סיפור בהמשכים מפלצת המקוואות

[ליאורהA]

כיף שהמשכת!

בפרק הזה יש איזשהו שינוי בסגנון הכתיבה. הפרקים הקודמים היו מאוד סיפוריים, מבוססים על דיאלוגים, וכאן פתאום הכתיבה הפכה ליותר עובדתית. כאילו את מספרת לנו מבחוץ מה קרה.
לדעתי כדאי לנסות לאחד את הפרק הזה עם הסגנון שהיה עד עכשיו, כדי שיהיה יותר זורם ועקבי.

לא היה ברור? או שאף אחד לא כתב זאת כאן אבל שמו לב לזה?

ברור מאוד, לדעתי. בעיקר הסיום של הפרק האחרון, שנתן אישור מוחלט לפרט הזה שנבנה בתודעה שלנו. מאמינה שאם יקראו ברצף, הוא יהיה אפילו יותר ברור.

מחכה להמשך!

 

[מ. י. פרצמן]

בפרק הזה יש איזשהו שינוי בסגנון הכתיבה. הפרקים הקודמים היו מאוד סיפוריים, מבוססים על דיאלוגים, וכאן פתאום הכתיבה הפכה ליותר עובדתית. כאילו את מספרת לנו מבחוץ מה קרה.
לדעתי כדאי לנסות לאחד את הפרק הזה עם הסגנון שהיה עד עכשיו, כדי שיהיה יותר זורם ועקבי.

צודקת, תודה רבה!
ותודה לכל המגיבים, הפידבק שלכם נותן לי הכוונה להמשך.

 

[היהלומן]

ותודה לכל המגיבים, הפידבק שלכם נותן לי הכוונה להמשך.

תודה על התגובה. הפידבק (ובעיקר ההערכה לכותבים בלי להיבהל מביקורת) נותן כוח להמשיך ולהגיב גם בהמשך.

 

[למאי נפקא מינה]

לא קראתי את כל התגובות, כן את הסיפור.

ואני תוהה: למה הוא נשמע לי מעט לא אמין?
למה אני לא מצליח להרגיש שיש סיכוי שזה קרה פעם, או לפחות דז'ה וו לדמיון שהתערבל עם מציאות?

אולי כי המעבר מ'עסקים כרגיל' לטרגדיה כל כך מהיר וקיצוני?

 

[מ. י. פרצמן]

לא קראתי את כל התגובות, כן את הסיפור.

ואני תוהה: למה הוא נשמע לי מעט לא אמין?
למה אני לא מצליח להרגיש שיש סיכוי שזה קרה פעם, או לפחות דז'ה וו לדמיון שהתערבל עם מציאות?

אולי כי המעבר מ'עסקים כרגיל' לטרגדיה כל כך מהיר וקיצוני?

לא בטוחה שהבנתי למה התכוונת,
אתה טוען שיש בעיה באמינות הסיפור, מכיוון שהוא אינו יכול להתרחש במציאות?
כי אם זאת כוונתך, הרי שאין בכך בעיה כי סיפור פנטזיה הוא בהגדרתו סיפור שאינו יכול להתרחש.
או שלא הבנתי נכון? תוכל להרחיב או להדגים?

 

[למאי נפקא מינה]

1. אני שם לב עכשיו שבלהט הביקורת שכחתי לציין תחילה: הסיפור מדהים והכתיבה מעולה. זורמת, מושכת, ומסקרנת להמשך.
ו'אין אומרים בקרו גמל אלא בקרו טלה'.

2. אסביר: בחוויה שלי כקורא, הסיפור אמור לגרום לי להתחבר לעלילה. להרגיש ש'וואי וואי מה קורה כאן, אמא'לה'.
כאשר יש בסיס כלשהו של אמינות, הפנטזיה מתבלת אותו בגיוון מרענן.
גם סיפור על אנשים מעופפים, צריך, לטעמי, לכלול מוטיבים אמינים. אולי משהו כמו מגבלות אחרות, או תירוץ טוב מנין צמחו הכנפיים [תגלית רפואית בבי"ח בהונג קונג על הורמונים של יונה..., כנפיים חשמליות המבוססות על תשדירי המח וכדו'].
אבל אם אין בסיס, התחושה היא כמו משהו מהחלל, לא סיפור שאפשר להתחבר אליו רגשית ולחוש לכמה דקות כתושב בשכונה ההיא.

