סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[CN]

יום נ"ג למסע, חלק אחרון הלוואי.

אולי אנחנו מתחילים להתבגר.
כשאני קורא את המילים של רוף, מסתכל על העיניים שלו כשהוא מדבר עם הדרקון שלו - אני מבין כמה השתנה מאז שהכרנו.
קורא שוב את הדף הראשון במחברת כדי להיזכר.
מבין שאף פעם לא חשבתי שאגיע למקום שבו אני נמצא עכשיו.
"רוף?" אני קורא לו.
הוא מגיע.
"יונתן?" אני מבקש.
הוא מצטרף.
אנחנו יושבים ביחד.
"אתם המשפחה שלי כאן." אני לוחש. "ואני מקווה שתישארו המשפחה שלי גם כשנחזור לעולם הרגיל. לכן אני רוצה להסביר לכם משהו."
הם מקשיבים. וזה מחמם לי את הלב. לא רק את הלב, את כולי.
אני מסביר להם שאין לי מושג איך להתקדם, אבל אני בטוח שהידע יגיע אליי ברגע שבאמת אצטרך אותו.
שאני יודע שאותו כוח שהציל אותי כל פעם בחיים שלי עד כאן - יציל אותי גם מפה.
בדיוק כמו שידעתי לעזוב את הבית של סבתא לאה חצי שעה לפני שהיא התמוטטה ונפטרה.
בדיוק כמו שידעתי להתלונן על המרצה שכל פעם משפיל אותי, ואז התברר שהוא זייף בכלל את התעודה שלו.
בדיוק כמו שתמיד, אבל תמיד, הצלחתי לשרוד את לו, ולא משנה מה היא ניסתה לעשות לי.
אני אצליח גם הפעם, אני בטוח בזה.
לא כי אני מוכשר, אלא כי אני בטוח.

אולי אנחנו באמת מתבגרים.
בדרך אל החוף אנחנו מדברים על להקים בית מחדש, כשנגיע לארץ. רוף גרוש, הוא רוצה לתת לגרושתו עוד צ'אנס. יונתן צריך להוציא מכאן את אשתו איכשהוא, ואם לא - להקים בית של אבא ובת. ואני... אני אתחיל לחפש. כשאגיע.
"למה אתה לא מתחיל כבר עכשיו?" שואל רוף בזהירות. "אתה יודע, אנחנו לא לבד פה או משהו."
אני מחייך חיוך עצוב. "לכל דבר יש את הזמן שלו."
חלום כבר מחכה לנו קרוב לחוף. הוא קופץ מהמים כשאנחנו מתקרבים. "סוף סוף!" הוא מכריז. "כבר פחדתי שתעזבו בלי להסביר לי איך אני עוזב."
"תגיד, חלום." אני שואל. "מה הדבר הכי מסוכן בשבילך כרגע?"
"לחץ מים?" מציע חלום. "אני יכול לשרוד רק בלחץ נמוך."
אני מחליף מבט מהיר עם רוף. הוא מזמין את הדרקון שלו לשיחה מהירה ושולח אותו.
יונתן עוקב אחרי הכל בשקט.
כשהאוכל מוכן הדרקון חוזר, ונדמה לי שהמעוף שלו חגיגי מתמיד.
רוף מחייך, מלטף אותו קלות. "שומע, חלום? אתה חסין ממוות כל עוד אתה חלק מהאיזור הזה."
"אז מה זה אומר?" חלום עוד לא מבין לגמרי.
יונתן מתנדב להסביר. "שהדרך שלך לצאת מפה היא פשוט לצלול לעומק הכי עמוק שאתה מצליח, בידיעה שזה לא יגרום שום דבר. פשוט, ברגע שתגיע למצב שבו היית אמור למות - תיפתח לך הדרך הלאה."

אנחנו מתבגרים. סופית.
בפעם הראשונה אני מוחה דמעה כשאני נפרד ממישהו.
ובמקרה הזה, הוא אפילו לא בן אדם.

ב"ה

מה שלום רוף, שפי, לו והדרקון?
אנחנו מתגעגעים..

 

[שפירא - ישראל]

גם אני עוקב אחרי סיפור המיוחד הזה...
וממש מצפה להמשך!!!

 

[נ. גל]

צודקים... גם לרוף נמאס מההפסקה הזו כבר.
פסח ותופעות לוואי אחרות של החיים יצרו אצלי הפסקת כתיבה ארוכה.
בלי נדר אשתדל מאוד להעלות השבוע פרק.

 

[לוטם]

מחכה גם (:

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 10.

אם היה פה זמן זה כנראה היה שבוע לפחות. מזל שהזמן לא עובר פה, ואפשר להספיק הכל, בכל כך מעט.
להגיע לכל יושבי האי, להצליח לתרגם לכולם את הרעיון המרכזי.
למצוא במה כל אחד מהם ייחודי, לעזור למי שצריך למצוא דרך לבטא את זה.
אנחנו עומדים עכשיו על החוף, ואני מרגיש שאני עומד להירדם.
"מה עכשיו?" שואל אותי רוף.
אני לא יודע.
"מה עכשיו?" מהדהדים את השאלה עוד הרבה מאוד אנשים שסביבנו.
אני עדיין לא יודע.
מתרחק מכולם, מסמן בתנועת יד שאף אחד לא יבוא איתי.
הולך אל הדרקון של רוף, מוצא את עצמי מלטף אותו בעדינות. הוא נהנה מהליטוף, באופן מוזר. הייתי בטוח שהוא לא ירגיש את זה בכלל. הוא מנופף בקצה הזנב שלו, מחכך אותו בחול בהנאה.
ופתאום אני יודע מה לעשות.

"רוף!" אני קורא לו.
הוא מגיע מיידית. "מה צריך?"
"תגיד, כמה משקל לדעתך הדרקון שלך יכול לסחוב כשהוא עף?"
רוף מלטף אותו בזהירות. "נראה לי משהו כמו עשר טון כזה. אולי קצת יותר."
"וכמה דרקונים אתה יכול לאסוף למשימה מורכבת ועדינה?" אני ממשיך בלי להסביר לו.
חישוב מהיר שלנו מגלה ש13 במקסימום.
אני מנסה לחשב. המספרים מסתבכים לי.
"תבקש מהדרקון להעביר את הקול שלי לכל האיזור." אני מבקש.
הם שורקים זה לזה כמה שניות, ורוף מסמן לי להתחיל לדבר.
"באם יש כאן פיזיקאי או מהנדס שטוב בחישוב מהיר, הוא מתבקש להגיע אלינו." אני משתדל לדבר ברור. "אנחנו זקוקים לחישוב מדויק של משקל בכמות גדולה."
"מה אתה מתכנן?" מנסה רוף להבין.
אני מביט בדרקון שרובץ לידינו, מתקשה לראות את ראשו הרחוק והגדול. "טיול."

החישובים עובדים.
אנחנו מנסים לטפס על גבו של הדרקון ומגלים שזה עובד לא רע.
"קדימה." אני קורא, וקולי עובר לכל רחבי האי. "כל יצור שיכול לעוף - יעשה זאת בעצמו. יצורים שאינם מסוגלים לעוף, מתבקשים לאסוף את כל החפצים שלהם ולהתארגן בתור ליד הדרקון הקרוב אליהם. אלו שחלק מהייחודיות שלהם היא סדר ויכולת להטיל משמעת - שיארגנו את התורים ויעלו על כל דרקון עד שישים וארבעה אנשים."
ואני עולה על הגבעה הגבוהה ביותר (של צעצועים אבודים) ומביט על האי.
יש לי דה ז'ה וו חסר הסבר, אני פשוט חי בתוך חלום שחלמתי אלף פעם.
המון אדם, בערך אלפיים איש, פשוט עושים כל מה שאני אומר.
הם עולים על יצורי קסם, שעד אתמול פחדו מהם עד עמקי נשמתם.
בוטחים בי.
אני מביט על עצמי.
נזכר שתיכף אצטרך לעלות גם כן על דרקון כזה ולעוף מפה.
האם גם אני סומך ככה על עצמי?

 

[RIVKA W]

אני עוקבת פה כבר הרבה זמן וכל פעם מתפעלת מחדש.
את מעבירה תהליכים מורכבים בפשטות מרתקת.

האם גם אני סומך ככה על עצמי?

ואוו.

 

[שפירא - ישראל]

כתיבה מדהימה!
תוכן עוד יותר!!!!