סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

שרהלה שרהלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
אף אחד לא יצחק עלי שיש לי דמעות בעיניים, נכון?
לא ממותו של בסטיאן
על השיחה עם אולה. מיוחד!
סגירת מעגל מדהימה של חיים מלאי מורכבויות וחיכוכים בין שני האנשים הטובים האלה...
נשמתו של האיש ששמר אמונים לארצו
הייתי כותבת 'שמר אמונים לעמו'. האמונים לאדמה פחות מעורר הערצה...
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
@משולש ברמודה ציטוט מהפרק האחרון שעלה:
להבין את משמעותו של החלק החבוש בחזהו של דודו שאינו עולה וגם לא יורד.
בן אדם שאין לו דופק הוא לא בין החיים. אפשר לתת שוק ולעשות החייאה, והדופק יחזור
אך לא כתבת על פעולות רפואיות בין השלב שהלב נדם לבין המשפטים היפים שבסטיאן מחכים את אולה.
משהו פה לא מסתדר לי
(אא"כ בחרת בדווקא להתעלם ממה שקרה בין לבין. כי מת לא יכול לדבר : )
עונה לך באשכול כאן...

נחמד שאת מסבירה לי איך לעשות החייאה : )
מה שניסיתי לתאר כאן הוא פגיעת חזה.
בא נגיד שניסיתי לתאר שילוב של חזה מרפרף (מה שמביא לתיאור הנשימה הפרודקסלית שיש כאן, לפעמים אפשר לתאר אותה כחלק מסוים בחזה שנראה כאילו לא נע או נע בכוון הפוך לתנועת בית החזה) בשילוב עם המוטורקס (חזה דם).

אבל אני ממש לא לוקחת אחריות שתיאורים משקפים מציאות... אם יש לך קצת ידע אפשר לפתוח כאן וויכוח רציני איך בדיוק הגענו למצב של חזה מרפרף ואולי בכלל זה מוביל לפנאומוטורקס...
אבל זה אחרי הכול סיפור, לא תיאור יבש של מצב רפואי.
 
נערך לאחרונה ב:

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
אף אחד לא יצחק עלי שיש לי דמעות בעיניים, נכון?
ברור שלא. זה אפילו קצת מרגש לשמוע את זה : )
הייתי כותבת 'שמר אמונים לעמו'. האמונים לאדמה פחות מעורר הערצה...
אני לא מתכוונת במילה ארץ למילה אדמה.
מבחינתי ארץ זה גם עם וגם מקום, גם שפה וגם תרבות, ומעל הכול גם היסטוריה משותפת עמוקה...
וזה בעצם די מתאים מבחינתי לכוזר. הסיפור אחרי הכול הוא על כוזר כממלכה יהודית, ועל העם שחי בה. בסטיאן לא שמר אמונים כמובן לרגבי אדמה.
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה על הפרק. זה לא סיום, נכון?

יפה ותיאורי כמו שראוי כדי להביע חלק עלילה נוגה שכזה.
אבל גם כאן, הרבה יותר מדי תיאורים. ממש שקיעת החמה צעד אחרי צעד. וגם מוחו של אולה - מודה שלא היה חסר לי תמונת התקריב הזו. מוחו מלא מחשבות, מוחו יבש, מרוקן וכו'...

לגבי מה שדיברו שזה הסגנון של מיה קינן, דעתי היא שמיה קינן גם לא כתבה ככה לאורך כל אחד מאלפי העמודים של הסדרה. אבל כשהיא אכן דילגה על התיאורים האלה כשעדיף בלעדיהם אף אחד לא יאמר שזה לא הסגנון של הסדרה וזה חסר.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
בפרק הזה משהו לא היה ברור לי, אם בסטיאן נפצע קשה והוא עומד למות איך הם מנהלים שיח רגיל? (ככה זה נשמע בכל אופן)
עונה כבר כאן אם ישאלו על זה עוד פעם.
אפשר לשים לב שיש חלוקת זמן ברורה בין הזמן שהם מדברים לזמן שהוא מת.

לקראת שקיעה הם מדברים וכשמגיע הלילה בסטיאן מת.
מה שנותן לנו באזור ארבעים דקות עד שעה של זמן חסר. זה הזמן בו אמורה לקרות הדרדרות מציאותית שבאמת תקשה לנהל עליו שיחה.
בכוונה בחרתי להפריד את חלק המוות מחלק השיחה כדי שזה יהיה הגיוני, אבל יכול להיות שלא יצא מספיק ברור.
תודה על הפרק. זה לא סיום, נכון?
לא.
לגבי מה שדיברו שזה הסגנון של מיה קינן, דעתי היא שמיה קינן גם לא כתבה ככה לאורך כל אחד מאלפי העמודים של הסדרה.
יכול להיות :)
לגבי התיאורים, יש מצב שאחרי עריכה רצינית עוד יותר חלקם היו יורדים, אבל בסופו של דבר זה כרגע סגנון הכתיבה שלי - אישית אני אוהבת את זה עכשיו, האם בהמשך אלמד לכתוב את מה שאני רוצה מתומצת יותר? אני מקווה שכן : )
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מדהים, חי!!
(מרגישה בינה מלאכותית בחזרה על המחמאה הזו, אבל זה הכי צועק כאן).
סוף סוף אולה קיבל את האישור שחיפש כל חייו,
סוף סוף בסטיאן מצליח לבטא את רגשותיו
הם לא יכלו להתחבק שניה? יאלה איתם...
זה פרק מאחה כזה.

1. במחילה, ובכל הכבוד הראוי.
איפה איסתרק המחוצף???
לא מצא מקום או זמן להיפרד משר הצבא שלו, לא חושב להתעניין מה אתו?? כולה נפצע ביד, בסטיאן לא חשוב מספיק??

2. משהו שעלה לי פתאום בקשר לפרק הקודם, איסתרק זורק את הפגיון לבסטיאן, מושלך לאדמה ונעלם מהפרק. אין תיאור של חיילים מסתערים להגן עליו, או שהוא עצמו מסתער ונלחם, או שלא שמתי לב ?

3. ועוד תיקון קטנטן.
עקץ אותו נחש.
נחש מכיש, צרעה/דבורה עוקצים.

המון תודה על החוויה הזו משולש.
 