 

[נ. גל]

2. אסביר: בחוויה שלי כקורא, הסיפור אמור לגרום לי להתחבר לעלילה. להרגיש ש'וואי וואי מה קורה כאן, אמא'לה'.
כאשר יש בסיס כלשהו של אמינות, הפנטזיה מתבלת אותו בגיוון מרענן.
גם סיפור על אנשים מעופפים, צריך, לטעמי, לכלול מוטיבים אמינים. אולי משהו כמו מגבלות אחרות, או תירוץ טוב מנין צמחו הכנפיים [תגלית רפואית בבי"ח בהונג קונג על הורמונים של יונה..., כנפיים חשמליות המבוססות על תשדירי המח וכדו'].
אבל אם אין בסיס, התחושה היא כמו משהו מהחלל, לא סיפור שאפשר להתחבר אליו רגשית ולחוש לכמה דקות כתושב בשכונה ההיא.

כל זה כשמדובר בז'אנר המדע הבדיוני. כאן מדובר על פנטזיה מז'אנר אחר - אימה.
החיבור הרגשי אמור לעבוד על בסיס האמונות הילדותיות שמשתמרות בפינה קטנה בלב, זו שמציירת סיוטי לילה וגורמת לחשוש מיללות תנים בלילה חסר ירח.
כמובן, למי שמתחבר לזה.

 

[מ. י. פרצמן]

סליחה על האיחור בתגובה.
אם הבנתי נכון, @למאי נפקא מינה אתה טוען:
אני לא מתחבר לסיפור, כי ברור לי שהוא לחלוטין תלוש מהמציאות. כשאני קורא אותו אני מרגיש מנותק, כאילו מישהו צועק לי שזה לא באמת סיפור שקרה.
הבנתי נכון?
אם זאת הטענה שלך, הרי שזו ביקורת לגיטימית ומדאיגה. סיפור טוב אכן לא אמור להזכיר לנו "זה רק סיפור, זה לא באמת".

@נ. גל, כתשובה נגדית את טוענת:
הבעיה היא לא בסיפור, אלא בקורא שאינו מתחבר לז'אנר הזה?
אם הבנתי אותך נכון, את אומרת שהסיפור מבוסס על חיבור לז'אנר האימה, ולכן מי שמצליח להתחבר לפחדים - כן ירגיש מחובר לסיפור ויצליח לקרוא אותו עם התחושה ש"זה קורה כאן ועכשיו"?

אני אשמח אם ניקים נוספים יוכלו להגיב האם הרגישו מחוברים לסיפור או צופים מהצד. רוצה לבדוק האם יש כאן בעיה מהותית, או רק חוסר התאמה של הקורא לז'אנר.
יש כאן עוד מישהו שקורא ולוחש לעצמו תוך כדי הקריאה 'זה בסך הכל סיפור'?
לחילופין, יש כאן מישהו שקורא ולוחש לעצמו 'הצילו איזה פחד'?

 

[מנוחה כהן]

באופן ספציפי לי יש רתיעה מקווה כלים, עוד מהזמן שהוא היה ממוקם מאחורי הבניין ועדי להגיע אליו היה צריך לעבור בדרך צרה ולא נעימה,
ככה שהלוקיישן מקסים.
לא רואה סיבה למה שהסיפור לא יצליח...
יותר מזה- ביהדות יש דברים מפחידים. חד משמעית. יש מדרש שאומר שאם יבואו לבית המקדש יראו בית מטבחיים...
אממה? שאנחנו יהודים ויש לנו אמונה שהכל מלמעלה והכל מכוון והכל נכון והכל טוב לגמרי גם אם הוא יורד בצורה רעה.
תכלס, תמשיכי את הסיפור.
גם אם אני חלק מאלו שממלמלים לעצמם: זה רק סיפור, שלוחי מצווה אינם ניזוקים, בלי עין הרע, ועוד כהנה וכהנה
אני לא רואה בכך סטירה כי כך גם מתנהלים החיים שלנו כיהודים מאמינים במציאות...

 

[מ. י. פרצמן]

באופן ספציפי לי יש רתיעה מקווה כלים, עוד מהזמן שהוא היה ממוקם מאחורי הבניין ועדי להגיע אליו היה צריך לעבור בדרך צרה ולא נעימה,
ככה שהלוקיישן מקסים.
לא רואה סיבה למה שהסיפור לא יצליח...
יותר מזה- ביהדות יש דברים מפחידים. חד משמעית. יש מדרש שאומר שאם יבואו לבית המקדש יראו בית מטבחיים...
אממה? שאנחנו יהודים ויש לנו אמונה שהכל מלמעלה והכל מכוון והכל נכון והכל טוב לגמרי גם אם הוא יורד בצורה רעה.
תכלס, תמשיכי את הסיפור.
גם אם אני חלק מאלו שממלמלים לעצמם: זה רק סיפור, שלוחי מצווה אינם ניזוקים, בלי עין הרע, ועוד כהנה וכהנה
אני לא רואה בכך סטירה כי כך גם מתנהלים החיים שלנו כיהודים מאמינים במציאות...

אני לא חושבת שהבעיה לוגית, האם זה יכול לקרות במציאות, אלא התחושה שנלווית לקורא במהלך הקריאה.

כשאת צופה בהארי פוטר, למשל, את לא יושבת שם בנונשלנט ומכריזה בשיעמום 'זה סרט, חברים, הרי אף אחד לא באמת מצליח לעוף במטאטא'.
את יושבת על קצה הספה, עם ציפורניים בפה, עיניים קרועות לרווחה ומייחלת בכל החום שקיים בך שהוא לא יפול לא יפול לא יפול.
למה?
כי נוצרה לך התחברות עם העלילה, את נמצאת שם וחווה את זה.

זאת הטענה של @למאי נפקא מינה, כך הבנתי. הוא טוען שלא נוצרה לו ההתחברות עם העלילה. הוא לא מצליח להרגיש אותה קורית כאן ועכשיו.
ואני מסכימה שאם אכן כל קורא מרגיש כך - יש בכתיבה בעיה, ועליי לפתור אותה.

אבל עדיין פותחת פתח לתיאוריה של @נ. גל, שייתכן שכדי להרגיש את ההתחברות לסיפור צריך להתחבר לז'אנר האימה, ולא מספיק לאהוב פנטזיה.
אשמח לשמוע את דעתכם.

 

[היהלומן]

אני אשמח אם ניקים נוספים יוכלו להגיב האם הרגישו מחוברים לסיפור או צופים מהצד. רוצה לבדוק האם יש כאן בעיה מהותית, או רק חוסר התאמה של הקורא לז'אנר.
יש כאן עוד מישהו שקורא ולוחש לעצמו תוך כדי הקריאה 'זה בסך הכל סיפור'?
לחילופין, יש כאן מישהו שקורא ולוחש לעצמו 'הצילו איזה פחד'?

אני אישית עברתי כבר את הגיל שבו אני מתרגש יותר מדי מסיפורים.
בעבר, כשקראתי ספר היה לי חשוב לסיים אותו באותו יום עד הכריכה האחורית רק כדי לוודא ששלום לגיבור שכל כך קרוב לליבי...
כיום, אני גם לא מניח את הספר מידי, אבל רק בגלל שאני סקרן להבין מה עובר בראשו של הסופר, ואיך הוא יצליח למלא כל כך הרבה עמודים...
במילים אחרות: גם אם הסיפור מאוד מאוד מוצלח, זה לא יגיע לשלב שבו אני מזיע או מחזיק את הלב, ואומר 'הצילו איזה פחד'.
אממה.. שאני ממש לא מפטיר 'זה בסך הכל סיפור'. מסקרן אותי מאוד להבין מה קורה שם במקווה, וכיצד תצליח הסופרת להיחלץ מהבור שחפרה לעצמה...
בא בן אדם ומפריח משהו שלא קשור למציאות משום כיוון, אבל בתכל'ס זה עובד.
הרי אני הייתי כמו הישיבה בוחער שמזלזל בהתחלה בדמיונות הללו, אבל תכל'ס אם עכשיו מישהו יספר לי שהמקוה הלזה נמצא קרוב לביתי, אני לא משוכנע שאקפוץ לביקור.
הרי מלא אנשים נורמטיביים שחשבו שזה כלום 'אכלו אותה'...
לסיכום: אני בהחלט מתחבר לסיפור. עד כמה שהוא לא מציאותי, הוא קורה. ועם המציאות (שהסיפור קורה) אי אפשר להתווכח.

 

[משולש ברמודה]

זאת הטענה של @למאי נפקא מינה, כך הבנתי. הוא טוען שלא נוצרה לו ההתחברות עם העלילה. הוא לא מצליח להרגיש אותה קורית כאן ועכשיו.
ואני מסכימה שאם אכן כל קורא מרגיש כך - יש בכתיבה בעיה, ועליי לפתור אותה.

אני התחברתי לעלילה בהחלט. כמו שאמרת יש הבדל בין היגיון לבין חיבור ובינתיים כשאני קוראת אני מאמינה לסיפור ולתחושות שהוא מעלה.
ואם כבר הזכרנו היגיון, ערב פסח האחרון החלטנו שכדאי לטבול כלים מאוחר בלילה כי התורות ביום היו יותר מידי, ואני לא אשקר : ) חלפו לי מחשבות מעניינות בראש בנושא...
לא שזה עזר כמובן. עם ישראל כולו מאמינים בני מאמינים ולא חוששים ממפלצות בכלל אז בכל מקרה לא היינו שם לבד : )
בעיני זה דווקא מראה על חיבור. הרי לא באמת חששתי ממפלצות מאיימות, אבל הסיפור הצליח לחבר אותי שהוא העלה לי לראש בהקשר המתאים את אותן התחושות.

 

[גמילות חסד]

רק כעת קראתי את הסיפור
הוא יפהפה
החוסר הגיון זה מה שנותן את העניין
אני מאד אוהבת

 

[היהלומן]

אם כבר הערה, חשבתי על משהו אחר.
בפרקים הקודמים הבסיס לפרק היה זהה פחות או יותר (בעיני)
מתארים דמות מסויימת, את ההחלטה שלה ללכת למקווה הכלים, ואז היא נעלמת.
אותו בסיס חזר על עצמו שוב ושוב בלי חידושים מיוחדים.
זה התחיל מעט לשעמם, כי הפרק היה צפוי.
אציין שדווקא בפרק האחרון זה השתנה לטובה.
כי בסיפור הגברת לא הלכה למקווה כלים, אלא המקום האחרון בו הייתה הוא חנות הכלים והדמיון מבין לבד שאם היא לא חזרה מסתבר שהמפלצת הנוראים בלעה אותה...
ובעיקר אצל אדון שמעון שהעלילה התחילה להתפתח לכיוון חדש, שהבן אדם לא ניגש למקווה אלא עומד בצד וממתין...

 

[למאי נפקא מינה]

@מ. י. פרצמן
אכן, היטבתם להגדיר את מה שכתבתי.
אם כי, אין לי 'טענה', ולו מהסיבה הפשוטה שעדיין לא שילמתי על הסיפור הזה.

לכאורה, מי שיש לו דמיון מפותח מאד, או לחילופין מספיק רגשן כדי להתחבר לדברים גם כשירכתי המוח משגרים סימני קריאה ממוסגרי משולשים, או שהתרגל כבר לטרוק את דלתות ההגיון בטרם יתיישב לקרוא את הז'אנר הזה (- שזו תגובת @נ. גל , להבנתי), יתחבר לסיפור.

ככל הנראה אין איזה קו דמיוני שמסמן את הגבול - מכאן והלאה כבר מודגשת העובדה שזה לא היה במציאות.

מה שכן הייתי ממליץ (מלבד הנ"ל), זה לנסות לתת לקורא תחושה שיש סימוכין. כלומר, לתאר בעסיסיות כתבה בעיתונות או ראיונות מזרי אימה של ניצולים ברדיו, אולי לתת תאריכים מדויקים ומקורות (מפוברקים, כמובן), וזה עובד חלקית. כלומר, גם כשיודעים שהעיתון הוא חלק מהסיפור, בסוף מרגישים קצת ש'זה היה כתוב בעיתון'.
או כמו שהיו מלגלגים זקני ירושלים בימי הצנע "א בפירוש'ע המודיע"...

 

[מ. י. פרצמן]

מתארים דמות מסויימת, את ההחלטה שלה ללכת למקווה הכלים, ואז היא נעלמת.
אותו בסיס חזר על עצמו שוב ושוב בלי חידושים מיוחדים.
זה התחיל מעט לשעמם, כי הפרק היה צפוי.
אציין שדווקא בפרק האחרון זה השתנה לטובה.
כי בסיפור הגברת לא הלכה למקווה כלים, אלא המקום האחרון בו הייתה הוא חנות הכלים והדמיון מבין לבד שאם היא לא חזרה מסתבר שהמפלצת הנוראים בלעה אותה...

נכון. שלושת הפרקים הראשונים היו ההיכרות עם התעלומה, ולכן היא הייתה בנויה בתבנית קבועה, כדי לתת לקורא תחושה שיש לה דפוס ברור: כל סצנה מורכבת מקורבן תמים שהולך ולא שב.
חושבת ששלושה פרקים הם מספר סביר לאקספוזיציה, לא?

מה שכן הייתי ממליץ (מלבד הנ"ל), זה לנסות לתת לקורא תחושה שיש סימוכין. כלומר, לתאר בעסיסיות כתבה בעיתונות או ראיונות מזרי אימה של ניצולים ברדיו, אולי לתת תאריכים מדויקים ומקורות (מפוברקים, כמובן), וזה עובד חלקית. כלומר, גם כשיודעים שהעיתון הוא חלק מהסיפור, בסוף מרגישים קצת ש'זה היה כתוב בעיתון'.

רעיון מצוין!
אהבתי ולקחתי, תודה רבה.

הרי אני הייתי כמו הישיבה בוחער שמזלזל בהתחלה בדמיונות הללו, אבל תכל'ס אם עכשיו מישהו יספר לי שהמקוה הלזה נמצא קרוב לביתי, אני לא משוכנע שאקפוץ לביקור.
הרי מלא אנשים נורמטיביים שחשבו שזה כלום 'אכלו אותה'...

ואם כבר הזכרנו היגיון, ערב פסח האחרון החלטנו שכדאי לטבול כלים מאוחר בלילה כי התורות ביום היו יותר מידי, ואני לא אשקר : ) חלפו לי מחשבות מעניינות בראש בנושא...

וואו, באמת?
האמת שזה ממש כיף לשמוע... הודיתי בחיוך מבסוט. קיבלתי עוד כמה תגובות כאלו, מאנשים שעד עכשיו חשבתי שהם מקורקעים אבל אחרי הסיפור הבטיחו בהן צדקם שכף רגלם לא תדרוך במקווה יותר.

אגב, הנה קוריוז חמוד ששיתפתי באא"ר:
היינו בפסח בארה"ב. שעה לפני הדלקת הנרות נזכרתי ששכחנו לטבול את הגביע החדש שקנינו. הכל כבר היה מוכן, אז העזתי להעלות את הרעיון הנועז שאני ארוץ לטבול אותו.
בדרך למפתחות הרכב אני מבררת עם תושבת המקום איפה מקווה הכלים הקרוב ואיך מגיעים לשם.
מה מקווה? היא שואלת, הכל סגור.
סגור? אני מקמטת מצח, אז מה אם סגור? פותחים. יו נואו. לוקחים יד, מרימים מכסה.
ואז אני עוצרת לרגע, ולוטשת בה עיניים חושדות. זה לא שהיא באמת חוששת לפתוח את המקווה, נכון?
אחר כך התברר לי שבניו ג'רזי מקוואות הכלים נמצאים בתוך חנויות הכלים עצמן. קונים כלי, טובלים אותו. ככה פשוט.
מסכנים, הלכה להם ההשראה לסיפורי פנטזיות.

 

[הנף מקלדת]

נכון. שלושת הפרקים הראשונים היו ההיכרות עם התעלומה, ולכן היא הייתה בנויה בתבנית קבועה, כדי לתת לקורא תחושה שיש לה דפוס ברור: כל סצנה מורכבת מקורבן תמים שהולך ולא שב.
חושבת ששלושה פרקים הם מספר סביר לאקספוזיציה, לא?


רעיון מצוין!
אהבתי ולקחתי, תודה רבה.




וואו, באמת?
האמת שזה ממש כיף לשמוע... הודיתי בחיוך מבסוט. קיבלתי עוד כמה תגובות כאלו, מאנשים שעד עכשיו חשבתי שהם מקורקעים אבל אחרי הסיפור הבטיחו בהן צדקם שכף רגלם לא תדרוך במקווה יותר.

אגב, הנה קוריוז חמוד ששיתפתי באא"ר:
היינו בפסח בארה"ב. שעה לפני הדלקת הנרות נזכרתי ששכחנו לטבול את הגביע החדש שקנינו. הכל כבר היה מוכן, אז העזתי להעלות את הרעיון הנועז שאני ארוץ לטבול אותו.
בדרך למפתחות הרכב אני מבררת עם תושבת המקום איפה מקווה הכלים הקרוב ואיך מגיעים לשם.
מה מקווה? היא שואלת, הכל סגור.
סגור? אני מקמטת מצח, אז מה אם סגור? פותחים. יו נואו. לוקחים יד, מרימים מכסה.
ואז אני עוצרת לרגע, ולוטשת בה עיניים חושדות. זה לא שהיא באמת חוששת לפתוח את המקווה, נכון?
אחר כך התברר לי שבניו ג'רזי מקוואות הכלים נמצאים בתוך חנויות הכלים עצמן. קונים כלי, טובלים אותו. ככה פשוט.
מסכנים, הלכה להם ההשראה לסיפורי פנטזיות.

אז מה עשיתם עם הגביע?
נתתם מתנה לגוי? זה קולא שמוזכרת בפוסקים, כפתרון זמני.

זה מה שאני עושה, מאז שניצלתי מהמפלצת בהטבלה האחרונה שלי.

 

[המלמד מבני ברק]

נכון. שלושת הפרקים הראשונים היו ההיכרות עם התעלומה, ולכן היא הייתה בנויה בתבנית קבועה, כדי לתת לקורא תחושה שיש לה דפוס ברור: כל סצנה מורכבת מקורבן תמים שהולך ולא שב.
חושבת ששלושה פרקים הם מספר סביר לאקספוזיציה, לא?


רעיון מצוין!
אהבתי ולקחתי, תודה רבה.




וואו, באמת?
האמת שזה ממש כיף לשמוע... הודיתי בחיוך מבסוט. קיבלתי עוד כמה תגובות כאלו, מאנשים שעד עכשיו חשבתי שהם מקורקעים אבל אחרי הסיפור הבטיחו בהן צדקם שכף רגלם לא תדרוך במקווה יותר.

אגב, הנה קוריוז חמוד ששיתפתי באא"ר:
היינו בפסח בארה"ב. שעה לפני הדלקת הנרות נזכרתי ששכחנו לטבול את הגביע החדש שקנינו. הכל כבר היה מוכן, אז העזתי להעלות את הרעיון הנועז שאני ארוץ לטבול אותו.
בדרך למפתחות הרכב אני מבררת עם תושבת המקום איפה מקווה הכלים הקרוב ואיך מגיעים לשם.
מה מקווה? היא שואלת, הכל סגור.
סגור? אני מקמטת מצח, אז מה אם סגור? פותחים. יו נואו. לוקחים יד, מרימים מכסה.
ואז אני עוצרת לרגע, ולוטשת בה עיניים חושדות. זה לא שהיא באמת חוששת לפתוח את המקווה, נכון?
אחר כך התברר לי שבניו ג'רזי מקוואות הכלים נמצאים בתוך חנויות הכלים עצמן. קונים כלי, טובלים אותו. ככה פשוט.
מסכנים, הלכה להם ההשראה לסיפורי פנטזיות.

גם בבני ברק יש חנות כלים עם מקווה בתוכה, מכירים נכון?

 

[מ. י. פרצמן]

אז מה עשיתם עם הגביע?

ניסינו לטבול אותו בנהר. נסענו לשם חצי שעה לפני הדלקת נרות, נאיבים מספיק כדי לקוות שאם זה לא מקווה יהודי - לא יקרה לנו כל רע. הייתה זו הטעות האחרונה שלנו.
בעודי מתכופפת ללחלח את ידי, שמעתי לפתע קול צווחה מזוויעה. לא הספקתי להסתובב אחורה לפני שצבת אימתנית חטפה את זרועי, ודג פיראנה הגיח מאי שם ונגס בה.
התחלתי לצעוק במר ייאושי, אבל זעקותיי התאדו אל מול משק סנפיריהן עשרות פיראנות שהגיחו בלהקה אדירה, קרעוני לגזרים וטרפוני עד לשד עצמותי.

מה, אתם לא מאמינים לי?
אתם סתם מקורקעים וחסרי אהבה לפנטזיה. פוי.

 

[למאי נפקא מינה]

אתם סתם מקורקעים וחסרי אהבה לפנטזיה. פוי.

לא,
לא האמנו רק כי אין כאן סימוכין מהעיתון או הרדיו