ויבשים מאז בוקרו של יום האתמול.

"קאה היה לוחם גדול". רנה ממקדת את מבטה בקליפתו העצית, המחוספסת של הגזע. "ועל אף שהכרתי בעובדת היותו גיבור חיל, בכל פעם שיצא לאחד מן הקרבות הללו, במקום קטן בלב - קיוויתי עדיין למותו".

אונמר מרימה את עיניה מהמרבד המרשרש שתחת רגליה. זר לו היה שומע את רנה, היה ממהר להציע נחמה. אבל השנים החולפות לימדו את אונמר טוב יותר מהבעת רגשי רחמים אל מול דודתה. "אף אחד מלבדך לא היה אומר לי את זה", היא מעירה, מתייחסת לתוכנם של הדברים.

"אף אחד מלבדי גם לא היה מלמד אותך להבחין בסגולותיו של עץ הקארי". רנה מושכת בכתפיה, פניה חמורות. "אמרתי זאת רק כדי שתביני, שגם דאגות החיים הפשוטות לא תמיד מובנות מאליהן. וגם עליהן, כמה מוזר, צריך לפעמים לזכור להודות".

דוממת סוקרת אונמר את פניה הרציניות של דודתה, את קמטי ההבעה הרכים שיצרו החיים בזוויות עיניה ועל מצחה. ואחר כך, על אף שמשפטים רבים עומדים על קצה לשונה היא מהנהנת בראשה לאישור.

"את לא חייבת להסכים", שוב נמשכת זווית פיה של רנה מעט כלפי מעלה. "אפשר גם להתדיין על הנושא החשוב הזה".

אבל אונמר רק מצמצמת את מבטה עוד קצת. "את אישה חכמה", היא אומרת, מלטפת שוב את עלי הכותרת הרכים של הפרח. "את אישה חכמה, דודה".



סעודת הצהריים, עשירה ומגוונת. מלאת טעמים וצבעים, ומפליאה בניחוחותיה את עשרת הסועדים סביב השולחן. ומכיוון שהטבחית עבדה בארמון המלוכה עוד לפני נישואיה של אונמר, ומחבבת עד מאד את חמות המלך, היא משקיעה בארוחת הצהריים מאמץ מיוחד. והשקעה אכן נושאת פירות.

לכאורה, יכולה להיחשב הארוחה כנעימה למדי. אבל היעדרו של בעל הבית מראש השולחן דוקר את עיניה של אונמר. ועל אף שהכול יסכימו כי בימים טרופים כגון אלו, דורש תפקידו של אולה את זמנו כמעט באופן מלא – את המציאות אין דרך לייפות.

שבועיים לאחר התקיפה, לוח הזמנים של אולה צפוף ועמוס לבלי מידה. גם אם אין פצועים בהם יש לטפל. יש לדאוג למקום מכובד עבור הגופות עד להגעתם של הדיינים מהערים הסמוכות, לשלוח את הפרטים האישיים של החיילים שזוהו כבר למשרד המלחמה, ולהפיץ איגרות הרגעה עבור תושבי הכפרים המבוהלים שבאזור. ויחד עם תפקידיו השוטפים של אולה כמושל העיר, וההלוויות הרבות המתקיימות במחוז – יומו של בעלה עמוס כל כך, עד שאפילו לארוחות הוא לא מספיק תמיד להופיע.

תמיד ניחנה אונמר בכושר משחק משובח. ואת תחושותיה האמתיות היא מצליחה להחביא היטב תחת הבעת פנים שלווה ונינוחה. אבל דודתה אינה כשאר האנשים. והעובדה כי בשנים האחרונות ראתה בה אונמר תחליף אימהי כלשהו לדמות המקורית שנקטפה באכזריות משנות ילדותה – מפריעה לה להמשיך ולהסתיר את רגשותיה המוסווים.

"המצב יעשה רגוע יותר עם הזמן". אומרת רנה כשהן יוצאות שוב אחר סעודת הצהריים אל הגן. במטרה לבדוק את סידור צמחי המרפא החדשים שהביאה עמה רנה מאתיל. "זה טבעי לחוש בשלב הזה ריחוק מסוים. אולי אפילו הגיוני".

רוח שקטה נושבת בגן. חרישית ומרפרפת. זוקפת בעדינות את ראשיהם של הפרחים הרכים שרק פתחו את עליהם לא מזמן.

אונמר שותקת. מתקדמת עוד קצת בשביל לעבר חלקת אדמה רבועה וריקה. "אפשר לשתול כאן את פרח הקמומיל", היא מציעה. ידה מחווה אל השטח הריק, קרוב מאד לפלג מים קטן ומעוצב. "הצבע שלו רק יוסיף יופי לפינה הזאת".