נערך לאחרונה ב:

חגי שהם

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
המשפט 'שמר אמונים לעמו' קצת נראה מיותר, כאילו, מה הוא מוסיף לעלילה? זה לא איזה סיום דרמטי שקשור באופן ישיר למה שבסטיאן עשה או משהו, יותר היה נכון נראה לי לכתוב משהו על האומץ שליווה אותו, על האיש שבחר תמיד (מסתדר עם כל מיני משפטים עליו באיסתרק ומהללאל) עד שאחת מבחירותיו הרגה אותו (לצורך העניין, כן? אפשר לנסח אותו טוב יותר)
בסך הכל: עלילה מדהימה. יהיה המשך או שכאן זה נגמר? אם בהמשך גם איסתרק ימות אולי נעדיף לוותר על זה;)
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
1. במחילה, ובכל הכבוד הראוי.
איפה איסתרק המחוצף???
לא מצא מקום או זמן להיפרד משר הצבא שלו, לא חושב להתעניין מה אתו?? כולה נפצע ביד, בסטיאן לא חשוב מספיק??

2. משהו שעלה לי פתאום בקשר לפרק הקודם, איסתרק זורק את הפגיון לבסטיאן, מושלך לאדמה ונעלם מהפרק. אין תיאור של חיילים מסתערים להגן עליו, או שהוא עצמו מסתער ונלחם, או שלא שמתי לב ?
מותר גם לענות?
הפרק ושליש האחרונים מתוארים מהזווית של אולה. הוא לא ממש יודע מה קרה לאיסתרק או לשלוואן או לאף אחד אחר.
החלק היחיד שלא מסופר מהזווית של אולה הוא רגע המוות, אבל מצויין שם רק שמקאן נושם את נשימתו האחרונה.

אני מאמין שבפרק הבא עוד נושאים יתבהרו.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
התלבטתי מאד עם לעלות היום, גם בגלל התוכן עצמו. אבל הבטחתי איפשהו תחילת שבוע ונראה לי הדיין ליין הכי מאוחר להגדרה הזאת הוא היום בחצות...

לפעמים זה בסך הכול עניין של מתמטיקה פשוטה.

בהתחלה אתם די שווים, אתה והאויב שלך. מי יותר, מי פחות. מחכים אחד מול השני באדישות, סופרים דקות עד שאחד מכם יעז סוף סוף לקחת את סיכון.

ואז, מה לעשות, אתם לא שווים. כי הוא לקח סיכון, האויב. אתה לא. לקח את הסוסים כולם איתו למרוץ שחוזרים ממנו עטורי ניצחון.

אז הוא אולי ינצח, האויב שלך. אתה הרי לא היית מוכן. יכניע אותך עד שתתחנן לנשימה אחת של הפסקה. יצחק כל הדרך אל הפסגה כשיספור את השלל. אולי הוא ידרוך באדישות על כל מה שבנית בעמל של שנים.

אבל אולי לא. אולי הוא דווקא יפסיד. אולי התוכנית המפוארת שלו תקרוס בקול רעש גדול, גם זה הרי קורה לפעמים.

אבל אז הוא אף פעם לא יוכל לחזור אל נקודת ההתחלה, אף פעם לא יוכל לשחזר את רגעי השקט שהיו נחלת שניכם. הרי כשיצא אל הקרב הזה העניק לך במו ידיו את הסיכוי הקטן לנצח.


האוויר סביב אולה רועד, רוטט כמעט מצעקות וצווחות. ולמרות שהלחימה המתנהלת סביבו גובה ממנו כל פירור כוח, מרפרפת המחשבה הזאת במוחו, מעלה את התהייה איך לקח יוסף את הסיכון הזה כשהביא את כל שיש לו למרוץ האחרון.

כי הרי כבר עכשיו מתחיל להתברר מאזן הכוחות האמיתי.

בלעדי האיום על חייו של מלך כוזר האחת וללא יוסף עצמו – חוזר המאבק להיות עניין פשוט של כמויות.

מעליו, הוסר כבר איום הקשתים. כנראה במו ידיהם של האנשים הזועמים, שטיפסו מעלה מעלה אחוזי טירוף וכעס אל מול תבוסתו של המלך ושר צבא כוזר גם יחד. אבל מחוץ ליציעים רועש עדיין האוויר בשאגות הקרב.

בידו, נראית לו חרבו כאילו היה נעה בכוחות עצמה בלבד, ורק יתרון ההתמדה מונע בעדה לעצור. אבל בזווית עינו הוא מצליח פתאום לזהות את צבע מדיהם המוכר של חיילי הגדוד השני, שוצף דרך הפתחים הגדולים בבליל צעקות וקולות, וכמות החיילים העושה את דרכה פנימה – נוסכת באבריו חיות חדשה.

חיילי ההוסטרס יודעים כלוחמים אמיצים מאין כמותם, אבל למרות שהם נחושים תמיד להיאבק בכל דרך שהיא – הוא מאמין שהם גם חכמים מספיק כדי להבין את המהפך הקיצוני במצבם. ובעוד אלו שבחוץ הצליחו ככל הנראה להימלט כבר לשטחיה של כוזר האחרת, נראה כי חבריהם הנותרים שסביב מתחילים להבין שעדיפה כניעה משפילה, על פני מוות חסר תועלת בקרב מול מאות.

אחד אחרי השני הם עוצרים מתנועתם, קופאים על הרחבה הגדולה עליה הם מפוזרים, ואז מפילים את כלי נשקם על האדמה בצלצול מתכתי, ומרימים את ידיהם מעלה באיטיות.

לא מעט מהחיילים שהביא איתו יוסף כבר נפצעו או נפלו בקרב, אבל עדיין ישנם רבים מהם הפזורים סביב, ומחזה כניעתם האחיד גורם לרעש העצום לשקוט מעט לכמה שניות ארוכות, ולאנשים ההיסטריים שעל היציעים להפסיק לרגע מצעקותיהם הבלתי פוסקות.

זה מראה סוריאליסטי. מחזה שלו היה לאולה זמן היה מתעכב קצת על משמעותו, חושב על אותם אלו שהכריחו את חיילי משמר הארמון לוותר על נשקם בקור רוח, ועכשיו נדחפות ברכיהם אל האדמה הקשה.

אבל אין לו זמן פנוי עכשיו. אין לו זמן גם לפרצופים המוכרים שהחלו מקיפים את הכרכרה המפוארת בצעקות וקריאות.

ומכיוון שעיניו הקפואות של יוסף, מראה הדם הקרוש על צווארו והפגיון הזרוק – עושים עבורו את העבודה ממילא, הוא ממלמל מילת התנצלות, עוקף את ההתקהלות וחותר קדימה אל הבמה העמוסה.

