פרק כ"א
תקופה קצרה לאחר הניתוח אני מוזמן לביקורת במרפאה של ד"ר רפאלזון.
הרופא המנתח בודק את הבטן, שולף את הסיכות שנותרו, ובוחן את הצילום שעשיתי שעה קודם.
"איזה פאוצ' יפה, בוא תראה!"
הוא מסובב את המסך לכיווני, ואני רואה כמין כיס, אכן פאוצ' יפה.
הטלפון מצלצל, הרופא עונה מיד.
אני שומע רק צד אחד, אבל זה מספיק כדי להבין...
"אני שומע, נכון שהוא קשיש וסיעודי, אבל בשום אופן לא לנתק אותו..."
"כן אני יודע שאין לו משפחה, אני מכיר את התיק הרפואי שלו, אבל אני חוזר שוב: לא לנתק"
"אני רוצה שתבין ד"ר כרמל, אנחנו לא אלוקים ואנחנו לא נקבע לבנאדם מתי למות, תעשו מה שצריך כדי להאריך את חייו..."
השיחה מסתיימת, הד"ר מתנצל- "זאת היתה שיחה חשובה מהמחלקה..."
"אני מאוד מעריך את הגישה שלך, זה לא מובן מאליו..." אני אומר.
"ברור... שמעת מה אמרתי לו - אנחנו לא אלוקים..."
לא יודע למה, אבל היתה לי תחושה שהארכתי עכשיו חיים של בנאדם.
בכלל לא בטוח שהתשובה היתה זהה אם לא הייתי נוכח בחדר.
* * *
הביקורת עברה בשלום, אני מרגיש מספיק חזק כדי לחזור לעבודה בחיידר, ואני חוזר בהדרגה.
כמקובל אצלינו בחיידר, אני מביא 'סעודת הודיה' לצוות המלמדים להודות לה' על כל החסד אשר גמלנו.
המנהל הרב שלנגר שמח מאוד שחזרתי לשגרה, וזימן אותי למשרדו לשיחת עדכון.
"אני כ"כ שמח שחזרת ר' יוסף, מקווה שאתה עכשיו מרגיש יותר טוב..."
"ב"ה מרגיש מצויין, עדיין מתמודד עם כאבים קטנים אבל ב"ה בריא לגמרי..."
"אוה, חסדי ה' ממש, תשמע, הייתי רוצה להציע לך להוסיף שעות למשימות מיוחדות..."
"???"
"אני מתכוון, איך מיין, אני צריך מישהו שיעזור לי מידי פעם בכל מיני משימות, אני יודע שעד עכשיו היה לך קשה להסתובב בחיידר, אבל עכשיו ב"ה אתה יכול יותר..."
הסתכלתי סביבי, לא ממש מבין מה הבנאדם רוצה, משימות מיוחדות נשמע לי כמו משימה חשאית מעבר לקווי האוייב הסורי...
"אני אסביר, לפעמים יש דברים חשובים שאני לא מספיק להגיע אליהם, ואני אשמח אם תעזור לי -
למשל בזמן האחרון אני מגלה קשיים בשטף הקריאה בכיתות הנמוכות, צריך לעקוב יותר אחר המלמדים של הקריאה בגנים ולראות שהם מספיקים להגיע לכולם, אם יש לך אפשרות להכנס לתחום לכמה חודשים זה יהיה לעזר גדול..."
בקיצור, מפקח קריאה לגיל הרך... לא חשבתי על הכיוון בכלל, אבל זה מאתגר אותי, ואני מסכים כמעט מיד.
* * *
מכינה ב' – הרב'ה דייטש
המנהל מציג אותי בפני הילדים בתור ה'בוייחן' של הקריאה, אני מתיישב במקום של הרב'ה ומספר לילדים כמה אני נרגש לפגוש אותם בפעם הראשונה.
"בעזרת השם, כל שבוע הבוייחן יבוא לשמוע מה למדתם בכיתה, ואיך אתם יודעים יפה..."
אני מקבל חדר קטן סמוך לגנים כדי לבחון את הילדים באופן פרטני ולעקוב אחר המתקשים.
מכין רשימות של הילדים, מארגן בחדר שולחן נמוך ושני כיסאות, ואני מוכן.
ימי ראשון מוקדשים לנושא הזה.
התפקיד החדש מעניין אותי, אני לומד תוך כדי מושגים חדשים בקשיי למידה וקריאה ומשתדל לעזור ככל יכולתי.
* * *
ההתמודדות עם הסטומה נמשכת, במשך היום אני מסתדר איתה די טוב, אבל ההחלפה בלילה עדיין מאתגרת.
עם הזמן אני מתרגל ולומד איך להחליף ומתי.
בינתיים אני עושה בדיקות שגרתיות וב"ה המצב מצויין בייחס למה שהיה קודם הניתוח.
אני צריך לקבוע תור לניתוח שני, אבל מנסה קצת לדחות. טוב לי כרגע, התאוששתי די מהר מהניתוח והחזרה לשיגרה עשתה לי רק טוב, לא מתחשק לי לחזור שוב לאישפוז ולחולי, אני מרגיש בריא, וטוב לי ככה.
אבל לא תמיד זה קל ---
את המוצרים לסטומה כמו מדבקות, שקיות, דבקים, ספריי הסרה לדבק, טלק ועוד אני מקבל במשלוח ישיר מהחברה. אך קורה לפעמים שלא מגיע בדיוק מה שהזמנתי, ואם הציוד לא מתאים או שחסרות לי מדבקות או שקיות זה ממש סיוט.
* * *
יום ראשון מכינה ב'
כמידי שבוע אני נכנס לחדר הקריאה שלנו ומזמן ילדים לפי סדר, הילדים מגיעים בשמחה (ברור... הם מקבלים עדשים בסוף הלימוד) ואני מתחיל ללמוד איתם ולבחון אותם.
הכסא הנמוך שאני יושב עליו לא כ"כ נח, אבל מרגיש לי יותר נכון לשבת בגובה של הילדים, זה משחרר אותם ופחות מלחיץ... אבל יש לזה מחיר...
אני יושב על הכסא הנמוך, ומידי פעם נעמד לחלץ עצמות.
באחת הפעמים שהתיישבתי הסטומה נפתחה מלמטה --- וכל התכולה נשפכה עלי ועל סביבותי...
לקח לי רגע להבין מה קרה, ואז ניסיתי למזער נזקים, אמרתי לילדים לחזור לגן.
נעלתי את החדר, וניקיתי את הבלגן ככל האפשר.
יצאתי משם אבל וחפוי רגל, וברחתי הביתה להתארגן מחדש.
זה היה ניסיון לא נעים, גם לא מריח טוב. אבל התמודדנו, והיום אפילו צוחקים עליו.
* * *
המקרה הזה ועוד כמה עיכובים באספקת הציוד שכנעו אותי לסיים את פרק הסטומה בחיי, אני מתחיל בתהליך לקראת ניתוח אלא שהתור ארוך והניתוח לא דחוף אז הכל מתנהל באיטיות.
השבועות והחודשים חולפים במהירות, אני מצליח לנהל חיי שיגרה כמעט מלאים, ומתארגן לניתוח שני.
הפעם הכל יותר קל, אני מכיר את המערכת ויודע עם מי לדבר ומתי, והניתוח נקבע ליום חמישי ח' אייר – כשנה לאחר הניתוח הראשון.
הפעם מדובר בניתוח יותר פשוט,- רק סגירה של הסטומה, וחיבור המעי לפאוצ'. ולכן ההתארגנות יותר קלה.
חוזרים על התהליך שוב. בדיקות. טרום ניתוח. הכנות בבית.
ומוכנים.
ליל חמישי אור לח' אייר
הגענו למחלקה לקראת הניתוח שיערך מחר.
בדיקות, טפסים, פותחים וריד לעירוי, ולחדר.
הפעם קיבלנו חדר עם שכנים. שכן אחד לייתר דיוק, אבל עם רעש כמו של כמה.
השכן שלנו, אמנון, קשיש נרגן, יצא רק היום מניתוח מורכב, אבל לא מפסיק לדבר.
זה לא היה כ"כ נורא אילו הבנו מה דיבר, אלא שהבנאדם עולה חדש מגאורגיה, ודיבר עם אחותו שישבה לצידו בגרוזינית עסיסית כמעט ללא הפסקה.
לא הכרנו מצב כזה אבל נאלצנו להתרגל.
הלילה עבר בהתרגשות מה, וכבר הגיע בוקר.
יום חמישי
אני מתחיל את הבוקר בתפילה מוקדמת.
מתארגן במהירות וכבר מובל על האלונקה לחדר ניתוח.
ממתין בחדר המתנה, חותם על טפסים, עונה על אותן שאלות שוב ושוב. הכל כבר ידוע אבל זו הפרוצדורה.
נכנסים לחדר ניתוח.
המנתח ד"ר רפאלזון נותן סקירה לצוות המסייע, המרדים מוודא שוב שזה אני, מסכה על הפנים ---
אני נרדם.