סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[CN]

יום נ"ג למסע, חלק אחרון הלוואי.

אולי אנחנו מתחילים להתבגר.
כשאני קורא את המילים של רוף, מסתכל על העיניים שלו כשהוא מדבר עם הדרקון שלו - אני מבין כמה השתנה מאז שהכרנו.
קורא שוב את הדף הראשון במחברת כדי להיזכר.
מבין שאף פעם לא חשבתי שאגיע למקום שבו אני נמצא עכשיו.
"רוף?" אני קורא לו.
הוא מגיע.
"יונתן?" אני מבקש.
הוא מצטרף.
אנחנו יושבים ביחד.
"אתם המשפחה שלי כאן." אני לוחש. "ואני מקווה שתישארו המשפחה שלי גם כשנחזור לעולם הרגיל. לכן אני רוצה להסביר לכם משהו."
הם מקשיבים. וזה מחמם לי את הלב. לא רק את הלב, את כולי.
אני מסביר להם שאין לי מושג איך להתקדם, אבל אני בטוח שהידע יגיע אליי ברגע שבאמת אצטרך אותו.
שאני יודע שאותו כוח שהציל אותי כל פעם בחיים שלי עד כאן - יציל אותי גם מפה.
בדיוק כמו שידעתי לעזוב את הבית של סבתא לאה חצי שעה לפני שהיא התמוטטה ונפטרה.
בדיוק כמו שידעתי להתלונן על המרצה שכל פעם משפיל אותי, ואז התברר שהוא זייף בכלל את התעודה שלו.
בדיוק כמו שתמיד, אבל תמיד, הצלחתי לשרוד את לו, ולא משנה מה היא ניסתה לעשות לי.
אני אצליח גם הפעם, אני בטוח בזה.
לא כי אני מוכשר, אלא כי אני בטוח.

אולי אנחנו באמת מתבגרים.
בדרך אל החוף אנחנו מדברים על להקים בית מחדש, כשנגיע לארץ. רוף גרוש, הוא רוצה לתת לגרושתו עוד צ'אנס. יונתן צריך להוציא מכאן את אשתו איכשהוא, ואם לא - להקים בית של אבא ובת. ואני... אני אתחיל לחפש. כשאגיע.
"למה אתה לא מתחיל כבר עכשיו?" שואל רוף בזהירות. "אתה יודע, אנחנו לא לבד פה או משהו."
אני מחייך חיוך עצוב. "לכל דבר יש את הזמן שלו."
חלום כבר מחכה לנו קרוב לחוף. הוא קופץ מהמים כשאנחנו מתקרבים. "סוף סוף!" הוא מכריז. "כבר פחדתי שתעזבו בלי להסביר לי איך אני עוזב."
"תגיד, חלום." אני שואל. "מה הדבר הכי מסוכן בשבילך כרגע?"
"לחץ מים?" מציע חלום. "אני יכול לשרוד רק בלחץ נמוך."
אני מחליף מבט מהיר עם רוף. הוא מזמין את הדרקון שלו לשיחה מהירה ושולח אותו.
יונתן עוקב אחרי הכל בשקט.
כשהאוכל מוכן הדרקון חוזר, ונדמה לי שהמעוף שלו חגיגי מתמיד.
רוף מחייך, מלטף אותו קלות. "שומע, חלום? אתה חסין ממוות כל עוד אתה חלק מהאיזור הזה."
"אז מה זה אומר?" חלום עוד לא מבין לגמרי.
יונתן מתנדב להסביר. "שהדרך שלך לצאת מפה היא פשוט לצלול לעומק הכי עמוק שאתה מצליח, בידיעה שזה לא יגרום שום דבר. פשוט, ברגע שתגיע למצב שבו היית אמור למות - תיפתח לך הדרך הלאה."

אנחנו מתבגרים. סופית.
בפעם הראשונה אני מוחה דמעה כשאני נפרד ממישהו.
ובמקרה הזה, הוא אפילו לא בן אדם.

ב"ה

מה שלום רוף, שפי, לו והדרקון?
אנחנו מתגעגעים..

 

[שפירא - ישראל]

גם אני עוקב אחרי סיפור המיוחד הזה...
וממש מצפה להמשך!!!

 

[נ. גל]

צודקים... גם לרוף נמאס מההפסקה הזו כבר.
פסח ותופעות לוואי אחרות של החיים יצרו אצלי הפסקת כתיבה ארוכה.
בלי נדר אשתדל מאוד להעלות השבוע פרק.

 

[לוטם]

מחכה גם (:

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 10.