היא מסתובבת לעבר דודתה, ממתינה לחוות דעתה. אבל רנה לא נעה. דוממת היא עומדת, סוקרת את אחייניתה במבט מהורהר ואז ממשיכה לצעוד באיטיות: "ובכן", היא אומרת וקולה איטי. "עליי לציין שציפיתי ממך להתבגרות מהירה מעין זו. למחיר אותו שילמת עבור התמורה הזאת – קצת פחות".

ריסיה של הנסיכה מרפרפים על עיניה במהירות. לרגעים מספר היא שותקת, ממוללת בידיה את חוט הבד שעל צרור הזרעים, ומפתלת אותו סביב אצבעה. "אולי זהו ההבדל", היא משחררת את החוט לבסוף. "אולי זהו ההבדל הגדול בינינו, ואני אף פעם לא הבנתי כמה התפקיד שלי נעדר משמעות".

היא נראית כמי שהגיעה סוף כל סוף לנקודה הכואבת. העזה להניח עליה אצבע וללחוץ. ורנה מעדיפה להמתין להמשך.

"הוא קצין בכיר. הספיק לראות ניצחון ומוות, מלחמה ודם. ליפול בשבי, לחלות ולקום לתחייה מחדש. במידה מסוימת כמו עוף חול", גיחוך מריר וקטן מעווה לרגע את שפתה. "ותכף תזכירי לי שגם אני לא טעמתי רק מהטוב והמתוק שיש לחיים להציע. אבל זה לא אותו הדבר".

זה לא. נכון.

"אולי בזמנים של רוגע, קשה יותר לשים לב לכך", עכשיו מגיעה אונמר אל חלקת אדמה נוספת, אומדת את השטח בעין בוחנת. "בזמנים של שלום ושקט, קשה להניח את האצבע על הנקודה המבדילה. אבל בזמנים כאלו, כשהעולם מטלטל ומזדעזע ואנשים צעירים מאבדים את חייהם טראדים ספורים מהמקום בו אני רוקמת פרחים צבעוניים על מפיות בד – ההבדל הזה הופך בולט כמעט כמו קרניהם של העיזים בעמק הסמוך".

"רוקמת פרחים". חוזרת רנה אחר דבריה של אחייניתה, וקולה מלא משמעויות. "מותר לי להניח כי עלי הכותרת שלהם עדיין עקומים?"

אונמר מחייכת. אבל חיוכה עלוב במקצת. "זה נשמע נורא. כפוי טובה כמעט. מה יכולה אישה טובה לרצות יותר מבעל נפלא ועתיד יפה שכזה?"

רנה שותקת רגע ארוך. מביטה בציפור צבעונית שחולפת בדיוק מעל ראשה של אונמר. "עוד הרבה דברים אחרים" היא אומרת בשקט, עיניה ממוקדות עדיין בציפור הססגונית שמרחפת בינות לענפי העץ. "החיים שלנו מורכבים מידי בשביל לחלק אותם לשני צדדים".

"זה מקום יפה". ידה של אונמר מחווה סביב סביב. מחבקת בתנועתה את הצמחייה הירוקה, את השמים התכולים. "יש פה הזדמנויות רבות הדר למעשי חסד, אנשים חכמים ללמוד מהם ונשים טובות להתחבר אליהן. אבל אלוקים, נראה לי, לא מחלק כישרונות לאנשים כדי שיקברו אותם באדמה תוך כדי לוויה המונית".

"הוא לא", מסכימה רנה, "הוא רק מפקיד אותם בידיהם לזמן מוגבל. עד שיגיעו הם והמתנות לאותו המקום יחד, באירוע הזה שציינת".

אונמר מעבירה יד על הרדיד הרקום שעל כתפיה. "ועד אז?", היא לוחשת ומפנה את מבטה אל צלליותיהם של השיחים. "עד אותו הרגע. מה תפקידן של המתנות?"

"ללוות אותנו?" מציעה רנה. "לתמוך בנו בזמנים קשים? גם אני למרות כל כישרונותיי, ניהלתי פעם אחת בלבד תכנית בריחה מוצלחת".

אונמר מסתובבת בחדות. מסתנוורת בזווית הזאת, מקרניה של השמש. "היו פעמים נוספות?" היא שואלת וקולה זר.

"חשבת שלא?" קצה של חיוך מעקם את שפתיה של רנה. אבל מבטן של עיניה מעורפל קצת. "עשרים וחמש שנה זאת תקופה מספיקה דיה לכל מיני ניסיונות".

אונמר שותקת. מעכלת את דבריה של דודתה. רנה בינתיים, מתקרבת קצת יותר אל ריבוע העפר וסוקרת בעיניים מצומצמות את גודלו. "זה יספיק אני חושבת", היא רוכנת עוד קצת אל האדמה, מפוררת גוש רטוב ולח אחד. "בקיץ הבא, תהיה לך כאן גינה יפיפייה".