אבל את הדרך לבמת הטקס חוסמות כבר שורות ארוכות של לוחמים בעלי ציוד קרבי מלא, ומגיני נחושת שמבריקים מאד לאור השמש הכתום. ואולה נעשה מודע מאד פתאום לפניו המרוחות באבק וצבע הסוואה כהה.

באינסטינקט שמזמן התרגל אליו הוא שולח את ידו אל צווארו, מנסה למשש את פיסת המתכת הדקה שנמצאת שם תמיד, ונשימתו נקטעת בשאיפה חדה אחת כשהוא נזכר ברגע בו לקח אותה יוסף מידו שלו.

על מדרגות הבמה נחפזים חובשים צבאיים, וקצינים במדי משמר הארמון יוצרים חומה צפופה כשהם מאפשרים לכוח המחלץ לפנות את נכבדיה של כוזר אל כניסת הפועלים שמאחורי הבמה. אבל אולה נחוש מידי לזהות את אביו המאמץ בסערת האנושית הזאת בשביל לסגת אחורה.

רגע אחד הוא עוצר על מקומו ללא תנועה, ואז מסתובב חזרה לכוון ממנו בא, עושה את דרכו במהירות אל היציעים המתרוקנים.

באירועים כמו אלו, עד כמה שזכור לו, פזורים תמיד בין היציעים ועל רחבת הכניסה – כדי מים גדולים לשימוש החוגגים. ולמרות שגם בפנים נקיות לא כדאי להסתובב סביב חיילים דרוכים עד קצה גבול היכולת במדים קרועים – סבור אולה כי מראהו מוכר מספיק בשביל לספק לו הגנה יעילה מולם.

הכד נמצא לבסוף, ואיתו גם דגל קרוע שנראה נקי למדי. ולמרות שהמים חמימים לאחר שעמדו שעות ארוכות תחת שמש חזקה וקופחת – מרענן נוזל החיים את פניו כאילו היה אוויר נקי לנשימה.

"הוא חי, הוד מלכותו", אומר פתאום מישהו לידו, גורם לו להזדקף במהירות ולמחות במהירות את טיפות המים מפניו בבד הגס.

"חי", הוא חוזר לאט, מרים את עיניו אל גלימה פשוטה מוכתמת ארגמן כהה, שמתגלית כאחד מידידו המונדרים של המלך. "חי", הוא אומר שוב ואז מטלטל את ראשו: "אתה בטוח?"

"הוא נפצע בידו", נושף אמציה, חרבו עדיין מוחזקת היטב בידו, "אחרי שמקאן הרג את יוסף, והאנשים שעלו על המחצלות הפילו את הקשתים – החיילים שסביבו נכנעו מהר מאד לשומרים שהקיפו אותם על הבמה".

זה הגיוני למדי. הגיוני בהתחשב בכך שגם בידיים קשורות יכולים חיילי משמר הארמון לעשות הרבה מאד, אם רק אין איום המונע מהם לנסות להשיב מלחמה.

לרגע סוקר אותו אולה, מנסה לסנן את מחשבותיו הרותחות, ומכל המילים הסוערות שבראשו הוא בוחר לומר: "אתה פצוע".

לאט משפיל אמציה את עיניו אל גופו, סוקר את הדם המטפטף מרגלו. "כן", הוא אומר, מטה את ראשה הצידה, "עזרתי קצת שמה".

זאת לא נראית פציעה קשה, מצד שני זאת גם לא נראית רק שריטה קלה. אבל אולה מוצא עצמו ממלמל מילת התנצלות כלשהי כשהוא עוקף את אמציה לכוון הבמה.

"פינו כבר את הדוד שלך", אומר ידידו של המלך מאחוריו, קולו מעומעם מעט ברעש צעקות ההמון. "אין לך מה לחפש שם".

פינו?

לאט מסב אולה את פניו בחזרה, סוקר את המונדרי שמולו במבט ארוך.

"שר המלחמה", מבאר אמציה בקול שקט יותר, סוגר את המרחק ביניהם בצעד אחד. "הוא נפצע קשה אני חושב, החובשים שנכנסו לקחו אותו מייד דרך שער הפועלים שבדרום".

יציעי האבן שמאחורי גבו של אמציה כבר ריקים ברובם, הקהל הענק שצפה מרעיד בהצגה הגדולה שארגן עבורם יוסף ניצל כנראה ביעילות רבה את הדקות האחרונות כדי להימלט החוצה. אבל מעל המושבים, על עמודי עץ גבוהים ומחודדים, מתנוססים עדיין דגלי התכלת של הממלכה, נרעדים ברוח בין הערביים הקרירה על רקע שמים צהבהבים.

"תודה", הוא אומר לבסוף, בין השאר מפני שאין במוחו אף מילה מתאימה יותר לומר. "אני אלך לשם עכשיו", אבל רגע ארוך הוא עדיין לא נע, בוהה בידיד המלך השותק שמולו, ואז מוסיף: "כדאי שתיתן למישהו לחבוש את הרגל שלך".

שפתיו של אמציה מתכווצות קצת כשהוא מעביר את עיניו על ידו של אולה שדם קרוש צובע אותה: "אולי כדאי שגם אתה, אקסידטור", הוא ממליץ בחביבות, מצדיע, ואז צולע משם.


מעליו החלו כבר השמים מחליפים צבעים, משנים את צבעם לתכול עמוק יותר, כהה. סביבו מסתחררים ברוח הקרירה עלים צהובים, כמושים. ומולו, על שפתו של הנהר הנוצץ, מקימים חיילים במרץ שורה ארוכה של אוהלי חירום גדולים, יציבים.

כשמוחו ריק ממחשבות הוא עוקף את נחיל ההמון הזורם, וכשליבו יבש מאד הוא משתמש בידע שרכש שנים ספורות קודם לכן באזור הזה של הגבול, כדי להגיע במהירות אל אוהל הבד הכהה שעל ראשו מתנוסס גם דגל תלתן ירוק לצד התכול המרעיד.

מחוץ לאוהל המפקדה הזמנית ישנם עשרה שומרים לפחות, דרוכים כאילו שהו בשטח אויב, אולי לא כאילו – בצדה הצפוני של הגדה, קרוב יותר לאזור היציעים, עדיין מתחוללים קרבות כניעה אחרונים, בודדים.


"מה קרה לו?" הוא שואל כשהוא מגיע אל שורת השומרים הדוממת, וקולו מעשי עד כדי קיפאון לאוזניו.

הם מזהים אותו החיילים. אפשר להבין זאת בבירור לפי עיניהם המתרחבות קצת, ותנועת ידם הנחפזת כשהם ממהרים להתיישר ולהצדיע, אבל למרות הזיהוי הוודאי הם שותקים כולם.