אם היה פה זמן זה כנראה היה שבוע לפחות. מזל שהזמן לא עובר פה, ואפשר להספיק הכל, בכל כך מעט.
להגיע לכל יושבי האי, להצליח לתרגם לכולם את הרעיון המרכזי.
למצוא במה כל אחד מהם ייחודי, לעזור למי שצריך למצוא דרך לבטא את זה.
אנחנו עומדים עכשיו על החוף, ואני מרגיש שאני עומד להירדם.
"מה עכשיו?" שואל אותי רוף.
אני לא יודע.
"מה עכשיו?" מהדהדים את השאלה עוד הרבה מאוד אנשים שסביבנו.
אני עדיין לא יודע.
מתרחק מכולם, מסמן בתנועת יד שאף אחד לא יבוא איתי.
הולך אל הדרקון של רוף, מוצא את עצמי מלטף אותו בעדינות. הוא נהנה מהליטוף, באופן מוזר. הייתי בטוח שהוא לא ירגיש את זה בכלל. הוא מנופף בקצה הזנב שלו, מחכך אותו בחול בהנאה.
ופתאום אני יודע מה לעשות.

"רוף!" אני קורא לו.
הוא מגיע מיידית. "מה צריך?"
"תגיד, כמה משקל לדעתך הדרקון שלך יכול לסחוב כשהוא עף?"
רוף מלטף אותו בזהירות. "נראה לי משהו כמו עשר טון כזה. אולי קצת יותר."
"וכמה דרקונים אתה יכול לאסוף למשימה מורכבת ועדינה?" אני ממשיך בלי להסביר לו.
חישוב מהיר שלנו מגלה ש13 במקסימום.
אני מנסה לחשב. המספרים מסתבכים לי.
"תבקש מהדרקון להעביר את הקול שלי לכל האיזור." אני מבקש.
הם שורקים זה לזה כמה שניות, ורוף מסמן לי להתחיל לדבר.
"באם יש כאן פיזיקאי או מהנדס שטוב בחישוב מהיר, הוא מתבקש להגיע אלינו." אני משתדל לדבר ברור. "אנחנו זקוקים לחישוב מדויק של משקל בכמות גדולה."
"מה אתה מתכנן?" מנסה רוף להבין.
אני מביט בדרקון שרובץ לידינו, מתקשה לראות את ראשו הרחוק והגדול. "טיול."

החישובים עובדים.
אנחנו מנסים לטפס על גבו של הדרקון ומגלים שזה עובד לא רע.
"קדימה." אני קורא, וקולי עובר לכל רחבי האי. "כל יצור שיכול לעוף - יעשה זאת בעצמו. יצורים שאינם מסוגלים לעוף, מתבקשים לאסוף את כל החפצים שלהם ולהתארגן בתור ליד הדרקון הקרוב אליהם. אלו שחלק מהייחודיות שלהם היא סדר ויכולת להטיל משמעת - שיארגנו את התורים ויעלו על כל דרקון עד שישים וארבעה אנשים."
ואני עולה על הגבעה הגבוהה ביותר (של צעצועים אבודים) ומביט על האי.
יש לי דה ז'ה וו חסר הסבר, אני פשוט חי בתוך חלום שחלמתי אלף פעם.
המון אדם, בערך אלפיים איש, פשוט עושים כל מה שאני אומר.
הם עולים על יצורי קסם, שעד אתמול פחדו מהם עד עמקי נשמתם.
בוטחים בי.
אני מביט על עצמי.
נזכר שתיכף אצטרך לעלות גם כן על דרקון כזה ולעוף מפה.
האם גם אני סומך ככה על עצמי?

 

[RIVKA W]

אני עוקבת פה כבר הרבה זמן וכל פעם מתפעלת מחדש.
את מעבירה תהליכים מורכבים בפשטות מרתקת.

האם גם אני סומך ככה על עצמי?

ואוו.

 

[שפירא - ישראל]

כתיבה מדהימה!
תוכן עוד יותר!!!!

 

[נ. גל]

יום נ"ד למסע.

הזמן חוזר לנוע.
אני עוד לא בטוח איך זה קרה, ונראה לי שכרגע אני היחיד ששם לב לזה.
אנחנו עדיין על הקרקע באיבוד, לא נסענו לשום מקום.
הדרקונים מוכנים לנסיעה, כל הנוכחים כבר התחלקו לקבוצה שנוסעת ראשונה וקבוצה שניה.
האי נראה כמו מהומת אלוקים. כל אחד חיפש לעצמו את הדברים שפעם היו שייכים לו, ומה שלא שייך לנו - עף לכל הרוחות. אני מחפש את עצמי בתוך הבלאגן.
"שפי." רוף צועק, אחרת בלתי אפשרי לשמוע פה כלום. "הדרקון שלי טוען שיש בעיה רצינית."
"מה?"
"צריכים לעבור מנהרת אש כדי לצאת מפה."
"מה זה מנהרת אש?" אני לא מבין. מאוד מאוד לא מבין.
רוף מצביע לשמיים. "בדיוק כמו שזה נשמע. הסיבה שהשמיים כתומים כל הזמן היא בגלל שהיציאה מפה היא דרך מנהרת אש."
בבת אחת אני תופס. כל הזמן הזה היה לנו את כל הרמזים כדי לצאת, ולא הבנתי את זה בכלל.
רק דרקונים יכולים לעבור, כי הם חסינים אש. מפלצות לא יכולות לעבור לאיבוד.
השמיים כתומים גם כשהזמן עוצר וגם כשהוא נע.
"אנחנו בבועה." אני בוהה באוויר הים הפתוח. "אנחנו כלואים בתוך בועה מעוותת, זה הקטע של האי הזה."
"בועה?" רוף לא בטוח שהוא שומע נכון.
אני מהנהן. "בוא." אני מבקש. "ננסה לצאת אנחנו ואחר כך נאסוף את כל השאר."
"זה לא מסוכן?" רוף צועק כשאנחנו קושרים את עצמנו לגב הדרקון שלו.
"יותר מסוכן להישאר פה." אני צועק בחזרה.
שריקה קצרה והדרקון עולה.
מלמעלה ברור הרבה יותר שבאמת זו בועה. השמיים אינם שמיים, הם בסך הכל קירות אינסופיים שמקיפים פיסת ים ואדמה.
בדיוק מעל מרכז האי יש מנהרה שעולה כלפי מעלה. מין צינור הזוי.
אני מחביא את המחברת בתוך תיק חסין אש, ולופת את הדרקון כמו משוגע.

זה חם.
זה טוב.
זה מעורר את המוח כמו שאלף כוסות קפה לא יכולות לעשות.
זה הדרך אל החופש.

ובעולם החופש יורד גשם זלעפות. אני מגלה שאני נרטב עד לשד עצמותיי גם בגובה המטורף הזה.
"הדרקונים לא אמורים לפחד ממים?" אני מנסה להבין, כשאנחנו טסים סביב לבועת האיבוד בקשת עצומה.
"כולם חוץ מהדרקון שלי." רוף מלטף אותו בחיבה. "אתה לא זוכר שקפצנו למים בשבילך? עכשיו הוא חסין, וחזק יותר מכל דרקון אחר שקיים אי פעם."

 

[CN]

יום נ"ד למסע.

הזמן חוזר לנוע.
אני עוד לא בטוח איך זה קרה, ונראה לי שכרגע אני היחיד ששם לב לזה.
אנחנו עדיין על הקרקע באיבוד, לא נסענו לשום מקום.
הדרקונים מוכנים לנסיעה, כל הנוכחים כבר התחלקו לקבוצה שנוסעת ראשונה וקבוצה שניה.
האי נראה כמו מהומת אלוקים. כל אחד חיפש לעצמו את הדברים שפעם היו שייכים לו, ומה שלא שייך לנו - עף לכל הרוחות. אני מחפש את עצמי בתוך הבלאגן.
"שפי." רוף צועק, אחרת בלתי אפשרי לשמוע פה כלום. "הדרקון שלי טוען שיש בעיה רצינית."
"מה?"
"צריכים לעבור מנהרת אש כדי לצאת מפה."
"מה זה מנהרת אש?" אני לא מבין. מאוד מאוד לא מבין.
רוף מצביע לשמיים. "בדיוק כמו שזה נשמע. הסיבה שהשמיים כתומים כל הזמן היא בגלל שהיציאה מפה היא דרך מנהרת אש."
בבת אחת אני תופס. כל הזמן הזה היה לנו את כל הרמזים כדי לצאת, ולא הבנתי את זה בכלל.
רק דרקונים יכולים לעבור, כי הם חסינים אש. מפלצות לא יכולות לעבור לאיבוד.
השמיים כתומים גם כשהזמן עוצר וגם כשהוא נע.
"אנחנו בבועה." אני בוהה באוויר הים הפתוח. "אנחנו כלואים בתוך בועה מעוותת, זה הקטע של האי הזה."
"בועה?" רוף לא בטוח שהוא שומע נכון.
אני מהנהן. "בוא." אני מבקש. "ננסה לצאת אנחנו ואחר כך נאסוף את כל השאר."
"זה לא מסוכן?" רוף צועק כשאנחנו קושרים את עצמנו לגב הדרקון שלו.
"יותר מסוכן להישאר פה." אני צועק בחזרה.
שריקה קצרה והדרקון עולה.
מלמעלה ברור הרבה יותר שבאמת זו בועה. השמיים אינם שמיים, הם בסך הכל קירות אינסופיים שמקיפים פיסת ים ואדמה.
בדיוק מעל מרכז האי יש מנהרה שעולה כלפי מעלה. מין צינור הזוי.
אני מחביא את המחברת בתוך תיק חסין אש, ולופת את הדרקון כמו משוגע.

זה חם.
זה טוב.
זה מעורר את המוח כמו שאלף כוסות קפה לא יכולות לעשות.
זה הדרך אל החופש.

ובעולם החופש יורד גשם זלעפות. אני מגלה שאני נרטב עד לשד עצמותיי גם בגובה המטורף הזה.
"הדרקונים לא אמורים לפחד ממים?" אני מנסה להבין, כשאנחנו טסים סביב לבועת האיבוד בקשת עצומה.
"כולם חוץ מהדרקון שלי." רוף מלטף אותו בחיבה. "אתה לא זוכר שקפצנו למים בשבילך? עכשיו הוא חסין, וחזק יותר מכל דרקון אחר שקיים אי פעם."

ב"ה

איזה התפתחות יפה. איזה סיפור מהמם!!
אני תוהה,
אם רוף ושפי לא יוכלו לחזור?
הם לא מודיעים משהו לאנשים שנשארים למטה?
אנחנו יוצאים, אם לא חזרנו בכלל תוך 10 דקות - אל תצאו (אולי ח"ו יישרפו)
אם רק הדרקון חזר - זה אומר שיצאנו ואנשים לא יכולים לחזור, רק דרקונים..
אני סתם זורקת, רק פשוט שפי לקח פה אחריות על מלא אנשים, זה לא מתאים לאפיון שלו להעלם להם בלי להודיע, ובלי לחשוב טיפה על כיוונים מה יכול לקרות.

 

[נ. גל]

@CN , התשובות לתהיותיך בפרק הבא. מקווה שהתשובה מספקת.

יום נ"ד למסע חלק 2.

"נחזור?" רוף שואל, קצת לחוץ.
"עדיין אי אפשר." אני מסתכל על השעון. הוא עדיין נע.
"למה אתה בעצם מחכה?" רוף מתחיל להתרגז. "אנחנו כבר שש שעות רק מחכים למשהו שאין לי מושג מה הוא."
"שהשעון יעצר." אני עונה בשקט. "לפני שיצאנו, השעון שלי התחיל לזוז. ככה ידעתי שהדרך החוצה פתוחה. עכשיו אני צריך שהוא יעצר כדי להיכנס."
"אתה בטוח?" רוף מרים גבה.
אני בטוח לגמרי.
משהו בתוכי צועק לי שרק ככה אפשר לעבור.
"ומה עם כל האנשים שמחכים לנו שם?" מברר רוף. "כמה זמן בכלל עבר אצלם?"
"לא עבר." אני לואט. "אנחנו נחזור בדיוק לרגע בו יצאנו, מבחינתם."
"איך אתה יודע את כל זה?" רוף מתוסכל. "אני בקושי מבין משהו."
אין לי תשובה טובה. אני חושב על זה.
רק כשהשעון נעצר סוף סוף, והדרקון תופס טיסה מהירה את מנהרת האש, אני מבין.
"כשאתה מדבר עם הדרקון אני לא מבין מילה." אני אומר לו. "זה פשוט משהו שיש בתוכך ואין לו הסברים. גם כשאני יודע מה הדבר הנכון או מה המציאות הנכונה - אף אחד לא מבין. זה הבדידות הזוהרת של החיים."

אנחנו חוזרים אל איבוד.
ברגע הראשון אני חש מעורער לגמרי, בקושי האדמה יציבה תחתיי - ומאות אנשים מקיפים אותי.
אלף שאלות ומיליון הערות.
"רגע," אני מבקש, חייב לדעת אם צדקתי. "מה הספקתם לעשות בזמן שיצאנו?"
"יצאתם?!" שואל מישהו.
"התחלנו להכין ארוחה." אומר לי מישהו אחר. "אבל היא עוד לא מוכנה."
אצלי עברו כבר עשר שעות, ואני מורעב.
אצלם עברו בקושי חמש עשרה דקות, והם לא מבינים.

אולי זה לא הזמן שנעצר, אולי זה משהו אחר.
אולי אם הייתי פיזיקאי הייתי מבין מה קורה פה, ומה זה זמן בלי זמן.
בינתיים אני נוטל נשימה עמוקה, מקבל בתודה צלחת עמוסה באוכל לא מזוהה, ונותן למשהו הזה להציף אותי.
המשהו הזה, שמכיל את כל מה שאיבדתי אי פעם בתוכי.