התלבטתי מאד עם לעלות היום, גם בגלל התוכן עצמו. אבל הבטחתי איפשהו תחילת שבוע ונראה לי הדיין ליין הכי מאוחר להגדרה הזאת הוא היום בחצות...
לפעמים זה בסך הכול עניין של מתמטיקה פשוטה.
בהתחלה אתם די שווים, אתה והאויב שלך. מי יותר, מי פחות. מחכים אחד מול השני באדישות, סופרים דקות עד שאחד מכם יעז סוף סוף לקחת את סיכון.
ואז, מה לעשות, אתם לא שווים. כי הוא לקח סיכון, האויב. אתה לא. לקח את הסוסים כולם איתו למרוץ שחוזרים ממנו עטורי ניצחון.
אז הוא אולי ינצח, האויב שלך. אתה הרי לא היית מוכן. יכניע אותך עד שתתחנן לנשימה אחת של הפסקה. יצחק כל הדרך אל הפסגה כשיספור את השלל. אולי הוא ידרוך באדישות על כל מה שבנית בעמל של שנים.
אבל אולי לא. אולי הוא דווקא יפסיד. אולי התוכנית המפוארת שלו תקרוס בקול רעש גדול, גם זה הרי קורה לפעמים.
אבל אז הוא אף פעם לא יוכל לחזור אל נקודת ההתחלה, אף פעם לא יוכל לשחזר את רגעי השקט שהיו נחלת שניכם. הרי כשיצא אל הקרב הזה העניק לך במו ידיו את הסיכוי הקטן לנצח.
האוויר סביב אולה רועד, רוטט כמעט מצעקות וצווחות. ולמרות שהלחימה המתנהלת סביבו גובה ממנו כל פירור כוח, מרפרפת המחשבה הזאת במוחו, מעלה את התהייה איך לקח יוסף את הסיכון הזה כשהביא את כל שיש לו למרוץ האחרון.
כי הרי כבר עכשיו מתחיל להתברר מאזן הכוחות האמיתי.
בלעדי האיום על חייו של מלך כוזר האחת וללא יוסף עצמו – חוזר המאבק להיות עניין פשוט של כמויות.
מעליו, הוסר כבר איום הקשתים. כנראה במו ידיהם של האנשים הזועמים, שטיפסו מעלה מעלה אחוזי טירוף וכעס אל מול תבוסתו של המלך ושר צבא כוזר גם יחד. אבל מחוץ ליציעים רועש עדיין האוויר בשאגות הקרב.
בידו, נראית לו חרבו כאילו היה נעה בכוחות עצמה בלבד, ורק יתרון ההתמדה מונע בעדה לעצור. אבל בזווית עינו הוא מצליח פתאום לזהות את צבע מדיהם המוכר של חיילי הגדוד השני, שוצף דרך הפתחים הגדולים בבליל צעקות וקולות, וכמות החיילים העושה את דרכה פנימה – נוסכת באבריו חיות חדשה.
חיילי ההוסטרס יודעים כלוחמים אמיצים מאין כמותם, אבל למרות שהם נחושים תמיד להיאבק בכל דרך שהיא – הוא מאמין שהם גם חכמים מספיק כדי להבין את המהפך הקיצוני במצבם. ובעוד אלו שבחוץ הצליחו ככל הנראה להימלט כבר לשטחיה של כוזר האחרת, נראה כי חבריהם הנותרים שסביב מתחילים להבין שעדיפה כניעה משפילה, על פני מוות חסר תועלת בקרב מול מאות.
אחד אחרי השני הם עוצרים מתנועתם, קופאים על הרחבה הגדולה עליה הם מפוזרים, ואז מפילים את כלי נשקם על האדמה בצלצול מתכתי, ומרימים את ידיהם מעלה באיטיות.
לא מעט מהחיילים שהביא איתו יוסף כבר נפצעו או נפלו בקרב, אבל עדיין ישנם רבים מהם הפזורים סביב, ומחזה כניעתם האחיד גורם לרעש העצום לשקוט מעט לכמה שניות ארוכות, ולאנשים ההיסטריים שעל היציעים להפסיק לרגע מצעקותיהם הבלתי פוסקות.