קר ליד האוהל, קר ומאובק. והאדמה מלאה קוצים קטנים ועלים שבורים.

"באנם?" לאט מפנה אולה את ראשו אל מפקדה של חולית השומרים השקטה ששירת פעם תחת פיקודו.

"פציעת חזה", קולו של החייל הצעיר חורק כשהוא מבין שאין לו ברירה, "הרופא כבר כאן, המפקד".

חם לאולה. חם למרות הרוח הקרה והעוקצנית. והאוויר החריף שהוא שואף צורב את ריאותיו.

מולו מתבדרות יריעות אוהל הפיקוד הזמני, מתנופפות ברוח העזה כאילו קיבלו חיים משלהן.

הם מתלבטים ביניהם האם לאפשר לו להיכנס, החלפת המבטים ביניהם לא מותירה לו ספק, אבל תנועת יד אחת של מפקדם גורמת להם להשפיל את כלי נשקם ולנוע לצדדים.


בתוך האוהל כבר שולטת האפלולית, בניגוד לזוהרה העמום של השמש בחוץ, והוא ממצמץ מספר פעמים לפני שהוא מצליח להבחין בצלליות הנעות בפנים.

ראשון הוא רואה את סגנו של דודו. שעון על אחד מעמודי האוהל, פניו קפואות והוא מביט בו כאילו הוא אינו מזהה אותו, ומאחורי כתפיו מתהלכות דמויות אפלוליות נוספות.

אולי קצינים, אולי חובשים, אולי אנשים שהכיר עד אתמול. אבל עכשיו נראים לו כולם פתאום כאילו היו חסרי צבע וגם פנים.

הם נעים הצידה כשהם מזהים אותו, מפנים לו את הדרך קדימה, משפילים את ראשם כשהם מאפשרים לו להתקרב אל מיטת השדה הפשוטה עליה שוכב שר צבא כוזר הפצוע.

גרונו של אולה שורף, צורב עד כדי תחושת מחנק. לגדול בבית מקאן מיום עומדך על דעתך ולקרוא לצבא ביתך השני – מכין אותך לראות מוות מהסוג הלא נחמד.

מוזר לחלק מוות לקטגוריות, אבל כמו כל דבר בחיים מסתבר שגם כאן יש מחלקות. יש מיתות משונות, אכזריות, כאלו שבני אנוש רגילים אינם יכולים להעלות על הדעת. ויש מיתות של זקנים ישישים בחברת בני משפחה אוהבים ודומעים. יש מוות של שדות גבול חשוכים ווידוי שאפילו אותו לא תמיד יש זמן לומר, ויש מוות עלוב של חדלי אישים. יש עוד הרבה סוגים בוודאי, שונים ומשונים, ונראה לו שהרבה מתוכם כבר טעם בשנות חייו הלא ארוכות.

ואיך יסווג את זאת האחרונה?

סגנו של דודו מבחין בו סוף סוף, מתנתק מהעמוד כשהוא מנסה להשלים לו במשפטים קצרים את מצבו של שר המלחמה. אבל מילותיו מהירות ונחפזות, מצליחות רק לעבור את מסך קרומי השמיעה, ונתקעות בין מוחו לליבו כאילו היו אבני חצץ דוקרות.

אין לאולה צורך בהכשרתו הרפואית הבסיסית, אין לו גם צורך במבע פניו של הרופא שלצידה השני של המיטה. לא כשהשנים הארוכות בגבול לימדו אותו בדרכן המפורטת איך נראה אדם בשעותיו האחרונות. ואותו ניסיון עצוב מאפשר לו גם להבין את משמעותו של החלק החבוש בחזהו של דודו שאינו עולה וגם לא יורד.

"אבא", הוא לוחש, כורע על ברכו לצד המיטה. זה מוזר, אבל כאילו התכונן לרגע הזה כל חייו, מרגישה המילה הזאת בפיו טבעית כל כך. בדיוק כמו הפעם ההיא בה בחר לפנות איתה אל דודו בפעם הראשונה.

לאט נפקחות עיניו של בסטיאן, בוהות לרגע אחד ארוך בחלל האפלולי, ואז הן מתמקדות בפניו בערנות מפתיעה.

"אולה", הוא לוחש, כאילו היה הדבר פשוט וברור כל כך, "באת".

"באתי", מאשר אולה, וקולו להפתעתו, יציב למדי.

"אבירם", מתאמץ דודו להגות את השם, "הוא הספיק לספר לך על אליצור?"

לאט שואף אולה את האוויר המחניק שבאוהל. כמה שעות עברו מאז ליל האתמול? כמה זמן חלף מאז עזב את המחנה האפלולי ואת שביליו הרטובים? שבועות, חודשים או אולי כבר שנים?

"כן", הוא עונה, מתאמץ לבלוע את הגוש הכואב שבגרונו, "הוא סיפר לי".

מבעד לחלון הקרוע בקיר הבד עוטפים כבר צללי ערב את איינה בגוון סגול קסום, משרים אפלולית רכה על האוהל, ומטשטשים את החיוורון העמוק שעל פניו של בסטיאן. אבל לסתו הנעולה של דודו מספרת לאולה יותר מכל על הכאב העז שמסבה לו פעולה החיים הבסיסית שמתאמצות עדיין ריאותיו לעשות.

"רציתי לומר לך, ילד", אומר אביו המאמץ לבסוף, וקולו צרוד מאד, "רציתי לגלות לך מיד ברגע בו הגיע המידע על בגידתו ממנשה קפחבר – אבל תפקידו כסוכן כפול היה חשוב מידי בשביל שאאפשר לעצמי לעשות זאת". הוא שואף שוב, משתעל שיעול שטוח מידי, ואור הלפידים הכתמתם שהחלו מדליקים המשרתים באוהל מדגיש עבור אולה את טיפות הדם הקטנות המצטברות בצידי שפתיו.

הנה הוא המנגנון הזה שבנה בעמל שנים. הקר. האדיש. המגן על הלב. אותו חלק במוח שיודע היטב שתם המשחק ונשלם. אותו חלק שיכול לכרוע כאן ולהתעלם מריח המוות, לדון בחיים שקדמו אליו כאילו יש איזשהו היגיון שיוכלו להיעלם כך ברגע אחד בודד.

מכווץ הוא עוקב אחר נשימתו האיטית, השטוחה, של דודו. וידו מתאגרפת על הסדין הלבן בחוזקה.

