הנושאים החמים
הנושאים החמים
"עכשיו"
"בסדר גמור, אני רק...."
לא! עכשיו!!
כח טמיר הודף אותי באכזריות ומציב אותי מולה.
"עכשיו אדוני, ע כ ש י ו"
אני מושך מהמכנסיים את שולי החולצה ומתחיל לנקות את המשקפיים, אצבעות ברזל לופתות את ערפי "אתה מושך זמן, עזוב תמשקפיים".
אני מחזיר את החולצה פנימה לאט לאט מחליק כל קפל,
"נו כבר!" אני חוטף בעיטה מאחורי,
כשהוא בקריזה הוא נעשה ברוטלי, כח - הרצון שלי.
אני מביט עליה בשנאה כמעט,
"זה בטוח הכרחי?!"
הוא רק מגחך בחוסר סבלנות, "כבר עברנו על זה, יאללה זוז".
לפעמים נדמה שהוא זר, כח-הרצון הזה, בכלל לא חלק ממני.
אבל איך שלא יהיה כנראה שעברתי את נקודת האל-חזור, הוא חוסם בגופו כל אפשרות בריחה.
אני עוצם עיניים ומושיט אליה את שתי ידי. פותח לאט.
המגירה המבולגנת.
הגיע יומך!
היום אסדר אותך.
תאוצה זה חוק פיסיקלי, אם תרצה או לא תרצה,
שמונים אחוז הלכו לפח, השאר קוטלג, הכיפה תלויה בזוית משונה, פאה אחת מופשלת, פני לוהבות, וריד מתפתל בולט ברקתי, מבט אחרון במגירה המאורגנת לפני שאני טורק אותה בנונשלנט, מכין לי כוס קפה, ונוחת על הכורסא.
הַרֶגֶל
הרגל מתופפת בעצבנות,
והקפה הזה...
סתם קפה, שלא נגמר...
אנרגיה מסתחררת בעורקיי,
שרירי צוארי מכווצים,
אני מביט סביב בתזזית,
"מה עכשיו"?! "מה עכשיו"?!
הבטחתי לעצמי תחושה נהדרת כשאסיים, היכן היא?
סיפוק.
סיפוק??
לאיודע, אני מרגיש כמו קפיץ שהוכנס לצינוק למאסר עולם.
"מה עכשיו מה עכשיו"
איפה התחושה שהיתה לי קודם,
שהרגשתי שאני שווה משהו, שהעולם עוד זקוק לי, שיש לי עדיין תפקיד,
שאני עוד באמצע החיים, שיש מגירה שמחכה לי.
רק לי.
איפה אתם עכשיו, כל הקאוצ'רים ומדריכי האנטי-דחיינות?!
מה עשיתם לי מושחתים?!
אני שופך את שלושתרבעי הכוס לכיור בנהמה, מזנק אל הפח וגורר אותו אחרי.
לא כל תהליך הוא בלתי-הפיך....
המגרה נפתחת לרווחה,
הפח מונף אל על,
ו...."
"אז מה דוקטור, נכון אני בשליטה?!
"אממ כן, רק אמור לי שוב, באיזה יום הפסקת על דעת עצמך לקחת את ה..." "אתה לא מקשיב לי דוקטור! לא הפסקתי, הכפלתי את המינון!"
כפתור מסוים נלחץ,
דלת מסוימת נפתחת,
ושני אחים בחלוקים ירקרקים נכנסים ומפגינים את שריריהם.
"בסדר גמור, אני רק...."
לא! עכשיו!!
כח טמיר הודף אותי באכזריות ומציב אותי מולה.
"עכשיו אדוני, ע כ ש י ו"
אני מושך מהמכנסיים את שולי החולצה ומתחיל לנקות את המשקפיים, אצבעות ברזל לופתות את ערפי "אתה מושך זמן, עזוב תמשקפיים".
אני מחזיר את החולצה פנימה לאט לאט מחליק כל קפל,
"נו כבר!" אני חוטף בעיטה מאחורי,
כשהוא בקריזה הוא נעשה ברוטלי, כח - הרצון שלי.
אני מביט עליה בשנאה כמעט,
"זה בטוח הכרחי?!"
הוא רק מגחך בחוסר סבלנות, "כבר עברנו על זה, יאללה זוז".
לפעמים נדמה שהוא זר, כח-הרצון הזה, בכלל לא חלק ממני.
אבל איך שלא יהיה כנראה שעברתי את נקודת האל-חזור, הוא חוסם בגופו כל אפשרות בריחה.
אני עוצם עיניים ומושיט אליה את שתי ידי. פותח לאט.
המגירה המבולגנת.
הגיע יומך!
היום אסדר אותך.
תאוצה זה חוק פיסיקלי, אם תרצה או לא תרצה,
שמונים אחוז הלכו לפח, השאר קוטלג, הכיפה תלויה בזוית משונה, פאה אחת מופשלת, פני לוהבות, וריד מתפתל בולט ברקתי, מבט אחרון במגירה המאורגנת לפני שאני טורק אותה בנונשלנט, מכין לי כוס קפה, ונוחת על הכורסא.
הַרֶגֶל
הרגל מתופפת בעצבנות,
והקפה הזה...
סתם קפה, שלא נגמר...
אנרגיה מסתחררת בעורקיי,
שרירי צוארי מכווצים,
אני מביט סביב בתזזית,
"מה עכשיו"?! "מה עכשיו"?!
הבטחתי לעצמי תחושה נהדרת כשאסיים, היכן היא?
סיפוק.
סיפוק??
לאיודע, אני מרגיש כמו קפיץ שהוכנס לצינוק למאסר עולם.
"מה עכשיו מה עכשיו"
איפה התחושה שהיתה לי קודם,
שהרגשתי שאני שווה משהו, שהעולם עוד זקוק לי, שיש לי עדיין תפקיד,
שאני עוד באמצע החיים, שיש מגירה שמחכה לי.
רק לי.
איפה אתם עכשיו, כל הקאוצ'רים ומדריכי האנטי-דחיינות?!
מה עשיתם לי מושחתים?!
אני שופך את שלושתרבעי הכוס לכיור בנהמה, מזנק אל הפח וגורר אותו אחרי.
לא כל תהליך הוא בלתי-הפיך....
המגרה נפתחת לרווחה,
הפח מונף אל על,
ו...."
"אז מה דוקטור, נכון אני בשליטה?!
"אממ כן, רק אמור לי שוב, באיזה יום הפסקת על דעת עצמך לקחת את ה..." "אתה לא מקשיב לי דוקטור! לא הפסקתי, הכפלתי את המינון!"
כפתור מסוים נלחץ,
דלת מסוימת נפתחת,
ושני אחים בחלוקים ירקרקים נכנסים ומפגינים את שריריהם.