זה מראה סוריאליסטי. מחזה שלו היה לאולה זמן היה מתעכב קצת על משמעותו, חושב על אותם אלו שהכריחו את חיילי משמר הארמון לוותר על נשקם בקור רוח, ועכשיו נדחפות ברכיהם אל האדמה הקשה.
אבל אין לו זמן פנוי עכשיו. אין לו זמן גם לפרצופים המוכרים שהחלו מקיפים את הכרכרה המפוארת בצעקות וקריאות.
ומכיוון שעיניו הקפואות של יוסף, מראה הדם הקרוש על צווארו והפגיון הזרוק – עושים עבורו את העבודה ממילא, הוא ממלמל מילת התנצלות, עוקף את ההתקהלות וחותר קדימה אל הבמה העמוסה.
אבל את הדרך לבמת הטקס חוסמות כבר שורות ארוכות של לוחמים בעלי ציוד קרבי מלא, ומגיני נחושת שמבריקים מאד לאור השמש הכתום. ואולה נעשה מודע מאד פתאום לפניו המרוחות באבק וצבע הסוואה כהה.
באינסטינקט שמזמן התרגל אליו הוא שולח את ידו אל צווארו, מנסה למשש את פיסת המתכת הדקה שנמצאת שם תמיד, ונשימתו נקטעת בשאיפה חדה אחת כשהוא נזכר ברגע בו לקח אותה יוסף מידו שלו.
על מדרגות הבמה נחפזים חובשים צבאיים, וקצינים במדי משמר הארמון יוצרים חומה צפופה כשהם מאפשרים לכוח המחלץ לפנות את נכבדיה של כוזר אל כניסת הפועלים שמאחורי הבמה. אבל אולה נחוש מידי לזהות את אביו המאמץ בסערת האנושית הזאת בשביל לסגת אחורה.
רגע אחד הוא עוצר על מקומו ללא תנועה, ואז מסתובב חזרה לכוון ממנו בא, עושה את דרכו במהירות אל היציעים המתרוקנים.
באירועים כמו אלו, עד כמה שזכור לו, פזורים תמיד בין היציעים ועל רחבת הכניסה – כדי מים גדולים לשימוש החוגגים. ולמרות שגם בפנים נקיות לא כדאי להסתובב סביב חיילים דרוכים עד קצה גבול היכולת במדים קרועים – סבור אולה כי מראהו מוכר מספיק בשביל לספק לו הגנה יעילה מולם.
הכד נמצא לבסוף, ואיתו גם דגל קרוע שנראה נקי למדי. ולמרות שהמים חמימים לאחר שעמדו שעות ארוכות תחת שמש חזקה וקופחת – מרענן נוזל החיים את פניו כאילו היה אוויר נקי לנשימה.
"הוא חי, הוד מלכותו", אומר פתאום מישהו לידו, גורם לו להזדקף במהירות ולמחות במהירות את טיפות המים מפניו בבד הגס.
"חי", הוא חוזר לאט, מרים את עיניו אל גלימה פשוטה מוכתמת ארגמן כהה, שמתגלית כאחד מידידו המונדרים של המלך. "חי", הוא אומר שוב ואז מטלטל את ראשו: "אתה בטוח?"
"הוא נפצע בידו", נושף אמציה, חרבו עדיין מוחזקת היטב בידו, "אחרי שמקאן הרג את יוסף, והאנשים שעלו על המחצלות הפילו את הקשתים – החיילים שסביבו נכנעו מהר מאד לשומרים שהקיפו אותם על הבמה".
זה הגיוני למדי. הגיוני בהתחשב בכך שגם בידיים קשורות יכולים חיילי משמר הארמון לעשות הרבה מאד, אם רק אין איום המונע מהם לנסות להשיב מלחמה.
לרגע סוקר אותו אולה, מנסה לסנן את מחשבותיו הרותחות, ומכל המילים הסוערות שבראשו הוא בוחר לומר: "אתה פצוע".
לאט משפיל אמציה את עיניו אל גופו, סוקר את הדם המטפטף מרגלו. "כן", הוא אומר, מטה את ראשה הצידה, "עזרתי קצת שמה".
זאת לא נראית פציעה קשה, מצד שני זאת גם לא נראית רק שריטה קלה. אבל אולה מוצא עצמו ממלמל מילת התנצלות כלשהי כשהוא עוקף את אמציה לכוון הבמה.
"פינו כבר את הדוד שלך", אומר ידידו של המלך מאחוריו, קולו מעומעם מעט ברעש צעקות ההמון. "אין לך מה לחפש שם".
פינו?
לאט מסב אולה את פניו בחזרה, סוקר את המונדרי שמולו במבט ארוך.
"שר המלחמה", מבאר אמציה בקול שקט יותר, סוגר את המרחק ביניהם בצעד אחד. "הוא נפצע קשה אני חושב, החובשים שנכנסו לקחו אותו מייד דרך שער הפועלים שבדרום".
יציעי האבן שמאחורי גבו של אמציה כבר ריקים ברובם, הקהל הענק שצפה מרעיד בהצגה הגדולה שארגן עבורם יוסף ניצל כנראה ביעילות רבה את הדקות האחרונות כדי להימלט החוצה. אבל מעל המושבים, על עמודי עץ גבוהים ומחודדים, מתנוססים עדיין דגלי התכלת של הממלכה, נרעדים ברוח בין הערביים הקרירה על רקע שמים צהבהבים.
"תודה", הוא אומר לבסוף, בין השאר מפני שאין במוחו אף מילה מתאימה יותר לומר. "אני אלך לשם עכשיו", אבל רגע ארוך הוא עדיין לא נע, בוהה בידיד המלך השותק שמולו, ואז מוסיף: "כדאי שתיתן למישהו לחבוש את הרגל שלך".
שפתיו של אמציה מתכווצות קצת כשהוא מעביר את עיניו על ידו של אולה שדם קרוש צובע אותה: "אולי כדאי שגם אתה, אקסידטור", הוא ממליץ בחביבות, מצדיע, ואז צולע משם.
מעליו החלו כבר השמים מחליפים צבעים, משנים את צבעם לתכול עמוק יותר, כהה. סביבו מסתחררים ברוח הקרירה עלים צהובים, כמושים. ומולו, על שפתו של הנהר הנוצץ, מקימים חיילים במרץ שורה ארוכה של אוהלי חירום גדולים, יציבים.
כשמוחו ריק ממחשבות הוא עוקף את נחיל ההמון הזורם, וכשליבו יבש מאד הוא משתמש בידע שרכש שנים ספורות קודם לכן באזור הזה של הגבול, כדי להגיע במהירות אל אוהל הבד הכהה שעל ראשו מתנוסס גם דגל תלתן ירוק לצד התכול המרעיד.
מחוץ לאוהל המפקדה הזמנית ישנם עשרה שומרים לפחות, דרוכים כאילו שהו בשטח אויב, אולי לא כאילו – בצדה הצפוני של הגדה, קרוב יותר לאזור היציעים, עדיין מתחוללים קרבות כניעה אחרונים, בודדים.
"מה קרה לו?" הוא שואל כשהוא מגיע אל שורת השומרים הדוממת, וקולו מעשי עד כדי קיפאון לאוזניו.
הם מזהים אותו החיילים. אפשר להבין זאת בבירור לפי עיניהם המתרחבות קצת, ותנועת ידם הנחפזת כשהם ממהרים להתיישר ולהצדיע, אבל למרות הזיהוי הוודאי הם שותקים כולם.
קר ליד האוהל, קר ומאובק. והאדמה מלאה קוצים קטנים ועלים שבורים.
"באנם?" לאט מפנה אולה את ראשו אל מפקדה של חולית השומרים השקטה ששירת פעם תחת פיקודו.
"פציעת חזה", קולו של החייל הצעיר חורק כשהוא מבין שאין לו ברירה, "הרופא כבר כאן, המפקד".
חם לאולה. חם למרות הרוח הקרה והעוקצנית. והאוויר החריף שהוא שואף צורב את ריאותיו.
מולו מתבדרות יריעות אוהל הפיקוד הזמני, מתנופפות ברוח העזה כאילו קיבלו חיים משלהן.
הם מתלבטים ביניהם האם לאפשר לו להיכנס, החלפת המבטים ביניהם לא מותירה לו ספק, אבל תנועת יד אחת של מפקדם גורמת להם להשפיל את כלי נשקם ולנוע לצדדים.
בתוך האוהל כבר שולטת האפלולית, בניגוד לזוהרה העמום של השמש בחוץ, והוא ממצמץ מספר פעמים לפני שהוא מצליח להבחין בצלליות הנעות בפנים.
ראשון הוא רואה את סגנו של דודו. שעון על אחד מעמודי האוהל, פניו קפואות והוא מביט בו כאילו הוא אינו מזהה אותו, ומאחורי כתפיו מתהלכות דמויות אפלוליות נוספות.
אולי קצינים, אולי חובשים, אולי אנשים שהכיר עד אתמול. אבל עכשיו נראים לו כולם פתאום כאילו היו חסרי צבע וגם פנים.
הם נעים הצידה כשהם מזהים אותו, מפנים לו את הדרך קדימה, משפילים את ראשם כשהם מאפשרים לו להתקרב אל מיטת השדה הפשוטה עליה שוכב שר צבא כוזר הפצוע.
גרונו של אולה שורף, צורב עד כדי תחושת מחנק. לגדול בבית מקאן מיום עומדך על דעתך ולקרוא לצבא ביתך השני – מכין אותך לראות מוות מהסוג הלא נחמד.
מוזר לחלק מוות לקטגוריות, אבל כמו כל דבר בחיים מסתבר שגם כאן יש מחלקות. יש מיתות משונות, אכזריות, כאלו שבני אנוש רגילים אינם יכולים להעלות על הדעת. ויש מיתות של זקנים ישישים בחברת בני משפחה אוהבים ודומעים. יש מוות של שדות גבול חשוכים ווידוי שאפילו אותו לא תמיד יש זמן לומר, ויש מוות עלוב של חדלי אישים. יש עוד הרבה סוגים בוודאי, שונים ומשונים, ונראה לו שהרבה מתוכם כבר טעם בשנות חייו הלא ארוכות.
ואיך יסווג את זאת האחרונה?
סגנו של דודו מבחין בו סוף סוף, מתנתק מהעמוד כשהוא מנסה להשלים לו במשפטים קצרים את מצבו של שר המלחמה. אבל מילותיו מהירות ונחפזות, מצליחות רק לעבור את מסך קרומי השמיעה, ונתקעות בין מוחו לליבו כאילו היו אבני חצץ דוקרות.
אין לאולה צורך בהכשרתו הרפואית הבסיסית, אין לו גם צורך במבע פניו של הרופא שלצידה השני של המיטה. לא כשהשנים הארוכות בגבול לימדו אותו בדרכן המפורטת איך נראה אדם בשעותיו האחרונות. ואותו ניסיון עצוב מאפשר לו גם להבין את משמעותו של החלק החבוש בחזהו של דודו שאינו עולה וגם לא יורד.
"אבא", הוא לוחש, כורע על ברכו לצד המיטה. זה מוזר, אבל כאילו התכונן לרגע הזה כל חייו, מרגישה המילה הזאת בפיו טבעית כל כך. בדיוק כמו הפעם ההיא בה בחר לפנות איתה אל דודו בפעם הראשונה.
לאט נפקחות עיניו של בסטיאן, בוהות לרגע אחד ארוך בחלל האפלולי, ואז הן מתמקדות בפניו בערנות מפתיעה.
"אולה", הוא לוחש, כאילו היה הדבר פשוט וברור כל כך, "באת".
"באתי", מאשר אולה, וקולו להפתעתו, יציב למדי.
"אבירם", מתאמץ דודו להגות את השם, "הוא הספיק לספר לך על אליצור?"
לאט שואף אולה את האוויר המחניק שבאוהל. כמה שעות עברו מאז ליל האתמול? כמה זמן חלף מאז עזב את המחנה האפלולי ואת שביליו הרטובים? שבועות, חודשים או אולי כבר שנים?
"כן", הוא עונה, מתאמץ לבלוע את הגוש הכואב שבגרונו, "הוא סיפר לי".
מבעד לחלון הקרוע בקיר הבד עוטפים כבר צללי ערב את איינה בגוון סגול קסום, משרים אפלולית רכה על האוהל, ומטשטשים את החיוורון העמוק שעל פניו של בסטיאן. אבל לסתו הנעולה של דודו מספרת לאולה יותר מכל על הכאב העז שמסבה לו פעולה החיים הבסיסית שמתאמצות עדיין ריאותיו לעשות.
"רציתי לומר לך, ילד", אומר אביו המאמץ לבסוף, וקולו צרוד מאד, "רציתי לגלות לך מיד ברגע בו הגיע המידע על בגידתו ממנשה קפחבר – אבל תפקידו כסוכן כפול היה חשוב מידי בשביל שאאפשר לעצמי לעשות זאת". הוא שואף שוב, משתעל שיעול שטוח מידי, ואור הלפידים הכתמתם שהחלו מדליקים המשרתים באוהל מדגיש עבור אולה את טיפות הדם הקטנות המצטברות בצידי שפתיו.
הנה הוא המנגנון הזה שבנה בעמל שנים. הקר. האדיש. המגן על הלב. אותו חלק במוח שיודע היטב שתם המשחק ונשלם. אותו חלק שיכול לכרוע כאן ולהתעלם מריח המוות, לדון בחיים שקדמו אליו כאילו יש איזשהו היגיון שיוכלו להיעלם כך ברגע אחד בודד.
מכווץ הוא עוקב אחר נשימתו האיטית, השטוחה, של דודו. וידו מתאגרפת על הסדין הלבן בחוזקה.
"זה בסדר", הוא אומר בקול שמנסה להיות שלו ויודע בוודאות שהוא נכשל בכך, "כנראה היה לטובה שלא ידעתי על כך מראש. עכשיו כל מה שחשוב הוא שתנוח".
לאט מתעקמות שפתיו של דודו, מציגות לו גיחוך מוכר מידי, שחור. "אתה לא צריך לומר זאת", הוא מציין, וקולו על אף נשימתו הכבדה נשמע ברור מאד. "ראיתי מספיק בחיי כדי לדעת מתי מגיע זמנו של אדם".
האוהל דומם, שקט מאד. אבל מבחוץ, מתנגן ברכות בין קריאות החיילים, נשמע קול שירתם של הציפורים.
כמה שנים מחייו העביר בסטיאן בשדה הקרב? בכמה פצועים טיפל וכמה מתים קבר במו ידיו? וכמה עשיר הוא ניסיון חייו העצוב כדי שיבין את מצבו האמיתי מבלי להזדקק למילים מפורשות.
מאחורי שפתיו החתומות נושכות שיניו של אולה את לשונו, מכאיבות לו כאילו עקץ אותו נחש. אבל הוא אינו אומר כלום, רק ממשיך להביט קדימה. נאבק להשאיר את מבטו תלוי בעיניו של האיש שאהב אותו כמו בן כל אותן השנים, מספיק בשביל להקריב בעבורו את חייו.
רגע אחד עומד השקט ביניהם. עמוק מידי, עצוב. חשוף כאילו ידע בסטיאן היטב אילו מילים בחרו שניהם לשתוק.
"למה", לוחש אולה לבסוף, כאילו ביקש ליבו לוודא זאת בפעם האחרונה. "למה שלחת אותי בכל זאת אם ידעת שאליצור בוגד, לא היה פשוט יותר להעביר את התפקיד כולו לאבירם?"
האוהל שקט, שקט מאד, על אף שמבחוץ נשמעות עדיין צעקות החיילים והחובשים הרבים. ולמרות שאולה יודע שיש עוד אנשים בחלל הדומם הזה באיזשהו מקום – הוא אינו מצליח להכיר בנוכחותם כלל עכשיו.
רגע חולף עליהם בשקט הזה, חרישי כמו אגם זוהר בשמש קיץ עייפה, ואז נמתחות מעט שפתיו היבשות של בסטיאן ולשונו החיוורת מחליקה עליהן בחולשה: "יכולתי", הוא מסכים, "אולי באמת היה עדיף להעביר את התפקיד הזה לאדם אחר. אבל על מי עוד חשבת שאסמוך ככה, בן?"
משהו לח, שקוף, מרטיב פתאום את קצוות עיניו של אולה, מפתיע אותו בהופעתו. והוא ממצמץ בחוזקה, מנסה למחות כל זכר לחולשתו.
יד נוגעת בפניו פתאום, מרפרפת על השביל הרטוב שסימן הכאב על לחייו למרות מאבקו, מאלצת אותו להישיר מבט מטה מתוך המסך השקוף המטשטש את אישוניו.
"מהללאל התבגר לבד", אומר בסטיאן במאמץ, והכאב בו עולה לו מילוי ריאותיו אוויר חורט על פניו שבילי זיעה קטנים. "ועל אף שהייתי שמח לו יכולתי להתעלם מהעובדה הזאת – אי אפשר כך לשכוח אותה פתאום. ואת שאר ילדי", עיניו של שר המלחמה נעצמות פתאום, "את שאר ילדי לא הספקתי אפילו לראות גדלים".
אולה בולע, והגוש הכואב שבגרונו מתהדק עוד קצת.
"אבל אותך? אותך גידלתי מגיל שתיים עשרה, ילד". לאט פוקח בסטיאן עיניים שדוק ערפילי ולבן כבר החל מציף אותן. "איתך השתדלתי בכל מאודי לעשות את הנכון והטוב במהלך השנים הארוכות הללו, ועל אף שאני יודע מספיק כדי לא לזקוף לזכותי את ההצלחות – אני זוכר היטב את אותם הימים כדי לחוש קצת גאווה בגבר שהפכת להיות".
חם לאולה, חם וגם מחניק. אבל מבעד לפתח האוהל חובט בכתפיו משב רוח קריר, נקי. "קצת?" הוא שואל לבסוף, מישיר מבט אל העיניים השלוות שמולו, וחיוך שטעמו מלוח מעקם פתאום את שפתיו היבשות.
לאט מרים חיוך קטן גם את שפתיו של בסטיאן כלפי מעלה, מאיר את עיניו ומעניק להן ברק מוזר. "אולי קצת יותר", הוא לוחש, "אולי קצת הרבה יותר, בן".
אותו היום הייתה השקיעה יפה מתמיד, והמון זמן נמרחו גווניה הרכים על הרקיע האינסופי שהקיף את איינה. עננים וורודים וסגולים ריחפו לאט אל האופק, וכדור כתמתם אחד גלש מעל הנהר הזוהר והבעיר את השמיים באדום.
גם הרוח הייתה מיוחדת באותו היום, ותנועתה שיכרה את העוברים ושבים, ובשמה את האוויר בניחוח האדמה הרטוב של הצמחים שגדלו סביב המים.
ורק כשהתכהו השמיים מאד וכוכבים קטנים החלו מנקדים אותם בניצוצות כסף זוהרים, נישבה הרוח בחוזקה בענפיהם של העצים הריקים, הרקידה סביבם עלי שלכת יבשים, וליוותה אל הרקיע הכחול את נשמתו של האיש ששמר אמונים לארצו עד יומו האחרון.