"זה בסדר", הוא אומר בקול שמנסה להיות שלו ויודע בוודאות שהוא נכשל בכך, "כנראה היה לטובה שלא ידעתי על כך מראש. עכשיו כל מה שחשוב הוא שתנוח".

לאט מתעקמות שפתיו של דודו, מציגות לו גיחוך מוכר מידי, שחור. "אתה לא צריך לומר זאת", הוא מציין, וקולו על אף נשימתו הכבדה נשמע ברור מאד. "ראיתי מספיק בחיי כדי לדעת מתי מגיע זמנו של אדם".

האוהל דומם, שקט מאד. אבל מבחוץ, מתנגן ברכות בין קריאות החיילים, נשמע קול שירתם של הציפורים.

כמה שנים מחייו העביר בסטיאן בשדה הקרב? בכמה פצועים טיפל וכמה מתים קבר במו ידיו? וכמה עשיר הוא ניסיון חייו העצוב כדי שיבין את מצבו האמיתי מבלי להזדקק למילים מפורשות.

מאחורי שפתיו החתומות נושכות שיניו של אולה את לשונו, מכאיבות לו כאילו עקץ אותו נחש. אבל הוא אינו אומר כלום, רק ממשיך להביט קדימה. נאבק להשאיר את מבטו תלוי בעיניו של האיש שאהב אותו כמו בן כל אותן השנים, מספיק בשביל להקריב בעבורו את חייו.

רגע אחד עומד השקט ביניהם. עמוק מידי, עצוב. חשוף כאילו ידע בסטיאן היטב אילו מילים בחרו שניהם לשתוק.

"למה", לוחש אולה לבסוף, כאילו ביקש ליבו לוודא זאת בפעם האחרונה. "למה שלחת אותי בכל זאת אם ידעת שאליצור בוגד, לא היה פשוט יותר להעביר את התפקיד כולו לאבירם?"

האוהל שקט, שקט מאד, על אף שמבחוץ נשמעות עדיין צעקות החיילים והחובשים הרבים. ולמרות שאולה יודע שיש עוד אנשים בחלל הדומם הזה באיזשהו מקום – הוא אינו מצליח להכיר בנוכחותם כלל עכשיו.

רגע חולף עליהם בשקט הזה, חרישי כמו אגם זוהר בשמש קיץ עייפה, ואז נמתחות מעט שפתיו היבשות של בסטיאן ולשונו החיוורת מחליקה עליהן בחולשה: "יכולתי", הוא מסכים, "אולי באמת היה עדיף להעביר את התפקיד הזה לאדם אחר. אבל על מי עוד חשבת שאסמוך ככה, בן?"

משהו לח, שקוף, מרטיב פתאום את קצוות עיניו של אולה, מפתיע אותו בהופעתו. והוא ממצמץ בחוזקה, מנסה למחות כל זכר לחולשתו.

יד נוגעת בפניו פתאום, מרפרפת על השביל הרטוב שסימן הכאב על לחייו למרות מאבקו, מאלצת אותו להישיר מבט מטה מתוך המסך השקוף המטשטש את אישוניו.

"מהללאל התבגר לבד", אומר בסטיאן במאמץ, והכאב בו עולה לו מילוי ריאותיו אוויר חורט על פניו שבילי זיעה קטנים. "ועל אף שהייתי שמח לו יכולתי להתעלם מהעובדה הזאת – אי אפשר כך לשכוח אותה פתאום. ואת שאר ילדי", עיניו של שר המלחמה נעצמות פתאום, "את שאר ילדי לא הספקתי אפילו לראות גדלים".

אולה בולע, והגוש הכואב שבגרונו מתהדק עוד קצת.

"אבל אותך? אותך גידלתי מגיל שתיים עשרה, ילד". לאט פוקח בסטיאן עיניים שדוק ערפילי ולבן כבר החל מציף אותן. "איתך השתדלתי בכל מאודי לעשות את הנכון והטוב במהלך השנים הארוכות הללו, ועל אף שאני יודע מספיק כדי לא לזקוף לזכותי את ההצלחות – אני זוכר היטב את אותם הימים כדי לחוש קצת גאווה בגבר שהפכת להיות".

חם לאולה, חם וגם מחניק. אבל מבעד לפתח האוהל חובט בכתפיו משב רוח קריר, נקי. "קצת?" הוא שואל לבסוף, מישיר מבט אל העיניים השלוות שמולו, וחיוך שטעמו מלוח מעקם פתאום את שפתיו היבשות.

לאט מרים חיוך קטן גם את שפתיו של בסטיאן כלפי מעלה, מאיר את עיניו ומעניק להן ברק מוזר. "אולי קצת יותר", הוא לוחש, "אולי קצת הרבה יותר, בן".


אותו היום הייתה השקיעה יפה מתמיד, והמון זמן נמרחו גווניה הרכים על הרקיע האינסופי שהקיף את איינה. עננים וורודים וסגולים ריחפו לאט אל האופק, וכדור כתמתם אחד גלש מעל הנהר הזוהר והבעיר את השמיים באדום.

גם הרוח הייתה מיוחדת באותו היום, ותנועתה שיכרה את העוברים ושבים, ובשמה את האוויר בניחוח האדמה הרטוב של הצמחים שגדלו סביב המים.

ורק כשהתכהו השמיים מאד וכוכבים קטנים החלו מנקדים אותם בניצוצות כסף זוהרים, נישבה הרוח בחוזקה בענפיהם של העצים הריקים, הרקידה סביבם עלי שלכת יבשים, וליוותה אל הרקיע הכחול את נשמתו של האיש ששמר אמונים לארצו עד יומו האחרון.
פרק נוגע.כתיבה יפיפיה.

כמה הערות קלות:

"רציתי לומר לך, ילד", אומר אביו המאמץ לבסוף, וקולו צרוד מאד, "רציתי לגלות לך מיד ברגע בו הגיע המידע על בגידתו ממנשה קפחבר – אבל תפקידו כסוכן כפול היה חשוב מידי בשביל שאאפשר לעצמי לעשות זאת". הוא
המשפט הזה ארוך ומפורט לי מידי בשביל אדם שמתאמץ לדבר (מלא כאבים, קולו צרוד מאוד).
הייתי מנסה לצמצם שם במילים, ובפרט למחוק את שם המשפחה של מנשה. שניהם אמורים להכיר אותו, לא?

בנוסף, קצת חסר לי התייחסויות בשיחה לדברים נוספים.
1. מוזר לי שאולה לא אומר שיוסף מת ואיסתרק חי כדי לנחם את אביו שהמלחמה אולי הגעה לקיצה.