"ותעסוקה", משלימה אונמר, ידה האחת מונחת על מותנה והשנייה משתלשלת מטה ברפיון, אוחזת עדיין בשקיק הקטן.
"כדאי ונחזור. אולה אמור לחזור בכל רגע".

 

[אבן דרך]

@משולש ברמודה, הכתיבה שלך מעולה מעולה, מתבססת מצוין על הסדרה, וכל כך דומה לשל מיה. אני פשוט נהנית לקרוא כל פעם מחדש.
תודה על כל הטוב הזה שאת מעלה לנו!



(ולגבי ביקורת נוספת.. תעדכני אם את בקטע, ויש מצב שאתיישב על זה בימים הקרובים אי"ה)

 

[משולש ברמודה]

@משולש ברמודה, הכתיבה שלך מעולה מעולה, מתבססת מצוין על הסדרה, וכל כך דומה לשל מיה. אני פשוט נהנית לקרוא כל פעם מחדש.

תודה!

(ולגבי ביקורת נוספת.. תעדכני אם את בקטע, ויש מצב שאתיישב על זה בימים הקרובים אי"ה)

אני תמיד שמחה לקבל ביקורת.
למה שלא תעלי לכאן? עכשיו כשיש לך הרשאה...

 

[אבן דרך]

למה שלא תעלי לכאן? עכשיו כשיש לך הרשאה...

צריכה לחכות שתהיה גם השראה..
אבל, כן, אי"ה הפעם אעלה באמת לכאן, לכשתהיה הביקורת כתובה.

 

[מירי11111]

הכתיבה משובחת
והעלילה מסתבכת ומשלימה את הממלכה

כיף לקרא!

 

[רוח פרצים]

רק זאת אומר לך יקירתי, ברוכה הבאה אל היכל תענוגותיהם של האוהבים"

משפט מהמם.
כמה לא מתאים למיה לכתוב את זה - בצדק, בהתחשב בקהל היעד אותו היא בחרה.
אבל כמה היה חסר לי משפטים כאלו שם שכאילו נמחקו בכוח מהספר.
בכלל. תמיד חלמתי לסדר שם קצת את מערכות היחסים...

לענינינו- הפרק יפה. אבל בשביל אונמר רנה הא קצת אנמי בהתחלה- מה שהשתנה והשתפר ככל שהמשיך.

(את לוקחת לי את כל הרעיונות. מה יגידו עכשיו אם אכתוב אצלי בעתניאל פרק על הזירה הזו בדיוק- על אונמר ואולה? זה היה אמור להיות זירה משפיעה בסיפור שלי...)

 

[Chaya Lea]

(את לוקחת לי את כל הרעיונות. מה יגידו עכשיו אם אכתוב אצלי בעתניאל פרק על הזירה הזו בדיוק- על אונמר ואולה? זה היה אמור להיות זירה משפיעה בסיפור שלי...)

אני בטוחה שזה יהיה שונה ובהקשר אחר ולכן זה לא נורא.
חוץ מזה שהכל תחת ספרות מעריצים אין פה שום העתקה או משהו דומה וממילא אם יש מקום להשוואה זה גם לפני זה כי שתיכן מתבססות על אותה סדרה...
מחכה להמשך משתיכן!

 

[רוח פרצים]

אני בטוחה שזה יהיה שונה ובהקשר אחר ולכן זה לא נורא.
חוץ מזה שהכל תחת ספרות מעריצים אין פה שום העתקה או משהו דומה וממילא אם יש מקום להשוואה זה גם לפני זה כי שתיכן מתבססות על אותה סדרה...
מחכה להמשך משתיכן!

מתוקה שאת.
עושה חשק להמשיך.

 

[Chaya Lea]

עושה חשק להמשיך.

מעולה

 

[משולש ברמודה]

אבל בשביל אונמר רנה הא קצת אנמי בהתחלה- מה שהשתנה והשתפר ככל שהמשיך.

את יכולה לתת דוגמא מה הרגיש אנמי בהתחלה? יעזור לי להשתפר...

את לוקחת לי את כל הרעיונות.

העלילה היבשה של הסיפור כבר כתובה, כולל רשימה בסיסית של הסצנות...אין לי דרך לשנות
אבל דווקא נראה לי שהעלילה אצלך שונה מאד משלי.
בכל מקרה כמו שהזכירה כבר @Chaya Lea זה אחרי הכול פאנפיק, וההשראה מגיעה מאותו המקור.

 

[רוח פרצים]

את יכולה לתת דוגמא מה הרגיש אנמי בהתחלה? יעזור לי להשתפר...

את מעולה. זה השתפשף ככל שהמשכת.

העלילה היבשה של הסיפור כבר כתובה, כולל רשימה בסיסית של הסצנות...אין לי דרך לשנות
אבל דווקא נראה לי שהעלילה אצלך שונה מאד משלי.
בכל מקרה כמו שהזכירה כבר @Chaya Lea זה אחרי הכול פאנפיק, וההשראה מגיעה מאותו המקור.

הכל בסדר. סתם צחקתי.
נחמד לראות שאת עוקבת אחרי עתניאל.
אולי בסוף העלילות שלנו יתחברו, לכי תדעי ואז הכל יסתדר ביחד...
את סופרת מעולה ואיכותית ונחמד לקחת ממך השראה לפעמים...

 

[משולש ברמודה]

טירת טרסדיאן
--
"עשרים וחמישה" מכריזה אונמר מפתח החדר.

"מה?" שואל אולה ומותח זרועות עייפות. השמים המציצים אליו מהחלון שמול שולחן עבודתו כהים ורק גוונים קלושים של צבע עוד נותרו צמוד לפסגות ההרים הרחוקים.

"עשרים וחמישה חלונות", חוזרת אונמר ומתקרבת עוד קצת אל השולחן. "ועדיין אין במסדרון הזה כמעט אור".

"עכשיו לילה", מציין אולה בתבונה. ואז מכה בו ההבנה, מהיכן יש לאשתו את מספרם המדויק של הפתחים הקרועים בקירות האבן. "ספרת אותם?" הוא שואל משועשע למדי מהרעיון.

אונמר מושכת בכתפיה. "זה מסדרון ארוך מאד", היא אומרת כמתנצלת, אבל חיוך קטן מרעיד את שפתיה. "אתה זוכר את הסעודה שאמורה להתחיל ממש עוד מעט?"

"אני זוכר", בעייפות הוא משרטט את חתימתו על הקלף הארוך שלפניו. "נשארו לי פה כמה אישורים אחרונים. בסדר?"

אונמר מהנהנת בראשה בפיזור דעת, סוקרת את החדר, בודקת מה השתנה שם מאז ביקורה האחרון. "רנה הביאה איתה זרעים של צמחי מרפא נדירים", היא מספרת תוך כדי שהיא בוחנת את ספריית הקלף הכבדה שבחדר. "אני מקווה שהיא תספיק ללמד אותי על כולם".

הוא מניח את הנוצה ונשען על כיסאו, ממתין להתייבשות הדיו על הקלף האחרון עליו חתם. "הצמחים האלו קשורים לדרכי הטיפול הקוואריות?"

"אולי", אונמר מעבירה יד על אחד ממדפי הספרייה, מנגבת גרגרי אבק תוהים. "אם כן, זה יהיה מעניין. יש בהן הרבה חוכמה. למען האמת, אחת מדרכי הטיפול הקוואריות הייתה שליח הבורא כדי להציל אך חייך. זוכר את הגבינה העבשה ששימשה עבורך כתרופה אחרי הפציעה?"

הרבה זיכרונות יש לאולה מאותה תקופה. חלקם מרים, רובם עצובים. ומעל כולם מרחף ערפל אחד גדול של כאב. והתרופה המדוברת אינה יותר מזיכרון קלוש בלבד. "אולי", הוא אומר ומעביר יד על עיניים צורבות מעשן הלפידים. "יכול להיות שאני זוכר משהו כזה. אבל בהתחשב בעובדה שברוב אותם ימים ישנתי, אני לא ממש יכול לאשר או להכחיש כזה דבר".

"היא הריחה נורא", מנסה אונמר לעורר את זיכרונו. "גושים ירוקים ומדיפי ניחוח שאפילו מצודת דארפס לא הצליחה לאטום".

"אהמ", אומר אולה בעניין. "ואת זה את יודעת כי?"

"שימוש בעובש הינו דרך טיפול קווארית", מסבירה אונמר, שומטת את ידה ממדפי העץ. "וחמות המלך אכסנה גושי גבינה כאלו במצודת דארפס עוד הרבה לפני שנפצעת. ומכיוון שאני הייתי נחושה ללמוד את כל מה שידעה, התלותי אליה כדי להביא לך את התרופה הזאת".

"נחושה" , בחיוך קטן מתרומם אולה מכיסאו, אוסף את המסמכים שעל השולחן לערמה אחת מסודרת ויציבה. "מה עוד היית נחושה אז ללמוד?"

"הרבה", אונמר מתקדמת עכשיו לכוון הדלת. עוצרת על סיפה ומחכה לו. "ידעת כמה סגולות שימושיות יש רק לואנראן סגול?"

"אני לא בטוח שאני יודע איך בדיוק נראה ואנראן סגול", מתנסח אולה בזהירות. "אלו פרחים עם עלים משולשים זעירים?"

תיאורו מצחיק את אונמר. "לא ממש", היא אומרת ומתקדמת אל המסדרון. "זה סוג דומה".

"דומה זה גם טוב", מוכן אולה להתפשר. "אולי תשתלי פרח כזה גם בגינה של צמחי המרפא?"

"אני צריכה לבדוק אם רנה הביאה איתה זרעים מהצמח הזה, הוא לא נפוץ". היא שותקת לרגע. ידיה מתעסקות בגדילי הצמר הרכים של הרדיד שלה, ואז היא פותחת את פיה וסוגרת אותו שוב.

"מה?" אולה מבחין בהיסוסה ועוצר על מקומו.

היא שותקת. עיניה מרמזות על החדר ממנו יצאו, ושלושה עשר חודשי היכרות מספיקים לאולה כדי לפרש את כוונתה.

"אה", הוא אומר בכבדות ונשען על הקיר שמאחוריו. "האיגרת".

"האיגרת", מסכימה אשתו וסוקרת אותו בעיון. "התאפקתי עד עכשיו מלשאול. אבל מה בדיוק יש שם, בקלף הדחוף הזה?"

"בקצרה?" שואל אולה ומעביר את ידו על האילפקה הפשוטה שעל מותניו.

"או בארוכה", מציעה אונמר ומשלבת את ידיה בסבלנות.

אולה נאנח, ומעביר שוב פעם יד על עיניים עייפות. "יש תכנית לתקיפה באדמות כוזר החדשה. קרוב לגבול. אבא שלי רוצה שאני אעמוד בראש קבוצת החיילים שתצא למשימה הזאת. התכנית עדיין לא אושרה באופן סופי על ידי המלך, אבל הוא רוצה שארד למחנה האימונים הקרוב לראטון עוד השבוע".

"אז זאת איגרת גיוס", קולה של אונמר יציב ועיניה הבהירות נעוצות בו.

"אפשר לומר", מסכים אולה ונאנח. "אפשר לומר שכן".

המסדרון חשוך קצת למרות מנורות השמן הקבועות בקיר, והאפלולית הרכה הזאת מהדהדת את השקט שביניהם.

"לכן שלחו את רנה", קולה של אונמר שובר את הדממה. "יפה מצידה של הלה לדאוג שלא אהיה לבד בזמן שתאלץ להעדר מהבית".

הרבה תמונות קרב יש במסדרון. חיות וססגוניות על אף מסגרות העץ התוחמות אותן. מלאות בחיילים הדורי מדים, סוסים צוהלים על רגליהם האחוריות, וגופות מתים על האדמה. אין אווירה טובה מזאת כדי לספר לאשתך על יציאתך למלחמה. אין אווירה טובה יותר. אולה בטוח בזאת.

אונמר שותקת, ממקדת את מבטה באחת מהתמונות שמאחוריו, וסוקרת אותה בעיניים מצומצמות. "אם תמות", היא שואלת בקול איטי. "אבל תנצח בקרב אליו יצאת. יציירו לכבודך כזאת תמונה?"

עכשיו אמור אולה למהר ולהכריז 'חס ושלום' ו'מוטב שלא לפתוח פה לשטן', אבל הוא אינו עושה דבר מכל אלו. בשקט הוא סוקר את אונמר, ממתין שתפנה אליו את מבטה, וכשהיא עושה זאת הוא לא מופתע לגלות שעיניה נוצצות.

"מה?" היא מבחינה במבטו וממצמצת, מנסה למחות כל זכר לחולשתה. "לכל הפחות תישאר לי מזכרת".

הלוואי ויכול היה לומר לה שאינו צריך ללכת. הלוואי ויכול היה להבטיח לה ששום רע לא יאונה לו. הלוואי ויכול היה להשאיר את המלחמה מחוץ לחומות הבית שבנו. אבל הוא לא יכול. וההרגשה הזאת חדשה וחסרת אונים. "אני לא יכול להבטיח שאחזור" הוא אומר רכות לבסוף, ומתנתק מהמשענת ששימש לו הקיר.

היא שותקת, סנטרה קפוץ. המסדרון חשוך וארוך, וצלליותיהן העקמומיות נמרחות על הרצפה והקירות. "אני לא רוצה שתבטיח", היא לוחשת. "אני רוצה שלא תלך".

"אני יודע", הוא אומר וקולו שקט. "אני יודע". אין לו נחמה להציע לה. מלבד אמונה לוהטת וביטחון בטובו של הקב"ה. מלבד תפילה המכירה בשבריריותם כבני אדם.

"את יכולה להתפלל", הוא מציע חרישית. "להתפלל שנחזור לשלום והמלחמה הזאת תיגמר כבר".

"אני אבקש", מסכימה אונמר, ועיניה יבשות שוב. "ואתה תילחם".

הוא ילחם. בהחלט. אבל אוזניו של אולה רגישות דיין כדי לשמוע צליל נוסף מלבד הסכמה בקולה של אונמר.

"ומה רע בחלוקת התפקידים הנוכחיים?", הוא שואל בשקט, מחפש את מבטה.

"אין רע", מושכת אונמר כתפיים וחוזרת לבחון בעיון את הצללים הארוכים שמטילים נרות השמן על התמונות. "מעולם לא המעטתי בכוחה של התפילה, להפך. רק חשבתי לעצמי, כמה נחמד שהתפקיד שלך מלא פעילות מבחירה. ושלי ברירת מחדל – משום שאין לי עוד תפקיד אחר למלא". היא מחייכת חיוך עצוב. "זה נשמע נורא, אני יודעת"

שפתיו של אולה מתכווצות לעיגול מהורהר. "זה נשמע מתוסכל" הוא אומר בעדינות.

"הגדרה טובה", עכשיו מחייכת אונמר חיוך מלא, עליז כמעט, אבל לעיניה אין את הברק העליז הרגיל המלווה אותן. "הייתי שמחה לדון בה עוד קצת, אבל נראה לי שאנחנו כבר מאחרים בחמש דקות לפחות לסעודה".

הם מאחרים. נכון. באולם הסעודה הגדול ממתינים כבר חמישים האנשים שהוזמנו מבעוד מועד לחגיגת סיום מסכת השנתית של עובדי הטירה. לא יפה יהיה לגרום להם להמתין. אבל חיוכה העצוב של אונמר טורד את שלוותו ומונע ממנו להמשיך ולצעוד אחריה. איך זה שלא שם את ליבו לכך עד עכשיו?

נכון. מאז התקיפה הפך יומו העמוס ממילא לדחוס כמעט בלי אוויר לנשימה. אבל גם אם עיסוקים חשובים מילאו את מוחו מבוקר ועד ליל ותבעו את זמנו - לפספס את השינוי הזה לא היה צריך.

 

[מירי11111]

וואו ואין מילים זה רדוד מדיי, נכון?

אני פשוט נהנית לקרא.



אז את תמשיכי לכתוב.. ואני אקרא לי בהנאה....

 

[-חיה-]

יפה כל כך!
הכתיבה שלך פשוט טובה!

אז את תמשיכי לכתוב.. ואני אקרא לי בהנאה....

מצטרפת

 

[משולש ברמודה]

וואו ואין מילים זה רדוד מדיי, נכון?

אני פשוט נהנית לקרא.

יפה כל כך!
הכתיבה שלך פשוט טובה!

תודה רבה!!
שמחה שנהנים. אין שום מילת ביקורת?
וסתם מעניין לדעת לאיזה כוון נראה שהעלילה הולכת להתפתח?

 

[-חיה-]

תודה רבה!!
שמחה שנהנים. אין שום מילת ביקורת?
וסתם מעניין לדעת לאיזה כוון נראה שהעלילה הולכת להתפתח?

האמת שלא ראיתי שאין לי כל כך ביקורת, חוץ מענייני פיסוק שאני בעצמי נופלת בהם וראיתי שכבר הפנו את תשומת ליבך לכך.

לאן העלילה מתפתחת? מרגיש לי שאונמר תעשה משהו, היא לא תצליח לשבת בבית ולהתפלל, ואם רנה תחבור אליה זה יהיה אדיר!

 

[משולש ברמודה]

האמת שלא ראיתי שאין לי כל כך ביקורת, חוץ מענייני פיסוק שאני בעצמי נופלת בהם וראיתי שכבר הפנו את תשומת ליבך לכך.

הייתי שמחה לשאול אם השתפר. אבל עברתי על הפרק האחרון וראיתי שיש שם כמה וכמה בעיות עם הפיסוק. אצלי תיקנתי אבל שם כבר אי אפשר לערוך...

 

[משולש ברמודה]

תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס החשוב שהתרחש השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד השנתי. אולה מספר לאונמר על גיוסו לתוכנית צבאית סודית, ככל הנראה כנקמה על התקיפה.

כפר קטן בדרך לאיינה (העיר בה מתקיים היריד השנתי).
---
חצר האכסניה עמוסה מאד. מלאה בעגלות משא, אנשים צועקים ומשרתים מנופפים בידיהם, פורקים בידיים מיומנות שקים גדולים של ציוד. ועל אף ששלוואן ידע מראש על הטקס הצבאי המתקיים השנה באיינה בנוסף ליריד, את העומס הגדול השורר כעת בכלל הכפרים הסמוכים למחוז לא הצליח לחזות מראש. ולמרות שהטקס מתוכנן רק לעוד שבועיים והיריד עדיין לא נפתח, מלאים הפונדקים והאכסניות כמעט עד אפס מקום.

תמיד חונן שלוואן במה שהבריות אוהבות לכנות קסם אישי, ובין תכונותיו הבולטות אפשר למצוא בהחלט יכולת שכנוע טובה, אבל עכשיו הוא מעדיף להדק את גלימתו עוד קצת מפני צינת הלילה השוררת בעונה הזאת, ולהותיר לאלרון את תפקיד שכנועו של בעל הפונדק.

אלרון חייכן וגם אדיב. ובשק המתנות שקיבל משמים נמצאת באופן תדיר היכולת למרוח דבש וצוף על הסובבים בעזרת מילותיו בלבד.

מפתחה של האכסניה לא מצליח שלוואן לשמוע את מילותיו של אלרון. והעובדה שהוא עומד בגבו אליו מונעת ממנו גם לקרוא את שפתיו. אבל את חיוכו הרחב של האיש המבוגר, את עיניו שמתקמטות בקצותיהן ואת ידו המושטת בידידות לעברו של אלרון – הוא לא מצליח לפספס.

והתחושות שמעלות בו ההתבוננות הזאת קשות למדי.

גם פעם היה זה תפקידו של אלרון לבצע פעולות מעין אלו. והפעם הזה לא היה כל כך ממזמן. אבל עכשיו משום מה כשהוא מביט באלרון הקורץ לו מפתח האכסניה, הוא מרגיש את פת השחרית שאכל הבוקר מתפתלת בקיבתו כאילו הייתה נחש.

הוא לא רוצה לקרוא לה בשם לתחושה הזו. למען האמת הוא נאבק בה במחשבתו כל אותו הערב. בדרכם לתפילת ערבית ובזמן שצעדו יחד אל טרקלין הסעודה. אבל היא ממשיכה להבליח מידי כמה רגעים, מזכירה לו בנוכחותה השקטה שהיא כאן ואינה מתכננת להעלם בקרוב.

מגיל צעיר מאד בילה שלוואן את רוב זמנו יחד עם אלרון. ערבים שלמים גדושים בשיחות, ומלאים עוד יותר בשתיקות העביר במחיצתו. וגם כשהיה אלרון מוצלח במיוחד כפי שהיה – ידע תמיד כי מסלול חייו נמצא הרחק מתחת לשביל חייו שלו.

מוזר לראות עד כמה מעולם לא טרח להקדיש לעניין מחשבה. מוזר לשים לב עד כמה התעלם בקלילות אדיבה מהעובדה היבשה בה אין זה משנה כלל מה היו הנתונים האישיים המלבבים איתם נולד אלרון - היה זה האחרון תמיד כמה מדרגות מתחתיו.

ואיך דווקא עכשיו, כשקווי חייהם נפגשו פתאום וחייו של אלרון החלו נוסקים מעלה, מותירים אותו טראדים שלמים מאחור – החל מוחו שם לב להבדלים.



מוקדם מאד החלו האנשים מתארגנים ליציאה. עוד בטרם החלה אפרוריותו המטהרת של הבוקר לקבוע אחיזה בעולם הישנוני, ובזמן שטיפות נוצצות של טל עיטרו עדיין את עליהם הארוכים של העצים – החלו המשרתים מעמיסים את העגלות ומכינים את הסוסים לדרך.

בחוץ, החלו כבר רוחות סתיו לנשוב. מקררות את פניהם האדומות ממאמץ של הצעירים ומפזרות את שיערם על מצחם המיוזע.

דומם עומד שלוואן, כתפיו נשענות על גדר העץ המקולפת המקיפה את החצר, ועיניו מפקחות באדישות עייפה אחר פעולותיהם של הסבלים.

איינה אומנם הייתה עוד רחוקה. אבל רק המחשבה על המכרים הרבים שבוודאי יפגוש שם מכווצת את מעיו שוב. הוא יכול לתאר לעצמו את חיוכיהם המנומסים של ידידיו הוותיקים, חיוכים שסביר להניח לא יאירו את עיניהם. את לחיצת ידיהם הרפה ואת סיבוב כתפיהם החינני שעה שימשיכו לעיסוקיהם רבי החשיבות.

והוא מה יש לו?

מה יישאר לו אחרי שיחזרו יוזבד ושאול מבבל? מה יש בידיו עכשיו לבד מניהול אחוזה שקטה ורחוקה עד מאד מהווי החיים הכוזרי?

הוא לא נולד לשקט. לא נולד לשלווה כפרית מנומנמת. לא נולד כדי להעביר את חייו בניהול אחוזה נידחת. ושנתיים ארוכות של הגליה בגיאט הרחוקה לימדו אותו היטב את התובנות הללו.

הן לא חדשות לו המחשבות. לא מפתיעות אותו כלל. גם בגיאט חלם כל הזמן על היום בו ישוב למעמדו הראשון. אבל העיתוי כן מפתיע אותו. צובט את ליבו בכאב חסר שם.

אמת. הוא ידע שהוויתור יהיה קשה. ידע כי הדברים שהשאיר מאחוריו יחסרו לו, יכאיבו לו לעיתים עד מאד. אבל תמיד חשב כי יצליח איכשהו להתגבר על הכאב הזה. להמשיך הלאה בחייו, לרכוש לו ידידים חדשים, עוצמה וכוח.

היום הוא יודע כי היה אופטימי. חשב בתמימות או בסכלות שהחיים בזרימתם המהירה ישכיחו את העבר המצולק, והזמן החולף – יחליק את המהמורות שבדרך.

מולו מתחילים נערי השירות להוביל את הסוסים המבריקים מזיעה לכוון העגלה. והוא מתיישר, מתנתק מקורות העץ הלחות המקפיאות את גבו, ופונה לכוון דלת הפונדק כדי לקרוא לאלרון ולשאר מלוויהם.

אולי אלו המחשבות, אולי האשמה דווקא בערפל הקריר השורר הבוקר. כך או כך מוצא שלוואן את עצמו מתנגש בחוזקה בגבר, מונדרי על פי מראה פניו, שניסה בדיוק לחצות את החצר בכוון ההפוך.

"סליחה", הוא ממהר להתנצל משפשף בכאב את כתפו. "אולי אני עדיין עייף" הוא מוסיף בחיוך קלוש.

"זה בסדר", מרגיע הגבר, מתעלם מידו החבולה, ומבטאו הרך מתנגן קצת באוזניו של שלוואן. "כולנו רק התעוררנו".

הוא אדיב ונעים. וקל לראות שהמכה החזקה כמעט אינה מסיבה לו כאב. לפיכך מרשה לעצמו שלוואן למתוח עוד קצת את שפתיו בחיוך ולשאול: "בדרך לאיינה? אם תמתין קצת אוכל אולי לקצר לך את הדרך".

המונדרי מחייך. "אני אתו", הוא אומר, מצביע על גבר דל זקן שבדיוק סיים לקשור שק מספוא לצווארו של סוס אפור בפינתה המרוחקת של החצר.

"בעגלה שלנו יש מספיק מקום גם לשניים", שלוואן לא נראה מוטרד מן התוספת. "תשאל אותו".

המנודרי מהדק מעט את שפתיו. "זה הסוס שלו", הוא מציין, מכווץ מעט את כתפיו.

"אה", שלוואן נבוך, נבוך למדי. נכון שמרבית הסייסים שפגש בימי חייו ישתייכו לאומה המונדרית, אבל לשייך כל אדם מבניה למעמד הזה - לא היה ראוי במיוחד.

המונדרי לא נראה כמתרגש, אולי רגיל למחוות מן הסוג הזה. באדישות הוא מכניס שתי אצבעות לפיו ושורק שריקה אחת ארוכה. "קנז", הוא צועק, "מסתדר שם?"

קנז? לאט סוקר שלוואן את הגבר המזוקן הזוקר את אגודלו ואחר מתרומם מכריעתו ופוסע לכיוונם. וזרועו המדולדלת המצטרפת לשמו ולמוצאם של הגברים, גורמים לו לעצור ולמוחו העייף להגיע במהירות למסקנה המפתיעה.

המונדרי שם לב למבטיו הארוכים, הוא גם לא נראה כמתקשה במיוחד להבין את פשרם. "אמציה בן אירן", הוא מושיט את ידו לעברו של שלוואן. "קנז" הוא מחווה על חברו השותק המצטרף אליהם.

"שלוואן", אומר הנסיך לשעבר בחיוך של אדם הצופה תגובה בלתי נעימה מראש. "שלוואן דיאלידאן".

אבל המונדרי ממשיך להחזיק בידו, ורק שריר קטן שנע בלחיו מעיד על ההפתעה שהסבה לו אמירתו של שלוואן. "לכבוד הוא לי לפגוש בך", הוא משחרר את ידו לבסוף, מותח את שפתיו בחיוך עדין.

גם קנז מושיט את ידו הבריאה ללחיצה ושלוואן נענה לה בתחושה מוזרה במקצת.

ברור לו כי בדיוק כמו שהוא מבין ויודע את זהותם של שני הגברים, כך מכירים המונדרים בזהותו שלו. ומשהו במוזרותו של המפגש בין בנו של האיש שחטף את נסיכיה של כוזר לבין אלו שהחזירו אותם לארמונו של אביהם, משיב את השלווה האבודה לליבו.

"טוב", הוא מושך בכתפיו. "אם יש לכם כלי תחבורה ראוי, לא נותר לי אלא לברך אתכם בברכת הדרך".

"המברך יתברך", מחזיר אמציה, וגם הוא כמו קנז מרים את ידו במחוות פרידה.

שותק עומד שלוואן, וכשתחושה בלתי מוגדרת מפעמת בין צלעותיו, מביט אחר דמויותיהן המתרחקות. ואז דוחק בו צבע השמים המבהיר והוא ממהר להיכנס אל האכסניה החמימה שריח של מאפה קלוי כבר החל מתפשט בה, ולחפש את אלרון.