פספסתי את האתגר, כצפוי... (עד שעלה לי רעיון...)
אבל משתפת בכל זאת ברעיון שעלה לי לבסוף:
ויום אחד ברחתי.
ברחתי מכבליו המרופדים מעות ומילים חלקות של כלוב הזהב של אבא שלי, מהחדר העטור אוצרות בלא אפשרות בריחה שאליו הוא הכניס אותי.
ברחתי לשדה.
ושם פגשתי בה.
כה שונה ממני, בגדיה בלויים, מיושנים, והיא רוכנת על הארץ בתנועה איטית, אצילית, מתרוממת כשבידה שתי שיבולים בודדות. מתקדמת עוד קצת, מתכופפת שוב בתנועה המסורבלת רבת החן, מתרוממת עם אגודת שיבולים שכוחה בידה השנייה.
"עזרי לי, בבקשה," לא יודעת למה דווקא אליה פניתי מכל האנשים שבשדה, אנשים שאדנותם שררה בהם, שהיו יכולים לעטוף אותי כפי שאבא עשה, או אנשים בלויים ממנה, גלויים ממנה, מתכופפים בישרות גסה. "תוכלי לעזור לי? ברחתי..."
"גם אני ברחתי," קולה לא יותר מלחישה היה. "ברחתי מארמון הזהב של אבי המלך, ברחתי מן הסיאוב. ובאתי לכאן. אל האב של כולנו, אל מלך האמת. באתי לכאן - ומצאתיו בשדה. ואת - הרי כבר מכירה אותו, הלא כך?"
בגדי החמודות התנופפו על בשרי, הזכירו לי מעמד שממנו באתי. שמים טהורים מעל השדה התערבלו מעליי, הזכירו לי אומה שממנה באתי. שממנה בא גם אבי, הכול יכול, המרפד חיי בזהובים.
התכופפתי בכריעה לצדה של האישה שעזבה הכול כדי להקים מלכות של אמת, ואספתי בידיי שתי שיבולים בודדות, דוקרות, מדויקות אל האמת.