סיפור בהמשכים מפלצת המקוואות

[מירי11111]

זהו?
נעלמה לה המפלצת?

 

[מ. י. פרצמן]

זהו?
נעלמה לה המפלצת?

מעזה לענות בחשש רב, שלא אואשם בהקפצת שווא...
המפלצת לא נעלמה, מה פתאום. מפלצות כמוה לא נעלמות כל כך מהר. בינתיים היא רובצת ומעלה מרץ, צוברת תאוצה לקראת האסון הבא, שיתרחש בקרוב בעז"ה.

 

[מנוחה כהן]

אנחנו מחכים

 

[יוסף יצחק פ.]

האסון הבא, שיתרחש בקרוב בעז"ה.

קצת מלחיץ...

 

[היהלומן]

זה היה כואב....
לראות ש @מ. י. פרצמן השאירה הודעה ב'מפלצת המקוואות', הצליחה להעלות על פני חיוך ולעיני להסתער על הפרק החדש.
ואז לגלות את זה???....

מעזה לענות בחשש רב, שלא אואשם בהקפצת שווא...

 

[נ. גל]

תוהה האם המפלצת הצליחה לטרוף את הסיפור, או חלילה את שעותיה הפנויות של הסופרת.

 

[יוסף יצחק פ.]

רבותי, המפלצת אמתית! היא חיה נושמת נושכת ובועטת. נכנסתי מקווה, היא עמדה שם, שחורה משחור, שיניים שזקוקות להרבה יותר משיננית, ומראה מבחיל ומעורר אימה. "אתה בטוח ששילמת בכניסה?", היא שאלה אותי, "כ-כן", השבתי, "אתה בטוח?", היא המשיכה לשאול, חודרת למרחב הפרטיות שלי ומרחרחת אותי בחשדנות, כאילו זה יעזור לה במשהו, "אתה אולי 'במקרה' השתחלת עם אדם נוסף?", "לא, לא", נענעתי את ראשי לאות לאו המוחלט, אני אדם שומר חוק ובעל ערכים (כל עוד הם לא גורמים לי להיפרד ממזומנים בארנק), "אהה", היא צווח בהתרגשות, 'היא קוראת מחשבות?', אני תוהה לעצמי, היא זזה מעט הצידה וחושפת אדם חיוור ורועד מפחד, "אתה מכיר אותו?", היא שואלת אותי במתק שפתיים, "כן, זה איציק", השבתי, המפלצת הדפה את איציק לחדרון המגבות וסגרה את הדלת בחבטה עזה, "הוא כבר סיפר לי הכל, לטובתך תגיד את האמת עכשיו, או שתאלץ להתקלח במים קרים (גיחוך. זה 'האיום' שלך?, ממילא זה המצב במקלחות בחצי שנה האחרונה, "טוב, אני יכול כבר להיכנס?" הייתי קצר סבלנות, ואז זיהיתי אותה, "גדי, הבן של צבי?", המפלצת נעה מעט לאחור, "לטובתך כדאי שתעלם מאשר שאבא שלך ישמע מה הלך כאן...", ומני אז המפלצת נעלמה, השלווה חזרה לרחובות והמים הקרים לברזים..

 

[ifatrosh]

רבותי, המפלצת אמתית! היא חיה נושמת נושכת ובועטת. נכנסתי מקווה, היא עמדה שם, שחורה משחור, שיניים שזקוקות להרבה יותר משיננית, ומראה מבחיל ומעורר אימה. "אתה בטוח ששילמת בכניסה?", היא שאלה אותי, "כ-כן", השבתי, "אתה בטוח?", היא המשיכה לשאול, חודרת למרחב הפרטיות שלי ומרחרחת אותי בחשדנות, כאילו זה יעזור לה במשהו, "אתה אולי 'במקרה' השתחלת עם אדם נוסף?", "לא, לא", נענעתי את ראשי לאות לאו המוחלט, אני אדם שומר חוק ובעל ערכים (כל עוד הם לא גורמים לי להיפרד ממזומנים בארנק), "אהה", היא צווח בהתרגשות, 'היא קוראת מחשבות?', אני תוהה לעצמי, היא זזה מעט הצידה וחושפת אדם חיוור ורועד מפחד, "אתה מכיר אותו?", היא שואלת אותי במתק שפתיים, "כן, זה איציק", השבתי, המפלצת הדפה את איציק לחדרון המגבות וסגרה את הדלת בחבטה עזה, "הוא כבר סיפר לי הכל, לטובתך תגיד את האמת עכשיו, או שתאלץ להתקלח במים קרים (גיחוך. זה 'האיום' שלך?, ממילא זה המצב במקלחות בחצי שנה האחרונה, "טוב, אני יכול כבר להיכנס?" הייתי קצר סבלנות, ואז זיהיתי אותה, "גדי, הבן של צבי?", המפלצת נעה מעט לאחור, "לטובתך כדאי שתעלם מאשר שאבא שלך ישמע מה הלך כאן...", ומני אז המפלצת נעלמה, השלווה חזרה לרחובות והמים הקרים לברזים..

קצת מרגיע.
אבל מה עם המפלצת במקווה הכלים?

 

[יוסף יצחק פ.]

קצת מרגיע.
אבל מה עם המפלצת במקווה הכלים?

עדיין לא יצא לי לבקר שם.
למזלי...

 

[מ. י. פרצמן]

פרק 4

השמועה על תעלומת המקווה האיום פשטה כנפיים ועשתה שמות הרבה מעבר לשכונה שבה נמצאת המפלצת. עם הזמן הלכה התעלומה וגברה: שבעה קורבנות גבה המקווה באכזריות וזאת בתוך חודשיים בלבד. שבעה מתוך אחד עשר האנשים שדיווחו כי בתוכניתם לבקר בזירה.
ארבעת הניצולים, שרואיינו בכל כלי תקשורת רלוונטי, הבטיחו בדם נשמתם כי לא ראו כלום, וכי אף לא שמץ של רמז אין בידם לסיבה שהותירה אותם בחיים. כל שזכרו היה מקווה שליו ושקט, ומלבד רמשים שונים נראה כי ייחוס מפלצת למקום בנאלי שכזה הוא בדיחה בלתי מוצלחת.
אך העובדות המשיכו לספר את עצמן: מדי כמה ימים שוב נעלמו עקבותיו של טובל כלים תמים, ללא עקבות או הסברים נוספים.
השמועות חגגו ומפעלי הקונספירציות פעלו שעות נוספות ככוורת דבורים, מנפחות השערות מזעזעות ומסמרות שיער. סיפורי הזוועה שלחששו מבוגרים מאוזן לאוזן לא הותירו מקום לספקות: מפלצת נוראית נמצאת במקווה הכלים השכונתי, ואוי למי שיפתח את מכסה הברזל.
למרות המהומה, לא עשה רושם כי חרושת השמועות ההינו להרשים את המפלצת המסתורית, מכיוון שזו המשיכה בשלה: מעטי התושבים שלא שמעו את החדשות או שקראו להן תיגר - לא הספיקו להתחרט על כך.
ובאופן קבוע, כשוך המהומה, נותר תמיד המקווה סגור וחתום. מכסה הברזל היה סגור על כנו, ודבר לא סיפר על הזוועה שהתרחשה במקום.

שרה אדמני הייתה אחת מאותם מעטים שלא שמעו דבר.
היא הייתה מבוגרי התושבים בשכונה, לא מזמן חגג לה בעלה שמעון את יום הולדתה השמונים ושש. ילדיה לא חגגו לה, מכיוון שהם לא היו. ערירית ובודדה הייתה שרה אדמוני, ומכיוון שכך - הקפידה למלא את יומה בפעילות שלדידה הייתה נמרצת אך בפועל הייתה עגומה ומלאה בשיממון וריקנות.
באותו יום שוב נותר בעלה בבית הכנסת הרבה מעבר לשעותיו הרגילות, ובאין לה פעילות אחרת החליטה לצאת לסידורים. "יצאתי לקניות", היא כתבה על דף הממו שהותירה לבעלה על השיש, ליד ארוחת הערב שלו, "תתקשר אליי כשתחזור".
כשהלה התקשר, מעט אחרי חצות באותו הלילה, הוא לא קיבל תשובה. בבוקר למחרת - לאחר שעות ארוכות של דאגה נוקבת, עדיין לא נראתה קצה חצאיתה של אשתו בבית וברדיוס הסמוך לו.
טלפונים בהולים שביצע לחנויות הקרובות ולסניף הבנק שלו בישרו לו את שחשש מכל:
החנות האחרונה שבה ביקרה רעייתו הייתה חנות הכלים.
בכבדות ניתק שמעון אדמני את שיחת הטלפון, והניח את השפופרת על כנה בתנועה איטית. עננת אבל כבדה אפפה את האוויר בחדר ותחושת מחנק עמדה בגרונו. הוא לא דמע, מעולם לא דמע. רק דאגה איומה ליפפה את ושטו עד שחש שאינו יכול לשאת את החרדה עוד.
פרשיית המקווה הייתה ידועה למשטרה זה מכבר, אך גם ממנה לא הגיעה הישועה. מצלמות הוצבו באזור על ידה כבר לאחר הקורבן השלישי, מקיפות אותו עשרים וארבע שעות ביממה, אבל למרבה הפלצות התקלקלו ההקלטות בכל פעם שנעלם קורבן חדש. כאילו לא די בכך, הקורבן השישי שבלע המקווה היה שוטר תמים שניסה לחקור את התעלומה מחוץ לשעות העבודה שלו. מאז, כך נראה, התעלמה המשטרה נחושות מכל אזכור למפלצת או לנעדרים.
כשתמו ניסיונותיו הנואשים הרים שמעון אדמני ידיים, והניח אותן ברפיסות לצידי גופו. נראה שלא נותר לו עוד מאומה לפעול. רק לשבת בחוסר אונים ולשקוע בביצת הייאוש.

יומיים תמימים שהה שמעון בבית. הוא לא ענה לטלפונים והתעלם בנחישות מדפיקות על הדלת. רק לאחר שגילה כי גם ההמתנה הארוכה ביותר לא תגרום לשרה להיכנס הביתה ולגלות לו שהכל היה חלום - הוא הזדקף, וארשת נחישות נדלקה בפניו.
הוא ילך אל המקווה. כן, זה ברור לו. לא, הוא לא יפתח את המכסה. הוא יישב שם יומם וליל, יאסוף כל בדל של רמז, ויפצח את התעלומה.
המפלצת מוכרחה להשאיר סימנים. לא ייתכן שהנעדרים נבלעים להם סתם ככה, בלי שום מכנה משותף. משהו, הרי, חייב לעמוד בפניה, פתרון שהוא עוד יימצא.
בתקווה מחודשת התלבש שמעון, נעל את נעליו וארז לעצמו תיק קטן שבו נשא אוכל ושתייה שיספיקו לו לימים הקרובים. אליהם צירף את תיק התפילין-טלית שלו, וגמרת כיס קטנה, למקרה שהמפלצת תישן. לאחר מכן כיתף את תיקו ויצא מהבית חרש, משל עומד לעשות מעשה בלתי חכם.
אך מעשהו חכם מאוד, הוא ידע. אף אחד לא יעצור בעדו. הוא יחקור את הפרשייה, הוא ימצא את הסיבה שגרמה לאשת נעוריו להיעלם כך בלי להותיר עקבות. הוא יפצח את התעלומה, ואולי, מי יודע, אולי עוד יצליח להחזיר את אשתו הביתה.
בדרך למקווה הכלים הרים שמעון את ראשו אל השמיים הכהים.
הירח היה מלא.

לפרק הבא

 

[היהלומן]

פרק 4

השמועה על תעלומת המקווה האיום פשטה כנפיים ועשתה שמות הרבה מעבר לשכונה שבה נמצאת המפלצת. עם הזמן הלכה התעלומה וגברה: שבעה קורבנות גבה המקווה באכזריות וזאת בתוך חודשיים בלבד. שבעה מתוך אחד עשר האנשים שדיווחו כי בתוכניתם לבקר בזירה.
ארבעת הניצולים, שרואיינו בכל כלי תקשורת רלוונטי, הבטיחו בדם נשמתם כי לא ראו כלום, וכי אף לא שמץ של רמז אין בידם לסיבה שהותירה אותם בחיים. כל שזכרו היה מקווה שליו ושקט, ומלבד רמשים שונים נראה כי ייחוס מפלצת למקום בנאלי שכזה הוא בדיחה בלתי מוצלחת.
אך העובדות המשיכו לספר את עצמן: מדי כמה ימים שוב נעלמו עקבותיו של טובל תמים, ללא עקבות או הסברים נוספים.
השמועות חגגו ומפעלי הקונספירציות פעלו שעות נוספות ככוורת דבורים, מנפחות השערות מזעזעות ומסמרות שיער. סיפורי הזוועה שלחששו מבוגרים מאוזן לאוזן לא הותירו מקום לספקות: מפלצת נוראית נמצאת במקווה הכלים השכונתי, ואוי למי שיפתח את מכסה הברזל.
למרות המהומה, לא עשה רושם כי חרושת השמועות ההינו להרשים את המפלצת המסתורית, מכיוון שזו המשיכה בשלה: מעטי התושבים שלא שמעו את החדשות או שקראו להן תיגר - לא הספיקו להתחרט על כך.
ובאופן קבוע, כשוך המהומה, נותר תמיד המקווה סגור וחתום. מכסה הברזל היה סגור על כנו, ודבר לא סיפר על הזוועה שהתרחשה במקום.

שרה אדמני הייתה אחת מאותם מעטים שלא שמעו דבר.
היא הייתה מבוגרי התושבים בשכונה, לא מזמן חגג לה בעלה שמעון את יום הולדתה השמונים ושש. ילדיה לא חגגו לה, מכיוון שהם לא היו. ערירית ובודדה הייתה שרה אדמוני, ומכיוון שכך - הקפידה למלא את יומה בפעילות שלדידה הייתה נמרצת אך בפועל הייתה עגומה ומלאה בשיממון וריקנות.
באותו יום שוב נותר בעלה בבית הכנסת הרבה מעבר לשעותיו הרגילות, ובאין לה פעילות אחרת החליטה לצאת לסידורים. "יצאתי לקניות", היא כתבה על דף הממו שהותירה לבעלה על השיש, ליד ארוחת הערב שלו, "תתקשר אליי כשתחזור".
כשהלה התקשר, מעט אחרי חצות באותו הלילה, הוא לא קיבל תשובה. בבוקר למחרת - לאחר שעות ארוכות של דאגה נוקבת, עדיין לא נראתה קצה חצאיתה של אשתו בבית וברדיוס הסמוך לו.
טלפונים בהולים שביצע לחנויות הקרובות ולסניף הבנק שלו בישרו לו את שחשש מכל:
החנות האחרונה שבה ביקרה רעייתו הייתה חנות הכלים.
בכבדות ניתק שמעון אדמני את שיחת הטלפון, והניח את השפופרת על כנה בתנועה איטית. עננת אבל כבדה אפפה את האוויר בחדר ותחושת מחנק עמדה בגרונו. הוא לא דמע, מעולם לא דמע. רק דאגה איומה ליפפה את ושטו עד שחש שאינו יכול לשאת את החרדה עוד.
פרשיית המקווה הייתה ידועה למשטרה זה מכבר, אך גם ממנה לא הגיעה הישועה. מסתמן כי הקורבן השישי היה שוטר תמים שניסה לחקור את התעלומה מחוץ לשעות העבודה שלו. מאז, כך נראה, הרימה המשטרה ידיים, והתעלמה נחושות מכל אזכור למפלצת או לנעדרים.
כשתמו ניסיונותיו הנואשים הרים שמעון אדמני ידיים, והניח אותן ברפיסות לצידי גופו. נראה שלא נותר לו עוד מאומה לפעול. רק לשבת בחוסר אונים ולשקוע בביצת הייאוש.

יומיים תמימים שהה שמעון בבית. הוא לא ענה לטלפונים והתעלם בנחישות מדפיקות על הדלת. רק לאחר שגילה כי גם ההמתנה הארוכה ביותר לא תגרום לשרה להיכנס הביתה ולגלות לו שהכל היה חלום - הוא הזדקף, וארשת נחישות נדלקה בפניו.
הוא ילך אל המקווה. כן, זה ברור לו. לא, הוא לא יפתח את המכסה. הוא יישב שם יומם וליל, יאסוף כל בדל של רמז, ויפצח את התעלומה.
המפלצת מוכרחה להשאיר סימנים. לא ייתכן שהנעדרים נבלעים להם סתם ככה, בלי שום מכנה משותף. משהו, הרי, חייב לעמוד בפניה, פתרון שהוא עוד יימצא.
בתקווה מחודשת התלבש שמעון, נעל את נעליו וארז לעצמו תיק קטן בו נשא אוכל ושתייה שיספיקו לו לימים הקרובים. לאחר מכן כיתף את תיקו ויצא מהבית חרש, משל עומד לעשות מעשה בלתי חכם.
אך מעשהו חכםמאוד, הוא ידע. אף אחד לא יעצור בעדו. הוא יחקור את הפרשייה, הוא ימצא את הסיבה שגרמה לאשת נעוריו להיעלם כך בלי להותיר עקבות. הוא יפצח את התעלומה, ואולי, מי יודע, אולי עוד יצליח להחזיר את אשתו הביתה.
בדרך למקווה הכלים הרים שמעון את ראשו אל השמיים הכהים.
הירח היה מלא.

זה היה כואב....
לראות ש @מ. י. פרצמן השאירה הודעה ב'מפלצת המקוואות', הצליחה להעלות על פני חיוך ולעיני להסתער על הפרק החדש.
ואז לגלות את זה???....

המלמד. אתה מוזמן לקרוא.
ציטטתי את ההודעה שלך כמובנת מאליה, אבל אז גיליתי שבאמת עלה פרק חדש!!!

 

[היהלומן]

מדי כמה ימים שוב נעלמו עקבותיו של טובל תמים

אם אפשר להציע תיקון קטן, לפי הסיפור מדובר במקווה כלים שאף אחד לא מגיע 'לטבול', אלא לטבול את 'הכלים'.

ואגב, הייתי מציע לאדון שמעון לקחת איתו גם את תיק הטלית והתפילין, ואולי להקים אוהל לתפילות במניין סמוך למקווה.

ושאלה לסיום. המשטרה לא יכולה להציב שם מצלמות ולחסוך לשמעון את המעקב?

 

[מ. י. פרצמן]

אם אפשר להציע תיקון קטן, לפי הסיפור מדובר במקווה כלים שאף אחד לא מגיע 'לטבול', אלא לטבול את 'הכלים'.

ואגב, הייתי מציע לאדון שמעון לקחת איתו גם את תיק הטלית והתפילין, ואולי להקים אוהל לתפילות במניין סמוך למקווה.

ושאלה לסיום. המשטרה לא יכולה להציב שם מצלמות ולחסוך לשמעון את המעקב?

הערות מצוינות, תודה רבה!
ערכתי את הפרק בהתאם.

 

[נ. גל]

התמוגגתי. מחכים להמשך.
במיוחד נהנתי מ:

לאחר מכן כיתף את תיקו ויצא מהבית חרש, משל עומד לעשות מעשה בלתי חכם.

 

[משולש ברמודה]

פרק מקסים.
הערה קטנה אם אפשר. יש איזו חזרה בפרקים האחרונים: הפרק מתחיל בדרך כלל בדיבור על המפלצת שמתרחב למעגלים נרחבים יותר וממשיך בסיפור במתכונת דומה על קורבן שלא מכיר אותה, יוצא בתמימות וכמובן נעלם.
הבנייה האיטית הזאת לכאורה טובה למתח, אבל מהצד שני ברגע שקלטנו את הקונספט זה הופך אותם לקצת צפויים מראש.
המסקנות שלי מהפרקים כרגע הן שהמפלצת פוגעת כנראה בלילה ויש לה איזשהו קשר להופעת הירח...

 

[ifatrosh]

מאז, כך נראה, הרימה המשטרה ידיים, והתעלמה נחושות מכל אזכור למפלצת או לנעדרים.

לפחות מארגנים איזו נעילה ואיסור חמור לפתוח את הבור, לא?
יש פתרונות אחרים לכלים שזקוקים לטבילה. וגם למחמירים כרגע זה מצב של פיקוח נפש.
במקום מתוקן אם יש מפגע, דבר ראשון, סוגרים/חוסמים. אחר כך חוקרים/מתעלמים. אני מסיקה שהיישוב הזה לא מתוקן.
אני מחכה בקוצר רוח לחקירה של שמעון, ואולי אם גם הוא יעלם @מ. י. פרצמן תיקח אותנו איתו כדי לראות מה קורה לנעדרים.

 

[הנף מקלדת]

אגדי!
פעם ראשונה שאני קורא.

 

[מ. י. פרצמן]

לפחות מארגנים איזו נעילה ואיסור חמור לפתוח את הבור, לא?
יש פתרונות אחרים לכלים שזקוקים לטבילה. וגם למחמירים כרגע זה מצב של פיקוח נפש.
במקום מתוקן אם יש מפגע, דבר ראשון, סוגרים/חוסמים. אחר כך חוקרים/מתעלמים. אני מסיקה שהיישוב הזה לא מתוקן.
אני מחכה בקוצר רוח לחקירה של שמעון, ואולי אם גם הוא יעלם @מ. י. פרצמן תיקח אותנו איתו כדי לראות מה קורה לנעדרים.

נכון. לפי ההיגיון זה מה שהיה צריך להתרחש. אבל זה היופי בסיפור פנטזיה, אנחנו לא חייבים להיצמד לכללי ההיגיון

ויש לה איזשהו קשר להופעת הירח...

הו, תודה! חיכיתי לזה. תכננתי שזה יהיה ברור הרבה יותר, מסתבר שטעיתי.
בכל פרק מושתל אזכור להופעת הירח, קיוויתי שיהיה ברור שהתעלומה קשורה אליו.
לא היה ברור? או שאף אחד לא כתב זאת כאן אבל שמו לב לזה?

 

[ניק 70107]

הו, תודה! חיכיתי לזה. תכננתי שזה יהיה ברור הרבה יותר, מסתבר שטעיתי.
בכל פרק מושתל אזכור להופעת הירח, קיוויתי שיהיה ברור שהתעלומה קשורה אליו.
לא היה ברור? או שאף אחד לא כתב זאת כאן אבל שמו לב לזה?

אני לפחות בהחלט שמתי לב.. זה כתוב בצורה ברורה מאוד שמוסיפה למתח בכל פעם שקרבן נוסף הולך לטבול כלים

 

[משולש ברמודה]

לא היה ברור? או שאף אחד לא כתב זאת כאן אבל שמו לב לזה?

לדעתי רמוז מצוין. שמתי לב כבר בפרקים הקודמים אבל החלטתי לשמור את המידע החשוב לעצמי בינתיים