2. התייחסות של מקאן לשאר המשפחה, אפילו משהו טכני בסגנון "תמסור למהללאל שהגווילים מבבל...תשמרו אחד על השני ותדאגו לקטנים". אולי לפני המשפט על כך שאת האחרים הוא לא גידל לגמרי.

3. התייחסות של מקאן לפציעה של אולה, אבל לזה יכולים להיות הסברים. (שהוא מטושטש מכדי לשים לב ,או לחילופין שהוא הבחין שהפציעה קלה).

בכל אופן, מדובר בנקודות קטנות. הפרק עצמו עשוי מעולה.
 
נערך לאחרונה ב:

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
איפה איסתרק המחוצף???
לא מצא מקום או זמן להיפרד משר הצבא שלו, לא חושב להתעניין מה אתו?? כולה נפצע ביד, בסטיאן לא חשוב מספיק??
דווקא לי לא נשמע הגיוני שהוד מלכותו אחרי כזה קרב במקום לכנס את האנשים שעומדים על הרגליים ולהבין מה הולך כאן ומה צריך לעשות עכשיו - ילך לבקר את שר הצבא שלו...
עם כל הכבוד לרגשות הם חטפו מכה רצינית. (ואל תשכחי שהם עדיין לא יודעים את התוכנית המלאה של יוסף).
משהו שעלה לי פתאום בקשר לפרק הקודם, איסתרק זורק את הפגיון לבסטיאן, מושלך לאדמה ונעלם מהפרק. אין תיאור של חיילים מסתערים להגן עליו, או שהוא עצמו מסתער ונלחם, או שלא שמתי לב ?
החלק הזה מקבל התייחסות דרך התיאור של אמציה לאולה. אבל כמו שהזכיר @שמואל י הפרק מתואר מנקודת מבטו של אולה ולא של איסתרק...
המשפט הזה ארוך ומפורט לי מידי בשביל אדם שמתאמץ לדבר
מקבלת : ) וגם ההתייחסות למנשה בשם המלא באמת מיותרת.
1. מוזר לי שאולה לא אומר שיוסף מת ואיסתרק חי כדי לנחם את אביו שהמלחמה אולי הגעה לקיצה.
לא כתבתי את זה כי הנחתי שברור מאליו שעד שאולה הגיע אל אביו הספיקו הקצינים והאנשים שאיתו לדווח לו מה קרה. לגבי המוות של יוסף - הוא ראה את זה קורה מול עיניו.
 
נערך לאחרונה ב:

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
הם לא יכלו להתחבק שניה? יאלה איתם...
בסטיאן פצוע... אבל גם אם לא, מה זאת הקיצ'יות הזאת? אין סיכוי שהייתי כותבת כזה דבר :rolleyes:
נראה לי בין הדברים הקשים זה לכתוב קטעים שכאלו בלי לגלוש למקומות 'דביקים' מידי...

יש סיבה למה סיימתי את השיחה שלהם ככה:
חם לאולה, חם וגם מחניק. אבל מבעד לפתח האוהל חובט בכתפיו משב רוח קריר, נקי. "קצת?" הוא שואל לבסוף, מישיר מבט אל העיניים השלוות שמולו, וחיוך שטעמו מלוח מעקם פתאום את שפתיו היבשות.

לאט מרים חיוך קטן גם את שפתיו של בסטיאן כלפי מעלה, מאיר את עיניו ומעניק להן ברק מוזר. "אולי קצת יותר", הוא לוחש, "אולי קצת הרבה יותר, בן".

אגב @מגבת כשהעלית את האתגר שלך 'ללכת לקצה' חשבתי ישר על הקטע הזה כמועמד ;)
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לא כתבתי את זה כי הנחתי שברור מאליו שעד שאולה הגיע אל אביו הספיקו הקצינים והאנשים שאיתו לדווח לו מה קרה. לגבי המוות של יוסף - הוא ראה את זה קורה מול עיניו.
כנראה לא פרשתי נכון את הזמן שעבר.

לי זה הרגיש שברגע שהקרב נגמר אולה הלך לחפש את אביו (פלוס הדקות שלוקחות לשטוף פנים ולהחליף כמה משפטים עם אמציה). כך שאת מקאן כנראה פינו תוך כדי הקרב, אולי אזרחים או חובשים כשלהם, כשבמקביל עדיין השומרים מנסים להציל את איסתרק.

אך בקריאה שנייה באמת נראה שהמחנה שליו יחסית, כך שהם יודעים שהאיום העיקרי הוסר.

לגבי המוות של יוסף - נכון, טעות שלי.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
כנראה לא פרשתי נכון את הזמן שעבר.

לי זה הרגיש שברגע שהקרב נגמר אולה הלך לחפש את אביו (פלוס הדקות שלוקחות לשטוף פנים ולהחליף כמה משפטים עם אמציה). כך שאת מקאן כנראה פינו תוך כדי הקרב, אולי אזרחים או חובשים כשלהם, כשבמקביל עדיין השומרים מנסים להציל את איסתרק.

אך בקריאה שנייה באמת נראה שהמחנה שליו יחסית, כך שהם יודעים שהאיום העיקרי הוסר.

לגבי המוות של יוסף - נכון, טעות שלי.
בקריאה נוספת אני רואה שמצוין שהחובשים פינו אותו מייד...
 

אילה קולודנר

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
טוב.
אני אולי קצת מפריעה באמצע הדיון, אבל זה חשוב, אז תסלחו לי.
מצאתי את הסיפור הזה עכשיו.
קראתי אותו בנשימה עצורה.
וממש כמו ספר טוב של מיה קינן, לא הצלחתי להניח אותו מהיד.
הכתיבה- היא מיוחדת, אהבתי ממש את השילוב בין הסגנון המיה קינני לבין הסגנון שלך, אהבתי נורא את התיאורים, והעתקתי לעצמי מלא משפטים יפים, את פשוט כותבת ליגה.
הכתיבה קולחת, זורמת ויפה.
נוגעת ולא.
אמנות במיטבה.

מעבר לזה, התוכן.
הסיפור יפהפה, יותר מהרעיון של פדהאל, לדעתי. אני אוהבת את הסוף הזה, הוא בנוי בצורה יפהיפיה.
תודה לך על החוויה הזו!
אני חייבת המשך... וכמה שיותר מהר.... בבקשה....
הפרק האחרון השאיר אותי עם דמעות בעיניים.
אולה.
בסטיאן.
שתי דמויות כל כך אהובות, שכל כך הגיע להם השיח הזה.
תודה!
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
אלרון מגיע קרוב לחצות הלילה.

בזמן ששלוואן עוד בוהה בשולחן העץ המתקלף שהוצב באוהל החקירות הזמני, ומחכה לחוקר העייף שישוב פנימה – מוסטות יריעות האוהל, מביאות פנימה משב רוח קר וחריף, פרצי צחוק ששייכים כנראה לשומר, ופרצוף מוכר מאד שמופיע פתאום ביניהן.

"שלוואן", מתנשפת בהקלה הדמות. "לא יכולת לחכות באוהל הראשון?"

לאט מכווץ שלוואן את שפתיו, בוהה בדמות המוכרת לרגע אחד ארוך.

אלרון אמור היה לצאת רק מעט זמן אחריהם בדרכו לאיינה עם הפועלים והסחורה, וכיוון שהנורדי חיוור העיניים נמנה על האנשים שבין אם ירצו בכך ובין אם לא, ידעו הכול על סביבתם החדשה תוך זמן קצר – הוא אינו טורח להתאמץ לברר האם נודעו לו כבר פרטי המאורעות האחרונים.

"בא נגיד", הוא אומר בקול יבש מאד, "שלא שאלו אותי היכן בדיוק אעדיף להשתכן בלילה הזה".

אלרון שותק, אבל עיניו מדלגות משערו המבולגן אל גלימתו שכתמים כהים בולטים עליה לאור העששית החיוורת, ונעצרות בשולחן העץ הפשוט והריקני שבמרכזו של האוהל. ואז הוא מסתובב ויוצא משם בלא לומר כלום.

הלילה שבחוץ רועש עדיין למרות השעה המאוחרת, אבל למרות קולות דיבוריהם של השומרים וצעדיהם של הקצינים הנחפזים – מצליחות אוזניו של שלוואן לזהות יללות שועלים מרוחקות.

כמה רגעים חולפים עליו בשקט הזה הוא לא יודע – אבל אז מוסט הבד הכהה שוב, ואלרון מופיע בפתח, כד חרס פשוט בידו האחת וצמד גביעים בשנייה.

"קח, תברך", הוא אומר, נאנח כשהוא מתיישב למולו, וממלא גביע אחד בזרם מים צלולים.

"אני לא יכול לברך".

לרגע אחד ארוך אלרון רק בוהה בו, עיניו מצומצמות בריכוז. ואז הוא מתיישר על כסאו, ולראשונה מאז הכיר אותו שלוואן, הוא רואה את פיו נפתח ונסגר בלא לומר כלום.

"לא חשבת על זה, הא?", נשיפה שיש בה רק מעט צחוק נמלטת מאפו של שלוואן, "אף אחד לא חושב על זה, מסתבר. לא שאני יכול להאשים אותם לצערי, יש להם מספיק מתים על הראש לפני שידאגו לשחרר לקבורה את הגופה של האויב הגדול ביותר של כוזר".

אלרון שותק, ואצבעותיו מתקתקות על אפו בהבעה חושבת.

"פאר באלקן", ראשו של שלוואן כואב, כואב עד כדי בחילה. "ועד שיספיק מטריאס להגיע עד אליו – אני מניח שיעברו כמה שעות טובות מזריחת החמה. ברכיהו, ילד חכם, ידע להעלם מכאן לפני שהדברים באמת יצאו משליטה. ואני, מה לעשות? אבל ההלכה עדיין לא נותנת לי פריווילגיות".

שפתיו של אלרון מתכווצות לעיגול קטן. "היית מעדיף שהוא היה מספיק להתאבד, לא?", הוא שואל וקולו זר במקצת ומתכתי.

יללה רחוקה נשמעת בחוץ, ומשב רוח חזק מנענע פתאום את דפנות האוהל. לאט מטה שלוואן את ראשו, מביט באלרון בעיניים מצומצמות.

"קפחבר להוט לשתף במידע", מושך הנורדי כתפיים, "וגם החיילים ששמרו על האוהל בו נחקר לא טובים במיוחד בשמירת סודות".

שלוואן בולע, וכאב גולמי וחד חולף לאורך עמוד השדרה שלו כשהוא מנסה להעביר ממוחו את מראה עיניו של אביו ברגע בו הבין שהוכרע גורלו.

"הוא אבא שלי", הוא לוחש, עוצם את עיניו. "והלוואי ולא היה אכפת לי מספיק בשביל לשבת כאן ולומר לך שזה לא משנה בכלל איך הוא מת. אבל אם הוא היה מצליח להרוג את עצמו – אולי לא הייתי חייב באבלות עכשיו כאילו הכול כאן פשוט כל כך והגיוני".

"כן", מטה אלרון את הכד, מניח למים השקופים למלא את כוסו שלו. "זאת באמת בעיה. ואחר כך צריך גם לעשות קריעה, לשבת שבעה, ולומר קדיש אחד עשר חודש. הוא תכנן טוב מאד איך לשלוט בחיים שלך גם לאחר שימות – זה בטוח".

לאט זוקף שלוואן את ראשו, נועץ את עיניו באיש חיוור השיער שלמולו: "בטח אמרתי לך את זה פעם", הוא מציין ביובש, "אבל למרות שאני מחבב בדרך כלל את הסרקזם שלך – נראה לי שיהיה אפשר לוותר על המצרך הנדיר הזה לפעמים".

"אני לא לועג", כתף אחת של אלרון נעה בחן לכוון פניו, ועיניו מתכווצות בהבעה מלאת תום. "אני רק מזכיר לך את העובדות".

שלוואן שותק, מביט עמוק אל תוך עיניו החיוורות של העבד הוויקינגי שמולו, ואז מטלטל את ראשו: "אני בן אדם נורא", הוא מגחך, "תגיד את זה ברור, אלרון. שנינו יודעים שאתה מחבב מאד את תפקידו של המוכיח בשער".

אבל אלרון דווקא שותק. ובעיניו, שלוואן רואה זאת בברור, אין התרסה בכלל, אולי אפילו קצת עצב.

"אתה לא שונא את העובדה שהתוכנית שלו נכשלה רק בגלל שהיא מחייבת אותך באבלות", הוא אומר לבסוף, והטון הרך שבקולו גורם לשלוואן לזקוף את סנטרו ולהדק את שפתיו. "אתה שונא אותה כי מפחיד אותך לגלות שחלק לא קטן ממך כואב את המוות שלו, אחרי הכול".

שלוואן שותק, וחם לו פתאום מאד למרות שהלילה האפל שבחוץ קר מאד. "להזכיר לך שהוא רצה להרוג אותי פעם?", הוא שואל וקולו צרוד, "או לספר לך על האנשים התמימים שהוא שלח אל מותם בחיוך חביב?"

שוב מושך אלרון בכתפיו. "הייתי שם", הוא מזכיר, "בדיוק כמו שהייתי בפעמים היפות והרחוקות בהן היית הבן החביב עליו והוא היה האדם שהערצת יותר מהכול. הלוואי שהחיים היו כאלו פשוטים".

הוא שותק, מעביר את מבטו על קירות הבד הכהים שכתמי אור חיוורים יוצרים עליהם צלליות מוזרות, ואז מחזיר את עיניו אל טבלת השולחן המאובקת. "מותר לך גם להתאבל", הוא אומר לבסוף, עיניו עדיין מופנות מטה וקולו שקט כל כך עד ששלוואן בקושי מצליח לשמוע אותו, "זה כל מה שרציתי לומר".

זיכרונות מתערבלים מול עיניו של שלוואן במחול מטושטש, מלאים טעם ישן ומשכר ובו זמנית שורף כל כך. ומשהו חם חונק פתאום את גרונו עד שהוא מעדיף לנשום עמוקות דרך אפו ולהיעמד על רגליו במהירות.

"לאן?", אלרון מבחין בתנועה החדה ונעמד גם הוא, "הקצין החוקר לא אמור לחזור הנה בקרוב?"

"הוא לא אמר לי במפורש להישאר כאן", שלוואן לא יודע אם המרירות מדברת מתוך גרונו או התסכול, "ואחרי הנאום שלי שם היית מצפה שיתנו בי קצת יותר אמון, לא?"

לאט מניע אלרון את ראשו בתנועה המסמלת הסכמה ופקפוק גם יחד.

"מה?" אומר שלוואן, ומעביר יד על עיניו השורפות. "כל החיים אאלץ לזכור שיש לי אות קין על המצח?"

"אבא שלך לא הולך להיעלם מהמציאות הכוזרית רק בגלל שהוא מת", לאט אומר זאת אלרון, לאט ובשקט. "וגם ההיסטוריה לא הולכת לשכוח אותו מהר כל כך. אז או שתשלים עם העובדה הזאת – או שתלך כל החיים עם הראש למטה כי מתישהו קעקעו עליך שאתה מסומן".

"קעקעו?", חוזר שלוואן וקולו שקט.

"אהה", מסכים אלרון ומושך את שרוולו השמאלי כלפי מעלה. "נשר פראי ותווי פנים נורדיים, עבד לשעבר או אבא רוצח באילן היוחסין. אני לא הולך להתחרות איתך, רק להזכיר לך שיש דברים שלא הולכים להיעלם מכאן גם אם נשתוקק לכך מאד, אז אולי הגיע הזמן להפסיק להילחם בהם או לברוח".

"אז מה נשאר?", לא מתחשק לשלוואן לצחוק, לא מתחשק לו בכלל, אבל הניסוח מצליח למתוח מעט את שפתיו כלפי מעלה.

"לחיות איתם?", מציע אלרון, גבותיו הבהירות נמתחות מעט מעלה. "לא חבל לך על הכוחות שקברת באדמת בנטיליאן היבשה, רק כי החלטת שאי אפשר להסתובב עם השם דיאלידאן ברחובותיה של אתיל?"

"מי מסתובב באתיל מסומן?" עייפות מסמאת את עיניו של שלוואן, ממלאת אותו בבחילה.

אלרון מחייך, כאילו ציפה לשאלה הזאת כבר מזמן. "אני?", הוא מציע בחביבות, "מהללאל?"

שלוואן שותק, אבל שפתיו נפרדות מעט למשמע השם.

אלרון מחייך: "או שהספקת כבר לשכוח את ידידינו היערן לשעבר? זה נחמד מאד לומר שהוא השתלב יפה שם בחברה הגבוהה, אבל אולי אם תשאל אותו – תגלה שברמה כלשהי הוא לנצח לא ירגיש שייך לעיר האבן הכחולה".

דממה שוררת לרגע ביניהם, מופרת רק ברחש הנרות הדולקים וקולותיה של הרוח.

"אולי גם את הוד מלכותו המלך איסתרק אפשר להוסיף לרשימה הזו", מוסיף אלרון פתאום בשקט, "בטח אחרי המופע שארגן לו היום אבא שלך. מלך או לא, לנצח יזכרו לו כל נכבדי הממלכה את היום בו חזר משבי עלום בן תשעה חודשים כשאיתו צועדת נערה קווארית".

הוא מושך בכתפיו. "אנשים תמיד יעדיפו סיפורים פיקנטיים מספיק שימשיכו לתמוך במציאות בה הם מתעקשים להאמין, מאשר לאלץ את מוחם להגות בסיפור האמיתי המונח לו באיזו קרן זווית. זה בדיוק למה אבא שלך הצליח לסחוף אחריו מחצית מכוזר, למרות שהעובדות היבשות נטו בדרך כלל לטובתו של הצד השני".

שלוואן שותק, נוטל את גביע המים מהשולחן. "תפרוץ מלחמה כנראה", הוא אומר לבסוף, ממקד את מבטו בנוזל הצלול.

"אולי", מחזיר אלרון, "לעולם אי אפשר לדעת".

שלוואן צוחק. "זה נחמד שאתה מאמין שיש כאן עדיין ספק".

אלרון שותק אבל קצה של חיוך מרים מעט את שפתיו.

"אז אתה לא מאמין", מציין שלוואן אחרי רגע ארוך של שקט, "ועדיין חושב שזה יהיה רעיון מצוין עבורי לחזור לאתיל בדיוק עכשיו"

אלרון לא עונה. לאט הוא מסתובב אל פתח האוהל, ממקד את עיניו באפלה מנוקדת האורות הזעירים שבחוץ. "ואתה לא חושב ככה?", הוא שואל לבסוף בשקט.

רוח צפונית קפואה מרעידה פתאום את האוהל, משלהבת את להבתו של הנר, וחובטת בגלימתו של שלוואן בחוזקה.

"אתה יודע", מסב אלרון את פניו פתאום בחזרה, "אלקן עיר נאה. מדהימה אפילו. מלאה באנשים חכמים, תחכום אלגנטי זוהר, ובעלת יופי משכר עד כאב לפעמים", הוא עוצר לרגע, נושף עמוקות ואז מוסיף: "אבל אתיל אל תשכח – הייתה כזאת ראשונה".
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  107  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה