דרוש מידע יומן מסע של איש עם קוליטיס. מוזמנים להצטרף

הצ'ייסר

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עריכה תורנית
מהניסיון אצלינו.
זה בכסא נוח עם אפשרות להטת המשענת והרמת רגליים.
בדרב המקרים אין צורך במלווה
(אצלינו בהתחלה היה מלווה ובהמשך התחיל ללכת לבד כי ראה שאין צורך)
בהצלחה
ומהניסיון אצלינו:
הכל תלוי במקום שבו מקבלים את העירוי, בכל מקום יש כסאות/מיטות שונות. אולי אפשר לברר קודם או להתייעץ כאן...
לגבי המלווה, לכאורה זה אמור להיות תלוי בגיל כך הסברא אומרת בכל אופן...
 

68

משתמש צעיר
לא רוצה סתם להקפיץ
אבל יש לי שאלה טכנית ואולי פה ידעו
עירוי תרופה בבית חולים באשפוז יום(כמו רימקייד) זה מיטה או כיסא?
צריך מלווה צמוד או סיפור שאפשר לשרוד לגמרי לבד?
סיפור פשוט של כמה שעות, אפי' פחות תלוי בסוג התרופה.
ניתן לקבל את העירוי גם בטרם או במרכזי עירוי מיוחדים שיש לקופות חולים, ולא רק בבית חולים.
כדאי להביא משהו לנשנש, חומר קריאה וגם מנסיון אקמול/ אופטלגין לכאבי ראש (אם יש נטייה אפי' קלה לכאבי ראש).
 

קוליטיס עם חיוך

משתמש מקצוען
פרק כ"ב

יום חמישי, אחה"צ.

זהו. אין סטומה.

אני בחדר התאוששות מתעורר מהניתוח, וסביבי בני המשפחה מחוייכים.
ב"ה הניתוח עבר בשלום, בקלות ולפי התוכנית.

בשעות הערב אני מועבר למחלקה, חוזר לחדר עם אמנון.

אני עדיין רדום קצת ומטושטש, אבל אמנון עירני ופעיל.
אחותו הצעירה (78) יושבת לצידו והם מדברים בגרוזינית, ללא הפסקה.

אני מנסה להרדם והקולות לא נותנים לישון, מתברר שיש תקלה בטלוויזיה של מר אמנון והם מנסים יחד לפתור אותה. נשאתי תפילה שהתקלה לא תתוקן עד לאחר השבת, ממש לא התחשק לי לשמוע בשבת תוכניות ושירים הישר מגאורגיה הרחוקה.

ואז אמנון גילה את ה - פעמון.
כן, הפעמון שמזעיק את האחות למתן עזרה.
מאותו רגע הטלוויזיה היתה רק הבעיה הראשונה, אחריה באו תלונות על כאבים ברגל, בבטן, ועוד כמה.
האחיות ניסו להיות סבלניות כלפיו אבל הוא היה בלתי נסבל.

את כל הבקשות שלו תרגמה לעברית בקושי רב אחותו, אבל הדבר שהוא ביקש הכי הרבה היה - "אושפלו, מתי אושפלו???".
האחות לא ידעה במה מדובר והציעה לו להמתין לבוקר לביקור רופא.

מתי שהוא בלילה נהיה שקט, והצלחתי להרדם.


יום שישי – עש"ק

בבוקר מגיע רופא לביקורת, הוא עובר אצלי ונותן תרופות לשיכוך כאב, ממשיך לאמנון שם יש לו יותר עבודה.
לפי הדברים של הרופא אני מבין שאמנון סובל משלש בעיות רפואיות שונות ולכן עליו לשמור על דיאטה מאוד מסויימת.
אבל אמנון מתלונן על האוכל שמוגש לו ושואל "מתי אושפלו? רוצה אושפלו".
הרופא כנראה לא מכיר את השפה הגאורגית ומחפש בטלפון מהו האושפלו המדובר.

לאחר שראה תמונות של האושפלו אמר ספק לעצמו ספק לאמנון "עכשיו אני מבין למה אתה נראה ככה..."
(מדובר בסוג של תבשיל אורז ירקות ובשר...)

בינתיים האחות ניסתה לסדר לאמנון את הטלוויזיה, לשמחתי הטכנאי לא עובד בימי שישי ונחסך מעמנו לשמוע בשבת תוכניות זמר ובישול גרוזיניות.


שבת קודש

את השבתות בבית חולים אני כבר מכיר וזוכר לטובה מהפעם הקודמת, וגם הפעם הבן שלי מצטרף אלי לשבת.
לאכול אני לא ממש יכול, אבל יורד מהמיטה ומסתובב, וכן, חוזר לעשות בשירותים.

יש לי פנאי ואני מוצא את עצמי מהרהר ושמח על גורלי הטוב.
כן. מידי פעם בתוך כל הבלגן והקושי אני מקבל משמים פלאשים מהירים ומאירים שנותנים פרופורציות.
הפעם זה היה צוריאל.

בחדר ההמתנה לניתוח שכבתי על מיטה כשלצידי המתין על אלונקה סמוכה יהודי קשיש, צוריאל שמו.
צוריאל שכב מטושטש, לצידו עמדה רעייתו, אשה תימניה מבוגרת, שמיררה בבכי.

אני ורעייתי ניסינו לשוחח ולהרגיע, אך היא סיפרה שבעלה עומד להכנס לניתוח דחוף לאחר שנתגלה אצלו גידול בבטן. והיא ממש חוששת.
אין להם בני משפחה, והעול נפל עליה. מבקשים ממנה לחתום על הניתוח, אבל היא לא מבינה בזה.
ניסינו להרגיע שהרופאים בוודאי יודעים מה לעשות ושלא תחשוש כ"כ...

אבל אז התקרב הרופא המנתח שלהם – ד"ר יורי.
מנתח קר, לא רגיש ולא סימפתי.
יורי ניגש אל הגברת ביהירות ואמר לה:
"יש לך דקה לחתום. אם לא אני הולך, יש לי עוד מלא ניתוחים שמחכים לי. אל תעכבי אותי..."

מיד הבנו ממה ולמה חששה.
לא הצלחנו לעזור הרבה, כי הכניסו אותנו מיד אח"כ לחדר ניתוח.
אבל המעמד הקשה הזה נחקק בזכרוני, והשפיע עלי למשך השבת.

חשבתי לנסות לבקר אותו, אך לצערי לא מצאתי אותו במחלקה.

בשבילי זה היה רגע של הודיה לה' על שנתן לי את המשפחה והסביבה התומכת, את הרופא הסבלן והמתחשב, ואת הכוחות לעמוד בכל הניסיונות.


מוצאי שבת

האחות מיכל במשמרת.
צוות האחיות במחלקה עושה עבודת קודש כמעט ללא הפסקה ומנוחה.
אבל מיכל זאת אחות מלאת שמחת חיים ואנרגיות שבמשמרת שלה כל המאושפזים מחייכים.
היא לא נותנת מקום לעצב ומירמור במחלקה, וכשהיא נמצאת המחלקה צוהלת.

גם את אמנון היא מצליחה לדובב, היא משתמשת בכמה מילים שהיא יודעת בגרוזינית ומפעילה אותו.
היא טוענת שאמנון חייב להתהפך מידי פעם, ואף הופכת אותו בעצמה מצד לצד.

בבוקר לפני שמסתיימת המשמרת, מיכל מזכירה לאמנון "כל 3 שעות להתהפך!"

ומאז אמנון צמוד לשעון.
רק חלפו 3 שעות, ואמנון מצלצל בפעמון, מזעיק את האחות – "צָרִיך הַפוּך זֶה אוֹמֵר..."

האחות מנסה להבין מה אמנון רוצה, ואני נחלץ לעזרה.
"אמנון רוצה הפוך, כי מיכל אמרה צריך כל 3 שעות להתהפך..."
זה ממש לא היה בתכנית שלה להגיע להפוך את אדון אמנון שמשקלו היה כמשקל עשרות קערות 'אושפלו', כל 3 שעות. ולכן אמרה "לא עכשיו עוד שעה..."

אחותו הצעירה של אמנון מתרגמת את הדברים, והוא צמוד לשעון.

בקיצור, כל היום סבב סביב "עכשיו הפוך... עוד שעה הפוך..."
את המצב הציל טכנאי הטלוויזיה שהגיע לתקן לאמנון את המסך, ומרגע זה אין הפוך ואין פעמון, רק תוכניות של בישול גרוזיני מרצדות ומייללות בחלל החדר.


יום ראשון

ד"ר רפאלזון מגיע לביקור, בודק מדדים, ומורה לי להשאר עוד יום כדי לנוח.
האמת שאני לא ממהר, אני מעדיף להתחזק ולוקח את הזמן למנוחה והתאוששות.

לפני שהוא יוצא הוא משאיר הוראה להחליף לי את העירוי, כיון שהוא התייבש כבר.

לאחר כשעה נכנס לחדר סטודנט צעיר וביקש את ידי ע"מ להחליף עירוי.

כהרגלי, אני מכין אותו שאין לי ורידים, ושאם יש, קשה מאוד למצוא אותם.
הוא תופס את היד, משפשף ודוקר.
לא. לא הצליח.
אני מנסה לכוון אותו מהניסיון שלי, "אולי מפה..."
ואז אני מקבל ממנו את משפט המחץ: "בחיים. בחיים אל תגיד לאיש צוות רפואה איך להכניס עירוי!"

הוא מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה.
אני מבקש ממנו שיעזוב, ושאולי יותר מאוחר ננסה שוב.

הסטודנט השחצן קם מהכסא, "כשאתה רוצה לנסות תקרא לי..."

את העירוי הכנסנו רק כשהתחלפה המשמרת והגיעה אחות נורמלית. כי אני לא אתן לאף 'איש צוות רפואי' להתעלל בי.

(במאמר מוסגר אך חשוב מאוד:
בסמוך לאותו אירוע קראתי את הספר המיוחד "אתהלך" שכתב ר' אהרן מרגלית, לקחתי ממנו המון מסרים חכמים לחיים, אבל אחד החשובים שבהם היה "אל תרגיש עגל כשאתה בבית חולים, מותר לך לשאול, להתעניין, לבדוק ואף לסרב".
זה באמת נתן לי כח גם בבית חולים וגם בהמשך לא לקבל את דברי הרופאים כתורה מסיני, אלא לשאול ולוודא שאין טעות בשיקול הדעת שלהם.

זה עזר לי מאוד גם אח"כ בבדיקות קולונוסקופיה תקופתיות שעשיתי ועדיין עושה.
יש הכנה לבדיקה שמעצבנת ומקשה יותר מהבדיקה עצמה, וגיליתי שאפשר לשוחח עם הרופא ולפי המצב לבקש הקלות בהכנה, ובכלל באופן כללי לא להתבייש לשאול ולבקש, זה מציל חיים!)



יום שני

ביקור רופאים.
המצב שלי משתפר והולך ואני מועמד לשיחרור, הרופאים מכינים אותי לאפשרות של שיחרור בצהרים, ואני שמח. כיף לחזור הביתה.

אבל ד"ר רפאלזון מנהל המחלקה מגיע אחריהם וכמובן חייב לסתור את דבריהם, אז הוא משאיר אותי ליממה נוספת.
אני מנצל את הזמן לנוח, לצבור כוחות, לחזור הביתה חזק ובריא.

וכבר מגיע יום שלישי, ואני משתחרר, בס"ד.
אחרי ניתוח שני, בריא ושלם, בלי קוליטיס ובלי סטומה.
הביתה בשמחה רבה.
 

ברוך ר

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
מוזיקה ונגינה
עימוד ספרים
את העירוי הכנסנו רק כשהתחלפה המשמרת והגיעה אחות נורמלית. כי אני לא אתן לאף 'איש צוות רפואי' להתעלל בי.

(במאמר מוסגר אך חשוב מאוד:
בסמוך לאותו אירוע קראתי את הספר המיוחד "אתהלך" שכתב ר' אהרן מרגלית, לקחתי ממנו המון מסרים חכמים לחיים, אבל אחד החשובים שבהם היה "אל תרגיש עגל כשאתה בבית חולים, מותר לך לשאול, להתעניין, לבדוק ואף לסרב".
זה באמת נתן לי כח גם בבית חולים וגם בהמשך לא לקבל את דברי הרופאים כתורה מסיני, אלא לשאול ולוודא שאין טעות בשיקול הדעת שלהם.

זה עזר לי מאוד גם אח"כ בבדיקות קולונוסקופיה תקופתיות שעשיתי ועדיין עושה.
יש הכנה לבדיקה שמעצבנת ומקשה יותר מהבדיקה עצמה, וגיליתי שאפשר לשוחח עם הרופא ולפי המצב לבקש הקלות בהכנה, ובכלל באופן כללי לא להתבייש לשאול ולבקש, זה מציל חיים!)
וואו !
מדהים !
התובנה הזו מתחזקת במיוחד שפורסם היום שתינוקת בת 4 חודשים דקרו אותה הרבה פעמים ובסוף היא נפטרה.
לא יודע אם היא נפטרה מהדקירות או ממשהו אחר, מה שתפס אותי זה שהמשפחה מבקשת להביא מרדים ולהרפות והרופא השחצן לא מוכן וממשיך בניסיונות
 

רחשי הלב

משתמש מקצוען
פרק כ"ב

יום חמישי, אחה"צ.

זהו. אין סטומה.

אני בחדר התאוששות מתעורר מהניתוח, וסביבי בני המשפחה מחוייכים.
ב"ה הניתוח עבר בשלום, בקלות ולפי התוכנית.

בשעות הערב אני מועבר למחלקה, חוזר לחדר עם אמנון.

אני עדיין רדום קצת ומטושטש, אבל אמנון עירני ופעיל.
אחותו הצעירה (78) יושבת לצידו והם מדברים בגרוזינית, ללא הפסקה.

אני מנסה להרדם והקולות לא נותנים לישון, מתברר שיש תקלה בטלוויזיה של מר אמנון והם מנסים יחד לפתור אותה. נשאתי תפילה שהתקלה לא תתוקן עד לאחר השבת, ממש לא התחשק לי לשמוע בשבת תוכניות ושירים הישר מגאורגיה הרחוקה.

ואז אמנון גילה את ה - פעמון.
כן, הפעמון שמזעיק את האחות למתן עזרה.
מאותו רגע הטלוויזיה היתה רק הבעיה הראשונה, אחריה באו תלונות על כאבים ברגל, בבטן, ועוד כמה.
האחיות ניסו להיות סבלניות כלפיו אבל הוא היה בלתי נסבל.

את כל הבקשות שלו תרגמה לעברית בקושי רב אחותו, אבל הדבר שהוא ביקש הכי הרבה היה - "אושפלו, מתי אושפלו???".
האחות לא ידעה במה מדובר והציעה לו להמתין לבוקר לביקור רופא.

מתי שהוא בלילה נהיה שקט, והצלחתי להרדם.


יום שישי – עש"ק

בבוקר מגיע רופא לביקורת, הוא עובר אצלי ונותן תרופות לשיכוך כאב, ממשיך לאמנון שם יש לו יותר עבודה.
לפי הדברים של הרופא אני מבין שאמנון סובל משלש בעיות רפואיות שונות ולכן עליו לשמור על דיאטה מאוד מסויימת.
אבל אמנון מתלונן על האוכל שמוגש לו ושואל "מתי אושפלו? רוצה אושפלו".
הרופא כנראה לא מכיר את השפה הגאורגית ומחפש בטלפון מהו האושפלו המדובר.

לאחר שראה תמונות של האושפלו אמר ספק לעצמו ספק לאמנון "עכשיו אני מבין למה אתה נראה ככה..."
(מדובר בסוג של תבשיל אורז ירקות ובשר...)

בינתיים האחות ניסתה לסדר לאמנון את הטלוויזיה, לשמחתי הטכנאי לא עובד בימי שישי ונחסך מעמנו לשמוע בשבת תוכניות זמר ובישול גרוזיניות.


שבת קודש

את השבתות בבית חולים אני כבר מכיר וזוכר לטובה מהפעם הקודמת, וגם הפעם הבן שלי מצטרף אלי לשבת.
לאכול אני לא ממש יכול, אבל יורד מהמיטה ומסתובב, וכן, חוזר לעשות בשירותים.

יש לי פנאי ואני מוצא את עצמי מהרהר ושמח על גורלי הטוב.
כן. מידי פעם בתוך כל הבלגן והקושי אני מקבל משמים פלאשים מהירים ומאירים שנותנים פרופורציות.
הפעם זה היה צוריאל.

בחדר ההמתנה לניתוח שכבתי על מיטה כשלצידי המתין על אלונקה סמוכה יהודי קשיש, צוריאל שמו.
צוריאל שכב מטושטש, לצידו עמדה רעייתו, אשה תימניה מבוגרת, שמיררה בבכי.

