טיפול רגשי נכון - למטפלת ולמטופלת

[צפורן]

וואלה.
זכותי גם לעמוד ברחוב רבי עקיבא פינת ירושלים ולחלק תרופות מרשם בלי מרשם לכל דורש. יש לי אינטואיציה, זה בסדר. מי שימות - זבש"ו.

אמנם גמ"ח תרופות אינו עומד בצומת הרחובות ר"ע וירושלים, אבל חוץ מזה, מה ההבדל?
לאדם אמורה להיות אחריות על עצמו!

 

[גזעית]

הכתבה שהועלתה לעיל ממש ממצה את כוונת פתיחת האשכול. אני לא יכולה מלא להעלות את כולה כמות שהיא....



מטפלים בטיפול

תמר הדר

"בשתיים? אני לא יכולה, אני הולכת למטפלת שלי" המשפט הזה כבר לא כל כך חריג במחוזותינו. המודעות הרבה לחשיבות טיפול גם לנפש הולכת וגוברת, ואנשים, נשים בעיקר, מחפשות וגם מוצאות טיפול שמיטיב, משקם, מרומם ומצמיח מאד.

לפעמים כדי להחלים פצעי עבר שמתמשכים על פני ההווה, אולי כדי להעמיק מודעות, למצא דרכי התמודדות ולהיפגש עם חלקים מודחקים, או כדי למצא אוזן קשבת ויד תומכת.

אלא שטיפול - כמו טיפול, הוא אחד המקומות הדקים ביותר בנפש, הוא ניתוח לב פתוח, לפעמים בתנאי שדה. וכמו שהצמיחה האפשרית ממנו היא רבה וחשובה, כך גם הסיכון שהוא טומן בחובו, למקרים לא מוצלחים, היא רבה וככלל – מה שיכול להועיל מאד, עלול גם להזיק.

הבעיה מתחילה, כאשר מול המטפל/ת, חשים אנשים רתיעה מלבקר. בעלי התארים ו/ או הסמכות, נדמים, לעיתים, יודעי כל. אלו שהנפש פרושה לפניהם כמו קלף, וכל ביקורת אולי תתפרש כ"התנגדות" או כחוסר הבנה של מטופלת המגיעה מהמון העם הפשוט, להליכים מורכבים בנפש.

לפעמים גם, מוצא אדם את עצמו כמה ומשתוקק למישהו "יודע כל" – כזה שיידע ויסביר לו מה קורה בתת ההכרה שלו, כזה ש"יקרא לו מחשבות", כזה שאפילו "יעשה לו" – ובלחיצת כפתור או מגע קסם, יפתור את הבעיות כולן שליוו אותו מאז ועד היום הזה.

כל טיפול וכל מגע בנפש, טומן בחובו הסרה של מגננות חשובות. בסתר ליבנו, כולנו רוצים להסיר מגננות, כולנו רוצים להתמסר ואפילו להתרפק אל חיקו של "טיפול" , ולספק, ביודעין או שלא, חסכי ילדות שבכולנו.

ואיך אפשר שלא לסמוך על מטפל? בלי היסמכות, ללא התמסרות כלשהיא, ללא אמון, לא יכול להיווצר תהליך טיפולי, קבלה והתקדמות.

ומנגד, עומד מטפל. לפעמים הוא עניו, מקצועי, אנושי, מקבל וחכם, ולפעמים גם מטפל אחר: כזה שלא תמיד כתפיו רחבות כדי לתת את שנדרש, וגם – לא לתת את מה שלא נדרש, שזה, כך נראה, לא פחות חשוב, למרות התסכול.

מי חסין מלטעות? מי חסין מלהיכשל? איך יזהה מטופל איתותי הזהרה? מתי להניח ולהתמסר ומתי לשאול מבלי להניח?

האם המטפל הוא מורה דרך שתמיד צודק, יודע ויוצר? האם נתינה אינסופית וחסרת גבול, מיטיבה?

לא ניתן, כמובן, לסקור בכתבה את מגוון הבעיות האפשריות כמו גם עצות יישומיות לפתרון. לשם כך נדרשת התבוננות דקה והפעלת שיקול דעת פרטי ואישי של כל אדם ואדם באשר הוא. התקווה היא, שהכתבה תעזור לפקוח עיניים לאיתותים נדרשים, לזהירות הכרחית ותתן את האומץ להמשיך כשצריך, לעזוב כשנדרש, ולחפש עד לקבלת המענה הנדרש והמיטיב.

"כן" כך שרה ברלינסקי, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית "טיפול הוא משהו מפונק, החל מהנוחות הבסיסית והטכנית – שעות, מרחק, מחיר, והמשך בהתאמה לחיי הנפש, לחיים הרוחניים. לא ניתן להתפשר על אף אחד מן הסעיפים, ואכן לא פשוט למצא את המטפל המיטבי והמדוייק, לא פשוט אבל הכרחי".

נשים אמיצות בחרו לשתף בחוויות טיפוליות לא פשוטות שעברו עליהן, לצד נשות מקצוע, שמנסות להגדיר את האיתותים להזהרה, כמו גם את המהות הטיפולית המיטיבה, המצמיחה והמחלימה, בסייעתא דשמייא.

המטרה בשורות הבאות, אינה, חלילה, להרתיע מללכת לטיפול, אלא להתריע מפני סכנות אפשריות, ולהציע בעיקר דרך, גם אם לא סלולה וכבושה: לעולם אל תשאירו תהיות בגדר סוד. עולות שאלות? מבוכות? משהו לא נראה? שתפו, מצאו את מי לשאול, הרשו לקול הפנימי שבכם להשמיע את קולו.

יהירות מקצועית

"לא התפשרנו על פחות מהטוב ביותר" מספרת רינה, אמא של יוסף "או נכון יותר – על מה שחשבנו שהוא הטוב ביותר. כשיוסף חווה התמוטטות נפשית, בררנו בכל המהירות על פסיכיאטר הכי מקצועי שבנמצא. הגענו אליו הלומים מההתמוטטות, ולא באמת יודעים מה קרה, איך קרה ולאן פנינו מועדות. שעה של המתנה עברה עלינו, מורטת עצבים, כאילו לא גייסנו מאות שקלים עבור הדקות בהן הסכים להציץ עלינו. הדוקטור בקושי הביט לכיווננו, ופסק על אישפוז כפוי.

"התרגלתי לסמוך על אנשי מקצוע בעיניים עצומות. בטח על אלו שאמרו לנו שהם הכי טובים, בטח על אלו שמקבלים מאות שקלים על ביקור חפוז... סמכתי עליו, למרות שכל החושים האימהיים שלי נדרכו. יוסף היה במצב קשה, אבל לא קשה עד כדי אישפוז כפוי, ובטח לא במהלומה ישירה ללא קשב אנושי מצידו של הפסיכיאטר. גם יוסף קיבל את הבשורה בקושי גדול מאד, מה שגרם להחמרה חריפה במצב הנפשי הרגיש אצלו ממילא. האישפוז במחלקה סגורה הוא לא סיפור נעים לאף אחד, בטח לא למי שרגישותו רבה במיוחד. למרבה ההשגחה, במחלקה עצמה נפגשנו בפסיכיאטר אחר עם הרבה אורך רוח, אנושיות וקשב, זכור לי משפט שלו "את האמא, את יודעת יותר טוב מאיתנו". הענווה שלו גרמה לכך שיחד עם העו"ס של המחלקה, השתחררנו במינימום סבל. אבל גם המינימום הזה היה גדול עלינו בכמה מידות, והאישפוז, הזיק הרבה יותר מאשר הועיל".

גבולות נוקשים

"מכיוון שלא יכולתי להרשות לעצמי טיפול פרטי, הלכתי לטיפול במרכז ציבורי. המטפלת, עו"סית קלינית במקצועה, הייתה קיר חלק, ונתנה לי את כל הזמן והמקום בפגישה עצמה, כך בכל אופן היא אמרה לי. באותה תקופה, עברתי שינויים חיצוניים רבים. נפרדתי ממי שהיה בעלי, עברתי דירה ועוד. זו הייתה תקופה קשה, ועם המטפלת נפגשתי פעם בשבוע. כשניסיתי להתקשר למרכז ולבקש לדבר איתה ברגעים קשים מנשוא, המזכירה השיבה לי שנוכל לדבר בפגישה. כשניסיתי להסביר שזה דחוף, היא הציעה לי לפנות לער"ן. בפגישות, הסבירה לי המטפלת עד כמה הגבולות חשובים, והשמירה עליהם תעזור לי לייצר תומכות בנפש. לא כך הרגשתי. הרגשתי קור וחוסר אכפתיות, הרגשתי שכל הכח ניטל ממני, שאני קטנה, תלויה בחסדיה ובגחמותיה ואין לי יכולת להשפיע על הטיפול ולהשמיע את קולי שנחנק באותה תקופה מאד. המטפלת מצידה ניסתה להסביר שזו השלכה, התקה וכדומה. אבל התחושה שהלכה וגאתה בי הייתה קשה. לא עזבתי את הטיפול, שכן הוא היה העוגן היחיד שלי באותה תקופה קשה, רק לימים, כשהעזתי לנסות ללכת לטיפול אחר, הבנתי עד כמה הטיפול הזה צבע את המושג 'טיפול' באור שלילי. בעוד שטיפול אמיתי, יכול להיות מרפא ומחלים ממש".

"הלכתי לטיפול בגישה שמייצרת מטפלים באסכולה של "קיר חלק". הפגישות נראו אותו דבר: אני מגיעה, שותקת במבוכה, והמטפלת לא פותחת את הפה עד שאני מתחילה, כדי לאפשר לי מרחב, כך אמרה. נסיונותי לבקש שזה לא יוצר מרחב אלא מלחיץ אותי מאד, נענו בהנהון שותק. כך היו נראות הפגישות: המטפלת ישבה מולי כל הפגישה, באותו סבר פנים, באותו הנהון איטי. היא שיקפה את הרגשות הקשים שעלו בי, ניתחה אותם והחזירה אותם אלי כשהם מעובדים, אבל ללא כל קשר מצידה. היא ידעה להסביר אותי מצויין, וכיוונה אותי למקומות נכונים, אבל הטיפול כולו היה רציונאלי לחלוטין, ללא שום מעורבות ריגשית. אם למשל ביקשתי לשמוע אם אני צודקת, היא הייתה משיבה לי "בואי נבדוק בגלל מה את זקוקה ממני לאישור" וכן הלאה, בלי שריר שזז. היה לי רע, אבל חשבתי שזה בסדר.

וזה היה עוד איכשהו בסדר, עד שגילינו, שהבן היחיד שלנו חולה בסרטן. הגעתי לטיפול מפורקת לחלוטין, היישר מהאשפוז הראשון בבית החולים. והיא? ישבה והנהנה, את אותו הנהון בדיוק, באותו סבר פנים. כשביקשתי שרק תתקרב קצת, שרק תהיה קצת יותר אנושית, היא ניתחה את בקשתי "כשחסר לנו אוביקט הורי אנחנו מצפים שמישהו אחר יהיה לנו לאותו אוביקט' כך בדיוק היא אמרה, המילים עדיין מצלצלות באוזני.

באותו רגע ידעתי שאני עוזבת. מטפלת מקצועית לחלוטין ללא שמץ אנושיות, לא זכאית למאות שקלים מצידי בכל שבוע. מבחינתי זו הייתה התעללות, אפילו שכולם יסבירו לי שלא".

חוסר אחריות

"כשהבנו שאלי שלנו בן העשר מתחיל לפתח חרדה חברתית, לא הססנו לשלוח אותו לפסיכולוג. בחרנו בפסיכולוג חינוכי, בעל תואר דוקטורט, והייתה לנו תקווה, שהמאמץ המשותף יעזור לאלי שלנו לחזור לדרך המלך. הפגישה הראשונה הייתה משולבת של ההורים והילד עם הפסיכולוג, ויצאנו מהפגישה בתחושה טובה. הדוקטור היה רהוט, חביב ומבין. גם הפגישה השניה והשלישית היו נעימות, ואלי הלך אליהן בציפיה. אחר כך החלו הבעיות. אלי סיפר שהפסיכולוג מאחר, ושהוא, הפסיכולוג, מתנמנם תוך כדי שיחה. פגישות בוטלו ללא התראה מראש, מה שמצא את אלי עומד לפני דלת סגורה. חשקנו שפתיים וביקשנו פגישת הבהרה, הפסיכולוג קיבל אותנו ברצון, התנצל והסביר על ההתקדמות הרבה של אלי. אלא שבפגישה הבאה, שוב אלי סיפר שהפסיכולוג אחר בחצי שעה, ואחריה – שוב פגישה בוטלה בהתראה של שעה בלבד. גם אנחנו, שלא מבינים גדולים בטיפול, קלטנו שמשהו כאן מתנהל בצורה לא נכונה ולא אחראית כלל. אלי מיאן להמשיך להגיע, והפסיכולוג, בתמורה, הסביר לנו ש'אלי עובד עכשיו על חלקים קשים ומפחידים, ולכן זוהי התנגדות צפויה שחשוב למנוע אותה'. אבל אנחנו לא הנחנו עוד למטפל להשליך על הילד שלנו את הכשלונות שלו, את חוסר האתיקה שלו ואת חוסר הקשיבות מצידו. כואב לנו לחשוב עד כמה אנשים מתאמצים לקבל טיפול דווקא אצלו, ועוצמים עיניים לנוכח הטעויות שלו, שהוא לא לוקח עליהן אחריות ושינוי.

אלי שלנו? אלי שלנו הולך עכשיו לאברך- חונך, לא לטיפול. האברך חביב ונחמד אליו מאד, הם משחקים ולומדים תוך כדי מיומנויות חברתיות, וביחד הם מבקיעים הרבה שערים ואנחנו רואים בכך הרבה נחת ברוך השם".

יחסים מקבילים

"שמעתי המלצות רבות על המטפלת הזו, רבות כל ככך, עד שוויתרתי מבחינתי על התעודות הרשמיות. המילים היו יפיפיות ונוגעות במקומות הכי עמוקים בנפש. מילים על אהבה ואור וקבלה ללא תנאי ועוד אהבה ועוד אור. ההתחלה הייתה קסומה מאד, עיניים רכות ודמעות חמות. ההמשך כבר נהיה הרבה יותר מסובך. המטפלת יצרה 'קבוצה' מהמטופלות הכי 'מיוחדות' שלה, ואני ביניהן, רק מי שהסכימה, כמובן, אבל איך ניתן היה לא להסכים? את הקושי הגדול שלי לפגוש במטופלות אחרות היא פתרה ב'תצטרכי לחלוק את האהבה ולהבין שכשתחלקי אותה היא רק תגדל ולא תמעט'. החוויה שלי הייתה שהמקום הבטוח שלי נפרץ, אבל המטפלת לא הסכימה לדעתי. כשלא הייתה לי אפשרות לשלם, היא נתנה לי אפשרות להגיע ללא תשלום 'כי אני אוהבת אותך ממש כמו אמא', או ביקשה ממני לגהץ עבורה במקום תשלום... היחסים המקבילים היו קשים מאד לנפש שלי, היא הייתה גם כמו אמא, וגם כמו מטפלת, וגם מעסיקה, וגם חברה שמספרת לי כמה היא עייפה כי כל הלילה היא לא ישנה בגלל ספור של מטופלת אחרת... ערבוב הגבולות היה נוראי, אבל לא יכולתי להתנתק, משום ששקעתי עמוק מאד בתלות הריגשית הקשה שנוצרה. בשכלי הבנתי שעלי לעזוב, הכל אותת לי שקורה משהו קשה ולא טוב, לא טוב, לא טוב, אבל כשהודעתי לה שאני עוזבת, היא הסבירה לי שזהו צעד אובדני, והיא לא תוכל למנוע זאת ממני. פחדתי מעצמי מאד ונשארתי.

עד.. עד שבחסד השם הלכתי במקביל למטפלת אחרת, שעודדה אותי ונתנה לי את הכח לעזוב. שנים ארוכות וקשות ארכו עד שהתייצבתי בחזרה".

ביקורת

"'אם את באמת רוצה לעזור לעצמך, את חייבת להפסיק להסתובב סביב הזנב שלך, אחרת את סתם מבזבזת את זמני. במילים האלו בדיוק פתחה המטפלת (המטפלת? איך אפשר לקרא לה כך?) כמעט כל פגישה טיפולית. היו לה הערות על הדרך שאני מקפיצה את הרגל שלי מרוב מתח, ועל הצורה שבה אני יושת על הכסא (נוקשה מידי לטעמה) על למה אני משלבת ידיים (על מה את מגנה? שחררי הגנות, אחרת לא נוכל להתקדם) ובכלל על ה'היתחלות' שלי, לדבריה. נראה היה שהיא מצפה שאשתקם רק כדי שהיא תוכל לומר שהיא עשתה את החיל הזה. ואני, שהגעתי אליה חסרת ביטחון, ועוד יותר מכך - חסרת ביטחון מבעלי סמכות, השתתקתי. המשכתי לבוא וניסיתי לרצות אותה ככל יכולתי, אבל ככל שניסיתי היא מצאה בי עוד פגמים 'את אישה בת שלושים, למה את מנהגת כמו בת שלוש?' חשבתי שכך צריך להיות, שזו המטרה בטיפול, הניעור הזה, והמשכתי לשלם לה כסף, עד שהיא החליטה שהטיפול הסתיים, כי אני לא מתקדמת. יצאתי מרוסקת, רק כדי למצא מטפלות אמיתיות, קשובות ורכות ומקבלות. רק כשקיבלו אותי יכולתי להתקדם ולצמוח".

פריצת גבולות

"קיבלנו המלצות מדמות רבנית ידועה על מטפלת הוליסטית שפועלת רבות מאד בהרבה תחומים. שלחתי לשם את הבת שלי שסבלה מחרדות, ושילמתי ברצון את הכסף הרב לטיפול, מתוך כמיהה גדולה שהבת תרגיש טוב יותר. לא הבנתי למה היא כל כך מסתגרת... למה היא הולכת ומאבדת קשר... למה היא מתכנסת בעצמה וזועמת... כמובן שלא אוכל לומר הכל, אבל דברים חמורים נעשו וקרו שם. החרדות כבר נדחקו לפינה, קודם כל היה צריך לטפל מחדש באמון שנפגע, אבל איך יהיה ניתן לטפל באמון שנפגע אם לא ניתן להאמין יותר לאיש? הבת היקרה שלי, כבר לא האמינה בי, שכן אני שלחתי אותה לטיפול, התקשתה להאמין לרבנית שהמליצה כל כך, ובטח לא רצתה ללכת ל'טיפול' שהקונוטציה שלו מאז הפכה להיות אימתנית מאד".

"הרשיתי לעצמי קצת לעצום עיניים היות ומדובר במטפלת, אישה, בעלת תעודה קלינית ותואר שלישי. שום דבר לא הכין אותי שגם היא עלולה לפרוץ גבולות בטיפול, להפוך תפקידים, ולהשתמש בי כבאוזן קשבת לדברים שכלל לא רציתי להיות מודעת להם!"

"בתחילה, שמחתי מאד לגלות שהמטפלת שלי מאפשרת כל כך הרבה. ברגעי מצוקה יכולתי לבוא אליה, לדפוק ולהמתין אם היא טיפלה בזמן הזה במישהי אחרת. יכולתי להתקשר בכל שעות היממה, יכולתי ליצור חברויות עם הבנות שלה וגם להיות מוזמנת לסעודת שבת. ברגעי מצוקה קשים היא הסבירה לי שעלי לכרוך את עצמי בה, כמו סוס לעגלה, וכך לצאת מהבוץ. תבינו, אלו מילים מתעתעות מאד למי שנמצא במצב נפשי לא יציב. היא חלילה לא שלחה אותי לפסיכיאטר, אף כשנזקקתי תקופה מסויימת לעזרה תרופתית מאזנת, ולא נזקקה לעצת מומחים ממנה. היא הסבירה לי שוב ושוב שעלי להאמין לה ולבוא לטיפול 'בעיניים עצומות לרווחה' – כלומר, עצומות לחלוטין, מאמינות ללא פקפוק, רק כך איוושע. והייתה בטוחה שהדרך שלה (שהיא, אגב, לא קונבנציונאלית) עשויה לעזור במקים שפסיכולוגים נואשו. ואני, בתמימותי, האמנתי.

רק אחרי שמצבי רק הוחמר, והתלות שהתפתחה בי גדלה למימדים קשים, התחלתי להבין שמשהו לא בסדר, מאד לא בסדר. שמטפל שפורץ גבולות מגביר מאד את החרדה של המטופלים, שהעדר זמן קבוע, פורץ את הנפש הפרוצה והמבוהלת בלאו הכי שלא ייתכן ומטפל ישים את עצמו במרכז כל כך, והוא יהיה מושא הטיפול. ואת הזעקה הזו אני רוצה להשמיע כאן קבל עם ועולם: מטפל שפורץ גבולות, בטח אם הוא מדבר כל הזמן על אהבה ואור, מדליק נורות הזהרה רבות וקשות מידי!"

צמיחה

דר' אסתר גלרנטר, פסיכולוגית קלינית

"הבקשה הראשונה שעולה לי היא - תקשיבו לאינטואיציה שלכם. האינטואיציה לא משקרת. מהי החוויה שעולה מול המטפל? מול הטיפול? כיצד אני רואה את עצמי בעוד כמה חודשים עם הטיפול? מה היה חסר לי אם הטיפול היה מסתיים כרגע? הקשיבו לתחושות הבטן.

"אלא שאדם שמגיע לטיפול, לא תמיד מגיע עם חוויות אינטואיטיביות מפותחות ולא תמיד מגיע מוכן לסמוך על עצמו. למשל אם הקושי הוא בהיקשרות, באמון בסיסי או הפרעה אישיותית, יהיה קשה למטופל למצוא את הקול הבהיר בתוכו ולהקשיב לו, ואחת ממטרות הטיפול היא להשיב את החיבור לרגש הטהור.

וכאן מגיעה אחריות המטפל כדמות שאמורה להביא את האדם אל הטוב שבו. נוכל לדמות את זה לאדם שמגיע לחנות יצירה, ומבקש מהאומן לייצר עבורו כלי יפה. לעיתים בהיר למזמין מהו הצבע והצורה הרצויה לו, ולפעמים ההזמנה היא מעורפלת יותר. יחד עם זאת במהלך יצירת הכלי, הוא סומך על בעל המקצוע, מתי יסובב את הגלגל ומתי ינפח. גם בטיפול, לפעמים לא יודעים או מבינים מדוע הדרך היא כזו, אפילו המטפל לא תמיד יודע מדוע הוא בוחר עכשיו בצורה זו או אחרת, אבל ברור שהתוצר צריך להיות טוב.

בהתאם לכך, בטיפול, גם אם בדרך ישנן לפעמים תהיות. הבדיקה היא, ואת זה כל מטופל יכול לשאול את עצמו – האם הוא מגיע למקומות טובים יותר.

"בעיני, מקום טוב יותר הוא כאשר למטופל יש את המסוגלות להשתמש מתוך הנאה וסיפוק בכל הכלים שהשם נתן לו – הן כוחות הנפש והשכל הפנימיים, והן כוחות מהסביבה- כדי להמשיך ולצמוח. אמנם לפעמים יש תקופות מסוימות בטיפול שנוצרת בהן תלות, בפרט אם משחזרים חוויה הורית מתקנת. אבל נורת אזהרה היא כאשר המטפל מעודד לתלות בו.

גם במהלך השיחה, חשוב מאד שהמטופל ינסה להקשיב לעצמו ולהתבונן – האם המטפל "מבצע בו החיאה" ו "עושה לו", או שהוא שותף פעיל, חי ושווה ערך למטפל. מטפל טוב, יודע אילו שאלות לשאול, אבל רק המטופל יודע את התשובות. שמעתי דמוי מתאים ממטפל תורני, שמתאר אדם עיוור שמכיר את העיר, ואדם פיקח שאינו מכיר את העיר. הם הולכים יחד. המטפל הוא העיוור שמכיר כל אבן ופינה בנפתולי הנפש, והמטופל הוא הפיקח, שרואה ויודע מה מתרחש בנפשו פנימה. המטופל יגיד: "הגענו לבניין עם כיפה וחלונות" והמטפל העיוור, שמכיר את הנפש יספר לו את ההיסטוריה כולה, של הבניין הזה. המטפל מכיר את המפה, אבל רק המטופל יודע היכן נמצאים כרגע ומה ההשפעה של המקום הזה.

"מעבר לכך חשוב מאד לזכור ש"אדם מועד לעולם" (מקור: "אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם - בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן." (סנהדרין ע"ב

כל אדם, כולל המטפל הכי מקצועי והכי מומלץ, כולל המטפלת הכי דגולה, עלולים לטעות, לשגות ואפילו להיות פוגעניים. יש לנו דור של אנשים שלא כל כך מאמינים בעצמם כי התרגלו לסמוך וללכת בצורה עיוורת. והאמת, כמו תמיד, נמצאת באמצע: יש סמכות, יש מקצועיות, אבל השם לא ברא "חלקים מיותרים". הוא נתן לנו את יכולת ההתבוננות, איסוף המידע, וקשב ללב שלך – כדי שנשתמש בהם. אם תובנה או אמירה מסוימת מתיישבים על הלב, זה ממלא בתחושת שלווה, רוגע ושמחה. ולהפך- אם משהו בטיפול מעורר חוסר נוחות, אזי הרגש קיים ומאותת. גם אם אין למטופל הסבר הגיוני, חבל להתעלם ממידע כל כך אמיתי. רבים נפלו בפח של תחושת אי נעימות שלא קיבלה מקום בגלל הסבר משכנע של המטפל, עד כדי הדחקת הקשב לאיתות הפנימי.

להפעיל שיקול דעת מחד, ולהבין, מאידך, שהכללים אינם חד משמעיים. בטיפול, הכל תלוי. האם מותר לבכות עם המטופל בטיפול? האם מותר למטפל לשאול את המטופל שאלות בטיפול, או להמתין שהוא מעצמו רק יביא? האם מותר לגעת, לחבק?

כאן בדיוק צריכה להגיע המקצועיות של המטפל, הקשב לעצמו והבדיקה המתמדת. האם מה שקורה בטיפול מאפשר למטופל להיות בקשר עם עצמו והטוב שלו, או מפתח יחסי תלות וגורם למטפל להיות המרכזי בטיפול. האם הצרכים של המטפל מתמלאים או של המטופל?

"אהבה, אמון ו'ברית טיפולית', צריכים להיות קיימים בכל מקרה. הם מורגשים בשפת הגוף, בקשר העין, בטון הדיבור ובקצב הנשימה. זו אהבה של אנוש לאנוש, מלאה אמון והערכה לאדם שאפשר לי להיות שותפה לחלק ממסע חייו. זוהי תחושת זכות להיות עדה לאומץ של "ובחרת בחיים": להפוך אבני נגף לאבני דרך לקראת שלמות נצחית".

המטפל הלא משחרר

שרלי כהן,

מלווה תהליכי בחירה בהתמודדות עם מחלות קשות

קושי מנטישה ועזיבה הוא לגיטימי ונורמטיבי מעצם היותנו בנות ובני אנוש.
לא מעט מטופלות ומטופלים פונים לטיפול נפשי בשל קושי להתמודד עם מצבים של נטישה כתוצאה מעזיבה של אדם קרוב, של חפץ בעל משמעות או כל דבר שהאדם נקשר אליו מבחינה רגשית. הקושי הופך לפתולוגי כאשר האדם חש דאגה קיצונית ומתמדת המשפיעה על התפקוד היומיומי ואיכות החיים, ומוביל בחלק מהמקרים להפרעת חרדה שנקראת בשפה המקצועית "הפרעת חרדת פרידה".

תארו לכן סיטואציה, במהלכה אשה מגיעה לטיפול פסיכותרפויטי, אצל מטפל או מטפלת החרדים עמוקות מהאפשרות שמטופליהם יעזבו אותם. עם החרדה להינטש, מתפתחת נזקקות להזנה של המטפל על-ידי מטופליו, ההופך לתלותי מידיי בקשר הדיאדי. המתבטא בהעדר לשאת קירבה ללא איבוד הזהות. בקושי לשאת מרחק ללא חרדת נטישה. כן, מטפל התלוי במטופליו.

הכרתי מטפל שמטופליו כמעט לעולם לא עזבו את הקשר הטיפולי עימו. הוא התבצר במשך שנים בקושי שלו לשחרר. להרפות, להיפרד. ופיתח נזקקות עודפת שהתפרצה בכל אינטראקציה טיפולית. לימים הוא סיפר שעל-אף שמטופליו והוא הרגישו שהתהליך הטיפולי הגיע למיצוי, הוא חווה קושי מצמית להתנתק מהסימביוזה שנוצרה. הוא חווה קושי להיחלץ מהנזקקות הנרקסיסטית להיות מושא לאהבתם ולהוות ציר מרכזי בחייהם של מטופליו. הם מצידם הסתכנו באובדן הזהות העצמית, בהעדר דמות הקשובה לצורכיהם הרואה אותם באמת. נשללה מהם האפשרות לצלוח שלב התפתחותי חשוב והדרגתי בו 'האני' הופך לעצמאי יותר ויותר. ואיבוד מרחב בטוח המאפשר למטופלים עצמם להתמודד עם חרדת הנטישה שלהם היות וזה נחווה על ידי המטפל כמסוכן מידיי.

עמדה זו מסוכנת, היות והמטפל, באופן לא מודע, משתמש במטופליו שוב ושוב לוויסות הזדקקותו הנרקיסיסטית. ובכך מעכב את יכולתם של מטופליו להתנהל בעולם כישות נפרדת מהסביבה (ומהמטפל). ומעכב את אחת התמורות הטיפוליות המשמעותיות שלנו להתמודד עם הפחד מהכיליון.

מטופלים פעמים רבות עשויים להרגיש במרחב כזה אי-נוחות גופנית עמומה שלא תמיד יש לה מילים. אצל חלקם עלול להתעורר חשש מפגיעת המטפל ורצון לרצות אותו לשמור עליו מפני הכאב הכרוך שבפרידה. בעוד אחרים מזהים בדיסוננס עמוק הממוקם על הציר שבין הרצון לסיום הקשר הטיפולי – לבין הפחד מאובדן הקשר הטיפולי שמלכתחילה התפתח כתוצאה מהזדהות המטופלים עם החרדה של המטפל עצמו.

כך מטופלים מאבדים את הקשב שלהם לעצמם ולגופם, מאבדים את הקשר עם תחושות הבטן שלהם וממשיכים בעיניים עצומות ללכת שבי אחר ההנחיות 'הנסתרות' של המטפל.

חשוב בעיניי שאדם המגיע לטיפול נפשי ישים לב לקולות שעולים מתוכו, מהגוף שלו ומהאינטואיציה. ולהסכים לשוחח עם החלקים הללו. להסכים להשתמש בגופנפש כמקור ידע ומצפן ולתת לו מקום של כבוד.

מקצועיות, מקצועיות, מקצועיות

דר' רונית לזר, עו"סית קלינית, חברת סגל אקדמי של אונברסיטת חיפה, מרצה במבח"ר ומטפלת פסיכואנליטית במבוגרים וילדים

"לאנשי מקצוע יש סמכות מחמת היותם בעלי מקצוע. סנדלר מוסמך לתקן נעליים, אורתופד מטפל בבעיות עקמת וכדומה. הפונים יסמכו על בעל המקצוע וגם אם אינם יודעים את התהליך (גוזר רצועה מדביק אבזם) יאמינו בבעל המקצוע. אם זה לא היה קורה היינו חיים בתחושה מאוימת חשדנית ורודפנית וזה עולם בלתי אפשרי (ויש כאלה, בהיותם מתקשים לתת אמון בסיסי בשני).

מטפל נפשי, מוכשר להיות בעל סמכות בתחום ההתמודדות הנפשית, והפונים אליו, סומכים עליו ביודעם שהוא עבר את ההכשרה המתאימה. עם זאת, בטיפול נפשי, בשונה מיתר המקצועות הסוגיה מורכבת הרבה יותר משום שראשית היא לא פשוטה למדידה. אם אל הסנדלר נכנסים עם נעל קרועה ויוצאים עם נעל מתוקנת, הרי שכולנו יודעים שהנפש הרבה יותר מורכבת, לכן גם הטיפול בה מורכב וצורך הכשרה (מורשית!) ארוכת שנים ולא קורס אחד או שניים. יתר על כן, בטיפול עוסקים לרוב בחוויה הסובייקטיבית והאישית של האדם, בעולם הפנימי, המרגיש, והחושב של האדם ולא רק בסימפטום הגלוי.

בנוסף לכך, יש גישות רבות ושונות בטיפול, ובהתאם לכך מתנהל התהליך. יש מטפלים שעוסקים בסימפטומים, ויש מי שלא בהכרח עוסק בכך. אם מגיעה מטופלת עם חרדות למטפלת שעוסקת בסימפטומים והחרדות נעלמות, החוויה היא שהטיפול הצליח, לעומת זאת, מטופלת שמגיעה אלי עם חרדות ומספרת שכעבור מספר מפגשים עוצמת החרדות פחתה מאד, מבחינתי – אנחנו עדיין רק בתחילת הדרך, שכן להערכתי המקצועית, החרדות עשויות להיות רק החזית, הכיסוי על מקומות הרבה יותר מורכבים שדורשים התייחסות על מנת שהחרדה לא תשוב עם טריגר כזה או אחר. בתפיסה שלי החרדה הספיציפית עשויה להיות צורת תקשורת שמרמזת על סיפור יותר פנימי שהאדם רוצה שיתייחסו אליו.

כך שכל ניסיון לנסח הגדרה של "נכון" או "לא נכון" בטיפול נפשי, הוא מורכב מאד בעייני.

"מאידך, ואולי משום שהתהליך מורכב כל כך, ישנם מספר כללי יסוד ברורים מאד:

· חשובה שתהיה כנות ושקיפות בטיפול. חשוב שבתחילת המפגשים, המטפל יידע לומר מה הוא יכול לעשות, ומה ההתכווננות שלו בטיפול, מהי הגישה הטיפולית שלו. חשוב להבין שהמטופל אינו נתין ואינו משועבד, הוא בוגר ואחראי לעצמו והוא זה שיחליט האם מעוניין בגישה הספציפית שמציע המטפל או לא.

מטפל צריך להיות כנה, ולדעת לומר "את זה לא תקבל אצלי" – הגיעה אלי מטופלת שביקשה עזרה בשיטת הCBT, מכיוון שאני לא עוסקת בכך בצורה נקודתית, הפניתי אותה למטפלת מוסמכת שעוסקת בטיפול בשיטה הזו. מטופלת אחרת עם חרדות כן התחילה תהליך והחרדות נעלמו מסיבות אחרות. זו האחריות האתית והמקצועית, בה כל מטפל יודע מה הוא יכול לתת, ולא הסיפוק של מה שהמטופל הפוטנציאלי מבקש. למטפל בתנועה יש כלים אחרים מאשר לפסיכותרפיסט, כמו שלמטפלת במוזיקה כלים אחרים ממטפלת פסיכואנליטית שעיקר טיפולה בשיחות. השאלה היא האם העמדה מקצועית ומבוססת ואיננה שרירותית. גם אינטואיציה יכולה להיות כלי, אבל היא יכולה להיות כלי מתוך חשיבה, ובטח בלי לעבור את גבולות הטיפול.

· מלבד זאת, יש סטינג טיפולי – מסגרת ויסודות שהם מחוייבי אתיקה: שעה קבועה, מיקום קבוע, תשלום בסוף הפגישה, הינזרות ממגע. בכל מסגרת יש הגמשה של גבולות, ונכון לעשות את הגמשת הגבולות הזו אך ורק מתוך חשיבה, והגמשת הגבולות צריכה להיות נדירה יותר מתדירה. לדוגמא - מטפל שנוהג לטפל בבתי חולים, ואחד מהמטופלים שלו הוא כהן, וביום בו היו אמורים להיפגש, הייתה אזהרת כהנים, המטפל יצא לפגוש את המטופל במקום אחר. כאן, למשל, נעשתה הגמשת גבולות, אבל מתוך מחשבה ספציפית. כאשר זה שרירותי, זו בעיה.

כן יש לי מטופלות שהארכתי להן את זמן המפגש או את מיקומו, אבל זה נעשה אחרי שיג ושיח ודיון, ולא כמשהו שרירותי. מתוך ההבנה של הדינמיקה הנפשית. הבנות שנלמדות במהלך שנים רבות.

למשל, באג'נדה שלי, בני משפחה אינם נכנסים למפגשים פרטיים. ויש לי את הזכות המקצועית לומר שלא נכון ולא מתאים, אבל כאשר מדובר בטיפול בילדים ששם צריך ונכון לשתף הורים, נעשית בחינה – האם הכניסה תועיל, ולמי. מנגד, לשים לב מה קורה לילד כשלמרחב הפנטזיה והעולם הפנימי שלו נכנסים ההורים.

· כאשר המטפל מידי חופשי ובדרך כלל מרגיש שהכל "מותר" אז יש בעיה.

גם מגע בטיפול הוא בעייתי בעייני, בטח כשמטפלים חושבים שחיבוק מהמטפל יוכל לפצות מטופל על שנים של חסך ילדות. עם זאת, ישנם מטפלים שלוחצים יד בתחילת ההיכרות, או אף נפרדים בחיבוק. אני מסתייגת מזה מסיבות מקצועיות טיפוליות ולא רק אתיות.

"לכן" מבקשת דר' לזר "יש ללכת לאנשי מקצוע קליניים או כאלה שהוכשרו ספציפית כמו פסיכולוגית חינוכית (לטיפול בילד), לעו"ס שיקומית (למטופלים שעברו תאונת דרכים למשל) בלבד, אלה שיש להם את עשרת הדיברות, אלו שלומדים שוב ושוב, יודעים מהי העברה(טרנספרנס) ומהם שיחזורים, אלו שיודעים איך לא לשחק ברגשות סתם כך, הם לומדים במשך שנים ארוכות ולא בכדי,

מטפל שרואה את ה'אני' שלך ומכבד אותו גם אם הוא לא מסכים איתו, מאפשר להשמיע אותו.

ואם יש פושע ופוגם בקרב אלו, הרי אלו המיעוט ותמיד לצערי יהיו הפוגעים...

אם כבר עוסקים בתחום לא מדיד, שיש בו כל כך הרבה שחזורים וקונפליקטים, הרי כל כך חשוב להיות אצל איש מקצוע אמתי, כזה שנמצא בהדרכה ובטיפול אישי, עם קשב דק ומרובד למה שקורה בחדר טיפולים שרגיש כמו פגיה, שם נולדים חלקים חדשים באדם".

עיניים פקוחות לרווחה

שרה ברלינסקי, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומנהלת בית ספר לפסיכומטרי

"הדבר הראשון והחשוב ביותר בעייני הוא ללכת לטיפול רק אצל מי שיש לו רשיון ממשרד הבריאות לטיפול נפשי. מנגד, לא כל מי שיש לו רשיון הוא אכן מטפל טוב... ולכן, הדבר השני, והחשוב במידה לא פחותה, זו העובדה שגם אחרי אלף המלצות אי אפשר לעצום עיניים. אמנם בטיפול ישנו רובד חשוב של התמסרות, זו הדרך היחידה להיתרם מטיפול, אבל ההתמסרות צריכה להיות בעיניים פקוחות לרווחה, לשמור צריך בכל מצב.

יש מטפלים מוסמכים, שעל אף אסמכתם הם חוצים את כללי האתיקה הבסיסיים,

ויש מטפלים טובים מאד, אבל הם אינם מתאימים לאדם הספציפי, והטיפול לא יצלח דרכם.

נורות אזהרה יכולות להידלק במקרים כמו אלו:

· הטיפול אמור לעסוק במטופל ובו בלבד. אם ישנה תחושה שהמטפל מושך את הטיפול או מנתב אותו לכיוונים אחרים מהמטופל, זוהי נורה שצריכה להידלק.

· אמנם ברמת הקשר האישי, לא כל טיפול מתחיל בצורה קולחת ונעימה, אבל כאשר המטופל ממשיך להרגיש שהדברים לא זורמים, לא נח לו ולא חופשי להעלות נושאים, הרי שזהו איתות.

· בטיפול יש מקום גם לחלקים שלא נעים למטפל לשמוע. מטפל טוב מסוגל לשמוע ביקורת על ההתנהלות שלו, מבלי להדוף אותה, לדון אותה או להחזיר אותה למטופל. טיפול צריך להיות אזור בטוח שאפשר לדבר בו על כל דבר שבעולם.

כאשר נדלקות למטופל נורות הזהרה אלו או אחרות, חשוב מאד שהוא ינסה להעלות אותם מול המטפל ולבחון, האם המטפל מסוגל לענות עליהם בצורה שתיגע בלב ובנשמה שלו, בצורה שתיקח אחריות.

גבולות ומה שביניהם

אורית עזר, פסיכותרפיסטית גופנית

"שמעתי על מטפלת שמתוך גישה 'אנושית' ו 'בגובה העיניים', מזמינה כל מטופלת לכוס קפה, משיבה לשיחות טלפון תוך כדי פגישה טיפולית. כששאלו אותה לפשר ההתנהגות הלא ברורה הזו, השיבה שהיא מטפלת ללא אגו, מה שיוצר גישה מקרבת. קל להיסחף אחרי המילים היפות הללו, אבל קשב אמיתי ידליק נורת הזהרה חריפה.

מנגד, שמעתי על מטפלת מרוחקת שלא יוצרת קשר אנושי, אלא מאפשרת את עצמה כמשקפת בלבד, מתוך מחשבה שכל המקום נועד למטופל ולו בלבד. גם זו גישה לא פשוטה בעייני.

אני חושבת שהלב של כל טיפול תרפויטי הוא הקשר שנוצר בין המטפלת למטופלת, וכמו שאומרת הרמן בספרה 'טראומה והחלמה': אם הטראומה נוצרה בתוך קשר, גם ההחלמה ממנה תעשה בתוך קשר.

השאלה הגדולה היא מהו קשר, ואיך הוא עובר בין הגבולות, בין תלות שעלולה להיווצר מקשר קרוב וחונק מידי, בין שליטה שיכולה להיווצר בגלל הכח שיש בידי המטפל.

האם יש חוויה שהמטפל אומר ומחליט מה על המטופל לעשות במקום להקשיב?

האם נוצרת תחושת מנהיגות? האם יש הפחדה? ('אם תמשיך כך תחלה'...) האשמה? עד כמה נותן המטפל את הטון והדעה שלו בטיפול? האם הוא יודע יותר מהמטופל את המתרחש? עד כמה הוא יוצר סביבו הילה?

במקרי הצורך, כשנדלקות נורות אדומות, חשוב לדעת שהדלת פתוחה. מטופלים חוששים לעזוב טיפול. הם מרגישים כמו גולם שקם על יוצרו, הם מחונכים להכרת הטוב ולפעמים לריצוי, ואולי בדיוק הכתבה הזו היא המקום להגיד את זה: כשנדלקות נורות אדומות והמטפל לא מתייחס אליהן בצורה רצינית, לא כדאי להישאר עם התהיות לבד. בקשו חוות דעת נוספת, לכו להתייעצות, חפשו מי שיקשיב לכם וינסה להבהיר את הדברים. עדיין לא פשוט? זכרו שהדלת פתוחה, ונשמרתם לנפשותיכם".

מסגרת:

דוברת משרד הבריאות, נענתה לשאלותינו:

מהי עוולת רשלנות בטיפול נפשי?

רשלנות מוגדרת בפקודת הנזיקין ובפסיקות בית המשפט. אין הגדרה יחודית או תנאים מיוחדים לתחום בריאות הנפש ובדומה לכל תביעות הרשלנות המקצועית – יש להוכיח, לרוב באמצעות חוות דעת מומחה כי נותן השירות אכן פעל ברשלנות וגרם עקב כך לנזק.

לאן יפנה אדם שמטופל בטיפול נפשי, שחש עצמו כנפגע?

בדומה לכל מטופל שחש עצמו נפגע בטיפול, גם למטופלים בתחום בריאות הנפש שלל כתובות אפשריות לפניה בין הממונה על זכויות החולה במוסד הרפואי, נציב תלונות הציבור במשרד הבריאות, ועוד. הכל בהתאם לנסיבות המקרה והעניין.

מי מפקח על מטפלים שאינם בעלי רישוי ממשרד הבריאות? ולאן לפנות במקרה שהפגיעה היא מהם?

משרד הבריאות מוסמך לתת רישיונות רק לבעלי מקצוע שנקבע במפורש בחוק שהם חייבים ברישויי שכזה (רופאים, פסיכולוגים ועוד) ורק לגבי בעלי מקצוע זה למשרד הבריאות סמכויות בתחום המשמעתי ובכלל זה האפשרות להעמיד לדין משמעתי ובמקרים המתאימים גם לשלול הרישיון. מי שמכונים "מטפלים אלטרנטיבים" אינם תחת סמכות משרד הבריאות ובמקרה ש"מטפל" שכזה גורם לנזק, ברור התלונה אינה בסמכות המשרד ועל הניזוק לחפש אפיקים אחרים בעניין.

 

[mirier]

בענין פסיכותרפיה-
לימודי פסיכותרפיה הם לימודים מתקדמים לאחר תואר שני טיפולי. פסיכיאטרים, עו"סים קליניים, פסיכולוגים, מטפלים בהבעה ויצירה וקרימינולגים קליניים. כל הנ"ל רק אם יש להם ניסיון טיפולי מספק. לימודים אלו אורכים שלוש שנים, כך שפסיכותרפיסט עובר שנים רבות של הכשרה ולמידה תוך כדי חיבור לשטח.

על אף שנעשו ניסיונות רבים לחוקק חוק בענין, עדיין לא הצליחו לחוקק את חוק הפסיכותרפיה. מה שאומר שכל המעוניין יכל ללמוד קורס כלשהו ולקרוא לעצמו פסיכותרפיסט. עיין ערך פרסומים שונים בעיתונות החרדית שקוראים לכל מי שמעוניין להרוויח כסף ולנצל את כשרון ההקשבה והיעוץ שלו, לבוא וללמוד לימודי טיפול רגשי בגישות שונות ומשונות ומכתיר את המסיימים כמסוגלים לטפל בכל סוגי הטיפולים האפשריים.

 

[גזעית]

על אף שנעשו ניסיונות רבים לחוקק חוק בענין, עדיין לא הצליחו לחוקק את חוק הפסיכותרפיה. מה שאומר שכל המעוניין יכל ללמוד קורס כלשהו ולקרוא לעצמו פסיכותרפיסט. עיין ערך פרסומים שונים בעיתונות החרדית שקוראים לכל מי שמעוניין להרוויח כסף ולנצל את כשרון ההקשבה והיעוץ שלו, לבוא וללמוד לימודי טיפול רגשי בגישות שונות ומשונות ומכתיר את המסיימים כמסוגלים לטפל בכל סוגי הטיפולים האפשריים.

על זה היה דווה ליבנו...
וגם אי אילו פסיכותרפיסטים שמכריזים על עצמם כדוקטור - בדרך כלל זה מאיזה אונבריסטיה אנונומית אי שם בקוסטה ריקה, או מחוז אחר בארגנטינה או מקסיקו. וכבר היה על זה בעיתונות החילונית ג"כ.

 

[BATELCAP]

הכל טוב ויפה.
את יודעת מה הבעיה??
שאין פסיכולוגיות חרדיות כמעט.

כי אי אפשר להתקבל ללימודי פסיכולוגיה בקלות, וגם לא לומדים את המקצוע במכללות החרדיות (רק עבודה סוציאלית ויעוץ חינוכי, אבל לא פסיכולוגיה), וכך יוצא שנאלצים ללכת לפסיכולוגית חילונית שלא תמיד מבינה את נפש הלך הרוח בציבור החרדי, וכל מיני תופעות ותסמינים מקובלים שנובעים מכך.

תני לי שם של פסיכולוגית חרדית.

(למרות שכשהלכתי ליועצת עסקית חילונית וגלשנו לפעמים ברוב סקרנותה גם לנושאים הנוגעים להתנהלות הציבור החרדי, היא הביעה הזדהות והסתדרה עם אורח החיים.
אבל לא יודעת מה היה אם הייתי באה אליה לפתור תהליכים נפשיים).

זה מזכיר לי שחברתי הלכה לפסיכולוגית חילונית דרך הקופה ונאלצה לשמוע כמה חברתי היא מסכנה בדרך שבה היא חיה,כמה היא מדוכאת וכו. כמובן שהיא לא המשיכה איתה.

 

[גזעית]

לא מכוונת האשכול כלל - אבל אם כבר הזכירו את זה.
לבעלי, שהוא תיכוניסט במקורו, יש חבר שכיום הוא לא שומר תורה ומצוות.
הוא עבר משבר בתקופת נערותו והוא הלך לפסיכולוג חילוני, והוא אמר לו - תשמע - כרגע זה לא בשבילך. הנפש שלך צריכה את החופש שלה, את הפורקן ואת השמיים.
כמובן- ככל הנראה מדובר במקרה כזה שלא היה שום פיקוח. וזה ודאי חוצפה ואפילו עברה פלילית לומר כזה דבר למטופל מכיון שזה חוסר כבוד מינמלי לאורח חיים שהוא מנהל.

עד כמה שהמקרה הזה קשה לקריאה, על הסקאלה הזו נמצאים אי אילו מטפלים גם מהציבור שלנו.
.

 

[גלבוע]

הכל טוב ויפה.
את יודעת מה הבעיה??
שאין פסיכולוגיות חרדיות כמעט.

כי אי אפשר להתקבל ללימודי פסיכולוגיה בקלות, וגם לא לומדים את המקצוע במכללות החרדיות (רק עבודה סוציאלית ויעוץ חינוכי, אבל לא פסיכולוגיה), וכך יוצא שנאלצים ללכת לפסיכולוגית חילונית שלא תמיד מבינה את נפש הלך הרוח בציבור החרדי, וכל מיני תופעות ותסמינים מקובלים שנובעים מכך.

תני לי שם של פסיכולוגית חרדית.

(למרות שכשהלכתי ליועצת עסקית חילונית וגלשנו לפעמים ברוב סקרנותה גם לנושאים הנוגעים להתנהלות הציבור החרדי, היא הביעה הזדהות והסתדרה עם אורח החיים.
אבל לא יודעת מה היה אם הייתי באה אליה לפתור תהליכים נפשיים).

בשלוף אני יכולה לתת לך ארבע נשים, ושני גברים. פסיכולוגים. חרדים. אחת ד"ר לפסיכולוגיה. ושל עוד אחת ד"ר לפסיכותרפיה. אם אני אבדוק עוד קצת, אני בטח אמצא עוד.

ואפשר גם ללכת לעו"סיות קליניות. לא ימנו ולא ייספרו מרוב.
הבעיה מתחילה בלקוח - שלפעמים חושב שעדיף ללכת למטפל יותר 'צדיק' שלא למד באקדמיה (גם לרופא שלא למד באקדמיה היית הולך?), ולפעמים סתם לא מבדיל בין בוגר קורס של שלושה חודשים לאיש מקצוע.
אתמול חיפשו פה מועמדים לקורס מינדנפולנס. מחר הם מקבלים מטופלים.

 

[מרחבית]

זה מזכיר לי שחברתי הלכה לפסיכולוגית חילונית דרך הקופה ונאלצה לשמוע כמה חברתי היא מסכנה בדרך שבה היא חיה,כמה היא מדוכאת וכו. כמובן שהיא לא המשיכה איתה.

יותר מכל, זה מראה על חוסר המקצועיות של הפסיכולוגית.
הנה, עם כל הלימודים.

 

[גלבוע]

טיפול רגשי מהו? תומכת רגשית מהו?
אנסה קצת להסביר על קצה המזלג... וסליחה מראש אם יצא ארוך מידי.
בשונה מטיפול אצל פסיכולוג, פסיכיאטר, עוסית, יועץ וכדו' ששם הטיפול עובד עם הרבה הגיון, שכל, החלטות מעשיות, שאלות ותשובות מגיע הטיפול הרגשי שהוא יושב על החלק הרגשי של הבנ"א
מכירים את התחושה שאתם יודעים מה צריך לעשות אבל לא מצליחים? כבר הבנתם, אפילו הסברתם לאחרים אבל עדיין תקועים שם רגשית...

???????????????????
מי חתום על ההגדרה הזו, במחילה?

 

[גלבוע]

אני מתאר לעצמי שכמותם יש במגדר הנשי. נשים חכמות, משכילות ובעלות רגישות ואינטואיציה, שהחליטו יום אחד לעשות מזה כסף. זכותן לנסות לפתור מצוקות נפש אם יש להם את הידע והפרקטיקה, וכל הבעיה היא שלא למדו זאת באוניברסיטה.

והטעויות בדרך על חשבון מי?

 

[מרחבית]

בעיה ללכת למי שלא למד כמו שצריך.
מצד שני - יש ריבוי סיפורים על כאלה שכן למדו וקבלו תארים, ומצפים מהם למינימום הבנה ומקצועיות - ואין.
זה מאכזב למדי.
מה הם עשו כל השנים? איך הם קבלו תואר? איך אפשר לסמוך על תואר כזה שניתן לכאלה?

הבאתי זוג ידידים במאמצים לעו''ס מוסמך. מועסק במשרה ציבורית. אחרי כמה דקות רציתי לקחת אותם ולעוף משם.
הוא התייחס אלי בהערכה מופרזת - בלי שהכיר אותי (כנראה בגלל שהבאתי אותם), ואל הזוג, לעומת זאת - בזלזול מופגן ומכאיב. זוג עדין, אינטלגנטי, שנקלע לבעיות. למה??? איך אנשים עם תואר שוב ושוב נכשלים בדברים הכי בסיסיים? איך אפשר לסמוך על תואר שניתן לאנשים כל-כך לא מתאימים שוב ושוב??
אם אין כבוד בסיסי לבני אדם, אם אין הבנה לצאת מעצמך ולהיות עם השני - אם אין לך את אלה מצד האנושיות - לפחות שיהיה לך את זה מצד המקצועיות - אחרי כל-כך הרבה לימודים ותארים. ואם לא - אז לך לעבוד במוסך!
אם התאר לא מסנן לנו את אלה, אז מה הרמה של תואר כזה?

 

[דסי]

שאלה:
האם אפשר לקבל תואר בלי לעבור טיפול אמיתי?

מכירה יועצת נישואין בעלת תואר שני בתחום. המצב הרגשי הבסיסי שלה עגום מאד וזה בולט בהכרות קצרה. לשאלתי, היא לא חוותה בעצמה שום סוג של טיפול.
האם זה חובה? באיזה סוג של תואר?

האם יש מצב שעו"ס עם תואר לא עבר בעצמו טיפול מקצועי?

 

[musicmix]

וא

לא קראתי את כל האשכול
אז 2 נושאים שאולי כבר נכתבו.

כולנו רוצים מטפלים מקצועיים
פסיכולוגים, מרפאות בעיסוק, עובדות סוציאליות ועוד. אבל ללמוד אסור.
רוצים אותם עם תואר ובלי שאף אחד מהחברה שלנו ילך לעשות את זה.

אני מכירה כמה וכמה תומכות כאלה שכבר עשרות שנים לומדות קורס אחרי קורס ברמה של לפחות כמה מאות שעות לשנה.

זה לא גורם להם להיות מטפלות אבל הן עושות עבודה מעולה.
עוזרות ומצילות נשים שזה בדיוק מה שהן צריכות.
הן חייבות את האחריות מתי זה לא בשבילהן ומתי הן צריכות להעביר לפסיכולוג או לפסיכיטר.

אבל לא כל מי שצריך תמיכה צריך פסיכולוג או טיפול תרופתי
יש אנשים שאחרי טיפול פסיכולוגי ארוך עברו לתמיכה כזו והגיעו למה שהן צריכות.

קודם כל ,סתם שתדעו מחירים,
פסיכולוגיים קלינים עם תארים וכו' המחיר ל50 דק' נע בין 350 ללפחות 600
יועצים למיניהם כבר פגשתי בחיים שלוקחים 1,500 ש"ח לשעה.
מטפלות המחיר שלהם נע בין 200 ל350. בערך
והמחיר שלהם הוגנת מאד כי מטפל או תומך לומד גם קורסים מקיפים במאות שעות לשנה, אבל לא מוציאים תארים מסיבות שונות...
כבר פגשתי בחיי מטפלות עם תארים שהביאו נזקים, ופגשתי בלי תארים שהביאו ישועה...
לא שאני פוסלת או מזלזלת בתואר, אבל לא התואר לבד מעיד על היכולות של המטפל...
אז לפני שאתם ניגשים לטיפול בררו היטב מי המטפל? מה שיטת הטיפול שלו? ותבדקו אם זה מתאים לבעיה הספציפית שלך.
לא כל מי שעזר לשכן/ דודה /שכנה. גם אם היא מדופלמת מתאימה גם לי...

 

[mirier]

@musicmix אני רואה שאת מציינת בפרופיל שלך תרפיה באמנות.
מהכרות קרובה עם התחום הטיפולי מעולם לא נתקלתי בהגדרה של תומכת רגשית. אלו לימודים מעניקים את התואר/הגדרה הזו?

 

[ELFISH]

שאלה:
האם אפשר לקבל תואר בלי לעבור טיפול אמיתי?

מכירה יועצת נישואין בעלת תואר שני בתחום. המצב הרגשי הבסיסי שלה עגום מאד וזה בולט בהכרות קצרה. לשאלתי, היא לא חוותה בעצמה שום סוג של טיפול.
האם זה חובה? באיזה סוג של תואר?

האם יש מצב שעו"ס עם תואר לא עבר בעצמו טיפול מקצועי?

אני לא יודעת מה החובה, אבל עו"ס קלינית ומטפלת משכמה ומעלה (חרדית. ויש הרבה כאלה היום ב"ה. גם נשים וגם גברים) אמרה לי שהיא הולכת לטיפול אצל מאסטר בתחום כל שבוע כדי להשאר מתוחזקת ולאוורר את העבודה, וזה מה שמצופה מכל מטפל שמכבד את המקצוע ואת עצמו.

 

[mirier]

אני לא יודעת מה החובה, אבל עו"ס קלינית ומטפלת משכמה ומעלה (חרדית. ויש הרבה כאלה היום ב"ה. גם נשים וגם גברים) אמרה לי שהיא הולכת לטיפול אצל מאסטר בתחום כל שבוע כדי להשאר מתוחזקת ולאוורר את העבודה, וזה מה שמצופה מכל מטפל שמכבד את המקצוע ואת עצמו.

מה שאת מתארת זה מן הסתם הדרכה קבועה שהיא חלק מהמחויבות של מטפל למקצועיות הטיפול.
לגבי טיפול, מרבית המטפלים המורשים עברו במהלך חייהם טיפול. בתוכניות מסוימות, למשל פסיכותרפיה, יש חובה לעבור טיפול כזה לפני או במהלך הלימודים.

 

[musicmix]

@musicmix אני רואה שאת מציינת בפרופיל שלך תרפיה באמנות.
מהכרות קרובה עם התחום הטיפולי מעולם לא נתקלתי בהגדרה של תומכת רגשית. אלו לימודים מעניקים את התואר/הגדרה הזו?

יש לימודים שמיועדים לתמיכה רגשית, זה תלוי באיזה בעיות מדובר, בדרך כלל יש קורסים למיניהם על תמיכה, העצמה קאוצינג וכו', יש גם 12 צעדים ורק פירטתי קומץ קטן מההיצע הגדול בעולמינו...

 

[ELFISH]

מה שאת מתארת זה מן הסתם הדרכה קבועה שהיא חלק מהמחויבות של מטפל למקצועיות הטיפול.
לגבי טיפול, מרבית המטפלים המורשים עברו במהלך חייהם טיפול. בתוכניות מסוימות, למשל פסיכותרפיה, יש חובה לעבור טיפול כזה לפני או במהלך הלימודים.

היא הולכת לטיפול ולא להדרכה, ב100%. בנוסף, כשיש צורך, יש הדרכה אבל היא כבר מנוסה מאד ושנים בתחום אז זה כמעט לא קורה.

 

[חיננית :)]

אני לא יודעת מה החובה, אבל עו"ס קלינית ומטפלת משכמה ומעלה (חרדית. ויש הרבה כאלה היום ב"ה. גם נשים וגם גברים) אמרה לי שהיא הולכת לטיפול אצל מאסטר בתחום כל שבוע כדי להשאר מתוחזקת ולאוורר את העבודה, וזה מה שמצופה מכל מטפל שמכבד את המקצוע ואת עצמו.

תשובה מצויינת.!!
ולאוו דווקא מהמקום של לכבד אותו------
גם - הם - בני אדם....!!!!
כמה הם יכולים להכיל\להחזיק\לתחזק\והכל חייב להיות בחסיון כמובן....
אז יש להם את הפלטפורמת שיחרור שלהם.
וכל מי שעושה את זה - תבוא עליו הברכה.
זה רק מעצים את נכונותו לעבודת קודש זו. ללא ספק.!!

ורוב רובם של המטפלים
עברו בזמן הכשרתם ולימודם את תהליך הטיפול על עצמם ובשרם.

אחרי הטיפול - אתה מסוגל להכיל מישהו אחר. (ואפילו יותר מאחד )

 

[כוס קקאו]

בגלל שמדובר בטיפול רגשי. זאת אומרת התעסקות על עולם הרגש של השני
המטפל אמור להיות מאד מובחן ומופרד עם עצמו. זאת אומרת בעל אנטלגנציה רגשית גבוהה מאד.

לצערי, נתקלתי בבעלי תארים רבים שהם לא עונים על הציפיה הזאת ואפילו רחוקים ממנה.
מתוסבכים ולקויים מאד עם העולם הרגשי שלהם - על כן עבודתם תהי מאד לקויה.

לעומת זאת נתקלתי בכמה מטפלות בעלות פחות תארים אך הן בקיאות בעולם הרגשי האישי שלהן- מתוך המקום הנקי הזה הן הכי מתאימות לטיפול רגשי...
מסכימה שהן בודדות.