כמו שכבר העירו לפני, חשוב לעשות הבדלה בין מה שמצופה מסיפור מבחינה ספרותית, לבין מה שמצופה מסיפור מבחינה אישית, או דקדוקית, או להבדיל - דתית, או כל בחינה שלא קשורה לסיפורת.
מבחינה ספרותית - סיפור לא חייב מסר. נקודה. קל להוכיח את זה (מוקדש ל
@קופירייטה ), כי מספיקה דוגמה אחת סותרת כדי להפריך טענה כוללת, כידוע לכל חובבי הלוגיקה. שרלוק הולמס הוא דוגמה טובה מספיק, אני מניחה. ויש עוד.
מסר הוא שימוש בסיפור כאמצעי למטרה. הוא יכול להוסיף לסיפור ויכול לגרוע, אבל אין לו קשר לסיפוריות עצמה.
מה שכן - יש מונח ספרותי בשם "תמה". יש שיקראו לו אמירה, או תובנה, או... מסר. תקראו לזה איך שתרצו, זה לא מסר. זאת תמה.
ברוב רובם של הסיפורים יש תהליך. התהליך אומר, בעצם: תחילת הסיפור תהיה שונה מסוף הסיפור. ולו יהיה זה בלימוד הדק ביותר, או בתובנה העדינה ביותר שמתחדשת. בין אם השוני יהיה בדמות או בעולם שסביבה. התמה בדרך כלל תעבור כחוט לכל אורך הסיפור, ניסיונות להוכחה והפרכה, עד להכרעה הסופית. בקיצור אפשר לומר שהתמה היא אמיתה, ולרוב היא תיגע בעצם החיים.
אחד ההבדלים העיקריים בין מסר לתמה הוא די בסיסי: בעוד מסר צריך להכיל ערך חיובי, או שלילי (במקרי קיצון), תמה יכולה להיות חיובית או שלילית, אבל גם נטרלית, או גם וגם, או קצת מזה וקצת מזה. כדרך כל אמת, היא לא מוחלטת.
יש לציין שזאת אמת בעיני הסופר. לא מוכרח שכולנו נסכים איתו, אבל זאת צורת ההגשה.
תמות נטרליות לדוגמה יכולות להיות - בעל המאה הוא בעל הדעה. גם אנשים טובים יהפכו למושחתים בעמדת כח. עניות מנוולת / מפקחת. חכמה מתנגדת לתמימות. תורשה כמעט ולא ניתנת לשינוי.
כמובן שתמה יכולה להיות גם חיובית או שלילית, והקו הדק המבדיל בינה לבין מסר מיטשטש והולך. כמובן שלא בכל סיפור חייבת להיות תמה, משום שלפעמים יש עוצמה אחרת בסיפור (לדוגמה - מתח או תחכום) שמחזיקה אותו. כיום רוב הסיפרות - גם הבלשית או של המתח, תכיל איזושהי תמה כמו שתכיל איזושהי עלילה פנימית, למרות ששתיהן לא מחוייבות. זה מוסיף רובד לסיפור.
בעיני גם לשרלוק הולמס יש תמה מסוימת - והיא של טוב-לב ואנושיות, או: לא תמיד הצדק הוא הצודק. אבל אולי אפשר לומר - התמה בעיני המתבונן. תכלס, זה מה שיפה בה.
והנה הנה גלשתי לי לעוד מאמר
עריכה: נראה לי שקראתי חלק מרעיון התמה ב'נקודת מפנה' של רחלי לביא. אז קרדיט לה.