אני ורעייתי ניסינו לשוחח ולהרגיע, אך היא סיפרה שבעלה עומד להכנס לניתוח דחוף לאחר שנתגלה אצלו גידול בבטן. והיא ממש חוששת.
אין להם בני משפחה, והעול נפל עליה. מבקשים ממנה לחתום על הניתוח, אבל היא לא מבינה בזה.
ניסינו להרגיע שהרופאים בוודאי יודעים מה לעשות ושלא תחשוש כ"כ...

אבל אז התקרב הרופא המנתח שלהם – ד"ר יורי.
מנתח קר, לא רגיש ולא סימפתי.
יורי ניגש אל הגברת ביהירות ואמר לה:
"יש לך דקה לחתום. אם לא אני הולך, יש לי עוד מלא ניתוחים שמחכים לי. אל תעכבי אותי..."

מיד הבנו ממה ולמה חששה.
לא הצלחנו לעזור הרבה, כי הכניסו אותנו מיד אח"כ לחדר ניתוח.
אבל המעמד הקשה הזה נחקק בזכרוני, והשפיע עלי למשך השבת.

חשבתי לנסות לבקר אותו, אך לצערי לא מצאתי אותו במחלקה.

בשבילי זה היה רגע של הודיה לה' על שנתן לי את המשפחה והסביבה התומכת, את הרופא הסבלן והמתחשב, ואת הכוחות לעמוד בכל הניסיונות.


מוצאי שבת

האחות מיכל במשמרת.
צוות האחיות במחלקה עושה עבודת קודש כמעט ללא הפסקה ומנוחה.
אבל מיכל זאת אחות מלאת שמחת חיים ואנרגיות שבמשמרת שלה כל המאושפזים מחייכים.
היא לא נותנת מקום לעצב ומירמור במחלקה, וכשהיא נמצאת המחלקה צוהלת.

גם את אמנון היא מצליחה לדובב, היא משתמשת בכמה מילים שהיא יודעת בגרוזינית ומפעילה אותו.
היא טוענת שאמנון חייב להתהפך מידי פעם, ואף הופכת אותו בעצמה מצד לצד.

בבוקר לפני שמסתיימת המשמרת, מיכל מזכירה לאמנון "כל 3 שעות להתהפך!"

ומאז אמנון צמוד לשעון.
רק חלפו 3 שעות, ואמנון מצלצל בפעמון, מזעיק את האחות – "צָרִיך הַפוּך זֶה אוֹמֵר..."

האחות מנסה להבין מה אמנון רוצה, ואני נחלץ לעזרה.
"אמנון רוצה הפוך, כי מיכל אמרה צריך כל 3 שעות להתהפך..."
זה ממש לא היה בתכנית שלה להגיע להפוך את אדון אמנון שמשקלו היה כמשקל עשרות קערות 'אושפלו', כל 3 שעות. ולכן אמרה "לא עכשיו עוד שעה..."

אחותו הצעירה של אמנון מתרגמת את הדברים, והוא צמוד לשעון.

בקיצור, כל היום סבב סביב "עכשיו הפוך... עוד שעה הפוך..."
את המצב הציל טכנאי הטלוויזיה שהגיע לתקן לאמנון את המסך, ומרגע זה אין הפוך ואין פעמון, רק תוכניות של בישול גרוזיני מרצדות ומייללות בחלל החדר.


יום ראשון

ד"ר רפאלזון מגיע לביקור, בודק מדדים, ומורה לי להשאר עוד יום כדי לנוח.
האמת שאני לא ממהר, אני מעדיף להתחזק ולוקח את הזמן למנוחה והתאוששות.

לפני שהוא יוצא הוא משאיר הוראה להחליף לי את העירוי, כיון שהוא התייבש כבר.

לאחר כשעה נכנס לחדר סטודנט צעיר וביקש את ידי ע"מ להחליף עירוי.

כהרגלי, אני מכין אותו שאין לי ורידים, ושאם יש, קשה מאוד למצוא אותם.
הוא תופס את היד, משפשף ודוקר.
לא. לא הצליח.
אני מנסה לכוון אותו מהניסיון שלי, "אולי מפה..."
ואז אני מקבל ממנו את משפט המחץ: "בחיים. בחיים אל תגיד לאיש צוות רפואה איך להכניס עירוי!"

הוא מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה.
אני מבקש ממנו שיעזוב, ושאולי יותר מאוחר ננסה שוב.

הסטודנט השחצן קם מהכסא, "כשאתה רוצה לנסות תקרא לי..."

את העירוי הכנסנו רק כשהתחלפה המשמרת והגיעה אחות נורמלית. כי אני לא אתן לאף 'איש צוות רפואי' להתעלל בי.

(במאמר מוסגר אך חשוב מאוד:
בסמוך לאותו אירוע קראתי את הספר המיוחד "אתהלך" שכתב ר' אהרן מרגלית, לקחתי ממנו המון מסרים חכמים לחיים, אבל אחד החשובים שבהם היה "אל תרגיש עגל כשאתה בבית חולים, מותר לך לשאול, להתעניין, לבדוק ואף לסרב".
זה באמת נתן לי כח גם בבית חולים וגם בהמשך לא לקבל את דברי הרופאים כתורה מסיני, אלא לשאול ולוודא שאין טעות בשיקול הדעת שלהם.

זה עזר לי מאוד גם אח"כ בבדיקות קולונוסקופיה תקופתיות שעשיתי ועדיין עושה.
יש הכנה לבדיקה שמעצבנת ומקשה יותר מהבדיקה עצמה, וגיליתי שאפשר לשוחח עם הרופא ולפי המצב לבקש הקלות בהכנה, ובכלל באופן כללי לא להתבייש לשאול ולבקש, זה מציל חיים!)



יום שני

ביקור רופאים.
המצב שלי משתפר והולך ואני מועמד לשיחרור, הרופאים מכינים אותי לאפשרות של שיחרור בצהרים, ואני שמח. כיף לחזור הביתה.

אבל ד"ר רפאלזון מנהל המחלקה מגיע אחריהם וכמובן חייב לסתור את דבריהם, אז הוא משאיר אותי ליממה נוספת.
אני מנצל את הזמן לנוח, לצבור כוחות, לחזור הביתה חזק ובריא.

וכבר מגיע יום שלישי, ואני משתחרר, בס"ד.
אחרי ניתוח שני, בריא ושלם, בלי קוליטיס ובלי סטומה.
הביתה בשמחה רבה.
פרק שמח. שסוף סוף גילינו שלא שכחת אותנו.
 

שמש!!

משתמש רשום
ואוו ואוו ואוו
אין מילים
כבר ממש חיכנו להמשך......
הכל כ"כ אותנטי
הכתיבה פשוט מדהימה
תודה תודה ורפואה שלימה!!!
 

chani2006

משתמש מקצוען
@קוליטיס עם חיוך אין מילים!!! מסמך מרגש וסוחף, המעיד כאלף עדים על האיכות הנדירה של יוצרו!! תבורך בבריאות ובכל טוב!
סליחה לאלו שתייגו ולא הגבתי, ותודה למי ששלח 'בקשת גישה' שם ראיתי שעלו סופסוף שני פרקים נוספים.
מצ"ב בדרייב לתועלת מי שמעוניין בקריאה רציפה.
יומנו של קוליטיס אבל עם חיוך
@עץ הדעת טוב ורע נשמח אם תעלה את הפרקים החדשים לדרייב. תודה על כל ההשקעה.
 

Remicade

משתמש חדש

mirimer13

משתמש פעיל
ארגון "עזרי מעם" מארגנים בתאריכים ו, ז אדר מצינג כדי לעזור בפעילות הברוכה של העזרה בהתמודדות הלא פשוטה של חולי קרוהן קוליטיס
יש להם שלוחות מיוחדות לבחורים ובחורות מתמודדים
שמקלים על ההתמודדות במגוון דרכים, עצות, יעוץ רפואי, תרופות ונופשים למתמודדים
הם יצאו בקמפיין מצ'ינג וגם אני לקחתי על עצמי התחייבות, ואשמח אם תוכל לעזור לי. כל תרומה שהיא תתקבל בברכה. כל תרומה שהיא תגיע ישירות לחולים עצמם ותעזור להם בהתמודדות. במקביל הם עושים הגרלות ייקרות ערך לתורמים, ואשמח אם תוכל להסתכל בקטלוג המצ"ב כדי לראות את חבילות ההגרלות והמתנות.

קישור לתרומה:
https://www.liveraiser.co.il/ezri/1221
 

קבצים מצורפים

  • עזרי (1).pdf
    2.3 MB · צפיות: 72
  • עזרי (2).pdf
    1.4 MB · צפיות: 65
  • עזרי (1).jpg
    עזרי (1).jpg
    KB 221 · צפיות: 39
נערך לאחרונה ב:

מציצה

משתמש מקצוען

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה